הרב שמואל אליהו

אחרי רבים להטות

כ"ב שבט התשפ"ג(13/02/2023)
זמן קריאה: 15 דקות
ראשי פרקים

שיתוף

רפורמה דמוקרטית

מחלוקת בין הממשלה למתנגדיה

מאז שנודעו תוכניות הממשלה לשנות את סדרי מערכת המשפט, התחיל ויכוח בין נציגי הממשלה שרוצים להחזיר את האיזון בין מערכת המשפט לממשלה הנבחרת, לבין אלה שמפגינים נגדה. ההתנגדות לתוכניות הללו היא גדולה כל כך, עד שחלק ממנהיגיהם של המתנגדים משמיעים קולות מלחמה ומרי ולא מקבלים את הכרעת הרוב בשם הדמוקרטיה.

דמוקרטיה – שלטון העם

בשעה חשובה זו חשוב להזכיר לכולנו כי התרגום של דמוקרטיה מיוונית הוא שלטון העם. על פי שיטת השלטון המקובלת בעם היהודי מאז ומקדם, ועל פי המקובל בעולם, רצון העם בא לידי ביטוי באמצעות הנציגים שהעם בחר. אם נבחרי העם רוצים לשנות את שיטת הבחירה של השופטים ולהגדיר במדויק את הסמכויות שלהם – זו הדמוקרטיה. חשוב לברר במאמר זה את היסודות ההלכתיים של הדמוקרטיה, ואת טענות המתנגדים שאומרים כי ההחלטות הללו הן לא בסמכות נבחרי הציבור. האם באמת יש נושאים שרוב הציבור לא יכול להחליט בהם?

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת – בתחומים רבים

הפסוק שאומר כי נוטים אחרי הרבים נאמר לעם ישראל מיד אחרי יציאת מצרים, כנראה בגלל שהוא יסוד להרבה מאוד הלכות חשובות בין במישור הפרטי ובין במישור הלאומי כדלקמן. בהלכה אנחנו מוצאים את הכלל הזה לא רק להחלטה של דיינים בבית הדין של שלושה, 23 או 71. גם בניהול קהילה, עיר או מדינה הולכים אחרי הרוב, גם בפסיקת הלכה בבית המדרש, ואפילו לתערובת של בשר בחלב או כשר בטרף הולכים אחר הרוב.

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת

הפסוק העוסק בסמכות הרוב מתחיל באיסור ללכת אחרי הרוב כשהוא עושה דבר רע. "לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת, וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת" (שמות כג ב). והסביר רש"י: "אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם".

מטרת האמירה היא לומר ליחיד שלא להצטרף לרוב כשהרוב מטה משפט לרעה. עם זאת, אם נמסור לכל אחד את הזכות לומר שהרוב פועל שלא כחוק, הרי תבוא לעולם אנדרלמוסיה, מחלוקת ושנאת חינם. בשיעור זה נעסוק גם בהבחנה מתי הולכים אחרי הרוב ומתי אין לרוב סמכות כזו.

פסיקה על פי הרוב בבית הדין

וזו מצוות עשה של תורה

ההלכה שאומרת ללכת אחרי רבים נאמרה על מחלוקת בין שופטים לדיינים בבית הדין. כך כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ח א): "בית דין שנחלקו, מקצתם אומרים זכאי ומקצתם אומרים חייב – הולכין אחר הרוב. וזו מצות עשה של תורה שנאמר 'אחרי רבים להטות'". כך גם נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן יח) "ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ, וישאו ויתנו בדבר. אם יסכימו לדעת אחת, מוטב; ואם לאו, ילכו אחר הרוב. שנים אומרים: זכאי, ואחד אומר: חייב, זכאי. שנים אומרים: חייב, ואחד אומר זכאי, חייב".

וישאו ויתנו בדבר

הדיון בין החכמים קודם ההכרעה והמניין חשוב ביותר. ומקורו בגמרא (סנהדרין ל ע"א) שאומרת כי הדיינים חייבים לשמוע את חבריהם לפני שהם מגבשים את דעתם. כי אם הדיינים לא נושאים ונותנים ביניהם ולא מקשיבים זה לזה, החלטת הרוב היא לא מספקת. שכשהדיינים מדברים ושומעים זה את זה הם עומדים על האמת, ולפעמים משנים עמדות באופן מלא או באופן חלקי.

וכל אחד ואחד מרצה דבריו לפניהם

כך כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן נא) בשם החתם סופר (חו"מ סי' ס"א) כי מה שנהגו באסיפת הקהל ללכת אחרי הרוב "היינו דוקא בהתאסף יחד ונועדו יחדיו אזי אזלינן בתר רובא מגו כולם". כי כשיושבים ביחד שומעים זה את זה ודנים על פי האמת ולא על פי דעות קדומות. כן כתב עוד בתשובה אחרת (חת"ס או"ח סי' ק"מ) כי אם לא נתוועדו רוב הקהל או רוב הסנהדרין – אינו כלום. וכן כתב בשו"ת מהרי"ט )ח"א סי' צ"ה) "וכל אחד ואחד מרצה דבריו לפניהם ואז הולכים אחר הרוב וכל שלא עשו כן – אין מעשיהם כלום". לכן חשוב לשמוע את הקטן תחילה כדי שישמעו כל הדעות ולא יתבייש הקטן לחלוק על הגדול.

בבית המדרש

יחיד ורבים הלכה כרבים

גם במחלוקות שיש בין תלמידי חכמים קובעים הלכה על פי הרוב. כך מובאת בגמרא מחלוקת איזו ברכה אחרונה מברכים על פירות שבעת המינים. "רבן גמליאל אומר שלש ברכות" כמו ברכת המזון. "וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש". "ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלו. ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת. אמר לו: רבינו אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים"  (ברכות לז ע"א).

לא בשמים היא

כן מובאת הגמרא מחלוקת בבית המדרש בין רבי אליעזר הגדול לחכמים: "תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה וכו'. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. – מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת".

הלכה כמו הרוב אפילו אם המיעוט חכם יותר

ושאלו רבותינו בתוס' (ברכות נב ע"א) אם נפסקה הלכה ש"אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת" – מפני מה במחלוקת בית שמאי ובית הלל נפסקה (עירובין יג ע"ב) הלכה כבית הלל בגלל בת קול שאמרה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים והלכה כבית הלל"?

והשיבו כי בסיפור של רבי אליעזר הבת קול הייתה נגד הרוב, ולכן לא משגיחין בבת קול. אבל במחלוקת בית שמאי ובית הלל היו בית הלל הרוב. עם זאת חשבו אנשי בית שמאי כי הלכה כמותם כיוון שהם היו מחודדים יותר (יבמות יד ע"א). יצאה בת הקול לקיים מה שכתוב בתורה "אחרי רבים להטות". אפילו אם המיעוט נחשב על ידי חלק מהאנשים כחכם יותר.

ביטול ברוב של מאכל במאכל

רובא שאיתא קמן ורובא דליתא קמן

הגמרא במסכת חולין (יא ע"ב) מסבירה כי מהפסוק "אחרי רבים להטות" אנו לומדים כי הולכים אחרי הרוב בתערובות בשר וחלב או כשר עם טרף. אבל אם אנחנו רוצים להחליט שילד הוא כבר גדול על פי סימנים חיצוניים, מנין לנו שהוא כבר גדול? מנין לנו שגם ברוב כזה סומכים על הרוב שלא נמצא בפנינו? כן הדין הוא בידיעה שרוב הבהמות כשרות. הבהמות לא נמצאות לפנינו להוכיח את הידיעה הזו, אבל זה רוב ידוע. ולהלכה, אם אבדה ריאה – סומכים על כך שהיא כשרה, כי רוב בהמות כשרות הן. מנין אנחנו לומדים את ההלכה הזו? עונה הגמרא, מכך שמותר להקריב קרבנות ולזרוק את דמם על המזבח למרות שלא בדקו את כל הטרפות האפשריות.

ביטול ברוב לגבי איסורים

כן כתב הבית יוסף (קט) "דגזרת הכתוב הוא דכתיב (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות הילכך חד בתרי בטיל ונהפך איסור להיות היתר ומותר לאכלן אפילו כולן כאחד". אבל במקום שבו האיסור נותן טעם בכל ההיתר – אסור, למרות שיש רוב מן ההיתר. ורק אם יש שישים כנגדו הוא בטל, כי בשישים בטל הטעם שלו, ובפחות משישים – הטעם ניכר בכל התבשיל.

אחר הרוב ולא אחר הקרוב

ולא רק בביטול אלא גם במציאה. וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קכט) "חבית של יין שצפה בנהר ונמצא כנגד עיר שרובה ישראל, אם יש בנהר מכשולות וסכר אגמי מים שהיו מעמידים אותה אילו באה ממקום אחר – מותרות, שאין לתלותה אלא בעיר שנמצאת כנגדה. ואם אין בנהר סכר אגמי מים, אסורה, שאנו תולים אותה ברוב הסביבות שהם עובדי כוכבים". כי הכלל הוא שהולכים אחר הרוב ולא אחר הקרוב.

אחר הרוב, גם אם אינו נמצא בפנינו

וכן הדין ברוב גנבים שנכנסו למחסן יין. "גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין, אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים, אסור. ואם רובן ישראל, מותר. ואם רובן ישמעאלים, אסור בשתיה ומותר בהנאה". והטעם הוא שאנחנו הולכים אחרי הרוב אפילו אם הרוב הזה לא נמצא בפנינו.

 

הנהגת העיר והקהילה

כל קהילה כמו כלל ישראל

בארץ ישראל וגם בבבל היו רוב ישראל מרוכזים במקום אחד. בגלות הארוכה, לעומת זאת, התפזרו ישראל במדינות רבות ובכל מקום ומקום היה חלק קטן מאוד מעם ישראל. עם זאת דין של קהל שהרוב כופה את המיעוט קיים בכל מקום ומקום. כן כתב הבית יוסף (חושן משפט סימן ב): "כתב הרשב"א (תשכ"ט) על תקנת הקהל כל צבור וצבור במקומם כגאונים לכל ישראל שתקנו כמה תקנות וקיימות לכל ישראל".

תקנות הקהל נקבעות על ידי הרוב

תקנות הקהל נקבעות על ידי הרוב. כך כותב הרא"ש (כלל ו' סימן ה'( "דע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות, ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים, דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם, לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות".

גם במילי דעלמא וגם במילי דשמיא

תקנות הקהל מחייבות גם בנושאים של קדושה וגם בנושאים של חולים. כך כתב בשו"ת מהר"ם אלשיך (נט) "הולכין אחר הרוב בין במה שהוא מיגדר מילתא במילי דשמיא בין במה שהוא לתיקון העיר במילי דעלמא שכיון שהוא תיקון לכולל לא חיישינן אם יהיה רווחא להאי ופסידא להאי. דתקנת הכולל עדיף כענין להתנות על המדות וכו' וכיוצא מעניני צרכי העיר ותקנותיה ע"פ טובי העיר כי תקנות אלו במילי דעלמא לצורך הנהגת העיר חשובות לפני הקדוש ברוך הוא. כי בגלל הדבר הזה ירבה שלום בארץ ובשמוע המיעוט אל הרוב ישקוט מדון כי יהיו ישראל כאיש אחד חברים ומרבים שלום בעולם".

הסכמת הקהל – באמצעות נציגיו

כתב בשו"ת רבי אליהו מזרחי: "ועוד דפירוש טובי העיר בכל מקום אינו רוצה לומר היותר חכמים או היותר זקנים או היותר עשירים אלא היותר משתדלים בצרכי צבור, שכל צרכי הקהל נעשו על ידם ועיני כל הקהל תלוים בהם לכל צרכיהם מעניני סדור הצדקות וההקדשות וכיוצא בהם ונקראים בעבור זה ראשי הקהל מאחר שכל צרכיהם נעשים על פיהם" (הרא"ם נג).

במרדכי (בבא בתרא – אות תפ) כתב בשם רבנו תם כי הסכמת אנשי העיר היא באמצעות נציגיהם טובי העיר. "ופירש ר"ם הטעם דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום". בגלל סמכותם כתב הרא"ש: דפשוט הוא דמה שטובי הקהל מסכימים לעשות שריר וקיים הוא בלא קנין" (כלל ו' סימן י"ט. והביא דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נ).

הציבור עצמו יכול להחליט בהחלטת רוב

ואם אין נציגי צבור – יכול הציבור עצמו להחליט, כך כתב הרמ"א בסימן קסג "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם, בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן".

 

דברים שלא הולכים אחר הרוב

ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד, אותו אחד מעכב עליו

אמנם רוב התושבים בבית משותף לא יכולים לקחת זכויות קנייניות של אחד מהדיירים למרות שרוב הדיירים האחרים רוצים כן. כך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ קנו א) "אחד מבני המבוי שאינו מפולש, שבקש ליעשות רופא או אומן או גרדי או סופר שטרות או מלמד תינוקות לימוד שאינו של תורה – בני המבוי מעכבין עליו, מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים. ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד, אותו אחד מעכב עליו". וכתב שם הסמ"ע (ס"ק ו) "אבל בתקנות שמתקנין הקהל, כתב הרא"ש בכלל ו' דין ה' דאין יחיד יכול לבטלן, דבזה כתיב 'אחרי רבים להטות' ויכולים גם להפקיע רכוש פרטי של אדם".

כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת

וכן בדברים שחיוניים לעיר לא הולכים אחר הרוב. כן כתב בשולחן ערוך (חו"מ קסג א) "כופין בני העיר זה את זה, לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר; ולבנות להם בית הכנסת; ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור". והוסיף הרמ"א "והוא הדין לכל צרכי העיר וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה". והעיר על זה הרמ"א כי אפילו מיעוט כופה את הרוב.

אין הולכים בממון אחר הרוב

בגמרא יש מחלוקת בין רב לשמואל האם הולכים בממון אחר הרוב, ונפסקה הלכה כשמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב (בבא קמא כז ע"ב). והדוגמה שהגמרא מביאה היא שרוב אנשים קונים שור לחרישה ומיעוט קונים שור לשחיטה. המוכר שור לחברו ונמצא נגחן שלא ראוי להיות שור חרישה אלא שור לשחיטה, הקונה יכול לבטל את המקח ולומר למוכר רוב בני אדם קונים לחרישה. היה לך לומר לי, ואם לא אמרת – הרי זה מקח טעות.

והקשו המפרשים: למה בנפשות הולכים אחר הרוב, ואילו בממון לא הולכים אחר הרוב? וענו תוס' כי הרוב של קונים לחרישה הוא לא רוב מספיק טוב, ולכן לא מוציאים על פיו ממון. וצריך לומר כי אי אפשר לבטל רצון של אנשים שרוצים לקנות שוורים לשחיטה, כדלקמן.

כל הקבוע כמחצה על  מחצה

על כך שיש דברים שמחמת חשיבותם לא מתבטלים לומדים מכך שאדם שנמצא בתוך קבוצת אנשים, לא אומרים שאחד בטל ברוב. ואם "נפל הבית עליו ועל אביו או על אחד ממורישיו, ואין ידוע איזה מהם מת תחלה". אם מת האב תחילה – הרי הבן יורש. ואם הבן חייב לאנשים – הכסף יעבור אליהם. אם הבן מת תחילה – הרי הוא לא יורש את אביו ובעלי החוב של הבן לא מקבלים את הכסף. כיוון שההלכה אומרת שהמוציא מחברו עליו הראיה, בעלי החוב לא יכולים להוציא את הכסף מהיורשים.

אם היו בבית בעל ואישה וארבע בנותיהם ונהרגו כולם במפולת, ולא יודעים אם האישה נהרגה אחרונה וירשה את כולם, או הבעל ואחת הבנות נהרגו אחרונים וירשו את האישה, לא אומרים שיש פה רוב סיכוי שהבעל או הבנות מתו קודם, אלא כל הקבוע במחצה על מחצה דמי.

וכן אם יש "תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח – ספיקו אסור". והטעם, כי חנות אחת לא בטלה ברוב של החנויות האחרות. אבל אם אדם מצא חתיכת בשר ולא יודע אם היא כשרה או לא, כיוון שרוב החנויות כשרות – "כל דפריש מרובא פריש" – כל מה שיצא מהחנויות יצא מהרוב, ורוב החנויות כשרות.

הנהגת מדינה על פי הרוב

מלך – צריך הסכמת ציבור

על חשיבות דעת הרוב אפשר ללמוד מההלכה שאומרת כי אפילו מלך שהומלך משמים צריך את הסכמת הציבור. "דכתיב וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגו'". אעפ"כ כתוב בגמרא שם "אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל' אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן" (ברכות נה ע"א).

הומלך על פי נביא, או שהסכימו עליו כל ישראל

וכן הדין במנהיגים שאינם מלכים. שכך היו שופטים בישראל לפני שהיו להם מלכים, והיו זקנים שהנהיגו את העם אחרי יהושע, וכך היו מנהיגים בתחילת ימי בית שני והם הנהיגו את הקהל על פי רוב. גם מלכים שלא מלכו על פי דבר נביא הומלכו על ידי כלל ישראל. כך כתב הרדב"ז (רמב"ם מלכים ג', ח'): "מלך – שהומלך על פי נביא, או שהסכימו עליו כל ישראל".

הומלך על פי נביא אבל ישראל לא רוצים בו – אינו מלך

וכתב בספר קרן אורה (הוריות דף יא עמוד א)  כי גם מלך שקיבל הסכמת ציבור וחזרו בהם אינו מלך. "אלא נראה דהדבר תלוי בעם, וכל שקבלו עליהם אותו למלך מחוייבים לסור אל משמעתו. וגם בהם הדבר תלוי להורידו מגדולתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"א) שדוד כל הימים שברח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט, אף על פי שנמשח תחילה ע"ש הדיבור. וכן משמע פשטיה דקרא מקרב אחיך תשים עליך מלך, דשימת המלך תלוי בעם". וכן כתב הראי"ה קוק זצוק"ל: "אותם שהוסכמו בעמדתם לכתחילה, בשביל האומה בהנהגתה הכללית, גם הארצית, כמלכי בית חשמונאי, וגם נשיאיהם, פשיטא דלא גריעי מראשי גליות שבבבל" (משפט כהן תסד).

מנהיג שלא נבחר על ידי ציבור – קשר רשעים

ראשונים תיקנו תקנה שממנים על הציבור רק אם: א] רוב הציבור חפצים בו; ב] שיהיה חשוב והגון. אמנם אם הוא מתמנה על ידי מלך חיצוני בלי בחירת הקהל וראשי הציבורהוא נקרא "קשר רשעים" שהרי רבי יהושע בן גמלא היה צדיק גמור ונאמר עליו (ב"ב כא) "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּרָם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטוֹב, וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמַלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִשְׂרָאֵל. שֶׁבַּתְּחִלָּה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב – מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב – לֹא הָיָה לָמֵד תּוֹרָה. וכו' עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֵּן גַּמְלָא, וְתִיקֵן שֶׁיִהְיוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֵן שֵׁשׁ וּכְבֵן שֶׁבַע".

וכיוון שקיבל את המשרה של הכהן הגדול בגלל השלמונים שאשתו מרתה בת בייתוס העשירה שילמה לינאי המלך (תרקבא דדינרי – יבמות סא. בבא בתרא כא, א ובתוספות שם ד"ה זכור וכו') הואיל וקיבל את כהונתו על ידי ינאי המלך, קורא עליו הכתוב את המלים הקשות "קשר רשעים". למרות שבמקום אחר כתוב עליו "זכור אותו האיש לטוב" בגלל מעשיו להרבות תורה בישראל.

שמתא חמורה מאוד

ומביא שם החתם סופר "שהתקינו הראשונים והטילו שמתא חמורה מאד ויהיו כל ישראל מובדלים מאדם שמונה על ידי המלך בלי הסכמת הקהל. פתופת עכו"ם, יינויין נסך, ספריו ספרי קוסמים ועוד גזרנו ונידינו והחרמנו בשמתא ובשם מיתה שלא יהיה אדם ראוי ליטול שררה על חבירו לא על ידי מלך ולא על ידי שרים לשופט, כדי לעשות ולכוף חבירו לא בדברי שמים ולא בדברי הכא, כי אשים עצמם פירושים, ואפילו צנועים אינם, אם לא שימנו אותם רוב הקהל מפני חשיבותם". וחתומים על התקנה הזו הרשב"ם ור"ת ראב"ן וקן רבנים.

שלא יהיה בור

והוסיף החתם סופר וכתב: "דייקו בתקנתם והתנו שיהיה ברצון רוב הקהל (וגם) משום חשיבותם. משום שפעמים מסכימים רוב הקהל על דיני בור ומי שמקיל להם מחניף להם. ואומרים לעץ אבי אתה, על כן בעי נמי מפני חשיבותם". ולא תהיה אחרי רבים לרעות.

לקבל הכרעת הרוב

מסקנת הדברים כי המיעוט צריך לקבל את הכרעת הרוב. שאם לא כן לא ישרור שלום בעולם. ואפילו הפקעת רכוש פרטי מותרת לנבחרי הציבור, שנאמר "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא פרק י ז). ומכאן לומדת הגמרא את סמכות בית הדין או הנהגת הציבור. כל שכן במינוי שופטים ובקביעת חוקים שלא יכול השופט להחליף את סמכותו של המלכות לתקן תקנות.

נסיים בדברי מהר"ם אלשיך עד כמה חשוב שהמיעוט ישמע אל הרוב: "כי בגלל הדבר הזה ירבה שלום בארץ ובשמוע המיעוט אל הרוב ישקוט מדון כי יהיו ישראל כאיש אחד חברים ומרבים שלום בעולם".  אמן ואמן.

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt