הרב שמואל אליהו

איך מעוררים את השמחה?

י"ט תשרי התשפ"ד(04/10/2023)
זמן קריאה: 15 דקות
ראשי פרקים

שיתוף

שמחה מיוחדת בחג הסוכות

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים

שש עשרה פעמים מוזכרת המילה שמחה בתורה, ושלוש מתוכן מתייחסות לחג הסוכות. בספר ויקרא (כג מ) מוזכרת שמחה בהקשר לארבעת המינים "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

פעמיים מוזכרת שמחה בספר דברים (טז יד-טו) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". החידוש הוא שבמשך כל החג צריכים להיות שמחים גם בשעה שלא אוחזים בארבעת המינים, "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת – וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד

צמד המילים "שמחה גדולה" מופיע בתנ"ך כולו רק שמונה פעמים. הביטוי "שמחה גדולה מאוד" מופיע רק פעם אחת, בחג הסוכות של העולים בתחילת ימי בית שני. "וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (נחמיה ח טז-יז). חכמינו מספרים כי מעוצמת אותה שמחה הצליחו עזרא ונחמיה לבטל את יצר העבודה הזרה מהעולם בחג הסוכות. כנראה יש משהו בסוכות שמועיל להשפיע על הטהרה של כל העולם כולו. איך מגיעים לשמחה?

 

 

איך מגיעים לשמחה?

וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ

צריכים להיזהר משמחה מזויפת, זו השמחה הראשונה שמוזכרת בתורה. כשלבן מבטיח ליעקב שיישאר בביתו וימשיך לעבוד בבתו כשהוא מרמה אותו על ימין ועל שמאל. "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (בראשית לא כז). השמחה האמיתית היא שמחת אהרן במינוי משה למנהיג: "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד). כן אומר דוד המלך: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ" (תהילים ד ח).

שמחה בנתינה

שש עשרה פעמים שבהן מוזכרת שמחה בתורה היא באה כשמשמחים אנשים אחרים, ופעמיים כשאדם משמח את בני ביתו. "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב ז). וכן "דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (כד ה).

שש פעמים מוזכרת החובה לשמוח ולשמח אנשים אחרים שאין להם. "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם" (כולם בספר דברים יב יב. יב יח. יד כו. טז יא. טז יד. כו יא). ללמדך שהשמחה האמיתית היא לשמח אחרים.

וברמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו) כתוב "מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" ושמחה כזו קלון היא להם.

 

שמחה בבניין ירושלים

 

כשעוסקים בבניין ירושלים, שמחים. הסיבה היא בגלל שירושלים היא "משוש כל הארץ". העיר שצריכה להאיר את כל העולם ולשמח את כל העולם. הפסוק שמוזכרת בו המילה שמחה יותר מכל פסוק אחר בתנ"ך הוא פסוק שמתאר את שמחת חנוכת בניין חומת ירושלים בתחילת ימי הבית השני. כך כתוב איך הם מתארגנים לשמח את העם בכלי שיר "וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלַם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת" (נחמיה פרק יב כז).

התוצאה הייתה שמחה שהקיפה את כולם. "וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק" (שם מג).

חמש פעמים מוזכרת שמחה בפסוק זה, ובעיקר מוזכרת בו שמחה גדולה (שכאמור מוזכרת בתנ"ך כולו רק שמונה פעמים), כל זאת בגלל שירושלים היא מקור השמחה. "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיהו סו י).

שמחה בארץ ישראל

שמחה שייכת לארץ ישראל. בגלות "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר" (ישעיה פרק כד ח). לכן אומרים הגולים "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר" (תהילים פרק קלז ד). לכן המילה שמחה מופיעה בתורה בעיקר בספר דברים שנאמר בכניסה לארץ ישראל (מתוך 16 פעמים בתורה היא מוזכרת 12 פעמים בספר דברים).

כך אומר הזוהר (חלק ג דף קיח/א) "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ', בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּתַמָּן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵחדֵי, וּלְאַחְזָאָה חֵידוּ. דִּכְתִּיב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ 'בָהּ' דַּיְיקָא".

כך ממשיך הזוהר ומקשה כי "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה', וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה'. מַה בֵּין הַאי לְהַאי? אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא". זה שאומר הכתוב: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" (זכריה ג).

לכן אנחנו אומרים בתפילה "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִֹמְחָה לְאַרְצֵנוּ". מכאן יבין כל אחד כמה חשוב לעלות לארץ ישראל, שהוא יהיה שמח והוא גם ישמח את השכינה הקדושה.

שמחה מתוך דבקות בה'

מתוך שש עשרה פעמים שנאמרה שמחה בתורה, תשע קשורות לדבקות בה' בבית המקדש בירושלים. כך למשל כתוב (דברים יב ז) "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". מתוך העובדה שהאוכל קרבנות בירושלים הוא כאוכל לפני ה' – הוא זוכה לשמחה גדולה. כך הוא גם במעשר שני (דברים יב יז. יד כו) ובביכורים (דברים כו יא). ובכל המקומות הללו נאמר "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה אֱלֹהֶיךָ". והשמחה הזאת יכולה להיות גם כאשר אדם מעורר את ליבו לזכור את נוכחות ה' לפניו אפילו אם אינו במקדש.

מכאן נבין למה כשעם ישראל תורם לבניין המקדש בימיו האחרונים של דוד המלך שמח דוד המלך שמחה גדולה: "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (דברי הימים א פרק כט ט). גם שמחת נתינה וגם שמחת המקדש.

שמחה על ידי תשובה

זו הסיבה שבגללה מוזכר הביטוי "שמחה גדולה" פעמיים בסיפור התשובה שמעורר חזקיהו את עם ישראל, אחרי תקופת שלטונו של אחז שאסר על עם ישראל להתפלל וללמוד תורה ולעבוד את ה'. שם כתוב "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַה' יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַה'" (דברי הימים ב ל כא).

בהמשך מסופר כי לא היה להם די בשבוע כדי לעשות את חג הפסח ועשו אותו שבועיים. "וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה". והם שמחים מאוד "וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה: וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם".

התוצאה של השמחה הגדולה הזו והתשובה שהביאה אותה היא שה' קיבל תפילתם: "וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם".

לכן צריך כל אחד להתפלל מתוך שמחה "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (שבת ל ע"ב). ובגמרא (ברכות לא) אמרו כי כך ניגשים לתפילה כי שמחה פותחת שערי תפילה.

שמחה מתוך התבוננות

בימי העלייה לבית שני מסופר כי העולים בכו בראש השנה כשהתברר להם כי מעלתם הרוחנית רחוקה ממה שהם צריכים להיות בו, ועזרא ונחמיה עוצרים את הבכי ומביאים אותם לכדי שמחה גדולה. בתחילה הם מפסיקים את הבכי של העם ביום הראשון.

"וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". וכך הם עושים "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".

השמחה הגדולה באה מתוך התבוננות.  המתבונן בכל הפרק ימצא שהמילה "בינה" מוזכרת בכל הפרק הזה שש פעמים, יותר מכל ההופעות שלה בפרק אחר בתנ"ך כולו.

כוחה הגדול של השמחה שמבטלת יצר הרע

הגמרא (ערכין ובסדר עולם רבה פרק ל) שואלת על השמחה שהייתה בימי עזרא ונחמיה: כיצד יכול להיות שהפסוק אומר כי מימי יהושע בן נון לא היה חג סוכות עם שמחה גדולה מאוד? שהרי כתוב "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (נחמיה ח יז). על זה מקשה הגמרא "אֶפְשָׁר בָּא דָוִד וְלֹא עָשָׂה סֻכּוֹת (בא שלמה ולא עשה סכות) עַד שֶׁבָא עֶזְרָא ועשה סוכות?

מתרצת הגמרא,  כי דוד ושלמה בוודאי עשו סוכות. אבל לא עשו סוכות בשמחה כל כך גדולה כמו שהיה בימי עזרא ונחמיה. השמחה הגדולה שהייתה בימי עזרא ונחמיה נבעה מהכיבוש ומההתיישבות המחודשת בארץ ישראל (עיין אור החיים הקדוש – תחילת פרשת כי תבא). השמחה הגדולה הזאת ביטלה את היצר של עבודה זרה שהיה בימיהם ובוטל, והיום רואים את הפירות של הביטול ההוא שכמעט אין עבודה זרה בעולם.

מצוה להודות לה' בכלי נגינה

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'

דוד המלך כתב במקומות רבים בתהילים כי הנכון הוא להודות לה' בכלי נגינה. כן אנו אומרים במזמור של יום חמישי: "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עֻזֵּנוּ. הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: שְֹאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף. כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל" (עי' ערכין יא ע"א) ועוד מקומות רבים: "טוֹב לְהֹדוֹת לה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן וכו' "עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר" (תהילים צב); "הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ: זַמְּרוּ לה' בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (צח). ובמקומות רבים נוספים.

נגינה בבית המקדש

בגלל ערכה הגדול של השירה והנגינה – השתמשו בה בבית המקדש. ככתוב בדברי הימים (ב פרק ז פסוק ו) "וְהַכֹּהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם עֹמְדִים וְהַלְוִיִּם בִּכְלֵי שִׁיר ה' אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְהֹדוֹת לה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, בְּהַלֵּל דָּוִיד בְּיָדָם, וְהַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים נֶגְדָּם וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹמְדִים".

הגמרא (ערכין יא ע"א) לומדת שעבודת בית המקדש צריכה להיות בשירה לא רק בחנוכת הבית אלא בכל יום שנאמר: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". איזה קול נשמע בהר סיני? הוי אומר קול של תורה שנקראת "שירה" (עי' רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ו).

השירה במקדש – היא השירה ששמע משה בסיני

"שנתן הקדוש ברוך הוא כח וגבורה במשה, והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל". שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו ד). "אמר רבי שמואל בר נחמן כמה יגיעות יגע בו בן עמרם עד שלימד שירה ללוים" (מדרש רבה בראשית פרשה נד פסקה ד). השירה ששמע מסיני.

שירה ונגינה – רק לשם שמים

שפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב

בגלל מעלתה הגדולה של השירה כך גם סכנתה מרובה. כך עונה הרשב"א (חלק א סימן רטו) למי ששאל על "שליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב. ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ושאלומאותו האם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?".

וענה הרשב"א: "דברים אלו אחר כונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה – תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב".

גם נעימה וגם בכובד ראש – כי שכינה כנגדו

וממשיך הרשב"א: "אבל צריך להתפלל בכובד ראש דתנן (ברכות לב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ויעמד באימה כמי שעומד לפני שכינה. דגרסינן התם: א"ר חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו. שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. ותניא: 'אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים'.

לפיכך שליח צבור זה אם שמח ועומד ביראה וכדכתיב: 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' – הרי זה משובח. אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו – הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: 'נתנה עלי בקולה – על כן שנאתיה'".

האוסרים לנגן בבית הכנסת וטעמם

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר

בתקופת החתם סופר התחילו הרפורמים בשינויים בתפילה וניסו להשוות את התפילה בבית הכנסת לתפילה בכנסיות. גם את מבנה בית הכנסת הם שינו ובנו אותו עם צריחים כמנהג הכנסיות. הם שינו את מבנה בתי הכנסת גם בצורת הישיבה וגם בהכנסת העוגב לתפילה על ידי גוי.  הם רצו לנגן בעוגב על ידי גוי בשבת בבית הכנסת, על סמך ההיתר שניתן לניגון בשבת על ידי גוי לצורך חתן וכלה.

החת"ס נשאל על כך והשיב (שו"ת חלק ה – השמטות סימן קצב) לאסור כיוון שבמזמור "על נהרות בבל" לא כתוב "איך נשיר שיר ה' לפני בני נכר?" אלא "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?" שאם אנו מנגנים על אדמת נכר, אנו מראים שטובה לנו ישיבתנו בגלות, על כן אסור.

ומסיים שם החתם סופר "כי אפילו אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו יתברך שמו עד יושב בשמים ישחק כמבואר פ"ק דע"ז" (וכן כתב טעם זה בשו"ת חת"ס ו – ליקוטים פט)

עוגב בבית התפילה – מנהג עבודה זרה

במקום אחר כתב החתם סופר (שו"ת חלק ו – ליקוטים סימן פו) על הניגון בעוגב כי יש בו איסור ללכת בדרכי הגויים. שמקפידים לנגן בעוגב רק בכנסיות שלהם ולא מנגנים בזה בביתם. לכן לא מצינו שניגנו בעוגב בבית המקדש. "משום חק עבודה זרה, שהיה להם כלי זה לחק להם כבר קודם בית המקדש, ואם כן נאסר לנו מדין תורה". אבל בבית מותר לנגן בו כיוון שלאומות העולם אסור לנגן בביתם בעוגב (ע"ע בשו"ת יהודה יעלה חלק א – אורח חיים סימן נט. משנ"ב שלח ס"ק י').

ובחוקותיהם לא תלכו

כן כתב בעל "שדי חמד" לאסור לנגן בכלים שמנגנים בהם בבני הכנסייה שלהם. שכך כתב "כיוצא בזה נשאל מרן החבי"ף בספר לב – חיים חלק ב' סימן ט' מעי"ת פאריס על כת חדשה אשר על מנהגים ישנים הם מפקפקים ורצונם לשנות סדרי בראשית משפטים ישרים ומנהגים ותיקים, גורעים ומוסיפים בסדר התפלה ככל אשר רוחם עולה, ורוצים להנהיג מנהגים שאינם הגונים להביא בעת התפלה מנגנים, ובשבתות וימים – טובים יהיה ע"י גויים. בתשובתו האריך לבאר כי אינם יכולים לשנות מנהגם בסדר התפלות ושאין רשאים לנהוג חדשות מעתה להביא מנגנים בבית התפלה… ואלה הרוצים לשנות מנהג כל ישראל ורוצים להביא מנגנים האורגני"ם בבית הכנסת בעת התפלה כונתם להדמות לעובדי עבודה זרה שדרכם בכך לנגן בבית תפלתם בכלים אלו ממש. וא"כ יעברו על ובחקותיהם לא תלכו"  (באסיפת דינים מערכת וא"ו אות ה')

עוגב אינו תלוי במנהג והוא אסור לכל ישראל

כן אסר הרב קוק זצוק"ל בשו"ת אורח משפט (לו) נגינה בעוגב גם לספרדים שלא מכירים את הרפורמים והנוצרים ולא מחקים אותם, משום "ובחוקותיהם לא תלכו": "שכל מנהג שאנחנו רואים שנהגו בו הנוכרים ולא נהגו בו ישראל הרי הוא בכלל חוקות הגויים" שעל זה פרשה תורה "השמר לך פן תנקש אחריהם וגו' לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים י"ב ל'). "ועל כן העוגב שהוא אחד מהדברים שהם קבועים בבתי הפולחן שלהם בודאי האיסור שנתפרסם מרבותינו האחרונים ז"ל, אינו תלוי כלל במנהג וחלוקי דיעות, והוא אסור לכל ישראל". וכן אסר השדי חמד בעוגב דווקא (אסיפת דינים מערכת ו אות ה).

אמנם התיר והידר בשימוש בכלי נגינה אחרים בבית הכנסת במוצאי שמחת תורה שלא יחשבו שנוהגים שמחה משום יום טוב שני של גלויות. "אלא שאני נוהג לדקדק שיעשו השמחה בהכרה של עובדין דחול דוקא, דהיינו להשמיע בכלי שיר" (שו"ת אורח משפט או"ח קמב).

המתירים לנגן בתפילה בבית הכנסת

נגינה יכולה לקרב רחוקים

כן התיר הגאון רבי דוד פארדו זצוק"ל בשו"ת מכתב לדוד, שם נשאל על מנגנים יהודים ביו"ט שני של שמחת תורה בבית הכנסת ודן בשאלה האם להתיר ליהודים לנגן לכבוד התורה ביו"ט.

בתשובתו הוא האריך בראיות להתיר ניגון על ידי יהודים ביו"ט שני, ובלבד שיהיה בבית הכנסת ולא בבתים פרטיים. את תשובתו הארוכה הוא מסכם ואומר כי הוא לא מצא סרך איסור בדבר הזה. "אסיקנא דלפי מעוט ידיעתי והשגתי לא מצאתי לגוף הבער זה שום סרך איסור".

אבל הוא ממשיך ואומר כי כיון שחכמים אסרו את הניגון בגלל היותו ביום טוב שני – כל המחמיר תבוא עליו ברכה. ובגלל האוסרים ביום טוב שני – לא אדרוש להתיר את הדבר הזה ברבים כי הנגינה הזאת יכולה לקרב רחוקים. "ומיהו אי עבדי לא מחינן בהו דמחזא לא חזיי בה בעניינו שום טעמא לאיסורא מה גם דעבדי הכי מתוך שמחה של מצוה לכבוד ולתפארת תורת ה' תמימה והיא שעמדה לאבותינו ולנו ויכולה היא שתרחם לקרב רחוקים בדרעא מרממא".

אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה

כך כתב הרה"ג יצחק פלאג'י זצוק"ל בשו"ת יפה ללב (ח"ב רסב ב) כי חשוב מאוד לקבל שבת בשמחה בגלל השראת השכינה. ושיבח והילל את אלה שמנגנים בקבלת שבת בכלי שיר, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה. וקבלת שבת הוא זמן של השראת שכינה.

מסתבר שהוא הבין כי מה שאביו רבי חיים פאלג'י זצוק"ל אסר לנגן  בבתי הכנסת, לא אסר אלא בעוגב משום דרכי עכו"ם (לב חיים ט). אבל כשמנגנים בבתי הכנסת ביום חול בכלי נגינה אחרים לכבוד ה' ולקרב רחוקים אין בזה חשש.  שבזה אנחנו מקיימים לאהבה את ה' ולדבקה בו.

כמו כן לא חששו לאיסור של שמיעת קול זמר בזמן שאין בית המקדש קיים, כי עושים זאת לקירוב יהודים לאביהם שבשמים. וכשם שהתירו לנגן בשמחת בית השואבה ובשמחת תורה, כך התירו לנגן גם בתפילה כשעושים זאת בחרדת קודש.

ויהי רצון שיתקיים בנו "בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה. כּוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ. שַֹמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ. וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוֹכוֹ. וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם. וּלְוִים לְדוּכָנָם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם. וְהָשֵׁב יִשְֹרָאֵל לִנְוֵיהֶם". אמן ואמן.

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt

ספר חדש!
הלכות מלחמה ושלום

מעלת הלוחמים – הלכות אומץ וגבורה 
מאת הרב שמואל אליהו שליט"א