הרב שמואל אליהו

איך עורכים את ליל הסדר והמשמעות הרוחנית לחג הפסח

כ"ד כסלו התשפ"ג(18/12/2022)
ראשי פרקים

שיתוף

ליל הסדר – ברית בין הבתרים 

בט"ו בניסן ה' כורת עם אברהם אבינו את ברית בין הבתרים על הקמת עם ישראל שיביא את אור ה' לעולם. בתהליך הכשרתו הוא יצטרך להיות גר בארץ לא לו וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. אחרי כן הם יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל וישובו לארץ ישראל. 

בט"ו בניסן, כעבור 29 שנים, מבשרים המלאכים לאברהם על כך שעתיד להיוולד לו בן, באמצעותו ה' יקיים עוד שלב בברית הזו. "בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשרו על יצחק, בט"ו בניסן נולד יצחק" (תנחומא בא ט). זה היום השלישי לברית המילה של אברהם, שגם היא המשך לאותה ברית בין הבתרים. 

בט"ו בניסן אחרי 430 שנה מברית בין הבתרים יוצאים בני ישראל ממצרים. אלוקים בחר להוציא אותם באותו תאריך כדי שידעו שהסיבה ליציאתם היא הבטחתו לאברהם "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". ההבטחה הזאת גרמה לרוחו של פרעה להישבר בזמן הנכון ולומר לבני ישראל קומו צאו מתוך עמי, ולא להפך.

וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה

אלוקים מבטיח לאברהם בברית בין הבתרים כי הוא יכלה את הרשעה בהוצאת מצרים. "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי". כך קרה בעשר המכות ובמיתת הבכורות, ולפני כן נהפכו סדום ועמורה ערי הרשע בט"ז בניסן, תליית המן הייתה גם בט"ז בניסן ומפלת צבא אשור שצר על ירושלים בט"ו בניסן. 

בניסן עתידים להיגאל 

חכמינו אמרו כי גם לעתיד לבוא "בניסן עתידים להגאל". בניסן תש"ח שוחררנו מהרשע של צבאות ערב הרצחניים. באותו חודש שוחררה הדרך לירושלים מהפורעים הערבים, יפו שוחררה מפורעיה ותל אביב החלה לנשום לרווחה ולהתפתח. ערביי חיפה ברחו לארצותיהם, ערביי הגליל, גדרה ורחובות הוכו וברחו לארצותיהם, ובראש חודש אייר הוכו גם ערביי צפת וברחו לארצותיהם. 

בט"ו בניסן תשס"ב נגאל עם ישראל מאשליית הסכמי אוסלו בעקבות פיגוע במלון פארק בנתניה. בליל הסדר החליטה ממשלת ישראל על גיוס חרום של 20,000 חיילים שפשטו על כל מתקני הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, הרסו את תשתיות הטרור, הרגו רוצחים רבים וכלאו את גדול הרוצחים והמתכננים במוקטעה ברמאללה. הכול בחודש ניסן – כי זה החודש שנועד להתקדם בו צעד אחר צעד לגאולתם של ישראל. 

וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ

אומר משה רבנו בזוהר הקודש: "כְּגַוְנָא דָּא, חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר נָשׁ לְאִשְׁתָּעֵי תָּדִיר קַמֵּיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל אִינוּן נִסִּין דְּעָבֵיד. וְאִי תֵּימָא, אַמַּאי אִיהוּ חוֹבְתָא, וְהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדַע כֻּלָּא, כָּל מַה דַּהֲוָה וְיֶהֱוֵי לְבָתַר דְּנָא, אַמַּאי פַּרְסוּמֵי דָּא קַמֵּיהּ, עַל מַה דְּאִיהוּ יָדַע, אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ לְבַר נָשׁ לְפַרְסוּמֵי, וּלְאִשְׁתָּעֵי קַמֵּיהּ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבֵיד, בְּגִין דְּאִינוּן מִלִּין סָלְקִין, וְכָל פָּמַלְיָא דִּלְעֵלָּא מִתְכַּנְּשִׁי וַחֲמָאן לוֹן, וְאוֹדָאִין כֻּלְּהוּ לַהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עֲלַיְהוּ עֵלָּא וְתַתָּא" (רעיא מהימנא – זוהר ב מא).

כשם שיש חובה לשבח על הניסים ביציאת מצרים, כך יש חובה לשבח על הנסים שקורים לנו תמיד. ואם תשאל למה זו חובה, הרי הקב"ה יודע כל מה שהיה. למה להודות לו על מה שהוא יודע? אלא שכאשר אדם מודה ומספר על כל הניסים שה' עושה לנו, המילים שלו עולות למעלה, וכל המלאכים ופמליה של מעלה שומעים את דברי השבח הללו ומודים לה' ומתגלה כבודו של ה' על כל העליונים והתחתונים. 

שבח ה' מושך חסדים מלמעלה

והשבח הזה מושך חסדים גדולים מלמעלה, כך דורש השל"ה הקדוש את הפסוק "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ ונִפְלְאוֹתָיו לבְּנֵי אָדָם" – "שכשֶׁמְּשַׁבְּחִין לַהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּחֶסֶד שֶׁעָשָֹה, אָז בָּא הִתְעוֹרְרוּת שֶׁיֻּשְׁפַּע עוֹד, עַל כֵּן הִתְחִיל בִּלְשׁוֹן יָחִיד 'חַסְדּוֹ', וּמְסַיֵּם בִּלְשׁוֹן רַבִּים 'וְנִפְלְאוֹתָיו', אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹדֶה עַל הַחֶסֶד שֶׁעָשָֹה, אָז יָבֹא מִצַּד הִתְעוֹרְרוּתוֹ עוֹד הַשְׁפָּעָה לְהוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹן, זֶהוּ 'וְנִפְלְאוֹתָיו לבְּנֵי אָדָם'".

מִצַּד סִפּוּר נִפְלְאוֹתָיו, אָז נַעֲשֶֹה דְּבֵקוּת בֵּינוֹ יִתְבָּרַךְ לְבֵינֵינוּ

ממשיך השל"ה ואומר: "וּכְלַל הָעִנְיָן הוּא, כִּי מִצַּד סִפּוּר נִפְלְאוֹתָיו, אָז נַעֲשֶֹה דְּבֵקוּת בֵּינוֹ יִתְבָּרַךְ לְבֵינֵינוּ, וּמִסְתַּלֵּק הַחשֶׁךְ וְהֶעָנָן הַמַּפְסִיקִים וּמַבְדִּילִים בֵּינוֹ לְבֵינֵינוּ, זֶהוּ הַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית, כִּי אָז יִתְגַּלֶּה לָנוּ, הוּא לָנוּ לֵאלֹהִים, וַאֲנַחְנוּ לוֹ לְעַם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כה, ט) 'וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְֹמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ'. וְתֵבַת 'זֶה' הוּא כְּמוֹרֶה בְּאֶצְבַּע – זֶה הוּא. 'וְנִשְֹמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ', כְּלוֹמַר, הַיְשׁוּעָה שֶׁהִיא מֵאִתּוֹ לְהוֹשִׁיעֵנוּ. וְגַם פֵּרוּשׁ 'בִּישׁוּעָתוֹ', בִּישׁוּעַת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, כִּי אָז יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא כוּ'" (של"ה מסכת פסחים מצה שמורה). ומי שיראה את דברי הזוהר במקורם, יראה כמה חשיבות הוא נותן לשמחה שלנו בלילה הזה, וכמה מעלתה גדולה. 

הנס בימינו יותר מיציאת מצרים בגלל קיבוץ גלויות 

הנביא ירמיהו אומר כי לעתיד לבוא לא יזכירו את יציאת מצרים אלא את קיבוץ הגלויות של ישראל מכל ארצות העמים ולא רק ממדינה אחת כמו שהיה ביציאת מצרים. "לָכֵ֛ן הִנֵּֽה־יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְלֹֽא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ חַי־ה֔' אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: כִּ֣י אִם־חַי־ה֗' אֲשֶׁ֨ר הֶעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדִּיחָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתָֽם" (ירמיהו טז יד-טו). 

הנס בימינו יותר מיציאת מצרים בגלל יישוב הארץ

שישה פרקים אחר כך אומר ירמיהו את אותו פסוק כמעט בדיוק, אלא שהפעם הוא מדבר על הפלא הגדול של יישוב הארץ שהייתה שוממה 1900 שנה וכעת נותנת פריה בעין יפה: "לָכֵ֛ן הִנֵּֽה־יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְלֹא־יֹ֤אמְרוּ עוֹד֙ חַי־ה֔' אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: כִּ֣י אִם־חַי־ה֗' אֲשֶׁ֣ר הֶעֱלָה֩ וַאֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יא אֶת־זֶ֨רַע בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹנָה וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדַּחְתִּ֖ים שָׁ֑ם וְיָשְׁב֖וּ עַל־אַדְמָתָֽם" (ירמיהו כג ז-ח). ללמדך שגם קיבוץ הגלויות הוא יותר מיציאת מצרים – "וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם" – וגם יישוב הארץ הוא יותר מיציאת מצרים – "וְיָשְׁב֖וּ עַל־אַדְמָתָֽם". 

הנס בימינו יותר מיציאת מצרים בגלל הפסקת שיעבוד מלכויות

כשהגמרא מביאה את הפסוק הזה היא אומרת שהחידוש שבגללו הגאולה בימינו תהיה יותר מיציאת מצרים הוא הפסקת שיעבוד המלכויות ששלטו על חיינו ועל רכושנו במשך 1900 שנה. כך אמרו חכמים: "לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו" (ברכות יב ע"ב). ולמדו זאת מהפסוקים שכתובים שם: "וַהֲקִמֹתִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם רֹעִ֖ים וְרָע֑וּם וְלֹא־יִֽירְא֨וּ ע֧וֹד וְלֹא־יֵחַ֛תּוּ וְלֹ֥א יִפָּקֵ֖דוּ נְאֻם־הֽ': הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־ה֔' וַהֲקִמֹתִ֥י לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צַדִּ֑יק וּמָ֤לַךְ מֶ֙לֶךְ֙ וְהִשְׂכִּ֔יל וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ" (ירמיהו כג ד-ה). בשלב ראשון מנהיגים שאינם מלכים (רועים) ובשלב שני מלכות בית דוד. (מלבי"ם. וראה עוד מלבי"ם מיכה ד ח). 

לדעת בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה יזכירו רק את נס קיבוץ גלויות וישוב הארץ ויציאה משעבוד מלכויות, ולא יזכירו את נס יציאת מצרים בכלל. לדעת חכמים יזכירו את שניהם כשהעיקר הוא נס היציאה משעבוד מלכויות. כדעת חכמים סוברים כנראה הרי"ף והרא"ש ז"ל (צל"ח ברכות). לעומתם פוסק הרמב"ם כבן זומא וכרבי אלעזר בן עזריה שחייבים לזכור יציאת מצרים בלילה. (קריאת שמע פרק א ג).

בטור שו"ע לא נזכרה הלכה זו, ובמגן אברהם סימן ס"ז כתב כי פשוט שגם בלילה חייבים להזכיר יציאת מצרים. ואולי פשיטא להם בגלל שאמר ראב"ע "הרי אני כבן שבעים שנה" והגמרא (דף כ"ח) הסבירה שנעשה לו נס כדי שינהגו בו כבוד וישמעו לדבריו, ומכאן ראיה שמשמיא אסכימו על ידיה, דלא עביד קוב"ה ניסא למגנא. בין כך ובין כך חייבים לספר בליל הסדר על הניסים שנעשו בימינו.

זכירת הגאולה העתידית היא חלק מזכירת יציאת מצרים

הרב איסר זלמן מלצר זצוק"ל, שהיה ראש ישיבה בעיה"ק ירושלים, כתב שמצוות זכירת הגאולה העתידית היא חלק ממצוות זכירת יציאת מצרים, ששתיהן אחד, הכרה בהנהגת ה' את העולם. "דיסוד ענין זכירת יציאת מצרים הוא יסוד אמונת ההשגחה, ואם כן לימות המשיח תכלל המצווה על כל הגאולות והיא מצוה אחת. ועל כרחך צריך לומר כן, דבלא זה קשה דלמה הוצרך מעיקרא קרא על ימות המשיח, דלמה נימא דמצוות עשה של יציאת מצרים תבטל לימות המשיח? ועל כרחך שאין זה ביטול מצוה כלל אלא דלימות המשיח יהא ממצות הזכירה כל הגאולות והיא מכלל מצוות עשה של יציאת מצרים" (אבן האזל הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ג, ועיין סמ"ק א).

מהלכות לליל הסדר

יסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כוחו 

הלכה ראשונה שנועדה להקנות לנו את ההכרה שאנו בני מלכים היא זאת שמובאת בשולחן ערוך: "יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות. הגה: ואפילו עני שאין לו כרים, ישב על הספסל" (תעב ס"ע ב). זו הסיבה שבגללה ביקש ה' ממשה שבני ישראל ילבשו בגדי מלוכה בעת יציאתם ממצרים. "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב לה). וכך אנחנו נוהגים בכל ליל הסדר. הסביר כה"ח בשם הב"ח: "הטעם לפי שאמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא משעבוד מצרים" (תעב ס"ק ט). לכן צריך להכין מקום לכל אחד מהמסובים, נשים, גברים וילדים, לשבת ברווחה עם כרים וכד' שיוכל להסב כמו בן חורין ליד השולחן הנאה.  

מה להכין לליל הסדר

מי שמכין סדר פעם ראשונה בעצמו, יזכור להכין לכל אחד מהמסובים חמש מצות לסדר ההגדה. גביע יין שיש בו 86 סמ"ק לפחות (בכוס פלסטיק רגילה יש 150 סמ"ק). יין לארבע כוסות. עלי חסה אחד למרור ואחד לכורך. עלי סלרי לכרפס – 15 גרם לאחד בערך. ביצה לכל אחד. חרוסת להטביל בה את המרור והכורך – עשויה מסילן ושקדים טחונים (ויש מתכונים אחרים). מי מלח – להטביל בהם את הכרפס. זרוע – שוק של כבש או כנף של עוף צלויה. לא אוכלים אותה בלילה, רק מניחים על השולחן. מספיקה אחת לכל השולחן. אוכל טעים – וצריך לזכור כי אחרי שאוכלים את המצה והמרור והכורך, וצריך לאכול בסוף הארוחה את האפיקומן – לא נשאר הרבה מקום לאכול. 

קַדֵּשׁ

בשונה מכל קידוש, כאן כולם מחזיקים כוס קידוש ביד, כי יש חובה לכל אחד לשתות ארבע כוסות. את הכוס הזו מוזגים לו אחרים כדי שירגיש בן חורין, שירגיש טעם של מלך. "והכוסות צריכין שטיפה והדחה דכוס של ברכה הן" (כה"ח תעג ס"ק א). וכך צריך לעשות בכל פעם שמוזגים את הכוס שתהיה נקייה. 

כדי שנרגיש בני מלכים צריך לחזר אחרי יין משובח. "מצוה לחזור אחר יין אדום, אם אין הלבן משובח ממנו" (תעב יא). וחייב אדם להרגיש בן חורין ושמח אפילו הוא עני שאין לו כסף. "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות". אנחנו חייבים לאלף את עצמנו להיות שמחים, להיות בני חורין ולחוש כבני מלכים, גם אם זה קשה.  

אחת הדרכים להרגיש כבני המלכים היא לשתות את היין ולאכול את המצות בהסיבה. כך מסביר הרמב"ם את החובה להסב כחלק מהחובה לזכור שהניסים נעשו לנו. "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים וכו' לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות" (חמץ ומצה ז ו-ז). 

על כן חשוב לאמן את הילדים וללמד אותם איך מסבים בדרך חירות ולא בצורה מאולצת. בדרך טבעית ונינוחה כמו בני מלכים, ולא כמי שמשחק אופן חיים של בני מלכים. וראוי שעורך הסדר ישתדל לתת לאנשים תחושה וחשיבות של מלכות, וגם ידגים לכל אחד מהנוכחים איך שותים יין בהסיבה דרך חירות. 

וּרְחַץ – כַּרְפַּס

לפני הטבלת הכרפס נוטלים ידיים, וכיוון שהנטילה איננה לצורך אכילת המצה אלא לצורך אכילת הכרפס, היא נעשית בכלי בלי ברכה. ההטבלה של הכרפס תהיה בקערה שיש בה מים ומלח, ויש מוסיפים קצת מיץ לימון.

בדרך כלל אנו נוטלים פעם אחת בכל ארוחה. בלילה הזה אנו נוטלים פעמיים, כיוון שאוכלים את הכרפס במנותק מהארוחה, לעורר סקרנות אצל הילדים שירגישו בשינוי וישאלו, ונוכל להתחיל את ההגדה. 

בתור כרפס יש אוכלים פטרוזיליה ויש אוכלים תפוחי אדמה או ירקות אחרים, והראוי ביותר הוא סלרי. אבל אם אין סלרי אפשר לאכול ירק אחר. ואם בסלרי יש חשש מחרקים אפשר לאכול רק את הקלח שאפשר לבדוק אותו בקלות יותר מהעלים. 

יַחַץ

אנו חוצים את המצה לפני ההגדה ולא לפני האכילה, כי חשוב לנו להראות את המצה בכל ההגדה ולהראות לילדים שלנו את האוכל המועט והמצומצם שאכלנו במצרים, בדומה למה שהיה במחנות ההשמדה של הגרמנים. מנה מצומצמת כל כך שלא היה בה כדי להשביע את האוכלים מרעבונם. 

ההדגמה של חצי המצה שאכלנו היא חשובה מאוד, כיוון שאחרי יציאת מצרים היו אנשים שרצו לחזור אליה ותיארו אותה בצבעים ורודים. ממש כמו הפרסומות שמעודדות אנשים לקחת אזרחות של ספרד או פורטוגל ומשכיחות את השוד הנורא שהם עשו לנו. יש אנשים שמספרים לנו כמה טוב בגרמניה, או כמה יראת שמים הייתה בישיבות של פולין. הם משכיחים את כל הרוע שבמסגרתו נרצחו מיליוני יהודים במשך שנות ההיסטוריה, וכמו המרגלים הם מדגישים רק את חסרונות ארץ ישראל. לכן צריך האב להראות לבנו כל משך ההגדה את חצי הפרוסה היבשה ולהסביר לו שזה מה שהיה עם היהודים במצרים וזה מה שהיה בכל 1900 שנות הגלות.

מגִּיד

מגיד הוא עיקר המצווה של ליל הסדר, שהאב יספר לבניו את סיפור יציאת מצרים באופן שהם יבינו ובלשון שהם מבינים. בחו"ל היו מספרים לילדים את ההגדה בשפה שהם הבינו, ובארץ מספרים לילדים בעברית, אבל באמצעות משלים שהם יבינו היטב. וצריך הרבה מחשבה לשם כך.

כשמגיעים להלל מכסים את המצות, שהן לחם עוני, כי בהלל אנו רוצים להדגיש את השמחה. התחלנו בגנות ורוצים לסיים בשבח. לכן מרימים את כוס היין, כיוון שהלל אומרים בשמחה ולא בחולשה וברפיון. "לא המתים יהללו יה". כדי שיהיה בשמחה אומרים את ההלל על כוס יין "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". לכן מרימים את כוס היין, וכשמרימים את היין מכסים את המצות שמזכירות את מנת האוכל המועטת. 

רַחְצָה

אנו נוטלים ידיים פעמיים בלילה הזה, והפעם השנייה היא לקראת אכילת המצה והארוחה שאחריה. גם מי שנטל ידיו ושמר עליהן שלא ייגעו במקומות מכוסים מהנטילה הקודמת עד שעה זו צריך ליטול ידיו ולברך, כיוון שמן הסתם בכל זמן קריאת ההגדה דעתו הייתה נתונה לתוכן ההגדה, ולא היה עסוק בשמירת ידיו. 

הטעם הרוחני לנטילה הכפולה היא כי אנו רוצים טהרה כפולה בלילה הזה. אחת להיטהר ממ"ט שערי טומאה של מצרים, ואחת להתרומם למדרגה המיוחדת של עם ישראל. לכן מרימים את הידיים בעת הנטילה, לרמוז לנו על הרוממות שה' מרומם אותנו בלילה הזה. "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט ד). וכן הוא אומר: "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם" (ישעיה סג ט).

מוֹצִיא מַצָּה

אחרי הנטילה יושבים, ועורך הסדר אוחז שלוש מצות – המצה העליונה והמצה התחתונה שלמות, והמצה האמצעית חצויה (חצינו אותה ביחץ) – ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". עד כאן הוא צריך להחזיק בידו שתי מצות שלמות כמו לחם משנה. עכשיו הוא מניח את המצה התחתונה על השולחן ומשאיר בידו רק מצה וחצי. כעת הוא מברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" ואוכל שתי חתיכות "כזית" מהמצה וחצי הללו. את שתי הכזיתות הללו צריך לאכול בנחת ובהסיבה כבני מלכים, בפרק זמן של עד ארבע דקות (שהוא זמן אכילת פרס, ולא שתי דקות כמו שיש נוהגים).  

אין להטביל את המצה בחרוסת או בחומץ וכד', שזה מבטל את טעם המצה, ויש מתירים (משנ"ב תסא ס"ק יב. כה"ח ס"ק מח). אבל אם מטבל אותה במעט מים לפני שאוכלה, מותר. שכך כתב השולחן ערוך (תסא ס"ע ד): "יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה; אבל אם בשלה, אינו יוצא בה". שהטיבול במים לא משנה את טעמה ורק מרכך אותה מעט. 

מָרוֹר

אוכלים מרור, ונוהגים לאכול חסה כי צריך לאכול כזית מהמרור, וקשה מאוד לאכול כזית של קריין, שהוא מר ביותר. העיקר הוא לקנות חסה ממקום שמגדלים ללא חרקים, ואם לא מצא – יאכל רק את הקלח או ינקה את החסה היטב שלא יישארו עליה חרקים. 

עיקר אכילת מרור היא להזכיר את המרירות שהייתה לנו במצרים, גם כאן מכוונים שלא נטעה לספר כמה טוב היה בחו"ל ונשכח את המרירות שהייתה לנו בגלות אלפיים שנה, כדלעיל. את המרור טובלים בחרוסת כדי לזכור את הטיט שעבדנו בו במצרים, ואחר כך מנערים קצת את החרוסת. את המרור לא אוכלים בהסיבה.

כּוֹרֵךְ

בכורך אנחנו כורכים ביחד כזית מצה עם כזית מרור, טובלים בחרוסת, מנערים ואוכלים בהסיבה. עיקר מצוות כורך היא להבין שהגאולה והגלות מחוברות זו לזו, ויש שלבים שיש גם את מרירות המרור וגם את חירות המצה. אנו באמצע הדרך, כבר יצאנו ממצרים ונגאלנו, אבל לא הגענו לבית המקדש. אנו כורכים את המצה והמרור ביחד להבין שהטוב והרע באים כאחד, אבל זה זמני וסופו של המרור להיות מתוק. לכן לוקחים חסה שהיא מרה בתחילתה ומתוקה בסופה, ואת שניהם אנו מטבלים בחרוסת ואוכלים בהסיבה כבני חורין. 

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ

חלק ממצוות "שולחן עורך" הוא לערוך את שולחן בכבוד, ובזה אנו מקיימים מצוות "להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מו"ר הרב זצוק"ל היה מסתפק הרבה בשאלה אם מותר להשתמש בכלים חד פעמיים בליל הסדר. שהרי כאשר משתמשים בכלים רגילים ויש הרבה אורחים, נשארת עבודה קשה לבעלת הבית אחרי הארוחה, ולמה ייגרע חלקה להישאר לשטוף כלים עד שעה מאוחרת? ובוודאי ברור שהמצווה היא לערוך עם כלים נאים ולא חד פעמיים. אבל אם זה גורם קושי ומחלוקת אפשר לאכול בכלים חד פעמיים. וסיפר הרב זצ"ל כי פעם היה בסעודה של עשירים גדולים בארצות הברית והגישו להם ארוחה בכלים חד פעמיים יפים, ואמר בליבו: אם כן, זה נקרא כבוד. ובכל מקרה יקנה כלים חד פעמיים נאים ומהודרים לכבוד החג, ולא צלחות וסכו"ם פשוטים מאוד.

צָפוּן בָּרֵךְ

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מורה לאכול את האפיקומן בתיאבון, כמו קרבן פסח שהיה נאכל על השובע. דהיינו, לא כדי להשביע את הרעבון שלנו, אלא כמו מעדן מכובד ומיוחד שאוכלים אחרי הארוחה, כדי שהטעם הטוב שלו יישאר איתנו לאורך זמן. 

הַלֵּל נִרְצָה

ההלל שאומרים בליל פסח נאמר ברובו אחרי ברכת המזון, והוא הלל מורחב עם "הודו לה' כי טוב" ועם "נשמת כל חי". את ההלל המורחב הזה אנו מתחילים לפני הארוחה, שזה בוודאי לפני חצות לילה, ויש לכך כמה טעמים. אחד מהם הוא מה שאמרו חז"ל כי מי שפתח ואמר לנו "הללו עבדי ה'" היה פרעה. שכך כתוב במדרש: "את מוצא עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל. וכיון שיצאו ישראל ממצרים משעבוד של טיט ולבנים אמרו הלל. ואימתי אמרו? בשעה שבאת מכת בכורות. עמד לו פרעה והלך לו אצל משה ואהרן בלילה, שנאמר (שמות יב, לא) 'ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה'. והיה דופק פרעה על פתחו של משה ואהרן בלילה. אמרו לו (משה): שוטה, בלילה אנו עומדין? וכי גנבים אנחנו שנלך בלילה? בבקר אנו יוצאין, המתן עד הבקר, שכך אמר לנו הקב"ה (שם, כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. 

אמר להם: הרי מתו כל מצרים, שנאמר (שם, לג) 'ותחזק מצרים על העם'. אמרו לו: ומבקש אתה לכלות את המכה הזאת ממך. אמור: הרי אתם בני חורין! הרי אתם ברשותכם! הרי אתם עבדים של הקב"ה! התחיל פרעה צווח ואומר: לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין! הרי אתם ברשותכם והרי אתם עבדיו של הקב"ה! צריכים אתם להלל לו שאתם עבדיו, שנאמר: הללויה הללו עבדי ה'" (מדרש תהלים קיג).

בלילה זה אנחנו לא מחכים לשום צורר שיגיד לנו לשיר לקב"ה. אנחנו בעצמנו שרים ומודים לה', כי אי אפשר לאכול בליל הסדר בלי להודות לה'. "אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?". ויהי רצון שיתקיים בנו בניסן עתידים להיגאל ונאמר הלל בשמחה רבה, אנו וכל הבריאה כולה. "ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלאו תבל ויושבי בה", אמן ואמן. 

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt