קול צופייך, וישלח תשע"ה, גליון מס' 748

וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן – וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'

 

וַעֲשָׁאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה

מוסיפים והולכים בהידור של הלל חנוכה

על כל "הלל" שנאמר בזמנים שונים כתב בעל ה"בן איש חי" כי צריך לאומרו "בשמחה ובנחת ובקול רנה ותודה, ולא יאמר במרוצה" (בא"ח ויקרא, ש"ש טו). ואולם ב"הלל" של חנוכה צריך להדר בכך במיוחד: "כי אפילו בחג המצות אין אומרים הלל גמור (הלל שלם), וכאן אומרים הלל גמור שמונה ימים. על כן יאמר אותו בכוונה ובשמחה רבה" (בא"ח הלכות חנוכה, כח).

הסיבה להידור זה ב"הלל" של חנוכה נובעת מכך שעיקר תקנת חכמים בחנוכה היא להלל ולהודות. כך כתוב בגמרא (שבת כא ע"ב): "שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל, טִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַּאי וְנִצְחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד, נַעֲשָׁה בוֹ נֵס, וְהִדְלִיקוּ מִמֶנּוּ שְׁמֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׁאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה".

לכן אנחנו אומרים ב"על הנסים" של חנוכה: "וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה", ואחרי הדלקת הנרות אנחנו אומרים "הנרות הללו". להלל ולהודאה (שו"ת מנחת שלמה תנינא ב – ג סימן נח).

האוהב אותו בלב שלם – ישיר לפניו יתברך

ערך השירה לה' הוא גדול מאוד, במיוחד ב"הלל" ובמיוחד בחנוכה. רבי אלעזר אזכרי זיע"א הסביר שהסיבה לכך היא שהשירה מעוררת בלבנו את אהבת ה' יתברך. והאהבה היא "תכלית כל מדות הטובות מאנשי החסד הנביאים והפרושים". ובכל יום אנו מזכירים לעצמנו את האהבה הזאת לאלוקים ומעוררים אותה ב"קריאת שמע".

ועל-ידי השירה אנו מעוררם בלבנו את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי "האוהב אותו בלב שלם – ישיר לפניו יתברך" )חרדים פרק ט ו). על כן היו שרים לה' כל אוהבי ה'. "משה ובני ישראל, ומרים, ודבורה, ויהושע, ובני קרח, ודוד, ושלמה ברוח הקודש וכו'. כך היו החכמים הראשונים והאחרונים שרים לפניו: רבי יהודה הלוי, רבי יהודה החסיד, ורבי אברהם אבן עזרא וחבריהם זצ"ל" )בימיו של רבי אלעזר אזכרי חיבר המקובל רבי שלמה הלוי אלקבץ את הפיוט "לכה דודי". האר"י ז"ל חיבר כמה וכמה שירים וביניהם "כי אשמרה שבת". רבי אלעזר אזכרי עצמו חיבר את הפיוט "ידיד נפש אב הרחמן". ה"בן איש חי" חיבר גם הוא כמה שירים וביניהם "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי"(.

שירת גויים מבטלת תהלים

לגודל מעלת השירה – גדולה הסכנה אם לא משתמשים בה. כך מספרת הגמרא )סנהדרין צב ע"ב) שבשעה שניצלו חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מכבשן האש, "אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא". ראה נבוכדנצר את עוצמת הנסים הללו והתחיל לשיר שירה לאלוקים: "אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין, וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵיהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדר" (דניאל ג). עד שבא מלאך ועצר את שירתו.

ובגמרא: "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, יֻצַּק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שְׁחִיק טַמְיָא, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים". כל כך הייתה גדולה מעלת שירתו של נבוכדנצר, שאלמלא הפסיק מלאך את שירתו – היה מבטל בשירתו את שירת דוד המלך. אולי בגלל ששירתו באה ממקום רחוק, ובעיני האומות היא נחשבת אמינה ומשכנעת יותר (עיין מדרש רבה דברים א ד).

השירה במקדש – שירה למשה מסיני

מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל

מעלת השירה היא גדולה כל כך, עד שהייתה חלק חשוב בעבודת בית המקדש. חכמינו אומרים כי הלוויים הראשונים למדו את השירה ממשה רבנו, והם לימדו את הדורות שאחריהם מה שלמדו ממשה. "אמר רבי שמואל בר נחמן כמה יגיעות יגע בו בן עמרם עד שלימד שירה ללוים" (מדרש רבה בראשית נד ד).

משה רבנו למד את השירה הזאת במרומים בעת מתן תורה. "שנתן הקדוש ברוך הוא כח וגבורה במשה, והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל". שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו ד. ערכין יא ע"א). ממילים אלו למדו חכמים שצריך לשיר בעת הקרבת הקרבנות בבית המקדש.

אין השכינה שורה אלא על לב שמח

בכל פעם שהיו הלוויים שרים את השירה הזאת, הייתה שורה שכינה על ישראל, כשם שהיה במתן תורה. כך אומרת הגמרא: "לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים. אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'".

ובמדרש (ילקוט שמעוני יונה א – רמז תקנ) "אמר רבי יונה: יונה בן אמתי מעולי רגלים הוה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקדש. ללמדך שאין השכינה שורה אלא על לב שמח. שנאמר: וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'".

עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה

שליח של קולו הערב

כגודל מעלתה הגדולה של השירה, כך גם גודל סכנתה. כך עונה הרשב"א (חלק א סימן רטו) למי ששאל על "שליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב. ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו. אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?".

הקול הולך אחר כוונת הלב

וענה הרשב"א: "דברים אלו אחר כונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב. וכדתניא במסכת תענית בפרק סדר תעניות (דף ט"ז) עמדו בתפילה אף על פי שיש שם זקן או חכם אין מורידין לפני התיבה אלא הרגיל. רבי יהודה אומר: מטפל ואין לו. יש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן. זקן ופרקו נאה. שפל ברך ומרוצה לעם. ויש לו נעימה וקולו ערב".

גם נעימה וגם אימה

"אבל צריך להתפלל בכובד ראש דתנן (ברכות לב) 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש'. ויעמוד באימה כמי שעומד לפני שכינה. דגרסינן התם: 'א"ר חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו. שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. ותניא: 'אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים'".

נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ – עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ

"לפיכך שליח צבור זה אם שמח ועומד ביראה וכדכתיב: 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' – הרי זה משובח. אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו – הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: 'נתנה עלי בקולה – על כן שנאתיה'".

תפילה בציבור – מקצר ועולה

ומכל מקום, כל שהוא מאריך בתפילתו לא טוב עשה, שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח ציבור. "ואמר ר' יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות שהיה עושה". את התשובה הזאת הביא ה"בית יוסף" (או"ח נג) ופסק ב"שולחן ערוך".

הלכות כלי נגינה

והצלצל אחד

בגלל ערכם הגדול של כלי הנגינה, יש בהם הלכות. כך כותב הרמב"ם: "ובמה הם מנגנין? בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל. ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה. ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר. ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה. ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם. והצלצל אחד בלבד" (הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ד').

שְֹאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף. כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל

מפסוק זה למדנו על ערכם של כלי הנגינה בעבודת ה'. על מעלתם כתב דוד המלך במקומות רבים בתהלים: "שְֹאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף. כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל" (עי' ערכין יא ע"א); "טוֹב לְהֹדוֹת לה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן וכו' עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר" (תהילים צב) וכן "זַמְּרוּ לה' בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (צח).

כך גם המזמור שבו בחר דוד המלך לסיים את התהלים, ובו תיקנו חכמים לסיים כל יום את פסוקי דזמרא: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר. הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר: הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל. הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב: הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע. הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. הַלְלוּיָהּ".

אַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְּלִים לַה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל

בגלל מעלתם של כלי הנגינה הללו בעבודת ה', דוד המלך לא מסתפק בחיבור מזמורי התהלים, הוא גם מייצר את הכינורות והנבלים לארבעת אלפי הלוויים שהיו משוררים בבית המקדש. "אַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְּלִים לַה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל" (דברי הימים א כג). כל זה מלבד אותם עשרים-וארבעה אלף לוויים שהיו שרים בפה "מֵאֵלֶּה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה' עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף".

בכלים אלו שעשה המלך דוד השתמש בנו שלמה בחנוכת בית המקדש. "וְהַכֹּהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם עֹמְדִים וְהַלְוִיִּם בִּכְלֵי שִׁיר ה' אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְהֹדוֹת לה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, בְּהַלֵּל דָּוִיד בְּיָדָם, וְהַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים נֶגְדָּם וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹמְדִים" (דברי הימים ב ז ו).

לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לה'

מכיוון שמקור הכלים והנגינה הוא במעמד הר סיני, הנגינה הזאת ממשיכה את אותן עוצמות שהיו שם. ולא רק את העוצמות האלה ממשיכה הנגינה, כי אם גם את האחדות בעם ישראל, מעין מעמד הר סיני שהיה "כאיש אחד בלב אחד". כך היה כשחנך שלמה המלך את בית המקדש, באמצעות הנגינה הגיעו לאחדות: "וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לה'". "וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית הָאֱלֹקִים" (דברי הימים ב ה).

רק בשעת האחדות שנוצרה על-ידי השירה והנגינה הגדולה, רק כאשר הם הצליחו להרים קול שירה אחד, שרתה השכינה בבית המקדש הראשון. שהשירה בקדושה מחברת בין האנשים. וכשיש חיבור בין האנשים, יש קדושה מעין מתן תורה בירושלים שחוברה לה יחדיו.

שירה בדרך להשראת שכינה

עיקר שירה בפה

למרות ערכם של כלי הנגינה, עיקר השירה היא בפה (סוכה נ ע"ב). כך פוסק הרמב"ם (כלי המקדש פרק ג) "ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי, שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה". ואף-על-פי-כן היו מנגנים בבית המקדש "לבסומי קלא".

"ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס, ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר". וניגון זה כשר גם בישראלים שאינם לוויים, כי הוא אינו עיקר העבודה של השירה בבית המקדש (ועיין אור שמח על הרמב"ם שבת י ו).

אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל, כָּעַמִּים

על מעלתה הגדולה של השירה והנגינה ועל סכנתה המרובה אפשר ללמוד גם מהמשנה במסכת סוטה (מח א) שאומרת: "מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת". ולמה ביטול הסנהדרין מונע אפשרות לשירה?  כיוון שהפסוק אומר: "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם". אם זקני הסנהדרין שבתו מהשער, הבחורים ישבתו מהנגינה (סוטה מה ע"א).

הסבירו בגמרא ירושלמי: "אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר". יש סכנה בשירה שאחר החורבן, שהיא עלולה להביא את השירים למקום של נבלה. לכן אחרי החורבן "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו" (כד).

שמחת החסידים ואנשי מעשה בבית המקדש

מרן הרב אליהו זצוק"ל למד על החיבור בין גדולי החכמים לשירה משמחת בית השואבה. המשנה במסכת סוכה (נא) אומרת: "הַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקּוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶם, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת, וּבִנְבָלִים, וּבִמְצִלְתַּיִם, וּבַחֲצוֹצְרוֹת, וּבְכָל כְּלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר".

ובגמרא: "תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת, וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְזוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת, וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ, וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה – נוֹעֵץ שְׁנֵי גּוּדָלָיו בָּאָרֶץ וְשׁוֹחֶה וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף, מַה שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְזוּ הִיא 'קִידָּה'". ולמה דווקא רבן גמליאל וכל החסידים ואנשי המעשה? כי הם יודעים לשמור על השמחה שתביא לרוח הקודש ולא תגיע חלילה לנבלה.

אין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר

גם בבית הפרטי שלנו יש צורך שהשמחה תביא השראת שכינה ולא הוללות. על כן התיר רבי יוסף קארו נגינה רק בשמחה של מצווה. שכתב: "וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין" (שו"ע או"ח תקס ג. לשון רמב"ם תענית ה).

גם הרמ"א כתב כי "לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה – הכל שרי". גם שירה בפה וגם בכלי (משנ"ב טז). כל כך התאמצו חכמים לשמח חתן וכלה, עד שהתירו לומר לגוי לחלל שבת באיסור דרבנן כדי לנגן בפניהם. כל זה בגלל ששמחת חתן וכלה היא מצווה גדולה, ולא מקלים כלל בשמחה זו. "ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר" (שולחן ערוך שלח).

הרמ"א התיר לומר לגוי אפילו לעשות מלאכות דאורייתא כדי לשמח חתן וכלה. הוא התיר להם לתקן את כלי הנגינה בשבת כדי להרבות שמחת חתן וכלה. הקשה המג"א (שלח ס"ק ד): מפני מה התיר זה? וענה המג"א: כי על-ידי כלי שיר יותר אפשר להרבות שמחת חתן וכלה.

על גודל חשיבותם של כלי הנגינה בחופה למד הרמ"א מהמהרי"ל. "שפעם אחת גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר, וצווה (המהרי"ל) להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר". מהמהרי"ל שהתאמץ מאוד בעניין ניגון בכלי לפני חתן וכלה למד הרמ"א כי גוי יכול לעשות בשבת מלאכות שהן אסורות ליהודי מדאורייתא בכדי לשמח חתן וכלה בכלי נגינה.

נגינה במקדש מעט

נגינה לכבודה של תורה ולקירוב רחוקים

אחרי שלמדנו על מעלת השירה וכלי הנגינה באולמות של חול, יש לברר אם הם שייכים גם במקומות של קודש. בליוורנו היה מנהג לנגן בקבלת שבת ובחול המועד בעוגב על-ידי ישראלים אשר יראת ה' בלבם.  כמו כן העיד הגאון מו"ה הירץ שייאר שבק"ק פראג: עיר גדולה לאלקים, בתוכה תשעה בתי כנסת ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר וכו' (צד ה').

הגאון רבי דוד פארדו זצוק"ל, שהיה אחד מגדולי תלמידי החכמים בירושלים בתקופת החיד"א, נשאל על מנגנים יהודים שמנגנים בשמחת תורה בבית הכנסת, ודן בשאלה האם להתיר ליהודים לנגן לכבוד התורה ביום טוב. בתשובתו הוא האריך בראיות מרב האי גאון להתיר שבות (פעולות שנאסרו על-ידי חכמים לבצע בשבת, ושאינן חלק מל"ט מלאכות שבת או מתולדות ל"ט המלאכות) לכבוד התורה, שהרי אנו מתירים ריקוד ומחיאת כפיים למרות שהיא שבות.

על-פי זה התיר ניגון על-ידי יהודים ביום טוב שני בלבד, ובלבד שיהיה בבית הכנסת ולא בבתים פרטיים. "מה גם דעבדי הכי מתוך שמחה של מצוה, לכבוד ולתפארת תורת ה' תמימה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו. ויכולה היא שתרחם, לקרב רחוקים בדרעא מרממא" (שו"ת מכתם לדוד או"ח יט). למעשה לא מתירים לנגן על-ידי ישראל ביום טוב שני. אומנם למדו ממנו להתיר ניגון בבית-כנסת בימות החול לכבוד התורה.

ניגון על תנאי

ה"חתם סופר" (שו"ת חלק ו – ליקוטים סימן פו) כתב לאסור ניגון בעוגב על-ידי גויים בבית-כנסת אפילו ביום חול. לדבריו יש איסור ללכת בדרכי הגויים שמקפידים לנגן בעוגב בכנסיות שלהם. וכתב: "ואבותינו ספרו לנו, שבימי קדם היה עוגב בפראג בבית הכנסת על תנאי וכו' גם אנו מקובלים שפסקו נגינתם בפראג טרם אמרם 'מזמור שיר ליום השבת'. ומכל מקום אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב. גם שינו מהנגון המיוחד להם (לנוצרים). אבל בכל שאר בתי כנסיות שבעיר גדולה לאלוקים הלזו לא עשו ככה. וגם זו, משנתקלקלה – שוב לא תקנוהו" (צד ל"א).

המסורת אומרת שבית-כנסת "על תנאי" היה קיים מזמן חורבן הבית שני (ונקרא בשם זה לומר שהם מקדשים אותו רק על תנאי. וכשייבנה בית המקדש תפוג קדושתו). כשהקימוהו תיקנו לנגן שם בעוגב, ובהיתר נתקנה כי בימים ההם לא נהגו הגויים לנגן בעוגב בבית ע"ז שלהם ולא היה בזה איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". אבל כשהתקלקל העוגב לא תיקנוהו, מפני שבעת נפילת העוגב כבר הנהיגו הגויים לנגן בעוגב בבתי עבודתם לשם עבודתם דווקא ואסורה (שו"ת מלמד להועיל ח"א או"ח טז).

איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?

במקום אחר אסר ה"חתם סופר" (שו"ת חלק ה – השמטות סימן קצב) לנגן בעוגב גם ביום חול, כיוון שבמזמור "על נהרות בבל" לא כתוב "איך נשיר שיר ה' לפני בני נכר" אלא "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". שאם אנו מנגנים על אדמת נכר, אנו מראים שטובה לנו ישיבתנו בגלות.

ומסיים ה"חתם סופר": "כי אפילו אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו יתברך שמו עד יושב בשמים ישחק כמבואר פ"ק דע"ז" (וכן כתב טעם זה בשו"ת חת"ס ו – ליקוטים פט).

אין להתערב שמחת "זר מעשהו" בשמחת הנפש

בשו"ת "יהודה יעלה" (חלק א – אורח חיים סימן נט) אסר לנגן בבית-כנסת בעוגב בתפילה, כי הוא מסיח את הדעת מהתפילה. ולכן אין להשוותו לניגון שהותר לחתן ולכלה על-ידי גוי בשבת. "אבל לנגן בשעת התפלה או בשעת השיר מאי מצוה איכא בדבר. דאין להתערב שמחת 'זר מעשהו' בשמחת הנפש אשר בשעת אמירת השיר והשבח עוז ותעצומות לאלקינו".

"ואין זה דומה לשיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש. שעיקרו בפיו על דרך נגינות הטעמים שלנו. וכל תיבה ותיבה היו מנגנים לפי עניינה ותכונתה. מה שאין כן בנידון דידן הנגינה על ידי עוגב אין לו ענין לאמירת השיר שלנו. ואדרבה מבלבל דעת המכוון. ובמקום אשר יכוון 'כי יתהלל המתהלל השכל וידוע את ד". יכין לבבו לשמוע ניגון המנגן כי יערב לו. וכיון דליכא מצוה – לכולי עלמא אין להתיר". את דבריהם הביא המשנ"ב (שלח ס"ק י').

שוויון זכויות לעוגב במקום גאולה

בשו"ת "מלמד להועיל" (חלק א או"ח טז) סיכם את השיטות החולקים בזה וכתב כי עיקר הבעיה היא בניגון בעוגב שהוא מעין מה שנהגו הגויים והרפורמים. שביטלו את האמונה בדברי הנביאים על גאולתם של ישראל.

ובאמת "כל מי שמתאונן ומתאבל על ירושלים – לא יאבה לשמוע את שיר ד' על אדמת נכר, והמיטיבים לבם בשיר הארגעל (העוגב) – כבר מאסו בגאולה שנתייעדה ע"פ נביאינו. והעמאנציפאטיאן (שוויון זכויות) היא להם הגאולה האמתית. ועל כן מוחקים בתפלה כל המאמרים המדברים מבנין ציון וירושלים". על כן הוא אוסר לנגן בעוגב גם בימות החול. אמנם לדעתו אם מישהו יתיר לנגן בעוגב בימות החול – אין מוחים בידו.

הלכות נגינה בבית-הכנסת

למעשה יש בתי-כנסת רבים שמנגנים בכלי נגינה בקבלת שבת וכן ב"הלל" בראשי חודשים ובחולו של מועד. אם הם רוצים לזכות למעלת השירה והנגינה כפי שהובאה לעיל, ורוצים להיזהר מכל התקלות האפשריות שהוזכרו לעיל בדברי הפוסקים, הם  צריכים להקפיד בכמה דברים:

א] לא לנגן בעוגב, אפילו בארץ ישראל, שלא יהיה נראה שהולכים בחוקותיהם (עיין שו"ת אורח משפט לו. קמב).

ב] לנגן ב"הלל" ובקבלת שבת לפני שבת, ולא בתפילת י"ח, שכן זה מסיח את הדעת (עיין שד"ח ביה"כ ב'. ושו"ת לב חיים ט). גם שירים שבע"פ צריכים להיות כאלה שלא מסיחים את הדעת מהתפילה.

ג] לנגן במקום שיש בו תלמידי חכמים ואנשים עם יראת שמים, לקיים "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהילים ב יא).

ד] לנגן ניגונים שמתאימים לתפילה ומעוררים את הכוונה, ולא ניגונים לפאר את המנגנים או להנאת השומעים.

ויהי רצון שבזכות ציפייה זו לשמחת בית המקדש נזכה לשמוע את שירת הלוויים בבית המקדש. ולראות את השראת השכינה שאחריה. אמן ואמן.

 

סיפורים על מרן הרב זצ"ל

שירת בית המקדש–  שירה חדשה

מספר הרב דוד מנחם מירושלים: סבי ע"ה הרב יאיר גורגי' היה שליח הציבור בבית-הכנסת של הרב פתיה ע"ה. הרב אליהו זצ"ל היה מספר על חכם יהודה פתיה שהיה אומר תיקון חצות בדמעות שליש כל לילה. והיו תלמידיו מניחים כלים תחת מקום מושבו על מנת שהדמעות שלו לא יפלו לרצפה, וכל לילה היו מתמלאים הכלים בדמעות על צערם של ישראל וצער השכינה.

סבי ע"ה היה החזן אצל הרב פתיה ע"ה ולמד ממנו לומר תיקון חצות כל לילה בדמעות שליש. זה היה מנהגו שבעים שנה בלי הפסקה, גם כשהיה במיטת חוליו. בדרך כלל הוא היה אומר תיקון חצות בכותל המערבי ליד מקום המקדש. והיה ידוע שכשהוא היה אומר תיקון חצות – לא היה אדם מסוגל שלא לבכות בדמעות שליש. כשהוא היה שר שירי שמחה – הלבבות היו רועדים משמחה אמיתית.

הרב אליהו זצ"ל היה אוהב לשמוע את שירתו של סבי ע"ה והיה אומר עליו שהשירה שלו לקוחה מהשירה של בית המקדש. פעם הרב ביקש ממני לשיר את השיר "ידידי השכחת" כמו שהסבא שלי היה שר. היה שם פייטן ששמע אותי וצירף לשיר פתיחה ממנגינה ערבית. הרב מאוד לא אהב את זה, ואמר לי בלחש: "ולא קרב זה אל זה". למה הפייטנים לוקחים מנגינות של ערבים? שהם יחברו מנגינות. שיחברו שירה חדשה, שירה משלנו!

שירה בכל יום תמיד

מספר הרב אייל יעקובוביץ', ראש ישיבת ההסדר בצפת: אחרי האשפוז הראשון ולפני האשפוז השני הגיע הרב זצ"ל לצפת, לבר המצווה של נכדו ישי, כשהוא יושב על כיסא גלגלים.

כמנהגנו בישיבה, קיימנו תפילת קבלת שבת ברוב עם בכיכר המגינים  בעיר העתיקה בצפת. תלמידי הישיבה קיבלו שבת בשמחה ובשירה ובריקודים, והרב עודד אותם בידיו ובמאור פניו. לאחר הדרשה הוא שר כל קטע שאפשר היה לשיר בתפילת ערבית.

אחרי התפילה סיפר לנו הרב שמואל אליהו שליט"א, כי מאז שהרב חזר מבית החולים הוא עושה כן בכל תפילה שנערכת אצלו בבית, גם אם מצבו הרפואי הוא מאוד קשה. הוא סיפר לנו שהרב אמר כי אנו אומרים בתפילה: "וחייבים אנחנו לומר לפניך שירה בכל יום תמיד". וכי איפה מצאנו שאדם חייב לשיר כל יום? אלא כשם שיהודי בודק עצמו לפני שקיעת החמה אם כבר התפלל מנחה, ואם לא ימהר להתפלל, כך יבדוק עצמו אם כבר אמר שירה לפני הקב"ה,  ואם לא – מיד יגיד שירה.