בתחבולות תעשה לך מלחמה

קול צופייך, וישלח תשס"ט, גיליון מס' 475

השיעור נמסר ע"י הרה"ג שמואל אליהו שליט"א – הרב הראשי של צפת

 

למה ברכה משרו של עשיו?

כשיעקב אומר למלאכו של עשיו: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". הוא למעשה מבקש כי זה שנאבק איתו וניסה לפגוע בו – הוא בעצמו יברך אותו. זה מזכיר את משה שרוצה את הסכמת פרעה ליציאת ישראל ממצרים, הוא לא רוצה לצאת בבריחה או בגניבה. הוא אומר לפרעה "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לה' אֱלֹהֵינוּ". הרצון של יעקב לקבל ברכה דווקא מהשונא הגדול שלו, מזכיר את הברכות שבאו מפיו של בלעם, שוב השונא הגדול ביותר של עם ישראל. הוא זה שמברך אותם בברכות היותר משמעותיות. לקיים מה שנאמר במשלי (טז, ז) "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ – גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ".

ובמדרש רבה (דברים א, ד) מובא: "א"ר אחא ב"ר חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה. אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו? ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים: אוהבן ברכן? אמר הקב"ה: יוכיחן משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל". אם שונא מברך – כנראה שזה אמיתי. אם הייתה לו אפשרות אחרת – הוא לא היה מברך.

הסכמה של שרו של עשיו לברך היא למעשה הסכמה על הברכה שברך יצחק את יעקב. שם נאמר: "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך". ויצחק תיקן מיד ואמר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". כל זה שלא יהיה קטרוג על הברכה של יעקב. בפרשה הזו בא "השר של עשיו" ומסכים עליהם. אחריו גם עשו מודה ליעקב על הברכות שכשהוא אומר לו: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי – יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" אומרים חז"ל במדרש רבה: כאן הודה לו על הברכות. (מד"ר עח, יא).

זה מה שכתוב בגמרא במסכת שבת (קיט ע"ב): "תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת מְלַּוִּין לוֹ לָאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב, וְאֶחָד רַע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ, וּמָצָא נֵר דָּלוּק, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ, וּמִטָתוֹ מוּצַעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: 'יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ'. וּמַלְאָךְ רָע עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם לָאו מַלְאָךְ רָע אוֹמֵר: 'יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ', וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ".

נצחת את שרו של עשו? – נצח את עשו בעצמו!

לכל דבר יש שורש רוחני בשמים ולפי השורש שבשמים מתפקד גם ענף שלו שנמצא בארץ. לכן צריך יעקב לנצח קודם את שורשו הרוחני של עשיו בשמים. "שרו של עשיו" ואחר כך הוא צריך לנצח את עשיו בארץ. זה שנאמר בפסוק בספר ישעיה (פרק כד כא) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה". קודם על צבא המרום, אחר כך על מלכי האדמה. (ועיין דניאל פרק י). לכן אמרו חכמינו: "אין הקב"ה נפרע מן האומות לעתיד לבא עד שנפרע משריהם תחלה". (במדרש תנחומא בשלח פרק יג).

וכאן יש חידוש חשוב, למרות שהשר שלהם בשמיים נוצח יש עוד צורך לנצח את מלכי האדמה. גם כאן למרות שיעקב ניצח במאבק עם שרו של עשיו, הוא צריך גם להתמודד כאן עם עשיו על פני האדמה. לקבל גם ממנו את ההסכמה לברכות של יצחק.

האמת היא שכל המהלך של יעקב לחרן הוא מימוש ההבטחה אלוקית. "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" בגלל ההבטחה האלוקית יעקב מתאמץ בכל כוחו. "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי". כפי שהכין יעקב את עצמו לדורון תפילה ומלחמה.

יעקב – יאבק – יבק

זה לא מקרי שיעקב נאבק עם המלאך דווקא ב'מעבר יבק'. הצליל הלשוני הדומה הוא מאוד משמעותי. בשם האר"י ז"ל אמרו ששם "יבק" הוא שם קדוש. כדי להבין משהו מהשם הזה אנו צריכים להתבונן בתפילה של יעקב בשעה שהוא יצא לחרן עשרים שנה קודם לכן, כשהיה באותו מסלול בכיוון ההפוך. בשעה ההיא מבקש יעקב "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים". יעקב שב בדרכו לבית אביו, הוא חוזר עם שתי מחנות של מאות ראשי צאן ובקר וסוסים וגמלים ורכוש רב. נראה לעין שה' קיים את הבטחתו ונתן לו הרבה יותר מלחם לאכול ובגד ללבוש. מה שצריך כעת לבדוק אם ה' היה לו לאלוקים? ובכלל מה המשמעות של המילים הללו?

רבי יוסף קארו זצוק"ל כותב בשולחן ערוך בסימן ה' "יכווין בברכתו כשאומר "י-ה-ו-ה" יכווין היה והווה ויהיה. ובהזכירו "אלהים" – יכווין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם". כשיעקב מבקש "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" הוא מבקש שהבורא הנצחי, האין סופי, זה שהיה זה שהווה וזה שגם יהיה לתמיד. הוא יתגלה בכל כוחות הטבע. כוחות שיכולים להראות מקריים וסתמיים. שהגשם היורד לא יעשיר את הרשע אלא את הצדיק. לזה אומרים בשם האר"י ז"ל ש"הטבע בגימטריה אלוהים". אצל יעקב מתגלה כי כל כוחות הטבע מתאמצים לעשות רצון ה'. גם הכבשים והצאן ילדו עקודים נקודים וברודים כרצון ה'. גם כל כוחות הטבע היו שותפים אליו במאמץ לבנות את עם ישראל. אפילו לבן מרגיש כי הברכה החומרית באה לו בעקבות יעקב. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". זהו שם "יבק" = גימטריה של שם י-ה-ו-ה ושם אלהים. (86+26=112=יבק). שכל הטבע מתאמץ להראות את דבר ה'.

מהלכות מלחמה

הנשק מוסתר מתחת לבגדים הלבנים

עם זאת אמרו חכמינו שיעקב הכין את עצמו להלחם עם עשיו. (רש"י בראשית לב ט) "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון – ותעבור המנחה על פניו. לתפלה – אלהי אבי אברהם. למלחמה – והיה המחנה הנשאר לפליטה". מביא הרמב"ן בשם המדרש (קהלת רבא ט יח) שיעקב החביא את כלי הנשק מתחת לבגדים של בניו, "והלבישם בגדים לבנים מבחוץ". אמר בליבו אם אראה שפניו של עשיו למלחמת נשלוף את כלי הנשק ברגע המתאים ונלחם בהם.

יעקב היה איש חזק, כמו שנראה מהעובדה שהוא מצליח להסיר את האבן מעל פי הבאר לבדו, מה שבדרך כלל עושים כל הרועים ביחד. וחכמינו אמרו שהוא הסיר את האבן כמו שמסירים אבן מעל פי הצלוחית. כל זה לא מספיק כשמדובר באחיו התאום שגם לו יש כוח וגם לו יש זכות אבות והוא שהוא בא עם ארבע מאות איש. על כן הוא הכין גם את בניו למלחמה.

חכמינו אומרים שרבי היה לומד כל פעם את פרשת יעקב לפני שהוא הולך להפגש עם אומות העולם להתמודד איתם. כי בפרשה הזו יש הרבה חכמה לדורות הבאים. "מעשה אבות סימן לבנים". ואם נתבונן נראה שבמיוחד לדורנו, כיון שהלכות מלחמה הם לא רק הלכות כשרות וצניעות שהם הלכות חשובות מאוד. גם איך לנהל מלחמה זו תורה שלימה ולומדים אותה גם מיעקב אבינו.

בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה – כֹּחַ המחשבה

מספרים על רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל שהיה אדם פשוט שחי בדירה פשוטה וחי בפשטות. אבל היו לו מאות אלפי תלמידים מכל העולם ומכל החוגים והכל בגלל חכמתו ותורתו הרבה. מספרים עליו שפעם נשאל על ידי מישהו בעת ביקור בכותל איך שלמה המלך הצליח להביא אבן באורך של שלוש עשרה וחצי מטר, גובה שלוש וחצי מטר, ורחב ארבע וחצי מטר. היא בודאי שוקלת כמה מאות טונות. הרי דבר כזה היה מצריך היום כל כך הרבה מנופים עם כל כך הרבה כוח. ענה להם הרב ואמר: הכוח של המחשבה הוא הרבה יותר מכוח של מנופים. זה שאומר שלמה המלך בספר קהלת (ז יט) "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר".

במשלי (כד) כתוב "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ". מסביר המלבי"ם שם "שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם האויב יש לו עצה, וצריך תחבולה שהוא קישור עצות רבות זאת אחר זאת, שנגד כל עצה שיעמיד האויב – יהיה לו עצה אחרת כנגדו. ולכן למלחמה צריך יועצים הרבה שכל אחד יעמיד עצה אחרת. כי כל מיני העצות כולם צריכים". ואת הפסוק הזה יישמו יעקב ובניו כמבואר כאן בפרשה בכמה מקומות, וגם יוצאי חלציהם.

הנשק המוסתר במלחמת אהוד בן גרא

יעקב ובניו הם לא היו צריכים להשתמש בנשק המוסתר תחת הבגדים, הם הצליחו להתחמק מהמלחמה. גם אהוד בן גרא מסתיר את נשקו במלחמה בעגלון מלך מואב. "וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ, וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ". עם ישראל היה משועבד תחת יד עגלון שמונה עשרה שנה. אהוד בן גרא מביא את המנחה למלך הנכרי. כשהוא בא לבקר את עגלון מלך מואב הוא מסתיר את החרב הקצרה מתחת למדיו החגיגיים. ההסתר נבע גם מהעובדה שאהוד היה איטר יד, חרבו הייתה רכוסה בדרך כלל על ירך ימינו, הפוך מכל בני אדם רגילים שחרבם על ירך שמאל. אם היה שם "בידוק ביטחוני" הם לא היו מגלים בקלות את החרב הקצרה.

נכנס אהוד אל המלך אומר לו: "דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ". המלך מוציא את "כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו". הוא לא חושד בכלום. מנצל אהוד את העובדה שעגלון הוא מלך שמן במיוחד ומטביע בו את החרב כדי שאנשיו לא יגלו כל כך מהר את העובדה שמלכם נרצח. (שופטים ג כב) "וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ".

אהוד מרוויח זמן. הוא מספיק לעבור את מעברות הירדן ולהזעיק את הצבא הקטן של ישראל שיכול כעת להשתחרר מעול מכביד. הכל בתנאי שינצל את שעת הכושר שבה המואבים מבולבלים מהריגת מלכם. מלחמה בתחבולות. על זה אמרו חכמינו ז"ל שמלחמת יעקב אבינו היא לימוד לבניו כמו כל מעשי האבות שהם סימן לבנים (בראשית רבה עה ה).

הרגע הנכון מבחינה טקטית הוא רגע הסייעתא דשמיא

במלחמת דוד בפלשתים אנו לומדים שהרגע הנכון מבחינה טקטית הוא הרגע של סייעתא דשמייא. ביום שדוד מולך באים הפלשתים פולשים לארץ ישראל וחונים בעמק רפאים, שהוא ממש בפאתי ירושלים, במקום שהיום נמצא בתוך ירושלים, ליד תחנת הרכבת הישנה. דוד הוא מלך ישראל החדש. עיר הבירה שלו המיועדת היא ירושלים והפלשתים חונים על ירושלים עצמה. זה היה נסיון לא קטן.

ובמדרש מובא (מובא ברש"י דברי הימים א יד יד): "אמרה מדת הדין לפני המקום: רבש"ע! למה העברת את שאול מלפני דוד? אמר לה: על שלא המתין לשמואל שבעת ימים כאשר צוהו. אמר לה הקב"ה: אנסה עתה את דוד" אם הוא יודע לחכות בסבלנות לשעת הכושר הנכונה כדי לנצח.

אמר ה' לדוד אל תתחיל במלחמה עם הפלישתים עד הרגע הנכון שאני אהיה איתך. דוד וכל אנשיו ממתינים במארב לפלישתים העולים במעלה העמק. אנשיו של דוד המסתתרים רואים את הפלשתים מתקדמים לעמק רפאים. הם לא מתקיפים אותם עד שהם ממש ממש קרובים, עד שהם שומעים את קולם דורסים על השיחים. "וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל הַצְּעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים, (השיחים) אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה כִּי יָצָא הָאֱלֹהִים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". יש כאן עצה לתחבולה מלחמתית. אלוקים אומר לו שהרגע הנכון מבחינה טקטית הוא הרגע שהפלישתים קרובים מאוד ללוחמי דוד. שהם יכולים לשמוע את השיחים נרמסים תחת רגליהם. זה הרגע שבו יצא אלוקים להכות את הפלשתים. "וַיַּעַשׂ דָּוִיד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ הָאֱלֹהִים וַיַּכּוּ אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים מִגִּבְעוֹן וְעַד גָּזְרָה: וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת וה' נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל הַגּוֹיִם".

גם תיקון החטא וגם תיקון מהלך הקרב

מעין זה אנו מוצאים במלחמת יהושע בעי. שם הקב"ה אומר לו במפורש את התוכנית כיצד להלחם בתושבי העי. שוב תיאום בין תחבולה צבאית לדבר ה'. לא סותר – אלא משלים.

הקרב הראשון של יהושע בעי היה אחרי כיבוש יריחו. כיבוד פלאי במיוחד, מצב הרוח של העם היה מרומם אולי אפילו זחוח. היה מי שהרשה לעצמו לקחת מהחרם של יהושע. האיש החוטא הזה ביטא את רוח העם כולו. על זה נאמר שם: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם". כאילו כל ישראל חטאו.

העי הייתה עיר קטנה, יהושע לא מייגע שם את כל העם, רק שלושת אלפים איש: "וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי: וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם". כשלון!

יהושע בודק ומוצא שהייתה כאן בעיה רוחנית, מעילה בחרם יריחו. יהושע מברר מי מעל בחרם, עכן בן זרח מקבל את עונשו. עכשיו שנמחה החוטא מעם ישראל לכאורה יכול יהושע שוב לשלוח שלושת אלפים איש למלחמה ולנצח. אומר לו הקב"ה אל ישבר ליבך. "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת". יש לך הבטחה לנצחון. "רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ". ובלבד שתקח בחשבון שני דברים. א] קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה – אל תהיה זחוח מהנצחון על יריחו. ב] שִׂים לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ – תנהל מלחמה מתוחכמת.

למה להתאמץ אם יש הבטחה מאלוקים?

יש שואלים אם בני ישראל תיקנו את החטא של עכן, אם יש הבטחה של אלוקים למה צריך לשים אורב אחרי העיר? כיוצא בדבר אתה אומר אם ה' הבטיח ליעקב "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" אם כן למה יעקב מתכונן לדורון תפילה ומלחמה?

התשובה היא שכך דרכו של עולם. אלוקים פועל ישועות דרך בני האדם. המחשבה זאת היא הפוכה ממה שחושב המלך הגוי, ארתחשסתא. לכן עזרא חושש לקחת ממנו רכב ופרשים להגן עליהם בדרך. הוא יודע שארתחשסתא חושב כי מי שיש לו צבא הוא פחות מאמין וסומך על כוחו ועוצם ידו, ומי שהולך בלי נשק ולוחמים – הוא המאמין האמיתי. כך כותב עזרא (ח כב) "כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ כִּי אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר יַד אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו".

יעקב – התלמיד חכם הגדול מלמד אותנו אחרת. יהושע – מוסר התורה של משה רבינו לעם ישראל מלמד אותנו אחרת. הם מלמדים אותנו שלהלחם באויב בכל הכוח והתחבולות זה האמונה האמיתית. ממש כמו דוד מלך שהיה קרוב כל כך לאלוקים ונלחם עם אויביו בכל כוחו. "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסו" (שמואל א פרק ל, יז). ממש כמו משה רבינו שיודע כי "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" ואעפ"כ הוא לא יושב שלוב ידים ומחכה לראות את היציאה ממצרים מתגשמת. להפך הוא מסכן את עצמו, פועל למענה עד שהיא מתרחשת.

סיום מלחמת העי

ה' אומר ליהושע אחרי טיהור העם מעכן. לך להלחם ושים מארב. יהושע מחמיר על עצמו ולא מסתפק במארב אחד. הוא שם שני מארבים אחרי העיר בלילה. חלק מהצבא הישראלי יוצא לקראת העי ומתחיל להתגרות בתושביה. תושבי העיר משיבים מלחמה שערה, יוצאים למלחמה ומיד אחר כך בורחים אנשי ישראל מפניהם. כצפוי מאנשים שניגפו יום קודם לכן בקרב ומאנשים שניצחו אנשי העי מנצלים את המנוסה ורודפים אחרי הצבא הישראלי. צבא שלא ראו ממנו יותר משלשת אלפי איש. בשעה זו יוצאים האורבים היושבים בשקט אחרי העיר, נכנסים לעיר הריקה מלוחמים ומציתים אותה באש. אנשי העי רואים את העיר שלהם נשרפת, נבהלים. ברגע זה נהפכים הנרדפים להיות רודפים ותושבי העיר נלכדים בין אלה שיוצאים מהעיר השרופה לבין אלה שנהפכו להיות רודפים והמערכה מוכרעת.

שמא יגרום החטא

ובגמרא (ברכות ד.) יש קושיה על יעקב. מצד אחד אומר ה' ליעקב (בראשית כח) "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" ומצד שני יעקב מפחד (שם לב) "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד". למה הוא מפחד? מתרצת הגמרא שיעקב פחד "שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא". כמו שראינו בימי הבית השני שהיו ראויים ישראל שיעשו להם ניסים באותם ימים כמו שהיה ביציאת מצרים. "רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל, לֵעָשׂוֹת לָהֶם נֵס בִּימֵי עֶזְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא". "ולא עלו ביד רמה". "ולא הלכו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם, לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון" (רש"י שם).

יש לשים לב שהגמרא שואלת למה יעקב מפחד, לא שואלת למה יעקב נלחם? כיון שגם אם יש הבטחה אלוקית צריך האדם להלחם. כמו שהגמרא אומרת שאם לא היו חוטאים היו נעשים להם ניסים כמו שיציאת מצרים, שגם שם היו צריכים ישראל להלחם עם העמלקים, ולכבוש את הארץ כמו שראינו לעיל איך אלוקים מדריך את יהושע לכבוש את העי.

מתחבולותיו של יעקב, להרחיב את הדרך

הלימוד של יעקב אבינו הוא לא רק לגבי מנהלי מערכות הצבא, הוא גם לגבי כל אדם פרטי. הגמרא במסכת עבודה זרה (דף כה/ב) "תָּנוּ רַבָּנָן, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִזְדַּמֶן לוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּדֶרֶךְ, טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ. פירוש היהודי הולך מצד שמאל של הנכרי, כדי שהגוי יהיה מימינו ואם הנכרי ישלוף חרב להורגו מיד יניח היהודי את ידו על החרב להציל את עצמו. "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, בְּסַיִיף – טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ, בְּמַקֵל – טוֹפְלוֹ לִשְׂמֹאלוֹ".

"הָיוּ עוֹלִים בַּמַּעָלֶה, אוֹ יוֹרְדִים בִּירִידָה, לֹא יְהֶא יִשְׂרַאֵל לְמַטָּה וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְמַעְלָה, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְמַטָּה, וְאַל יָשׁוּחַ לְפָנָיו, שֶׁמַּא יָרוֹץ אֶת גֻּלְגַּלְתּוֹ. שְׁאָלוּ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב, (בראשית לג) "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֶׂעִירָה". וּכְתִיב, (שם) "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכּוֹתָה". פירוש: יספר לו שהוא הולך דרך ארוכה למרות שבאמת הוא מתכון ללכת לעיר קרובה. כל זאת להטעות את הנכרי, שאם הוא חושב לעשות מעשה רע ליהודי – יחשוב בליבו יש לי עוד זמן לגנוב או להרוג את היהודי – אחכה לשעת כושר. ובנתיים היהודי נשאר בעיר שבה הוא מוגן יותר באמצעות התושבים.

וּמַעֲשֶׂה בְתַלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין לִכְזִיב, וּפָגְעוּ בָּהֶן לִסְטִים (שהיו מחופשים לאנשים מהישוב) וְאָמְרוּ, לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִין? אָמְרוּ לָהֶם? לְעַכּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִכְזִיב, פָּרְשׁוּ (תלמידי רבי עקיבא מהמסע המשותף). אָמְרוּ לָהֶם: תַּלְמִידֵי מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לָהֶם, תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לָהֶן: אַשְׁרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, שֶׁלֹּא פָּגַע בָּהֶן אָדָם רָע מֵעוֹלָם.

רַב מְנַשִׁי הֲוָה אֲזִיל לְבֵּי תּוּרְתָּא, פָּגְעוּ בֵי גַנָּבֵי, אָמְרוּ לוֹ: לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶן: לְפוּמְבְּדִיתָא. כִּי מָטָא לְבֵּי תּוּרְתַּא, פֵּירַשׁ. אָמְרוּ לֵיהּ, תַּלְמִידָא דִיהוּדָה רַמָּאָה אַתְּ? אָמַר לְהוּ, יָדְעִיתוּ לֵיהּ? לִיהַווּ הַנָּךְ אִינְשִׁי בְשַׁמַּתּתיהּ. אָזְלוּ עַבוּד גְּנֵיבְתָא עֶשְׂרִין וְתַרְתִּין שְׁנִין וְלֹא אַצְלַחוּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ, אַתִּי כֻּלְּהוּ, תָּבְעוּ שַׁמְתַּיְיהוּ. הֲוָה בְהוֹ חַד גִּרְדַּנָא, לָא אָתָא לִשְׁרוּיֵהּ שַׁמְּתֵּיהּ, אָכְלֵיהּ אַרְיָא, וְהַיְינוּ דְאָמְרִי אִינְשִׁי, גִּרְדַּנָא דְּלָא טַיְיזָא שַׁתָּא בָּצְרָה מִשְּׁנִיהּ. תַּא חָזִי מַה בֵין גַּנָבֵי דְּבָבֶל, לְלִסְטִים דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"

תרגום פירוש. רבי מנשה הלך למקום שנקרא "בית תורתא" בדרך פגש גנבים שלא היו ניכרים כלפי חוץ ושאלו אותו להיכן הוא הולך. אמר להם לעיר ששמה פומפדיתא. כשהגיעו יחד ל"בית תורתא", אמר להם רב מנשה שהוא סיים את מסעו ונשאר ללון שם. כעסו הגנבים על השלל שברח להם מהידים. ושאלו אותו: האם אתה התלמיד של יהודה הרמאי. הם התכוונו לרבי יהודה שלימד את רב מנשה את השיטה של יעקב אבינו "להרחיב את הדרך".

שאל אותם רבי מנשה. אתם כבר מכירים אותו. בודאי נתקלתם בתלמידים אחרים של רבי יהודה ש"סידרו" אתכם באותה צורה. אבל כיון שביזתם את שמו של הרב שקראתם לו "רמאי" אתם מנודים. אתם בשמתא. הגנבים לא כל כך התייחסו לנידוי הזה והמשיכו במלאכת הגניבה שלהם. וראה זה פלא. לא שרתה הברכה בגניבה שלהם. עשרים ושתים שנה הם מנסים לגנוב ללא הצלחה. הבינו הגנבים שזה בגלל שרבי מנשה נידה ושימט אותם. באו אליו אחד אחד ביקשו לחזור בתשובה וביקשו שיתיר להם את הנידוי. התיר להם רבי מנשה את הנידוי ובלבד שיפסיקו את דרכם.

היה שם אחד מהגנבים שהכבוד שלו לא נתן לו לבקש "היתר נידוי" מרב מנשה. נשאר אותו גאוותן בנידוייו עד שיום אחד נטרף על ידי אריה. על אומרת הגמרא שאדם שלא מכיר בטעותו רק הולך ומתדרדר עד שאובד. עוד אומרת הגמרא ראה את ההבדל בין הגנבים של ארץ ישראל שברכו את רבי עקיבא על חכמתו שניצלו תלמידיו מידם. לבין גנבי בבל שקיללו את רבי יהודה שבחכמתו הציל את תלמידיו מגניבה. ללמדך שגם אצל גנבים יש מדרגות, ועוד שגם על גנבים משפיעה קדושת ארץ ישראל.

מלחמת בני יעקב בשכם בן חמור

מלחמת שכם היא כולה מלחמה של תחבולה. בני יעקב בשכם מראים פנים לבני שכם כאילו הם הולכים לשלום עם בני שכם. משתכנעים בני שכם לעשות ברית מילה. כשהם כואבים – באים בני יעקב נלחמים איתם ומצילים את דינה אחותם מהבזיון של שכם בן חמור. המלחמה הזאת היא מלחמה של תחבולה. "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה, וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם". (בראשית פרק לד יג). למה במרמה? בגלל שטימא את דינה אחותם.

על המלחמה הזאת יש מחלוקת בין יעקב לבניו. המחלוקת היא לא על התחכום של המלחמה. המחלוקת היא על תוצאות המלחמה. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".

מה תשובתם? "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?". הדברים של הבנים חותמים בתורה את הויכוח, ולכאורה התורה רוצה לומר שהם הצודקים. גם הפסוק שמופיע מיד אחר כך מלמד שהחשש יעקב היה לחינם. "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". למרות זאת אנו רואים שיעקב אומר לשמעון ולוי לפני פטירתו. (בראשית מט ה) "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". האם התורה רוצה לומר שהמעשה שלהם היה טוב או לא?

הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ט הלכה א) מסביר שהדין של בני יעקב בבני שכם היה דין נכון. וכך כותב הרמב"ם שיש שבע מצוות בני נח שש ניתנו לאדם הראשון: עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, הגזל ודינים שזה הקמת בתי משפט לקיים חברה בריאה. הוסיף הקב"ה לנח מצווה לא לאכול "אבר מן החי" – נמצאו שבע מצות. ובהלכה ט כותב שם הרמב"ם: "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו – יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו וכו'".

רואים שבני יעקב פעלו על פי ההלכה. לכן צריך לומר שהתלונה של יעקב אבינו על בניו נובעת מכך שיש להם נטייה למחלוקת. למרות שזה נכון להרג את בני שכם, אנחנו לא הורגים כל מי שחייב מיתה מבני נח ואע"פ שכאן זה נוגע לנו כי מדובר באחותנו. עם זאת צריך לראות את הסכנה בדבר ואולי אפשר לפתור את הבעיה בדרכים אחרות.

הביקורת של יעקב עליהם התבטאה בעיקר במכירת יוסף שהם היו האחראים העיקריים במכירתו. גם מחלוקת קרח העתידה הייתה שם. סדרת המקרים הללו מלמדת על "אף" ו"עברה" של שמעון ולוי ואת הכעס הזה מקלל יעקב, לא אותם. "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" הכעס והעברה הזאת הם לא שלי, אומר יעקב. את זה גזלתם מעשו. אל תלכו בדרך הזו!! על עשיו נאמר "על חרבך תחיה". זאת דרך חיים שלו. לא שלנו. החשש שלו היה רק שמא הם יתמידו בדרך הזו "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ". שמא ישכחו את דרכי השלום.

אחיו אני ברמאות

ומנין לנו שיעקב לא כועס על תחבולת המלחמה? שכשהוא פוגש לראשונה את רחל, הוא בוכה ואומר לה: "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא". מסביר רש"י את הבכי הזה בשם המדרש. "אם לרמאות הוא בא – גם אני אחיו ברמאות. ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה אחותו הכשרה".

על דברי יעקב מקשה המדרש (ילק"ש בראשית כט): "ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאות? אין! דכתיב "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל". האם מותר לצדיקים ללכת ברמאות עם הרמאים? עונה המדרש: כן. שעל זה נאמר בספר שמואל (ב כב כז) "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל". העיקר שמלמד יעקב לבניו הוא להעדיף דרכי שלום. (דברים כ י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ – וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אם לא הולך – יוצאים עליהם למלחמה, ואת זה לא עשו בני יעקב בשכם.

מלחמה בשוויון יכולה להיות רצח

במשפט יש שיוויון. כששני בעלי הדינים עומדים לפני הדיין צריך להיות שוויון בינהם. זה נקרא משפט צדק. כותב הרמב"ם: "מצות עשה לשפוט השופט בצדק שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך'. אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך, ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות". ובהלכה ב' שם: "שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויין, אומר למכובד או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו או לבוש כמותו עד שתהיו שוין אחר כך תעמדו בדין".

אומות העולם לקחו את ההגיון הזה גם למלחמה. כמו במשחק שח מט שלכולם יש בתחילה אותו מספר חיילים, כך גם במלחמה בחיים. לדעתם אם יש שיווין בין הלוחמים – זה מלחמת צדק. אם אין שוויון – זה מלחמת עוול. כך היה נהוג באירופה ובאמריקה עד לפני מלחמת העולם הראשונה. אם אדם אחד היה נפגע מחבירו על כל דבר שטות, הוא היה יכול להזמין את חברו השני לקרב לחיים ולמוות, אם היו לשני הצדדים אותו כלי נשק ואחד מהם מת. זה היה חוקי לגמרי.

המנהג המטופש הזה נהג בעולם מאות ואלפי שנים. כך היה נהוג באירופה ואפילו באמריקה ונהג כמה מאות שנים. למזלנו העולם התקדם והמנהג הרע הזה עבר מן העולם. אבל ההגיון שלו לפעמים עוד מדריך את האנשים כאילו "מלחמה בתנאים שווים – היא צודקת, ומלחמה בתנאים עדיפים – אינה צודקת". צריך לזכור שעל פי ההלכה אם אדם הרג מישהו בדו קרב "הוגן" שבו היו לשני הצדדים אותם כלי נשק והיה גם שופט שהתחיל את הקרב בשריקת פתיחה מי שהרג את השני – הוא רוצח שלם. בלי שום קולא.

ובמסכת בבא קמא (לט/א) "שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו". ולמה? כי הוא אנוס. אבל אדם מועד לעולם ואינו אנוס. אם אמרו לו הרוג את פלוני או שיהרגו אותך על זה נאמר "מאי חזית דדמך דדיך סמק טפי". מה פתאום הדם שלך יותר אדום מהדם של חברך? אין לך רשות להורגו ולהפטר מן הדין של רוצח.

ובכן חכמינו אמרו שמלחמה אינה משחק של "הגינות על פני השטח". חכמינו במדרש רבה (במדבר פרשה כג פסקה יג) אמרו: ומפני מה נהרג אבנר? מפני שעשה דמן של נערים שחוק שנאמר (שמואל ב ב) "ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" וגו' (כך גם בירושלמי פאה ד). "וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ: וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד" ולבסוף כולם נהרגו.

אולי הם רצו לגמור את המלחמה כמו שניסו הפלישתים לעשות במלחמה של שני אנשי ביניים כמו דוד וגולית. אבל גם זו אינה דרך נכונה. במלחמה צריך לנצח מי שצודק, ולא מי שניצח שבמקרה במלחמת הביניים. יש בעולם "צדק" ואפשר לברר אותו.

לימוד מלחמת העי – לא צריך שוויון בין הלוחמים

אחת הטעויות של מלחמת העי הייתה השוויון לכתחילה בין הלוחמים. שם רואה יהושע שבעי יש רק שנים עשר אלף איש. הוא מעריך שמתוכם יש רק שלושת אלפים לוחמים, ובכן למה להביא את כל העם למלחמה. "וַיָּשֻׁבוּ (המרגלים) אֶל יְהוֹשֻׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַל יַעַל כָּל הָעָם, כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי. אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה". יהושע שולח שלושת אלפים איש והתוצאה הייתה כישלון.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ". אחרי שגומרים את הבעיה של עכן אלוקים מנחה את יהושע לקחת את כל הצבא למלחמה למרות שמדובר רק בשתים עשר איש. אל תחשוב שזה כמו משפט, דו קרב. שצריכים הלוחמים בשני הצדדים להיות באותה עוצמה. שתים עשרה מול שתים עשרה. זה לא משחק מלחמה. זה כיבוש הארץ. ההגינות היא לא בשיווין הלוחמים. ההגינות היא בעצם המלחמה.

יש הגינות במלחמה

צריך לדעת שההגינות במלחמה היא במקומות אחרים. לא בשיווין חיצוני בין הכוחות הלוחמים אלא במשהו אחר. רש"י הראשון על התורה (בראשית א א) מסביר שספר בראשית מסביר איזה הגינות אנחנו צריכים במלחמה. "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קי"א) 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים! הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"

כל היציאה למלחמה היא הדבר שצריך לדון בו. חכמינו אמרו שכשהיה יוצא דוד למלחמה היה מתייעץ עם ראשי הצבא ועם הסנהדרין אם יש מקום לצאת למלחמה. אולי היא לא צודקת. הגמרא (ברכות ג:) מספרת על הדרך שבה היה צריך דוד המלך להחליט על מלחמה. א] החלטה של דוד בדבר הצורך. ב] התייעצות עם מומחים כדוגמת אחיתופל. ג] שאלת הסנהדרין. ד] שאלה באורים ותומים. ה] יוצאים לקרב.

לפני הקרב קוראים על העיר לשלום. "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים פרק כ י). תן להם את האפשרות להשלים איתך בתנאים שלך. אם הם לא שמעו לך – שים מצור על העיר. וברמב"ם בהלכות מלכים (פרק ו הלכה ז) "כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה. ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו. שנאמר: 'ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה'. מפי השמועה למדו שבכך צוהו". לתת מקום לאויב לברוח. כך יהיו לך פחות אויבים שיברחו או לפני המלחמה או במהלכה.

שלוש אגרות של יהושע

הגמרא בתלמוד ירושלמי (מסכת שביעית דף טז/ב) מספרת על האגרות של יהושע שנשלחו ליושבי הארץ לפני הכיבוש: "אמר רבי שמואל: שלש פרסטיניות (אגרות) שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות – יפנה, להשלים – ישלים, לעשות מלחמה – יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי". והגמרא מספרת שהוא קיבל ארץ שמזג האויר שלה דומה לזה שבארץ ישראל.

וכן ברמב"ם בהלכות מלכים (פרק ו ה) "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח – יברח. וחזר ושלח מי שרוצה להשלים – ישלים. וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה – יעשה. אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון? לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום. ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה? מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר 'לא תכרות להם ברית' אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן, בדין היה שיהרגו על שהטעום. לולי חלול השם".

מלחמות חנוכה

כל מלחמות חנוכה היו באופן זה. אתה ה' "עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַּנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם" איך עשית זאת? "מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ". אלוקים נתן כוח לנצח את הייונים. נתן להם תחבולות מלחמה. וכל זה לא פגע באמונה שלהם בבורא עולם. הם היו לוחמי האמונה הגדולים ביותר באותם הימים. הם היו אלה שהביאו את האמונה לעם ישראל וממנו לעולם כולו.

הם לא אמרו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" ושכחו את ה'. הם זכרו שה' נתן להם "כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

ויהי רצון שהקב"ה יקיים גם בנו את הבטחתו ויתן לנו כוח לעשות חיל לקיים את בריתו אשר נשבע לאבותינו.