פרשת מסעי תשס"ח, גיליון מס' 460
השיעור נמסר ע"י הרה"ג שמואל אליהו שליט"א הרב הראשי של צפת
מוצאיהם למסעיהם
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". מהו פירוש "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" ו"מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם"? מוצאיהם – זה מה שקרה להם. ופירוש הפסוק הוא שכמו שקוראים לאדם שם על פי המקרה שקורה לו, כך קוראים למקום על פי המאורעות שאירע לאדם באותו מקום. למשל "סוכות" על שם הסוכות שבנו שם בני ישראל. "קברות התאווה" על שם המאורע שבו התאווה לאכול בשר. גם כאן נקראו המקומות על פי מה שקרה לבני ישראל שם. על שם המוצאות אותם. זהו שאמר הפסוק: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'".
כתוב במדרש (תנחומא מסעי א) "אמר להם הקב"ה לישראל בני הזהרו במצותי ושמרו את התורה וראו כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם משעה שיצאתם ממצרים, והפלתי שונאיכם, והעברתי אתכם בים, והפלתי פחד ורעדה באויביכם, שנאמר (שמות טו) אז נבהלו אלופי אדום וגו'. והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג, וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר לא הנחתי אתכם אפילו שעה אחת. כמה שונאים באו עליכם ולא הנחתי אתכם לברוח? וכמה נחשים ועקרבים הרגתי מפניכם? שנא' (דברים ה) "המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב" ולא הנחתי אותם להזיק אתכם. לפיכך אמר לו הקב"ה למשה: כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שידעו כמה נסים עשיתי עמהם בכל מסע ומסע. מנין? ממה שקראו בענין "אלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'".
מ"ב מסעות למה הם רומזים?
בפרשה הזאת מוזכרים מ"ב מסעות של בני ישראל במדבר. המ"ב מסעות הללו הם למעשה עונש על חטא המרגלים. אבל יש בהם הרבה רחמים. וכדברי רש"י למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום. שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה" ורש"י מחשב ארבע עשרה מסעות ראשונות היו בשנה הראשונה עד חטא המרגלים. שמונה מסעות היו בשנה האחרונה אחרי שמת אהרון בשנת הארבעים. "נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות". מתוכן היו בקדש "ימים רבים" תשעה עשרה שנה. המקום הזה היה נאות מדבר ויכלו בני ישראל לשבת שם בנחת יחסית. כל שאר המסעות התחלקו על שאר השנים מכאן אתה למד שלמרות שמדובר כאן בדין, הקב"ה נהג עימהם ברחמים, באהבה. "כאשר ישא האומן את היונק".
מכאן למדו שאמירת מ"ב המסעות היא סגולה להמתיק את הדינים. שיהיו ברחמים. וזה במיוחד חשוב בימים של בין המצרים שהם ימי דין על החורבן וכל מה שהביא לחורבן שחשוב לדעת להבין שגם כאשר יש דין על ישראל – צריך שיהיה ברחמים. וזו סגולה להינצל ממגפה ומפגע רע לא רק בערב פסח, אלא בכל זמן שצריך ישועה ממגפה ומפגע רע.
גם התפילה של רבי נחוניה בן הקנה "אנא בכח" יש מ"ב אותיות שיוצאות מראשי התיבות של התפילה הזו. והיא אותו עניין. "אנא בכח גדולת ימינך" כח – זה גבורה. ימינך – זה חסד. שילוב של שניהם מבטא את גבורה באופן של חסד. זו אחת הסיבות שבגללה אומרים את התפילה של "אנא בכח" לפני תקיעת שופר. על פי הפשט כל המ"ב מסעות נעשו על ידי תקיעות. "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה" (במדבר י). והטעם פנימי הוא שהתפילה הזו היא לפי הטעם של התקיעות בראש השנה שהדין שנעשה בראש השנה יהיה ברחמים גמורים. "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". גם בפרשה הראשונה של קריאת שמע יש מ"ב מילים, ופרשה זו עוסקת באהבת ה' והיא היא העניין שאמרנו לעיל על אהבת עולם שאלוקים אוהב אותנו.
למה רוצח יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול?
בסוף הפרשה מובא העניין של רוצח בשגגה שגולה לעיר מקלט. חכמינו הסבירו שמדובר כאן לא ברוצח במזיד שחייב מיתה ולא ברוצח באונס שפטור, מדובר ברוצח שיש לו מעט אחריות על מה שקרה. לא נזהר בתחילה וקרתה לו תקלה בסוף. האדם הזה לא הרג בכוונה תחילה אבל יש לו אחריות על מה שקרה בגלל חוסר הזהירות שלו ולכן הוא גולה לעיר מקלט. "וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל". מה שנותר להבין פה הוא למה הוא יושב בעיקר המקלט עד מות הכהן הגדול. הרי זה עלול להביא את הרוצח הזה להתפלל למותו של הכהן הגדול?
צריך להבין שהתפקיד של בית המקדש קשור בקשר הדוק עם תפקידם של הכהנים הרגילים והכהנים הגדולים. תפקיד הכהנים היה לעבוד בבית המקדש והתפקיד הזה היה מתקיים יום או יומיים בשנה. שבוע שהייתה המשמרת שלהם עולה כאחת מעשרים וארבע משמרות. בשבוע זה היו הכוהנים עובדים רק ביום שבו בית אב שלהם עולה לעבוד בבית המקדש. בשאר השנה היה הכהן עוסק בחינוך בני ישראל וילדי ישראל. שהרי כך אמרה התורה על הכהנים (דברים פרק לג ט): "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" הם לא נמצאים כלל בבית שלהם. לא מכירים את בני משפחותם. למה? כי כל הזמן הם מסתובבים ומלמדים תורה ברחמי ישראל. "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" מלבד זאת הם גם עובדים בבית המקדש "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ".
רואים מכאן שתפקידם הראשון הוא החינוך. ללמוד תורה וללמדה לישראל. כך גם אומר עליהם הנביא מלאכי (ב ו): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא"
העבודה בבית המקדש והחינוך שהכהנים עוסקים בו קשורים זה לזה. למה? כי עיקר החינוך של עם ישראל היה בבית המקדש. הכהן הגדול שהיה ממונה על שאר אחיו הכהנים, היה גם הממונה העליון על חינוך של ילדי ישראל של בית ישראל. גם ממונה על עבודת בית המקדש וגם על המעמד הרוחני של עם ישראל. כשהיו באים ישראל למקום המקדש הייתה הקדושה גורמת להם התעוררות נפלאה, הכהנים היו מכוונים אותם והם היו זורקים את כל עוונתיהם ותאוותיהם. זה היה תפקידו של אהרון הכהן "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" לומד תורה ממשה רבינו ומלמדה את בני ישראל. כך עשה מתתיהו בן יוחנן כהן גדול בזמן שהיונים ניסו להעביר את ישראל על דתם ופגעו בתפקיד החשוב ביותר שלו ככהן גדול ללמד את עם ישראל ולחנכו. כך מילאו הכהנים את תפקידם מאז ומקדם.
מכאן נבין למה הרוצח בשגגה יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. כי אם יש רוצח בשגגה, שיש בו קצת אשמה, זה ח"ו כשלון בחינוך עם ישראל – והתביעה על כך היא מהכהנים ובמיוחד מהכהן הגדול. הגמרא מספרת (מכות דף יא/א) כי אימותיהן של כהנים היו מספקות לרוצחים בשגגה מחיה וכסות בערי המקלט שלהם כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. הגמרא מקשה: וכי אם הרוצחים יתפללו – תתקבל תפילתם? והלא כתוב "קללת חנם לא תבא"? מתרצת הגמרא שהקללה עלולה לבא על הכהנים כיון שהיא לא בחינם. יש לכהנים הגדולים אחריות על כך שיש רוצחים בשגגה בעם ישראל. היה להן לבקש רחמים על דורם – ולא בקשו, או שבקשו ולא בקשו מספיק.
הגמרא מביאה סיפור על אדם אחד שנטרף על ידי אריה בריחוק שלוש פרסאות ממקומו של ר' יהושע בן לוי. נענש על זה רבי יהושע בן לוי עד כדי כך שאליהו הנביא שהיה רגיל להגלות אליו כל יום, לא בא לבית מדרשו שלושה ימים. כל זאת בגלל האחריות שלו, שלא התפלל על חייו של אותו האיש שנטרף.
מכאן נבין את מעשהו של שמואל הרמתי שהיה מסתובב ממקום למקום להפיץ תורה. (שמואל א כז) על זה נאמר עליו "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" והסבירה הגמרא שהיה שקול כנגד שניהם. (ר"ה כה ורש"י שם). היה יושב שמואל באהלו ועונה לשאלות העם כמו משה שכל דורש ה' היה בא לאהלו, וגם היה מסתובב מעיר לעיר ללמד תורה ולהפיצה כדרך שהיה עושה אהרן הכהן שהיה מסתובב במחנה ישראל להרבות תורה וחיים, הכל כדרכו של אלקנה אביו. בזה הוא ממשיך את התפקיד הכהנים. כך היה גם יהושע בן גמלא שהיה כהן גדול והקים מערכת של בתי ספר בישראל. כי זה תפקידו לחנך את עם ישראל.
גבולות ארץ ישראל
למה חשובות הגבולות של הארץ?
בפרשה זו יש את הגבולות של ארץ ישראל. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ". לגבולות של כל ארץ יש משמעות רבה, זאת "הגדר" שתוחמת את הממלכה. עד כאן שלטונו של פלוני ומכאן של אלמוני. עד כאן מטבע זו מכאן מטבע אחרת. עד כאן חוקים אלה מכאן חוקים אחרים. כל זה הוא עניין פוליטי למה התורה מתעסקת בדברים הללו?
רש"י מסביר לנו שבארץ ישראל זה הרבה יותר מזה. הגבול כאן הוא חשוב הרבה יותר. מבחוץ הארץ הזאת נראית כמו כל ארץ אחרת, אבל מבפנים היא טומנת בחובה קדושה גדולה. הפירות שצומחים בארץ הזאת הם קדושים. הפירות שצומחים מצד אחד של הגבול קדושים יותר מאלה שצומחים בצידו האחר. אלה שצומחים בארץ יש בהם קדושה ואסור לאכול מהם בלי להפריש מעשר ותרומה שהוא החלק הקדוש לה', לכהן. הפירות שצומחים במרחק של כמה מטרים מהם הם אולי טעימים כמותם אבל אינם קדושים כמותם. הם חולין. אין בהם קדושה כמו אלה שצומחים בארץ ישראל. (ולכן הם גם לא טעימים כמותם).
כך בביכורים וכך בחלה. כך בשביעית וכך בכל המצוות הנוהגות בארץ. אפילו במצוות תפילין, אינו דומה מי שמקיים מצוות תפילין בארץ ישראל למי שמקיים אותה בחו"ל. אינה דומה מי שלומד תורה בארץ ישראל למי שלומד תורה מצד השני של הגבול.
לכן התורה מאריכה פסוקים רבים להסביר לנו מהם הגבולות במדויק. "לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב. לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות". (רש"י שם).
בכיה לדורות – במקום ששמו "בֹּכִים"
בגלל החשיבות הגדולה של הארץ. בגלל שהיא זאת שמביאה את עם ישראל למלא את התפקיד שלו להביא ברכה לעולם כולו. בגלל זה יש בספר יהושע ושופטים תרעומת מצד הקב"ה על עם ישראל שלא כבשו את כל הארץ. תרעומת שמביאה את עם ישראל לבכי גדול. מזכיר קצת את הבכי שהיה בליל תשעה באב אבל מהכיוון השני. שם נאמר "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אעשה בכיה לדורות" והבכי ההוא היה על כך שלא הבינו את ערכה של ארץ ישראל ומאסו בה. גם כאן הייתה בכיה, בגלל אותה בעיה בדיוק.
ספר שופטים מתחיל בפרק ב' בסיפור על מלאך ה' שגוער בבני ישראל ואומר להם שהעצלות שלהם היא מוקש בשבילהם. איזו עצלות? "וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וכו' וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת". (שופטים א כז). אומר המלאך לבני ישראל אתם ויתרתם לכנענים והשארתם אותם בארץ. והם יסיתו אותם ללכת בדרכם ולעבוד עבודה זרה.
"וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם: וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְישְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם: וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ: וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה'".
הסיפור הזה מסביר למה בני ישראל מתעכבים ארבע מאות ושמונים שנה עד שהם בונים את בית המקדש. בכל אותם שנים היו בני ישראל עולים ויורדים. פעם נמשכים אחרי ההבל. "וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ" (שופטים י). פעם בא נביא וממשיך אותו לעבודת ה'. "וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה". כל זה בגלל שלא הורישו את יושבי הארץ מפניהם והם משחיתים אותם ומקלקלים את תפקידם להרבות אמונה בעולם. להרבות טהרה ומידות טובות.
אזהרה בפרשת השבוע על הורשת הארץ
הגערה הזאת נמצאת גם בפרשת השבוע שלנו, רק שכאן זה לפני המעשה. כאשר ה' אומר להם. "דבר אל בני ישראל כי אתם עוברים את הירדן וכו' כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ: (פר' מסעי לג, נא – נה) – התורה מורה לנו שאם נקיים "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" יתקיים בנו "כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". אם חס ושלום לא נקיים ציווי זה. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" אז יקויים ח"ו הפסוק "וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ". ומבאר אור החיים הקדוש פירוש שנראה בימינו כמו דברי נבואה. (ד"ה וצררו אתכם) "לא מלבד שיחזיקו בחלק הארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, 'וצררו אתכם' לומר: קומו צאו ממנו!". אתה נותן להם את גוש קטיף וחושב שהם ישבו שם בשקט ויניחו לך. ובכן אומר אור החיים הקדוש זו טעות. משם הם יצררו אותך ויגידו לך על שדרות ואשקלון. על אשדוד ונתיבות, זו לא הארץ שלכם: "קומו צאו ממנו!".
ביאור דבריו של אור החיים הוא שהכל תלוי בהחלטה של בני ישראל. אם תחליטו שכל הארץ שלכם ומהקב"ה ירשתם אותה – אז לא יוכלו לדרוש מכם שום וויתורים נוכח עמדתכם. אבל אם תחליטו שחלק ממנה שלכם וחלק לא – אז ידרשו מכם לפנות גם את החלק שאתם מחזיקים בו 'לומר קומו צאו'.
ויהי רצון שפסוק זה 'וצררו אתכם' לא יתקיים בנו לא בדור הזה ולא בדורות הבאים. כדברי הנביא בירמיה (א) "אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם". אם אתה פוחד מהם – זה גרוע כי אין לך בטחון בה'! אבל אם יש לך ביטחון תהיה "לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ: וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ".
מהם גבולות הארץ?
1940 שנים של גלות מקשים על קביעות גבולות הארץ
גבולות הארץ הם עניין מאוד מורכב. למרות שהתורה מתארת את הגבולות בצורה מפורטת כאן בפרשה, הרבה שנים לא ידעו להכיר כל מקום ומקום כי עברו מאז החורבן 1940 שנה. ולפעמים איננו יודעים את המיקום של המקומות. לכן כותב בעל תפארת ישראל שבירור הדבר הזה לקח ממנו הרבה כוח: "הורגנו כל היום, להבין תעלומת דבריהם הקדושים, לילות עמל מנינו לנו, והחלב שינקנו משדי אם, תשפך לארץ כמרירה" (שביעית ו א).
כל זאת ללמדך שמדובר בבירור קשה מאוד. במיוחד שכל מי שדן בנושא זה מחו"ל לא היה יכול להעמיד דברים על בורים בלי להכיר את המקומות. וכותב הרב אבא שליט"א כי ח"ר בן ציון אבא שאול זצוק"ל ניכנס פעם לסוגיה זו. ומו"ר אבא שליט"א הביא לו את הספר של בר דרומא שהביא כל כך הרבה דעות לגבי כל מקום ומקום, עד שלא מצאנו ידינו ורגלנו בבית המדרש. אמנם יש דברים שהם פשוטים וברורים ואותם ננסה להבין. יש ארבע חילוקים מרכזיים בגבולות הארץ:
ארבעה סוגים של גבולות הארץ
א] גבולת ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים – "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" – עשרה עממים. (בראשית טו). "אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי".
ב] כיבוש יהושע ועולי מצרים – כשיהושע כבש את הארץ הוא כבש אותה לאורכה ולרוחבה, אבל לא כבש את כל הארץ לפי ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם. גם התורה אומרת בהרבה מקומות רק ששה עממים. "הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". והגרגשי הלך לו מעצמו. גם הרפאים גורשו על ידי יהושע. על ההבדל בין ההבטחה לאברהם לבין הביצוע בימי יהושע אומר רש"י (על בראשית פרק טו פסוק יט) "ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה: אדום ומואב ועמון והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד שנאמר "אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משמעתם" (ישעיה יא). ויבואר בהמשך.
ג] כיבוש עזרא ועולי בבל – הכיבוש שכבשו העולים שעלו מבבל עם עזרא ונחמיה בתחילת ימי הבית השני. הכיבוש הזה היה רק חלקי, העולים הללו פחדו מנחת זרועו של כורש שהגביל אותם לקחת רק מעט, ולכן הם לא כבשו כמו שכבשו עולי מצרים, רק מעט מכאן ומעט מכאן.
ד] כיבוש יחיד – בפרשת מטות (במדבר לב) אנו מוצאים כיבוש של יחידים גיבורים שכבשו מארצות חלק שהבטיח ה' לאברהם אבינו, "וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ: וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ" כיבוש זה קיבל את האישור של משה רבינו. לעומתם ממשיך הפסוק ואומר: "וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ". כאן לא מובא שמשה נותן להם את המקום שהם כבשו. מעין זה היה עם דוד המלך שכבש את סוריה לפני שכבש את ירושלים ואת כל שבעת העממים שיושבים במרכז הארץ.
למה הכיבושים של דוד נקראו "כיבוש יחיד"?
חכמינו אמרו שכיבוש של דוד זה היה חסר. לא חלה עליו קדושת הארץ. זה לא נחשב כמו כיבוש עם ישראל אלא כמו "כיבוש יחיד". מצד אחד יש בזה קדושת הארץ שהבטיח ה' לאברהם. מצד שני זה לא נכבש על ידי עם ישראל כפי ציווי ה'. וכך כותב הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל. וזהו הנקרא "כיבוש רבים". אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה "כיבוש יחיד" כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו:
הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים. אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה עממים. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא".
כיבוש החוצה וכיבוש פנימה
ההבדל בין כיבוש בימי משה לכיבוש בימי עזרא בתחילת הבית שני הוא בכך שהכיבוש הראשון היה קודם בארץ סיחון ועוג. אחר כך סביבות ירושלים. בימי דוד המלך כבשו את ירושלים ובימי שלמה בנו את בית המקדש. לעומת זאת בימי הבית השני ההתחלה של ההתחלה הייתה בניין בית המקדש. אחר כך בנו את ירושלים. אחר כך כבשו לאט לאט את כל הארץ לגבולותיה. ובסוף מסופר גם על המדבר, "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות של זהב". (קידושין סו.)
הכיבוש מהחוץ פנימה יש בו חסרון. כפי שראינו עם דוד המלך. זאת אולי הסיבה שבגללה הקדושה של הכיבוש הראשון פקעה עם חורבן הבית הראשון. לעומת זאת הקדושה שחלה עם הכיבוש של עזרא ונחמיה בימי הבית השני לא פקעה למרות החורבן של הבית השני. למרות שלא היו יהודים יושבים בארץ, היתה הארץ קדושה ופירותיה קדושים ומצווה בישיבתה. למרות שגלינו מעל אדמתינו.
כך כותב הרמב"ם בהלכות תרומות "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו – בטלו קדושתן. שקדושה ראשונה לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא".
האם מותר לצאת לטיול לירדן? האם בלבנון יש מעשרות?
כתב הרב טוקצ'ינסקי (בר"ו ס"ז) בשם הכפתור ופרח כי בנוגע לכל מעלות ארץ ישראל אין הבדל בין גבולות עולי מצרים לעולי בבל. רק לגבי המצוות התלויות בארץ, יש הבדל גדול בין הכיבושים השונים כפי שיבואר להלן, ויש לקביעה זו הרבה משמעות הלכתית. למשל לשאלה האם מותר לצאת לטיון בירדן? אם ליהודי יש קרקעות בירדן האם מותר למכור אותם לנכרי?
כשהיינו במלחמת לבנון השניה הייתה שאלה גדולה על הרבה חיילים שהיו בכוחות הלוחמים האם צריך לנהוג שם כמו חוץ לארץ או כמו ארץ ישראל. למשל כמה ימים לעשות יום טוב? האם לעשר את הפירות שקוטפים מהעצים שם? גם אם יש שם קדושה, ויש. ראוי לאדם לשבת במקום הקדוש ביותר כמו שכתוב: "הכל מעלים לירושלים ואין הכל מורידים". בכל מקום בארץ ישראל יש קדושה, אבל עיקר הקדושה היא בירושלים וסביבותיה. אחר כך בגליל, אחר כך בעבר הירדן המזרחי. אחר כך בגבולות כיבוש עולי מצרים. להלכה, רק הכיבוש של ימי הבית השני. הוא זה שקובע להלכות מעשרות שביעות וכד'. ובכל מקום צריך לברר את הנושא הזה. כדלקמן. לכן לא עשינו שם יומיים ימים טובים, ועישרנו את הפירות אם הבאנו אותם אל הבית.
מהו הגבול המזרחי של ארץ ישראל?
המנדט שקיבלו האנגלים היה להקים ליהודים בית לאומי היה גם על עבר הירדן המזרחי וגם על עבר הירדן המערבי. אחר כך הבריטים פשעו בשליחותם וגזלו מאיתנו את עבר הירדן המזרחי ונתנו אותו למשפחתו של חוסיין שיהיה מושל מטעמם. זה לא עזר להם כי בסוף הם נזרקו משם ונדבקה להם עבירה שלא יוכלו להשתחרר ממנה גם בעולם הבא. הם גזלו את ארץ ישראל של ההבטחה מאיתנו. כל זה היה בניגוד לשליחות שהם קיבלו על עצמם מטעם מדינות העולם שהכירו בכך שארץ ישראל היא גם בער הירדן המזרחי!!
הפשע של האנגלים שגזלו את הארץ מאיתנו, מתחיל בהבדל בקדושה שיש בין עבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי. שני החלקים הם מגבולות ההבטחה. אבל יש בעבר הירדן המערבי הרבה יותר קדושה. הזכרנו קודם את ההבדל בין ההבטחה של אלוקים לאברהם בברית בית הבתרים לבין המציאות שהייתה בימי בית ראשון ובית שני. ההבדל היה בשלושה עממים שהבטיח ה' לאברהם ובפועל היו רק שבעה עממים. השלושה שלא נכבשו מאז ועד היום מי הם? קיני קניזי וקדמוני. מי הם? בגמרא (בבא בתרא נו.) "קיני קניזי וקדמוני. תניא רבי מאיר אומר: נפתוחא ערבאה ושלמאה. רבי יהודה אומר: הר שעיר עמון ומואב. רבי שמעון אומר: ערדיסקיס אסיא ואספמיא". רש"י בבראשית שהזכרנו לעיל הביא את הפירוש שהם שעיר-אדום, עמון ומואב. והוא עבר הירדן המזרחי בחלקו הדרומי.
הבדל בין עבר הירדן המערבי לעבר הירדן המזרחי
את ההבדל הזה רואים גם בימי משה. שהרי משה נצטוה לא לנגוע בעמון מואב ואדום. זכה משה ונכנס לעבר הירדן המזרחי התפלל שם תקט"ו תפילות כדי לזכות להכנס לעבר הירדן המערבי. זה החלק בארץ שבו התהלכו האבות, הארץ שבה בנוי בית המקדש.
גם כשהתורה מונה את הארץ שיתיישבו בה בני ישראל בפרשת מסעי היא משרטטת גבול רק לעבר הירדן המערבי. "וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה: וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח". לכן משה כל כך כועס על בני גד וראובן שהתיישבו בחלק הארץ הזה לפני שהם מתיישבים בחלק הארץ שבו בית המקדש. הלב של ישראל. שהרי ההתיישבות צריכה לבוא מהמרכז החוצה ולא להפך כמו שראינו לעיל אצל דוד המלך. מסקנה – צריך להעמיק את הקשר שלנו לבית המקדש.
מהו הגבול הדרומי של ארץ ישראל?
בפרשת השבוע כתובים גבולות הארץ של עולי מצרים. וכך כותב הפסוק כי הגבול המזרחי הוא הכנרת, ים המלח, והירדן שמחבר בינהם. במערב הגבול הוא הים התיכון. בדרום הגבול מתואר כך: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה: וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה". במילים אחרות מתחילים מהקצה הדרומי של ים המלח ומגיעים לים התיכון. בדרך הוא עובר דרומית לקדש ברנע שהיא באיזה שהוא מקום באמצע הנגב. כמה דרומית? האם מגיע עד אילת? עד מצפה רמון? עד איפה?
זה ברור שבני ישראל עברו ליד אילת. כך אומר הפסוק "וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב" (דברים ד). גם ידוע כי שלמה המלך כבש את אילת. כך כתוב בספר מלכים (א' ט' כו) "וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם". השאלה היא האם זה ארץ ישראל?
הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א הלכה ז כותב שאשקלון היא הגבול הדרומי של עולי מצרים. "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון". לעומתו יש אומרים שאילת היא בתוך התחום של הארץ כמו שראינו אצל שלמה המלך.
מה דינה של אילת?
הרב טוקצ'ינסקי (בר"ו ס"ז) דן בשאלה האם אילת נחשבת בתוך תחום גבולות עולי מצרים? ומביא שם את האמור בפסוק בגבולות פרשת מסעי על "מעלה העקרבים" שהוא הקצה הדרום מזרחי של הגבול הדרומי והוא עקבה שהרי הרס"ג מתרגם "מעלה עקרבים" – עקיבה. יוצא מכאן שלדעתו של רבנו סעדיה גאון אילת היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל שכבשו עולי מצרים. על פי זה סמך מו"ר אבא וחייב את יושבי אילת בתרומות ומעשרות בלי ברכה כיון שזה גבול עולי מצרים לדעת הרס"ג.
יש חולקים על קביעתו של הרס"ג שזה פירוש הפסוק מעלה עקרבים, אבל מחייבים אותם במעשרות מטעם אחר. כך כותב בעל הציץ אליעזר בשו"ת (בח"ג סב"ג) כיון ששלמה כבש את המקום והחזיק במקום זה עד סוף תקופת עוזיהו ולא רק שעשו שם נמל שלמה, אלא הושיבו שם יהודים, שגרו שם שהרי כתוב שכשמלך ארם כבש את אילת מיד ישראל : "וימשל את היהודים מאילת ואדומים באו אילת וישבו שם…" מוכח שכשאילת היתה ביד מלכי ישראל ישבו שם יהודים. ואומר הר"ם בפ"א מהלכ' תרומות שא"י האמורה בכל מקום היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא מדעת ישראל. יוצא שאילת שנכבשה ע"י שלמה קיבלה דין קדושת א"י כדין גבולות עולי מצרים בניגוד לסוריה שכבש דוד לפני שכבש את ירושלים ולכן לא קידשו זאת. וכ"כ בספר מור וקציעה ליעב"ץ שכיוון שאדום זה בגבולות ההבטחה לאברהם אבינו וישבו שם בתקופת בית ראשון ושני יש לזה דין של א"י.
הגרש"זא מעלה ספק על עצם הקביעה של הגרי"מ טוקצ'ינסקי שאילת היא בכלל תחום עולי מצרים וגם אם נכבשה מי אמר שיש ערך לכיבוש של שלמה שיהיה כמו כיבוש יהושע. אמנם כבר הזכרנו לעיל שמו"ר אבא שליט"א הורה להתייחס גם לאזור אילת כאל מקום שיש בו קדושת ארץ ישראל להרבה דברים, גם ליום טוב שיהיה יום אחד. וגם למגורים שם. וגם לשביעית, גם להפריש תו"מ בלא ברכה כדין גבולות עולי מצרים.
מהו הגבול הצפוני של ארץ ישראל?
לפני כמה שנים שלחנו מטעם הרבנות בצפת את הרב משה אלחרר לבדוק מפעל שרצה לייבא שמן לארץ ישראל מטורקיה. הרב שאל את המפעל מאיפה הם קוטפים את הזיתים? שאל מנהל המפעל מה איפכת לך? זה טורקיה זו לא ארץ ישראל! אמר לו הרב שזה לא כל כך פשוט!!
המשנה במסכת שביעית אומרת: "שלוש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב – לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים – מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד. ולפנים – נאכל ונעבד". (פ"ו מ"א). במשנה זו הבדילו חכמים בין חוץ לארץ, ששם אין שביעית נוהגת מכל וכל – "נאכל ונעבד". לבין ארץ ישראל, שבחלק ממנה נוהגת שביעית בכל חומר הדין – "לא נאכל ולא נעבד". במה שנכבש על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי "נאכל אבל לא נעבד". זאת אומרת שמהתורה אין שם קדושה של ארץ ישראל לעניין שביעית, אבל לא אוכלים מה שנעשה שם באיסור.
"כזיב" זה אחרי עכו בדרך לראש הנקרה. עד לשם כבשו עולי בבל ולא המשיכו צפונה יותר. משם ועד ועד "הנהר" ועד "אמנה" נקרא מקום שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. איפה זה "אמנה"? בשיר השירים אנו מכירים את ההר "אמנה" המשווה במילים להרים שניר וחרמון: "תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות מהררי נמרים" (שיר השירים ד, ח).
הירושלמי (שביעית שם, לו ע"ד) מביא על המשנה הזאת את הברייתא: איזוהי הארץ ואיזוהי חוץ לארץ? כל ששופע מטורי אמנה ולפנים – ארץ ישראל, מטורי אמנה ולחוץ – חוץ לארץ". לפירוש הירושלמי אמנה היא – טורי אמנה. בנוסח הברייתא בתוספתא (תרומות ב, יב; חלה ב, יא) כתוב "טורוס אמנוס". והם הרים הידועים עם היום והם סעיפם הדרומי של הררי טורוס בגבול שבין סוריה לטורקיה. זה שמם מימי קדם ועד היום הזה. כך גם כותב הרמב"ם על אמנה "וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים – ארץ ישראל. מטורי אמנום ולחוץ – חוץ לארץ. (תרומות א). באותה גמרא ירושלמי בשביעית אומר ר' יוסטא: "לכשיגיעו הגלויות (לעתיד לבוא) לטורי אמנה, הן עתידות לומר שירה, מה טעם? [שנאמר:] תשורי (קרי: תשירי) מראש אמנה".
מהו הגבול המערבי של ארץ ישראל?
הגבול הזה הוא הגבול הכי קל לכאורה. התורה קובעת אותו בים התיכון. וזהו הגבול. אמנם מקום שבו הגבול יוצא מהים וממשיך פנימה לכיוון תוך הארץ וזה באזור כזיב. אבל עיקר השאלה היא עד איפה נמשכת קדושת ארץ ישראל בים. האם מי שיוצא לרחוץ בים התיכון יוצא מגבולות ארץ ישראל. בודאי שלא. אם כן עד היכן?
הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק א הלכה ז) כותב כי מותחים חוט תיאורטי מטורי אמנון עד נחל מצרים וכל האיים שבים שבתוכו הם ארץ ישראל וכל האיים שמחוצה לו הם חוץ לארץ. "והנסים שבים, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים. מן החוט ולפנים – ארץ ישראל. מן החוט ולחוץ – חוץ לארץ.
מה דין המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל לעניין שביעית?
הזכרנו קודם את המשנה שאומרת (שביעית פ"ו מ"א): "שלוש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב – לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים – מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד. ולפנים – נאכל ונעבד". עכ"ל. לדעת הרמב"ם (תשובות הרמב"ם החדשות סי' קכ"ח, וב"פאר הדור" סי' ט"ו) בכל מה שקידש עזרא ועולי בבל אסור לאכול את הספיחין והיינו "לא נאכל", ואסור לעבוד באדמה והיינו "לא נעבד". ובמה שהחזיקו עולי מצרים – הספיחין מותרים והיינו "נאכל", אבל אסור לעבד את האדמה. כמו כן לא גזרו על זריעה של גוי או על ספיחין שמדין תורה יש איסור לישראל לזרוע, אבל לא על הירק היוצא מאליו, "או אפילו עבר וזרע הרי הוא מותר מן התורה".
הרב כותב כי במקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל אסור לעבוד לכתחילה אבל לא גזרו על ספיחין. כיוון שמדובר בגזירת חז"ל. גם אלה שלא התירו מכירה קרקעות לנכרי, כאן התירו. וגם מי שמפקפק על גידול בשביעית בחממות. כאן הוא מתיר, כי כאן זו גזירה. וכאשר יש עוד סיבה להתיר מצרפים לה ומתירים. היתר זה היום בעיקר משמעותי לדרום לכל הגידולים של הערבה שהם בודאי לא בתחום כיבוש עולי בבל, אבל בהחלט יכול להיות שהם מכיבוש עולי מצרים.
כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם
כל הארצות שכובשין ישראל במלך, על פי בית דין נחשב כיבוש רבים והריהן כארץ ישראל לכל דבר. והוא שכבשון אחרי כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה. אבל לפני כן אין שם דין כיבוש הארץ ואין לזה קדושת הארץ. וכך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, ו). "כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה". מקורו בדברים פרק יא, פסוק כד "וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה, מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם"
וכתב הרמב"ן שם: "על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות, שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם, והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל, ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם, שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים, כמו שאמר כאן (פסוק כג) וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם, ולעקור עבודה זרה ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז ה כה) והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם, בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו:
מצפים לקיום ההבטחה
כך פירש אור החיים הקדוש (על בראשית טו יח): "הנה יש לתמוה איך טח מראות עיניהם של הממאנים להאמין בגדלותינו ומעלתינו העתידה לבא, כי מקרא מלא דיבר הכתוב שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו עליו השלום לתת לזרעו עשרה אומות, ועד עתה לא מצינו שנתן ה' לישראל אלא שבעה אומות ונשארו שלשה אומות, ואיך יאמרו העצמות היבשות "אבדה תקות נחלתינו" ושבועת ה' מנגדתם". ויהי רצון שתתקיים בנו הבטחת ה' לאברהם על כך העשרה עממים. "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. במהרה בימינו אמן.
