האור הגדול של ל"ג בעומר

הקב"ה ונשמות הצדיקים בהילולת רשב"י 

קריאה משמים

מרן הרב אליהו זצ"ל היה מהדר ללכת מדי שנה להילולא של רשב"י, והוא נהג להסביר כי כך כתוב בסוף האדרא זוטא: "בָּתַר דְּנָפַק פּוּרְיָיא, הֲוָה סָלִיק בַּאֲוִירָא. וְאֶשָּׁא הֲוָה לָהִיט קַמֵּיהּ, שָׁמְעוּ קָלָא, עוּלוּ וְאָתוּ, וְאִתְכְּנָשׁוּ לְהִילּוּלָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן (ישעיה נז) יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". 

אחרי שיצאה מיטתו של רבי שמעון הייתה מרחפת באוויר ועמוד של אש היה הולך לפניה, ושמעו קול שאומר עלו ובואו והתכנסו להילולת רבי שמעון. והיה אומר הרב זצ"ל: אם משמים קראו לנו לעלות לציון של רבי שמעון, איך לא נעלה. 

כַּמָה פִּטְרִין בִּרְקִיעָא מִשְׁתַּכְּכִין בְּיוֹמָא דֵּין בְּגִינָךְ 

עוד מתאר שם הזוהר באדרא, כי ביום הזה מתבטלות הרבה גזירות רעות לא רק בדורו אלא בכל דור ודור. שכך כתב שם: "כַּד עָאל לִמְעַרְתָּא שָׁמְעוּ קָלָא בִּמְעַרְתָּא, זֶה הָאִישׁ מַרְעִישׁ הָאָרֶץ מַרְגִּיז מַמְלָכוֹת, כַּמָה פִּטְרִין בִּרְקִיעָא מִשְׁתַּכְּכִין בְּיוֹמָא דֵּין בְּגִינָךְ, דְּנָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּמָארֵיהּ מִשְׁתְּבַּח בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ לְעֵילָּא וְתַתָּא. כַּמָה גְּנִיזִין עִלָּאִין מִסְתַּמְרָן לֵיהּ, עָלֵיהּ אִתְּמַר (דניאל יב) וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". 

כשנכנסה המיטה של רשב"י למערה הם שמעו קול שאומר "זֶה הָאִישׁ מַרְעִישׁ הָאָרֶץ מַרְגִּיז מַמְלָכוֹת". כמה גזרות בשמים מתבטלות ביום הזה בזכותך, רבי שמעון, שהקב"ה משתבח בך כל יום, חלקו זכאי בשמים ובארץ. כמה אוצרות גדולים שמורים לו. עליו נאמר וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין.

כָּל יוֹמִין דְּאִתְקְטַּרְנָא בְּהַאי עָלְמָא, בְּחַד קְטִירָא אִתְקְטַּרְנָא 

עוד מתואר שם באדרא, שהיו לרבי שמעון גילויי תורה גדולים ביום פטירתו, והיה לו גילוי שכינה עם כל נשמות הצדיקים (זוהר חלק ג דף רפז/ב). "פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (שיר השירים ז) 'אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ'. כָּל יוֹמִין דְּאִתְקְטַּרְנָא בְּהַאי עָלְמָא, בְּחַד קְטִירָא אִתְקְטַּרְנָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ הַשְׁתָּא וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ". כל הימים שבהם אני חי "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ", זה היה המניע היחידי שלי בעולם, דבקות בה' יתברך. ולכן עלי תשוקתו. 

בבואנו למירון אנחנו רוצים להתדבק בגילויים גדולים אלו. גם גילוי כבוד ה', גם גילוי נשמות הצדיקים, גם גילוי סודות התורה, ובעיקר להיות דבוקים תמיד באהבת ה' יתברך.  

כֻּלְּהוּ מִלִּין דִּסְתִּימִין, וְאִתְגַּלְיָין לְאִינּוּן דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ 

בהמשך האדרא מתפלל רבי שמעון לזכות לגלות את הסודות הגדולים של התורה שמתגלים לתלמידו של רבי עקיבא, שנכנסו בשלום לפרדס ויצאו ממנו בשלום. "כֻּלְּהוּ מִלִּין דִּסְתִּימִין, וְאִתְגַּלְיָין לְאִינּוּן דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ, וְכֹלָּא הָכִי הוּא. וְעַד הַשְׁתָּא הֲווֹ מִתְכַּסְיָין אִלֵּין מִלִּין דְּדָחִילְנָא לְגַלָּאָה". ועד שעה זו הסודות הללו היו חתומים, כי רבי שמעון פחד לגלותם. והוא מבקש רשות לגלות אותם, כדי למלא את ציווי רבי עקיבא ללמד תורה ברבים ולמלא את הארץ תורה. 

דְּלָא אִיעוּל בְּכִסּוּפָא קָמֵי פַּלְטְרוֹי עֲבִידְנָא 

מסביר רבי שמעון כי הוא רוצה לגלות את הסודות הללו לא לכבודו ולא לכבוד בית אביו, אלא כדי לא להיכנס לארמונו של מלך בבושה: "וְהַשְׁתָּא אִתְגַּלְיָין. וְגַלֵּי קַמֵּי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, דְּהָא לָא לִיקָרָא דִּילִי וּדְבֵית אַבָּא עֲבִידְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אִיעוּל בְּכִסּוּפָא קָמֵי פַּלְטְרוֹי עֲבִידְנָא". 

וכדי להבין מה אומר רבי שמעון נזכיר את הגמרא שאומרת כי יהונתן בן עוזיאל אמר דברים דומים. "תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל" (מגילה ג ע"א). והגמרא מסבירה שהסודות שגילה יהונתן בן עוזיאל קשורים לתהליך גאולתם של ישראל, ואם כן גם כאן הסודות שגילה רשב"י למען כניסה לארמונו של מלך, שזוהי שייכות בגילוי מלכות ה' בעולם. 

דְּכֻלְּהוּ חַדָּאן בְּהַאי הִלוּלָא דִּילִי 

עוד אומר רשב"י שהוא רואה כי הקב"ה וכל נשמות הצדיקים שמחים בהילולא שלו ורוצים בגילוי הזה. "וְעוֹד, הָא חֲמֵינָא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל הָנֵי זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּהָכָא מִשְׁתַּכְּחָן, כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּמִין עַל יְדָי. דְּהָא חֲמֵינָא דְּכֻלְּהוּ חַדָּאן בְּהַאי הִלוּלָא דִּילִי, וְכֻלְּהוּ זְמִינִין בְּהַהוּא עָלְמָא בְּהִילּוּלָא דִּילִי, זַכָּאָה חוּלָקִי". 

טעם הדבר הוא בגלל שבתחילת חיבור הזוהר הקדוש כתוב כי ניתנה רשות לאליהו הנביא ולכל הנשמות במתיבתא דרקיע לרדת לגלות סודות לרבי שמעון. "כד אתכנשו למעבד האי חבורא רשותא אתיהיב להון ולאליהו עמהון ולכל נשמתין דמתיבתאן לנחתא בינייהו". עוד ניתנה רשות למלאכים לסייע לו לכתוב את חיבורו ולתת לרבי שמעון וחבריו חכמה בינה ודעת. "ולכל מלאכייא באתכסייא ובארח שכל". ועוד ניתנה רשות לכל שמות הקודש לסייע לו. "ועלת כל כלא יהיב רשו לכל שמהן קדישין ולכל הויין ולכל כנויין לגלאה לון רזין טמירין כל שם בדרגא דיליה, ורשותא יהיב לעשר ספירן לגלאה לון רזין טמירין דלא אתיהיב רשו לגלאה לון עד דייתי דרא דמלכא משיחא" (תיקוני זוהר הקדמה א א). וכל אלה שהיו עם רבי שמעון בכתיבת הזוהר, יהיו איתו באידרא. 

אָרִים יְדוֹי, וּבָכָה וְחַיִיךְ 

רבי שמעון מבין שצריך להתפלל על גילוי זה ובוכה בתפילה בשמחה: "אָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּד סִיֵּים מִלָּה דָּא בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, בּוּצִינָא עִלָּאָה, אָרִים יְדוֹי, וּבָכָה וְחַיִיךְ. בָּעָא לְגַלָּאָה מִלָּה חֲדָא". אומר רבי שמעון שכל ימיו הוא מצטער שלא זכה לגלות את הסוד הזה, "אָמַר, בְּמִלָּה דָּא אִצְטָעַרְנָא כָּל יוֹמָאי, וְהַשְׁתָּא לָא יָהֲבִין לִי רְשׁוּתָא". על הסודות הללו השתדלתי כל ימי וכעת לא מרשים לי ללמד אותם.  

וְלָא הֲוָה יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בַּאֲתְרֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן בֵּיהּ

התחזק וישב והתפלל והשתחווה שלוש פעמים, ולא היה יכול שום אדם להסתכל על מקומו, וכל שכן עליו מרוב אור: "אִתְתָּקַּף, וְיָתִיב, וְרָחִישׁ בְּשִׂפְוָותֵיהּ, וְסָגִיד תְּלַת זִמְנִין, וְלָא הֲוָה יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בַּאֲתְרֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן בֵּיהּ". ובזכות האור והזוהר הזה של רבי שמעון נקרא שם ספרו "זוהר", כי כך היה רבי שמעון. "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד".

פּוּמָא – עֲלָךְ קָרֵינָן "וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן" 

התפלל רבי שמעון ואָמַר: "פּוּמָא פּוּמָא, דְּזָכִית לְכָל הַאי, לָא אַנְגִּיבוּ מַבּוּעָךְ. מַבּוּעָךְ נָפִיק וְלָא פָּסַק. עֲלָךְ קָרֵינָן 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן' וּכְתִיב 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו'". הוא מתפלל על פיו, שזכה ללמוד תורה ולהיות כמעיין המתגבר, שלא יפסיק לנבוע. שמימיו יוצאים מה"עדן" שמשם יוצאים כל ארבעת נהרות גן עדן. 

"הָאִידָּנָא אַסְהַדְנָא עָלַי. דְּכָל יוֹמִין דְּקָאֵימְנָא, תָּאִיבְנָא לְמֵחֱמֵי יוֹמָא דָּא, וְלָא סָלִיק בִּרְעוּתִי, בַּר הָאִידָּנָא, דְּהָא בְּעִטְרָא דָּא מִתְעֲטָּר הַאי יוֹמָא". מעיד רבי שמעון על עצמו שכל ימיו שעמד על דעתו הוא קיווה והתפלל לראות את היום שבו יוּתר לו ללמד את הסודות הללו, ולא התקבלה תפילתו, מלבד יום זה שהוא מיוחד מאוד, שהקב"ה בכבודו ובעצמו בא לקבל את פניו יחד עם כל נשמות הצדיקים ממתיבתא דרקיע. בסופו של דבר התקבלה תפילתו של רבי שמעון והותר לו ללמד את הסודות הגדולים הללו, וכל האדרא זוטא הוא סיפור כל הגילויים המופלאים שהיו באותו יום. 

סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו

אור החיים הקדוש כותב שיש משהו מיוחד ביום פטירתו של אדם, שבו הוא יכול לראות מה שלא ראה כל חיים חיותו. לכן יעקב אבינו קרא לבניו לברכם לפני פטירתו, כי ביום הזה יש לו כוח גדול. זו גם הסיבה שמשה רבנו מברך את ישראל לפני פטירתו, כותב י"ב ספרי תורה, מעמיד את עם ישראל בברית ואומר להם ארבע פרשיות בתורה (דברים לא יד). והוא "סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו" (בראשית מז כח).  "כי כשיגיע קץ האדם פקודת נפשו יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם, פירוש הרוח עצמה שלהם" (בראשית מז כט). לכן ביום פטירתו של רשב"י נאספים אליו כל חלקי רוחו שתוקנו במשך ימיו ומאירים בו. 

ועל יום זה צריך כל חסיד להתפלל לפני הקב"ה שיזכה לאורו, שכך אומרת הגמרא: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהלים לב) "רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, 'לְעֵת מְצֹא' – זוֹ מִיתָה", שעל יום זה צריך להתפלל כל ימיו, שיתקיים בו "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו" (שופטים טז ל). 

והמיוחד ביום זה הוא שבו יכול אדם להתקרב לראות את פני ה'. שהרי הפסוק אומר: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג כ). אבל כשאדם נפטר, או שהוא ביום פטירתו, נחלשת אחיזתו בעולם הזה ועל כן הוא זוכה יותר לדבקות מאשר בחיים חיותו.

ל"ג בעומר – ל"ג שמח

ועשה שם יום משתה ושמחה

בגלל המעלה הגדולה של היום הזה צריך להיזהר מאוד לא להיות בו בצער. כך מובא בשער הכוונות (דרושי הפסח דרוש יב) שמנהג ישראל "ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם". ורבי חיים ויטאל מעיד שראה את האר"י הקדוש "שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ". 

עוד מספר רבי חייים ויטאל כי "הה"ר יונתן שאגיש העיד לי שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת 'תשכון' – 'נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו" וגם בהיותו שם אמר 'נחם' כו' ואחר שגמר העמידה אמר לו מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר 'נחם' ביום שמחתינו? והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר". 

מהסיפור הזה אנו למדים שיום זה הוא יום שמחה והילולא לא רק בדור של רשב"י שבו נפטר, אלא שבכל דור ודור מאירים האורות שהיו ביום פטירתו של רשב"י בכל שנה ושנה. 

יום פטירתו – יום הילולא שלו

כתב החיד"א (בברכי יוסף או"ח תצג ס"ק ד) "דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן משמע שם בספר הכונות שסידר מהר"ש ויטאל (פ"ז ע"א). וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליה" (כה"ח תצג ס"ק כו. ר"ז בסידור. בני יששכר, חיי אדם כלל קלא אות יא). 

אורו של רשב"י ואורם של תלמידיו

בשער הכוונות כתוב כי יום ל"ג בעומר הוא יום שבו התחיל רבי עקיבא ללמד חמישה  תלמידים במקום 24 אלף שנפטרו, וביום הזה מאיר אורם לתמיד. וכתב על זה החיד"א (בספר מראית העין ליקוטים סימן ז) שעיקר שמחת רשב"י ביום זה היא בגלל שביום זה החל רבי עקיבא ללמדם. על כן כתב הבן איש חי כי מנהגם של תושבי צפת ללכת לציון של רבי יהודה בר אלעאי בל"ג בעומר, ומנהגם של תושבי טבריה ללכת לציון של רבי מאיר בעל הנס. כי שניהם היו מחמשת התלמידים, ויום זה הוא גם יום חגם. 

מתקנים קלקולם של התלמידים הראשונים

והתיקון של חמשת התלמידים הוא לתקן מה שקלקלו הראשונים, שעליהם כתוב: "שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב ע"ב). ובמדרש אמר רבי עקיבא לתלמידיו "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה" (בראשית רבה חיי שרה פרשה סא סימן ג). ובקהלת רבה כתיב: "אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה" (קהלת רבה יא).

ייסוד ישיבת כרם דיבנה

בגמרא (שבת לג ע"ב) מתואר הסיפור של רבי שמעון שהיה במערה. לפני הסיפור הזה מספרת הגמרא כי המגיפה שהרגה את 24 אלף תלמידי רבי עקיבא היא אסכרה, והיא באה בגלל חטא לשון הרע. 

מספרת הגמרא על הקמת הישיבה של רבותינו שבדרום שהוקמה אחרי מיתת התלמידים הראשונים. "תא שמע, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי שמעון. נשאלה שאלה זו בפניהם: מכה זו (אסכרה) מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה? נענה רבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר: אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך – פה גומר" (שבת לג ע"ב). הם דנים על אסכרה שהיא מגיפה שמתחילה לפגוע בתוך קרביו של אדם ואחר כך פוגעת בפיו, ושואלים מדוע היא פוגעת בדרך זו. משיב להם רבי יהודה כי היא באה בעקבות חטא לשון הרע, שגם הוא מתחיל בקרביו של אדם ובסוף מתגלה בפיו. 

שמעתי מהרב יצחק שילת שליט"א, כי בכוונת מכוון הם דנים בשאלה הזאת בעת הקמת הישיבה, שכל הישיבה בדרום בנויה על תיקון הקלקול של התלמידים הראשונים. במיוחד צריך לשים לב שהם לא מזכירים את שמה של המחלה, וקוראים לה "מכה זו", כיוון שכולם יודעים על מה מדובר, שבגללה קרה אסון גדול כל כך לעם ישראל. 

מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה

ה"שיטה מקובצת" (כתובות נ) כתב שרבי עקיבא הוא שורש תורה שבעל פה. וכתב הרמ"ע מפאנו כי כשם שמשה הוא מחצב תורה שבכתב, כך רבי עקיבא מחצב תורה שבעל פה. ולכן הוא מלמד תורה ברבים. 

על כן מוסר רבי עקיבא את נפשו ללמוד תורה 24 שנים. ובעיקר הוא מוסר נפשו ללמד תורה לרבים, שכך כתוב בגמרא: "תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל וכו'". "לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים וכו'". "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד" (ברכות סא ע"א). 

עשרים וארבעה אלף מלמדים לכלל ישראל

כתב הרב מרדכי גרוס בשם מחבר ספר השו"ת "נשאל דוד", כי הגמרא כותבת כי רב אחד מלמד 25 תלמידים: "ואמר רבא סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי" (ב"ב כא ע"א). וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רמה סעיף טו). לפי זה אם כל אחד מ-24 אלף התלמידים היה מלמד 25 תלמידים, היו מלמדים ביחד שישים ריבוא, שזה עם ישראל כולו. וכשבאים חמישה תלמידים במקום 24 אלף תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, הם צריכים למלא את מקומם וללמד תורה לכל כלל ישראל. 

בל"ג בעומר פסקה זוהמת מצרים

ובאמת שורש ל"ג בעומר הוא ביציאת מצרים, שכידוע בט"ו באייר התרעמו בני ישראל שחסר להם אוכל וטענו שהם רוצים לחזור למצרים. "וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וילינו וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה֙' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֛נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב" (שמות טז א-ג). ובאמת זה פלא גדול איך אחרי עשר מכות, קריעת ים סוף ושירת הים הם רוצים לחזור למ"ט שערי טומאה. 

ולמה בני ישראל התלוננו ביום זה? כי עד אותו יום אכלו את העוגות מצות שהוציאו ממצרים (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טז). ואע"פ שטעמו טעם מָן בעוגות אלו (קידושין לח ע"א), הם מתלוננים כיוון שהלחם הזה הוא "מלחם מצרים שנשפע ע"י שר של מצרים". רק כעבור שלושה ימים הם מתנקים ממנו לגמרי, וזהו ל"ג בעומר. "וכאשר הוחזקו שלשה ימים בירידת המן בתלת זימני הוה חזקה והיו רואים במזונותיהם שישיגו דרך נס נתפרדה מהם לגמרי המחשבה של שר מצרים שהכניס בהם עדיין מחשבות רעות מאין ישיגו לחם לאכול במדבר", "אך כשעברו שלשה ימים משכלתה החררה שהוציאו ממצרים והיו ניזונים ממן, בזה נפרד מהם כח מצרים לגמרי" (שם משמואל בחקותי).

בשו"ת חתם סופר (חלק ב יורה דעה סימן רלג) כתב כי המן עצמו לא ירד אלא בל"ג בעומר, "שהלכו שלושה ימים בלי לחם כמו שהלכו בתחילה שלשה ימים בלי מים. הכל בכדי שיבינו שהמים והאוכל שהם מקבלים זה לא דבר טבעי".

זמן מסוגל לרפואה

חכמינו אמרו שבני ישראל יצאו ממצרים כשהם פצועים בנפש ובגוף מעבודת פרך שארכה 210 שנה, וכשהגיעו להר סיני נתרפאו. "תני רבי שמעון בן יוחאי בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה ולא היו בהם לא סומים ולא חרשים ולא שוטים ולא אלמים ולא פסחים ולא חגרים ועל אותה שעה הוא אומר כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (במדבר רבה פרשת נשא פרשה יג).

כוח רפואה זה הוא לדורי דורות. לכן אומרת הגמרא (שבת קמז ע"ב): "דאמר שמואל: כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו". כל משקאות הרפואה מועילות מפסח ועד עצרת. וכן מספרת הגמרא על רבי יהודה שסבל מכאב ראש כתוצאה משתיית היין של ארבע כוסות, והיה קושר את ראשו להבריאו מפסח ועד עצרת, שהוא זמן רפואה לכל ישראל. 

כחתן המונה יום הכנסת כלתו לחופה 

ידועים דברי הרמב"ן שכתב כי הימים הללו הם כמו חול המועד. "והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן" (ויקרא פרק כג פסוק לו).

כן כתב רבינו ירוחם כי הימים הללו הם ימים שהיו ממתינים בשמחה למתן תורה. "כי החשבון בזמן הזה הוא לשמחת התורה כדאיתא בהגדה כשאמר להם משה תעבדו' את האלקים על ההר הזה אמרו לו מתי אמר להם לסוף נ' יום ומרו' שמחתם שהיו ממתינין אותו מעמד היו מונין אותו כך וכך כחתן המונה יום הכנסת כלתו לחופה ולכך אנו מונין אותו עתה זכר להם" (נתיב ה חלק ד).

ויהי רצון שעם ישראל יזכה בזכות הימים הללו לרפואה שלמה, ואורם של רשב"י ותלמידיו יאיר עלינו עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן.