בפרשת תולדות התורה מספרת על יצחק שהולך לגור בשנות הרעב באזור הפלישתים בגרר. שם הוא זורע ורואה ברכה גדולה "וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ הֽ': וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד: וַֽיְהִי־ל֤וֹ מִקְנֵה־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים".
מרוב קנאה בהצלחה שלו ושל אברהם אביו סותמים הפלישתים את כל הבארות שאברהם חפר לטובת כולם, גם כאשר יצחק חוזר ופותח את הבארות הללו הם מוכנים לסבול ולהביא מים ממקומות רחוקים ובלבד שליצחק לא יהיה מים מהבארות שחפר.
למרות פעלות הפלישתים הברכה לא עוזבת את יצחק והפלישתים מגרשים את יצחק מגרר הלא היא רצועת עזה. התוצאה היא דעיכה מתמשכת של כל ארץ פלישתים. דעיכה שמביאה את אבימלך מלך פלישתים לבקש על נפשו מיצחק שיחזור ויביא איתו את הברכה
יצחק לא תלוי בפלישתים, הוא הולך לבאר שבע, חופר שם באר שמביאה ברכה לכולם, אף אחד לא מתעסק איתו ולא סותם לו את הבארות. הרד"ק אומר כי הסיפור הזה הוא סימן לנו. העובדה שבאזור הפלישתים רודפים את יצחק, ו"בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו, וכן קרא שמות כרצונו והיה בני המקום קוראין אותן כן, וכן אברהם כמו שכתבנו, וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם".
לעומת זאת באזור עזה הכל היה הפוך. "אבל פלשתים אע"פ שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם, לפיכך רבו עמהם על הגבול. וכל זה להודיעם שלא תהיה מוחזקת בידם כולה, אע"פ שחלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח וכו'".
מה הפירוש הזה אומר על הימים הללו שבהם אנחנו זוכים לכבוש את נחלת הפלישתים באזור גרר?
