האם העוסקים בתורה חייבים להלחם?

כ"א כסלו התשפ"ה(22/12/2024)

שיתוף

שומרי מצוה שבחרו לברוח למערות

בספר חשמונאים (פרק ו יב) על אנשים שלא רצו להכנע לתרבות יוון ולגזרותיה בימי הבית השני וברוח למערות: "ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות היער לעשות את השבת. ויוודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם באש, ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל שבת". אנשים אלו שילמו בחייהם על מסירות נפשם שלא לחלל שבת ולא להפר את ברית המילה. לא לאכול חזיר ולא לעבוד עבודה זרה.
האנשים הללו חשבו כי לצאת להילחם זה מעשה חסר סיכוי. זו התאבדות. הרי יש מצווה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", והלכה ברורה היא ש"אין סומכים על הנס" אם כן אנחנו נתחבא במערות וכך לא נעבור על דתנו ולא נסכן את נפשותינו.

הפך מסייעתא דשמייא

מסתבר שלמה ליושבי המערות לא נעשו נסים ונפלאות כמו שנעשו למתתיהו ובניו. ולא עוד אלא שנראה לכאורה שה' הולך נגדם, כפי שעולה מהגמרא במסכת שבת (ס ע"א) שעוסקת באיסור ללכת בסנדל המסומר בשבת בגלל מעשה שהיה באותן מערות שאליהן ברחו מפני היוונים.
הגמרא מביאה שלוש דעות מה היה המעשה שבגללו נגזרה הגזירה. "אָמַר שְׁמוּאֵל, שֶׁלְפִי הַגְּזֵרָה הָיוּ, וְהָיוּ נֶחְבָּאִים בִּמְעָרוֹת, וְאָמְרוּ, הַנִּכְנָס – יִכָּנֵס, וְהַיוֹצֵא – אַל יֵצֵא (ניתן להיכנס למערה, אך לא לצאת ממנה, שמא יראו האויבים אדם היוצא ממערה זו ויבואו להרוג את המתחבאים בה). נֶהְפַךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, כִּסְבוּרִים הֵם – אֶחָד מֵהֶם יָצָא, וְרָאוּהוּ אוֹיְבִים, וְעַכְשָׁיו בָּאִין עֲלֵיהֶם. דַּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶם הָאוֹיְבִים" (מישהו נעל את הסנדל שלו הפוך. וכשהמתחבאים במערה ראו את טביעת הסנדל על גבי החול, היה נדמה להם שמישהו יצא מהמערה החוצה).
דעה אחרת אומרת כי הם לא נעלו סנדל מסומר, אלא שמעו קול סנדל מסומר מבחוץ. "רַבִּי אִלְעַאי בַר אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בִּמְעָרָה הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵעַל גַּבֵּי הַמְּעָרָה. כִּסְבוּרִין הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים, דָּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶן הָאוֹיְבִים".
הדעה השלישית אומרת כי הפחד לא היה במערה אלא בבית המדרש. ושם היה האסון הגדול. "רָמִי בַר יְחֶזְקֵאל אָמַר, בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מַאֲחוֹרֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ. כִּסְבוּרִים הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים, דָּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶם אוֹיְבִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אַל יֵצֵא אָדָם בְּסַנְדָּל הַמְּסוּמַּר".

נהרגו עליו כמה רבבות מישראל

הרמב"ם בפירוש למשניות (מסכת שבת פרק ו) כותב: "ודרסו זה את זה באותן הסנדלים המסומרים ומתו מהם רבים, ולפיכך אסרו לצאת בסנדל מסומר בשבת ויום טוב, לפי שהם ימי כניסה וכנופיא". גם ה"ים של שלמה" (המהרש"ל, ביצה פרק א) כותב כי "נהרגו עליו כמה רבבות מישראל בעונותינו הרבים". כן הוא גם ב"פרישה" (או"ח סימן שא).
וב"שפת אמת" (שבת ס ע"א) הביא כי "אפשר שכל אלו היו והכל אמת". גם האסון במערה שהתהפך הסנדל ונבהלו ונרמסו, גם האסון במערה ששמעו קול מעל גבי המערה ונבהלו ונרמסו, וגם האסון בבית המדרש ששמעו קול סנדל מסומר ונבהלו ונרמסו, ולכן גזרו עליו.

פחד הרסני

כיוון שהיה קו משותף לכולם והוא הפחד שגרם את האסון. על הפחד הזה אנחנו קוראים פעמיים בפרשת הקללה. הראשון "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" (ויקרא כו יז). והוא בארץ ישראל. פחד שווא שגורם בריחה.
השני הוא פחד חמור יותר. פחד שגורם אסונות. פחד של חו"ל. פחד שמזיק יותר מהאויבים עצמם: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". הנורא מכל הוא שהאסונות הללו קרו בארץ ישראל. פחד שגרם הרג גדול: "דָּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶם אוֹיְבִים".

פחד לאומי

בתלמוד ירושלמי (שבת לד ע"ב) מובא כי ממדי האסונות והפחד שבא בעקבותיהם היו כל כך גדולים, עד שנתנו טעם לגזרה מפני הנשים המעוברות: "שהיו רואות את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות". האסונות שהיו קשורים לסנדל המסומר גרמו לנשים מעוברות פחד גדול כל כך, עד שהיו מפילות רק למראהו או למשמע קולו.
כעין זה מובא גם בדברים רבה: "כך שנו רבותינו אסור לצאת בסנדל מסומר בשבת, ולמה כן? א"ר יוחנן: בשעת השמד היו הפולחין לובשין סנדלים מסומרים. והיו עושין רושם בארץ והיו בנות ישראל יוצאות ורואות את סנדליהן רשומות בארץ והיו מתייראות ומפילות" (עקב).
ובתוספות (שבת ס ע"א) מסביר כי אסרו לשלוח סנדל מסומר ביום טוב גם אם לא נועלים אותו. ואע"פ שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, כאן אסרו "כיון שבאת תקלה על ידו. ליכא שמחת יום טוב". מראהו של הסנדל המסומר מונע שמחה בעם ישראל. הוא מזכיר אירועים עצובים וכואבים מאוד, ולכן לא משלחין אותו ביום טוב.

להיזהר מדרכם של הבורחים למערות

גזרת הסנדל היא כמעט לא משמעותית מבחינה מעשית. הטור כותב: "ובגמרא מפרש צורתו וכמה מסמרים יש לו ואין מצוי לנו. ולכן לא הארכתי בו" (או"ח שא). ה"שולחן ערוך" לא מביא אותה כלל להלכה, כי התנאים למציאות של סנדל המסומר שאסור הם כל כך רחוקים, עד שלא נמצא כמעט מישהו שיש לו סנדל כזה.
אמנם ההלכה הזאת מופיעה במשניות, בחינת "דרוש וקבל שכר". ללמדנו שלא ללכת בדרך יושבי המערות שחיכו בוודאי לנס ולסיעתא דשמיא שבאה למתתיהו ובניו ולא באה להם, כיוון שהם לא הלכו בדרך הסלולה לנו מהאבות הקדושים וממשה רבנו ודוד עליו השלום. "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם; וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".

גבורת החשמונאים

כך עשו החשמונאים שהיו תלמידי חכמים "עוסקי תורתך" ובני שבט לוי. הם אלה שבמלחמה קשה ובמסירות נפש גדולה הכניעו את האימפריה היוונית. השם המשיכו את דרכו של יעקב אבינו שהכין את עצמו לדורון תפילה ומלחמה בכלי נשק שהיו תחת הבגדים של משפחתו. כל זאת למרות שה' מבטיח ליעקב שזרעו יירש את ארץ ישראל.
הוא גם אומר לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח טו) הוא יודע שההבטחות מתקיימות באמצעות המלחמה שלנו.

ההבטחה של ה' – נותנת כוח לעשות חיל

ההבטחה של ה' מלמדת אותנו לאיזה כיוון עלינו לחתור. היא גם זאת שנותנת כוח למשה ואהרון להתמודד מול פרעה. היא זאת שנותנת כוח ליעקב להתמודד עם לבן הארמי. לחזור לארץ ישראל ולהתמודד עם עשו ו-400 הלוחמים. היא נותנת כח למשה לעמוד מול פרעה ולהחלם בעמלק מדיין סיחון ועוג. היא נותנת כח ליהושע להלחם בשלושים ואחד מלכים גדולים ועצומים מאיתנו. היא נותנת כח לדוד המלך להלחם בכל אויביו מסביב. כל אלה היו גדולי תורה ותלמידי חכמים גדולים, והבינו שצריך להלחם כדי לממש את הברית והשבועה שה' הבטיח ונשבע לנו.

סנהדרין שעוסקים בתורה התגייסו למלחמה

כן מצינו בשירת דבורה שנאמרה ברוח הקודש כי דבורה מתלוננת על השבטים שלא באו לעזרת השבטים האחרים במלחמה. מאידך יש בה ברכות לשבטים שבאו להלחם עם אויבי ישראל "מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר". ופירש רד"ק שהמחוקקים והמושכים בשבט סופר הם הסופרים והחכמים. כן פירש רשי" על "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשֹּכָר עִם דְּבֹרָה" שהם "סנהדראות עוסקין בתורה" (שופטים ה).
במקביל לשבח על המתגייסים מתלוננת דבורה על השבטים שלא באו לעזרת השבטים האחרים במלחמה: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן".
חכמינו אמרו שלא מדובר רק בתלונה על משתמטים, אלא יש פה קללה וארור. "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". הגמרא (מועד קטן טז ע"א) לומדת מכאן שמותר לבית דין לנדות כשצריך. "ומנא לן דמשמתינן?" מנין לנו שמותר לנדות מי שלא שומע לבית דין? "דכתיב: אורו מרוז".

העוזר את ישראל, כעוזר את השכינה

ולמה מנדים את מי שלא עוזר במלחמה? כי מי שלא בא לעזרת ישראל, לא בא לעזרת ה'. כך מביא רש"י: "שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה". שנאמר "כי לא באו לעזרת ה'". איפה ואיך עוזרים לאלוקים? על ידי שעוזרים לגיבורי ישראל. "לעזרת ה' בגבורים".

נענש אברהם על שעשה אנרגיא בתלמידי חכמים

ויש מנסים ללמוד מגמרא (נדרים לב ע"א) ששואלת: "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים?" ועונה "מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים". משמע שתלמידי חכמים לא חייבים לצאת למלחמה. ובאמת התשובה היא שהתלמידי חכמים המדוברים הם האנשים שהתקרבו לה' יתברך דרך הפעולות של אברהם ושרה. והם באמת לא שייכים כלל למלחמה של אברהם בארבעת המלכים. רק אברהם חייב לרדוף עד דמשק בשביל להציל את בן אחיו מדין "לא תעמוד על דם רעך". אבל כל הלומדים האחרים שבאו לבית אברהם ללמוד אמונה ותורה, לא חייבים בכך. ועל כן הוא נענש. אבל אנחנו לא יכולים לעמוד על דם אחינו בדרום ובצפון ובאמת בכל ארץ ישראל שנמצאים בסכנה גדולה, והחובה להגן עליהם שייכת לכולנו כמו שהייתה שייכת לדור של דבורה הנביאה.

 

שיתוף

שיתוף

hse.org.il.txt

ספר חדש!
הלכות מלחמה ושלום

מעלת הלוחמים – הלכות אומץ וגבורה 
מאת הרב שמואל אליהו שליט"א