הלכות פורים שחל במוצאי שבת

קול צופייך, תצווה תשע"ג, גליון מס' 

מחייה מקודשת

הקדיש שאנו אומרים לפחות עשר פעמים ביום עוסק ביחס שלנו לאלוקים. האם מדובר במשהו קטן, או במשהו אמיתי וגדול שממלא את כל חיינו? בכל פעם שאנחנו אומרים קדיש, אנחנו עוסקים בגדולה ובקדושה של שם ה'.

ומתי יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שמו של הקב"ה בעולם? כשהעולם שהוא ברא יתנהל כרצונו – כִּרְעוּתֵיהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ – ימליך את מלכותו; וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ – יצמיח את ישועתו; וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ – ויקרב את ביאת המשיח שלו.

כל הדברים הללו קשורים למחיית עמלק, שמתנגד בדיוק לדברים הללו, התנגדות שבאה דרך ההתנגדות לעם ישראל. שהרי כל הדברים שקשורים לגדלות ה' קשורים לעם ישראל – גם המשיח, גם הגאולה וגם המלכות. "בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכֹל בֵּית יִשְֹרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב".

קידוש ה' עכשיו

בטור (או"ח נו) כתוב כי המילים שפותחות את הקדיש קשורות לניצחון ישראל במלחמתו עם האומות בהנהגת גוג מלך מגוג. "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". הניצחון עליהם מביא קידוש ה', כי הוא מראה שהקב"ה מקיים את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבע לאבותינו.

הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי מלחמת גוג ומגוג היא כבר מאחורינו. לפיכך אנו יודעים שקידוש ה' שמדובר עליו קרה וקורה ויקרה, והוא קשור למלחמת עמלק. כפי שאמר הרמב"ן על גלות אדום ועל הקשר שלהם לעמלק, שהגלות שהיינו בה קשורה לאדום ולעמלק, וממנה אנחנו נושעים כעת.

"כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחורבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז ב ע"ב) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה'."

עמלק קטן, ה' גדול

המשמעות היא שעמלק רוצה אלוקים קטן ולא קדוש – ממש כמו שהוא בנצרות. אנחנו רוצים אותו באמת כפי שהוא – גדול וקדוש. כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, כי כשאומרים בתפילה "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול" אנו מכוונים לעניין הזה של מחיית שם עמלק וקידוש שם ה' בעולם.

עוד כתב בעל הבן איש חי בספרו "עוד יוסף חי" כי בקדיש רמוזה המלחמה הזאת בעמלק, ולכן חשובה הכוונה בו. שהרי הפסוק אומר "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". ופירש רש"י בשם מדרש תהילים (ט) "ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו (רק יה ולא שם מלא)? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם וכו'".

והרמז הוא שלוש פעמים. א] שתי המילים הראשונות הן היחידות בעברית בקדיש. יש בהן 11 אותיות כנגד שתי אותיות ו"ה שחסרות משם ה' כשעמלק נוכח בעולם (שער הכוונות להאר"י ז"ל). ב] "יהא שמיה רבא מברך" פירושו שאנו מתפללין על שם "יה" שיחזור להיות רבא = שלם (שער הכוונות להאר"י ז"ל). ג] ב"יהא שלמא רבא" יש 11 בקשות: חיים ושבע וישועה ונחמה ושיזבא ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה ורווח והצלה. כנגד שם ו"ה שהיה חסר ואחרי הקדיש הוא משתלם בחלקו.

אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ

הגמרא במסכת שבת (קיט ע"ב) אומרת שכוונה בקדיש מבטלת גזר-דין של שבעים שנה. הגמרא במסכת ברכות (ג ע"א) מלמדת שבכל פעם שאנו אומרים קדיש בכוונה אנו מעוררים אצל הקב"ה את הרצון לגאולה. כך מובא בגמרא: "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל, וּבָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח וְהִמְתִּין לִי עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי"

אחר כך פנה אליהו הנביא לרבי יוסי "וְאָמַר לִי, בְּנִי, מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחֻרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁמַעְתִּי בַּת-קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. אָמַר לִי, בְּנִי, חַיֶּיךָ, וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין, 'יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ' הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם".

מלכות שלמה תלויה בהמן

יש לכך רמז לכוחו של המן-עמלק במגילת אסתר. כאשר מבקשת אסתר מהמלך בקשות לפני תליית המן הוא אומר לה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת". הסבירו חכמים בגמרא (מגילה טו ע"ב) למה חצי ולא יותר? כדי שלא תבקש את בית המקדש שהוא כל המלכות.

עם תליית המן מתבטלת ההגבלה הזאת. אחשוורוש כבר לא מגביל את אסתר עוד באמירת המילים "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת", כיוון שנתבטלה קליפת המן ונפתחה לה הדלת לבקש על בית המקדש. ובאמת שלוש שנים אחרי כן נבנה בית המקדש השני.

רמז נוסף, שבתחילה אסתר מבקשת בקשה כפולה: "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב". אחרי תליית המן על עץ גבוה חמישים אמה היא מבקשת בקשה כפולה ומכופלת: "וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו" וכו'.

טעם הדבר הוא, שאחרי מות המן והסרת קליפת עמלק יש יותר קידוש ה' בעולם ויש אפשרות לבקש מ"המלך" בקשות יותר גדולות. על-פי הרמז מתגדל כעת שם ה' משתי אותיות לארבע אותיות, ואסתר יכולה לבקש בקשות כפולות בגודל ובקדושה.

 

פורים במוצאי-שבת – הכנה מקודש לחול

הבאה בצנעה עם עיון

קריאת המגילה השנה בכל הארץ, פרט לירושלים, היא במוצאי-שבת, ויש כמה הלכות שקשורות לזה. חלקן קשורות לשבת שלפני קריאת המגילה וחלקן למוצאי-שבת שבו קוראים את המגילה.

כך נאמר ב"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן שח): "כתבי הקודש ואוכלין, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל". אף שמגילה של קלף היא דבר יקר, היא לא "מוקצה מחמת חסרון כיס", כי כך משתמשים בה, והרי היא כמו כוס יקרה של קידוש שאיננה מוקצה על אף ערכה הגדול. ובימים עברו לפני המצאת הדפוס היו לומדים ממגילה כתובה על קלף בכל שבת גם תורה וגם דברים אחרים. ואין זה דומה לתפילין שאסורות בטלטול בשבת ונחשבות מוקצה, שהמוקצה שלהן הוא לא מחמת ערכן הכספי אלא בגלל האיסור להניחן בשבת.

כתוב ב"שערי תשובה" (תרצג ס"ק ב): "ואמנם לענין הבאה לבית הכנסת קודם הלילה הייתי מונע מזה משום הכנה משבת לחול". כמבואר בהלכות שבת (שכג סעיף ו), שאסור להכין משבת לחול. "ויש להחמיר שלא להביאה ע"י קטן אלא ימתין עד שתחשך. או יביאנה בצנעה מבעוד יום לבית הכנסת ומעיין בה קצת דרך לימוד דאז לא מיחזי כל כך כהכנה". שכאשר הוא קורא במגילה בבית הכנסת בשבת – הרי שהוא השתמש בה בשבת וההבאה שלו היא לצורך שבת וחול גם יחד.

וזה כלל בכל מקום. שכל דבר שהוא רק לצורך חול – אסור, אבל אם אולי ישתמש גם בשבת – מותר. כגון שאחרי ארוחה בשבת יש לו ספק אם יצטרך את הכלים לארוחה אחרת בשבת זו, מותר להדיחם בשבת. אבל אם בוודאי לא צריך להם – אסור להדיחם לצורך חול. כמו כן מותר להניח כלים במדיח כלים בשבת (כמובן בלי להפעיל, גם לא באמצעות שעון שבת), אף שיש בזה הכנה מסוימת למוצאי-שבת, כיוון שההנחה של הכלים במדיח כלים יש בה תועלת גדולה גם לשבת, שהמטבח יותר נקי ומסודר.

הכנה מוטעמת

ומכאן נבוא לדון על קריאת מגילה בטעמים בשבת לצורך קריאה במגילה, בין אם הוא קורא לציבור ובין אם הוא קורא לבני ביתו. שהרי קריאה זו היא לגמרי לצורך מוצאי-שבת. ובאמת צריך לדעת שגם לימוד תורה בדיבור יכול להיות הכנה משבת לחול, שהרי לגבי עירובי תחומין (סימן תטז) כתוב ב"שולחן ערוך" שאסור לומר דבר על העירוב "מפני שאסור לעשות שום הכנה מי"ט לשבת או משבת לי"ט אפילו בדיבור". וכן כתב במשנה ברורה (סי' ר"צ ס"ק ד) שאסור לומר שהולך לישון בשבת כדי שלא יהא עייף במוצאי-שבת.

אמנם בהכנת קריאת המגילה אין איסור, כיוון שהוא לימוד תורה, וזה טוב גם לשבת וגם לחול. אע"פ שניכר בלימודו זה שהוא לומד לצורך קריאה במוצאי-שבת, הרי שכיוון שהוא לומד מזה גם בשבת – מותר.

חיפוש מקודש לחול

בעל ה"אגרות משה" (אורח חיים חלק ד סימן קה) כתב על האימהות המלבישות את הילדים בפיג'מות בשבת לצורך מוצאי-שבת. "ויודע שקודם הבדלה לא ילכו לישן. אם נחשב זה הכנה משבת לחול?".

וכתב בתחילה להתיר, כי זה גם קצת צורך שבת. "הנה כפי שידוע לי רוב הילדים דבני שתים עד בני ארבע ואולי קצת יותר אין חושבין לישן כלל עד אחר איזו זמן שעה או שתים, אלא רוצים מתחלה להשתובב ולרוץ בבגדים אלו עד שמתעייפין וישנים, ונמצא שהוא דרך לבישתן בבגדים אלו כשעה ושתים קודם השינה. וממילא ליכא איסור. דהרי בזמן שעה או שתים קודם הבדלה הוא דרך לבישתן בבגדים אלו לפי מה שנמצא מצבן לענין שינה".

אבל אם ההלבשה שלהם היא רק לצורך חיסכון זמן במוצאי-שבת – זה בוודאי אסור. "אבל אם הוא קודם להזמן שדרך להלבישן בבגדים אלו ורק שהאם רוצה להקדים דשמא לא יהיה לה פנאי, וגם אם אין דרך ילדיה כן אלא הולכין תיכף לישן והאם רוצה להקדים בשביל שעתה יש לה פנאי – יש טעם גדול לאסור כמו שאתה כותב".

השאלה הגדולה היא מה באמת כוונת האם המלבישה את ילדיה בפיג'מה. האם הכנה לחול או באמת גם קצת צורך שבת. "כי הרבה פעמים טוב להחליף את בגדיהם שכבר לכלכו אותן וכיון שהוא קרוב לזמן שינה מלבישתן האם בבגדים אלו, שזה הא ודאי מותר אף שנמצא שלא תצטרך לעשות זה בלילה, או שהולך בבגדים חמים ולהניח ערום אינה רוצה מלבישה אותו בבגדים אלו שתצטרך להלבישן בעוד זמן קצת דגם כן הוא מותר. וכן איכא כיוצא בזה הרבה אופנים ותלוי זה רק בידיעת האם המלבישתן, אם הוא רק כדי שלא תצטרך להלבישן אחר הבדלה יש לאסור".

לפי דוגמה זו יש לדון בהלבשת התחפושת בשבת. כיוון שמנהג הילדים להתחפש גם בימים שלפני פורים, ולא רק בפורים עצמו, אם הוא גם לצורך שבת אע"פ שאינו פורים – מותר. אבל אם הכוונה היא רק לצורך התחפושת בבית הכנסת במוצאי-שבת – אסור.

לכן נהגו בכמה מקומות לדחות את הקריאה במגילה במוצאי פורים על מנת שהילדים יוכלו להתחפש כדרכם לפני שהם באים לבית הכנסת. שכידוע יש מצווה מיוחדת להביא את הילדים לבית הכנסת. ואם התחפושת והקפצונים הם אלה שמביאים את הילדים – יש בהם מצווה.

צביעה בילדים

חלק גדול מהתחפושות כוללות איפור של פני הילדים או על חלקים אחרים בגופם, ויש לזה משמעות כאשר מחפשים ילדים בשבת. ההלכות הללו ידועות בדרך כלל לנשים, וכאן צריכים גם הגברים לתת עליהן את דעתם. אסור להתאפר בשבת משום צובע. כך מובא ב"שולחן ערוך" (סימן שג סעיף כה) "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר".

בימינו אין הנשים רגילות להתאפר באמצעות בצק, אבל העיקרון בוודאי נכון גם לימינו שאסור לאדם לצבוע את פניו בצבעים, אע"פ שאין פה צביעה קבועה. לדעת הרבה פוסקים אין פה איסור תורה אלא רק מדרבנן, ובכל זאת איפור זה אסור בשבת (ביאור הלכה ד"ה משום צובע).

צריך להדגיש כי צביעת השפתיים והגבות אסורה, אבל מריחת אבקה אין בה איסור. כיוון "שלא מתקיים כלל אין בזה איסור צביעה" (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קיד). וכך היה מורה מרן הרב אליהו זצ"ל לגבי איפור נשים, שאבקות שאין בהן צביעה מותרות.

סעודה שלישית המתמשכת – "רצה" או "על הנִסים"

להיזהר מן הספק

בכל שבת כשמתארכת סעודת שבת למוצאי-שבת אנו אומרים בברכת המזון "רצה", כמבואר ב"שולחן ערוך" (סימן קפח ס"ע י) "דאזלינן בתר התחלת הסעודה". כיוון שתחילת הסעודה הייתה בשבת.

והנה כשחל פורים במוצאי-שבת ונמשכה סעודתו למוצאי-שבת, נכנס אדם לספקות האם לומר בברכת המזון "רצה" או לומר "על הנסים", או לומר את שתי הברכות גם יחד. שמצד הזמן הוא כבר בפורים וצריך לומר "על הנסים". אבל אם יאמר גם "רצה" בגלל קדושת שבת שמתמשכת וגם "על הנסים" בגלל קדושת פורים של יום ראשון – הרי זה סותר. ואם לא יאמר – הרי החסיר את "על הנסים" שחייב בה. לכן לכתחילה הטוב הוא לסיים את סעודת שבת לפני שקיעה, שלא ייכנס אדם לספקות אלו. ויאמר "רצה" בברכת המזון, ואחרי כן יאמר דברי תורה וישיר זמירות שבת, ובזה יוצא ידי חובה אליבא דכו"ע.

הארת השבת נמשכת לפורים

ואם לא עשה כן הולכים אחר תחילת הסעודה ואומרים רק "רצה" כלשון מרן (שו"ע או"ח סי' קפ"ח סעי' י') שאמר: "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה"ה לר"ח פורים וחנוכה" (ועיין לכה"ח שם ס"ק מ"ג). ויש שהסבירו שהטעם הוא מפני שהארת שבת נמשכת עד חצות.

אמנם המשנה ברורה חילק בין ראש חודש לחנוכה ופורים. שבראש חודש אם אכל אחרי השקיעה יאמר רק "יעלה ויבוא", ובפורים לא, כי חיוב "על הנסים" אינו חמור כמו "יעלה ויבוא". אמנם למעשה אנחנו נוהגים תמיד ללכת אחרי תחילת הסעודה ויאמר רק "רצה" במקרה כזה (עיין משנ"ב קפח ס"ק לג).

 

הבדלה בין שבת לפורים

הבדלה קודם ערבית

הזכרנו כבר לעיל שיש כאלה שמאחרים את תפילת ערבית וקריאת המגילה לשעה אחרי צאת שבת כדי שיספיקו להביא מגילה ולהתחפש ולהביא קפצונים ורעשנים וכדומה, שיש בהם דברים שהם מוקצה. במקרה כזה עושים הבדלה בבית לפני שיוצאים לבית הכנסת, אף שעדיין לא התפללו ערבית. אחר כך מגיעים לבית הכנסת באיחור ומתפללים וקוראים מגילה אחרי תפילת שמונה-עשרה.

אומרים "יהי שם" וחצי קדיש, "שובה ה'" עד "ואראהו בישועתי", ואם לא עשו עדיין הבדלה מברכים ברכת "בורא מאורי האש" וקורין המגילה, ואומרים "ואתה קדוש", ואחר "עלינו לשבח" מבדיל על הכוס ומברך "בורא פרי הגפן", "עצי בשמים" והבדלה. ואם עשו הבדלה אין צורך לברך שוב "בורא מאורי האש" (עיין לכה"ח תרפה ס"ק י ומשנ"ב ס"ק א ב).

מגילה לאור הנר

כפי שהוזכר לעיל, אם לא עשו הבדלה בבית צריך לברך קודם הקריאה ברכת "בורא מאורי האש" ולא את ההבדלה כולה, "דכל מה שיש לאחר את ההבדלה ביציאת היום מאחרינן לה" (משנה ברורה סימן תרצג ס"ק ג).

המקור לזה הוא בדברי ה"בית יוסף" (סימן תרצג) שכתב "מברך בורא מאורי האש קודם. ויש חולקין ואומרים שאינו צריך לברך עליו לפי שכבר נפטר ביוצר המאורות, אמנם טעמא דמסתבר הוא שלא יהנה ממנו בלא ברכה".

הטעם לברכה זו הוא בגלל שאנו קוראים מגילה לאור הנר או לאור החשמל או לאור אחר. ואסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. אמנם אין אנו מברכים כל פעם שאנו מדליקים אש ונהנים ממנה, כיוון שאנחנו נהנים מהאש כל הזמן. ולכן אנו מברכים עליה פעם אחת בשבוע, במוצאי-שבת. וכיוון שעדיין לא ברכנו על האש, ואי-אפשר ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה – לכן מברכים "בורא מאורי האש" לפני הקריאה במגילה.

ה"בית יוסף" כתב: "ויש חולקין ואומרים שאינו צריך לברך עליו לפי שכבר נפטר ביוצר המאורות". לפי דבריהם כשאדם מברך בבוקר "יוצר המאורות" הוא מתכוון לא רק למאורות השמים, לשמש ולירח ולכוכבים, אלא לכל המאורות, כולל המאורות הקטנים ביותר כמו נר וכל אש אחרת. לכן אינו חייב לברך "בורא מאורי האש" לפני קריאת המגילה, שכבר בירך בבוקר על המאורות.

כדברים הללו כתב הכנה"ג בשם מר"ש הלוי שאין צריך לברך "בורא מאורי האש" קודם המגילה כיוון דמסדרן אחר כך על הכוס והנאת הנר כבר נפטרה בברכת "יוצר המאורות", ואינו אלא זכר למה שאירע לאדם הראשון, עיין שם. אבל החיד"א בספרו "ברכי יוסף" כתב בשם ה"פרי חדש" שיבדיל קודם קריאת המגילה, שאין ראוי שייהנה מן הנר קודם הבדלה.

הבדלה על-ידי נשים

בהזדמנות זאת, שמנהגי ההבדלה הם שונים מעט משבת רגילה, נביא מעט הלכות הקשורות להבדלה על-ידי נשים.

ה"שולחן ערוך" (סימן רצו לד) כתב: "נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק". הרמ"א כתב שנשים לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים. אמנם המשנה ברורה (ס"ק לה) הביא משם הב"ח שיכולות להמשיך על עצמן חיוב ולהבדיל לעצמן, וה"מגן אברהם" מסכים אתו.

מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (עד אות מג) כתב שספרדים נוהגים שנשים מבדילות לעצמן. דחיוב הבדלה מדאורייתא כמו קידוש. כן כתב הרב עבדללה סומך בשו"ת "זבחי צדק" (ח"ב או"ח סי' כח) שבהודו בבומבי לא מבדילות נשים כי כך נהגו, אבל מנהגו לברך ולהבדיל לנשים. וכן כתב הבן איש חי (ש"ש ויצא כב) "אע"ג דאיכא פלוגתא בענין ההבדלה לנשים, קי"ל להלכה דהנשים יכולות להבדיל לעצמן, ולא עוד אלא גם מי שהבדיל בבהכ"נ ויצא י"ח יכול להבדיל להן".

כשנשים עושות הבדלה לעצמן הן שותות מכוס ההבדלה. אמנם יש דעה שמביא אותה ה"מגן אברהם" בשם השל"ה שנשים לא תשתינה מכוס יין של הבדלה, כיוון שחטא עץ הדעת היה בגפן של יין. וכבר כתבו על כך המפרשים שכל מה שכתבו השל"ה וה"מגן אברהם" הוא רק לכתחילה, כשבעלה עושה הבדלה – היא לא תשתה. אבל אם נצרכת לעשות הבדלה לעצמה – תבדיל ותשתה.

ואם לבה חושש, יכולה לשתות משקה אחר שאינו יין. ואם יש אפשרות, בעלה יברך ברכת הגפן והיא תברך אחריו ברכת הבשמים, ברכת "מאורי האש" וברכת "המבדיל" ואחר כך בעלה ישתה את היין של ההבדלה.

 

זכר למחצית השקל

טוב לתת מחצית השקל לפני קריאת המגילה, ונהוג לתת בתענית אסתר בשעת מנחה. אם לא הספיק – ייתן לפני שקוראים את המגילה. שכוחם של שקלים הללו הוא גדול לדחות את המזימות של אויבינו ושונאינו הדומים להמן, ששוקלים שקלים להשמיד להרוג ולאבד את כל ישראל חלילה. ואנו דוחים את גזרתם בתרומה זו שלנו.

טוב לתת ערך של חצי שקל, דהיינו מחיר עשרה גרם כסף ממש עם מע"מ. בימינו הוא בערך 45 שקלים. ואע"פ שבעת החישוב הוא 41.5 שקלים, ערך הכסף הוא בתנודה כל הזמן. ומותר לאדם לתת יותר ממחצית השקל כשעושים זאת היום שהוא רק "זכר למחצית השקל".

אם לא נתן לפני מנחה בתענית – ייתן אחריה. אם לא נתן אחריה – ייתן בכל זמן שאפשר, ואפילו למחר או אחרי פורים. שאין מחצית השקל כמו משלוח מנות או מתנות לאביונים, שאם עבר פורים אין לו תקנה. אלא כאן יש לו תקנה ליתן לכל הפחות לפני ר"ח ניסן. ויהי רצון שנזכה לתת מחצית השקל באמת לבית המקדש, לקרבנות תמידים ומוספים. למנחות ולנסכים. לקטורת הסמים ולשמן המנורה הטהורה, במהרה בימינו אמן.

 

סיפורים על הרב זצ"ל

 

תיקונים של פורים

סיפר הרב יוסף אליהו שליט"א: בליל פורים אחד הגיעו לבית אבא זצ"ל אנשים רבים לשיר ולרקוד בשמחת הפורים. בשעת חצות הלילה רמזו בני הבית לאנשים כי מאוחר, והרי מחר צריך לקום להתפלל בנץ החמה, וכולם התחילו להתפזר.

פתאום הבחין אבי מורי בילד קטן כבן שבע, והוא בוכה. קרא לו אליו ושאל אותו: "למה אתה בוכה? פורים היום, צריך להיות שמח". השיב הילד לרב: "החרב של התחפושת נשברה לי". לקח אותו הרב למטבח ואמר לו: "אני אתקן לך את החרב".

הרב הדליק את האש, חימם את שני קצוות החרב, שם ביניהם סיכה מלובנת מברזל וחיבר אותם. בעשותו כך נראה הרב נינוח, למרות השעה המאוחרת ולמרות שההתעסקות עם החרב ארכה כרבע שעה.

ברכה פורימית

מספר דורון גלבוע: היינו אצל חבר בסעודת פורים וקיימנו את המצווה לשמוח בפורים, וגם לשתות מעט. תוך כדי שכרותי התקשרתי לרב זצ"ל ואמרתי לו שאני נמצא בבית של פלוני, והוא זכה ברוך ה' להקים בית אבל מבקש שיהיו לו גם בנים. הרב שמע את הבקשה ובירך את אותו אדם שהתארחנו אצלו.

כמה ימים לאחר מכן כשהייתי עם הרב הוא פנה אלי ואמר: לא ידעתי שאין לו בנים. השבתי מבוהל: הרב, למי אין בנים? אמר לי הרב: לפלוני שביקשת בשבילו ברכה. תמסור לו בשמי: השנה, בן זכר! וכך היה.