הרב שמואל אליהו

הלכות צדקה ומעשר כספים

כ"ד אב התשס"ח(25/08/2008)
ראשי פרקים

שיתוף

קול צופייך, ראה תשס"ח, גיליון מס' 464

השיעור נמסר ע"י הרה"ג שמואל אליהו הרב הראשי של צפת

 

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה

היסטוריה של ברכה וקללה

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". והקללה – כשאדם חושב שהוא יכול להתעלם מאלוקים ולהצליח. הפסוקים הללו הם ארבע פסוקים אחרי פרשת "והיה אם שמוע" שמלמדת אותנו את הכלל שעל פיו פועלת ההיסטוריה של עם ישראל. על בשרינו הרגשנו איך זה עובד, כשהיינו עם מוסרי, ערכי והגון שמענו לדבר ה' – ניצחנו והצלחנו. כשאימצו לעצמינו את ההתנהגות והתרבות של ארם, אדום, עמון, מואב, כנען ואחר כך אירופה ותרבותה – כשלנו, נפלנו ושילמנו מחיר כבד.

האם באמת "צדיק ורע לו"?

יש כאלה שרגילים לומר: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". כאילו זו הדרך הרגילה של העולם. וזה ממש לא מה שכתוב בתורה. מי שחושב שהעולם מתנהג בדרך של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אומר כי אם אתה רוצה שיהיה לך טוב – תהיה רשע. א] זה לא נכון. התבוננות קלה במציאות תלמד אותנו את ההפך הגמור. ב] זה בדיוק ההפך מכל מה שאומרים בקריאת שמע ובמקומות רבים בפרשיות ראה, עקב וכד': "והיה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה – וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ".

אומר האר"י ז"ל: "לרוב העולם מי ששומר המצווה – יהיה לו טובה ויחיה, לכן אמר לשון רבים "תשמרון" "למען תחיון" כי בכלל הוא כן. ואם פרט אחד או שנים יוצא מן הכלל הזה ויהיה 'צדיק ורע לו' אין זה כי אם נסיון. לזה אמר הפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ,,, וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

ייסורים של גאולה?

מסביר האר"י בהמשך דבריו כי לפעמים רואים מישהו סובל למרות שלא חטא, בהרבה מקרים זה כמו הצער כמו של אשה שעומדת ללדת, גופה מתרחב כדי שתוכל ללדת. כל הצירים נועדו למען הלידה והחיים החדשים. כך גם מספר לנו הפסוק על הייסורים שהיו לעם ישראל בדרך בצאתם ממצרים. הצורך להתרגל למציאות אחרת מהעבדות שהייתה להם במצרים. היציאה מההרגל הזה הייתה בשבילם עינוי. הדוגמה של הפסוק לעינוי היא "אכילת המן". הלחם הכי נקי שיש. אוכל שמכיל את כל הטעמים שבעולם. כמו חלב של אמא שמניקה את בנה שמכיל את כל הצרכים של התינוק. כל הויטמינים. לא חסר לא ויטמין א' ולא ויטמין ב'. "כאשר ישא האומן את היונק".

בני ישראל קצו בו. "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". בשבילם הוא עינוי "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן" ולמה זה עינוי? כי לא הורגלת בו. בגלל ש"לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ". "כי דרך העולם להיות חביב יותר המאכל שהורגל בו ואם יביאו לפניו יותר חשוב, אינו חביב עליו לפי שלא הורגל בו. כן העניין כאן ומה גם להיותו רוחני". (ליקוטי תורה עקב). זה נקרא יסורין של גאולה. ארץ ישראל נקנית ביסורין. ואת היסורין הללו לרוב מביא האדם על עצמו שלא רוצה לצאת מהגלות ומשלם על כך מחיר כבד. ייסורי ההצמדות לגלות יכולים להשפיע גם על מי שלא היה אשם באופן אישי.

יחיד סובל יחד עם הכלל

יש אנשים שסובל ביחד עם הציבור שהוא חי בתוכו, כמו שקרה עם משה רבינו: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי". ש"גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר". (אור החיים דברים א לז). מה היה החטא? שבני ישראל לא רצו את הגאולה בחטא המרגלים. לא רצו להגיע לארץ ישראל. אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה". לא התרגלו לגאולה, רצו את מצרים. משה יחד איתם. משה למד בסנה על הכלל שאלוקים מנהיג בו את העולם "עימו אנכי בצרה" וגם הוא הלך יחד עם ישראל בצרתם. "בכל צרתם – לו צר".

במי מריבה היה יכול משה לתקן את הקלקול של חטא המרגלים לכולם, ולא תיקן. היה משה יכול להראות להם שאלוקים מנהיג אותם כאשר ישא האומן את היונק. להראות להם בחוש את המציאות של: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן וכו'". (דברים לב) אבל זה לא קרה והם המשיכו לחשוב שאלוקים שונא אותם. הם לא חשו שאלוקים נושא אותם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: לא האמינו בו ולכן לא רצו להכנס לארץ. (דברים א).

גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם

הקרבת ילדים

כשמשה מזהיר את בני ישראל לפני כניסתם לארץ הוא אומר להם אל תסחפו אחרי תרבות האלילים של כנען שנראית נוצצת מבחוץ. אלילי כסף וזהב. תזמורת ומוסיקה. נוי ויופי. בפנים זה רע. "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם".

משה אומר להם שלפעמים העמים מראים את עצמם כאילו הם רחמניים, "איך מעשרים את התבן ואיך מעשרים את המלח?" אבל דעו לכם שיש בתרבות שלהם אכזריות גדולה. שימו לב להתנהגות העמים הללו, לא ליופי של האלילים שלהם. שים לב שהם מקריבים אל ילדיהם לאלילים שלהם. כל ילד שבוכה בלילה ומעצבן את ההורים שלו, יכול למצוא את עצמו בתור קרבן לאיזה מולך. כהני הבעל גורמים להורים להרגיש טוב עם זה, הם הקריבו קרבן. זה נשמע לנו אכזרי אבל התורה מלמדת שזו הייתה דרך מקובלת אצל עמי כנען. ההיסטוריונים אומרים שכל עובדי האלילים באזור היו עושים כן ללא יוצא מן הכלל. לאורך הדורות מצאו כך את מותם עשרות מליוני ילדים מסכנים באש האכזרית של הבעל והמולך. על זה אומר הנביא הושע (ה) "וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ". הגמרא במסכת סנהדרין (קב/א) אומרת על הפסוק הזה: "אמר רבי יוחנן אמר הקדוש ברוך הוא הם הֶעְמִיקוּ משלי. אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה. והם אמרו כל העולה לרגל ידקר בחרב". פירוש – "שֵׂטִים" הם אלו שסטו מהדרך. האנשים האלו מבקרים את היהדות כאילו היא לא מספיק אנושית. אבל הם בביקורת שלהם ובדרך שלהם העמיקו את עומק השחיטות שלהם. כל כך הרבה אנשים הרגו הקומוניסטים בשם הרעיון שלהם לשווין וצדק חברתי. עשרות מיליונים. ולא רק הם.

על פי אריסטו מוסרי לנטוש ילדים

ההיסטוריונים מזכירים את היווני והרומאי שהיו עם מוסרי. יסוד הדמוקרטיה. העמים הללו היו רואים הרג תינוקות כדבר מוסרי ואף הכרחי. אחד מהוגי הדעות בעל ההשפעה הרבה ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית המערבית, אריסטו בכבודו ובעצמו, מנמק בעקרונות רעיונותיו שהריגת ילדים נחוצה לתפקודה התקין של החברה. וכך כתב: "חייב להיות חוק שאוסר לגדל ילדים חולים או בעלי מום. ובכדי למנוע את התרבות האוכלוסייה, כמה ילדים מוכרחים להינטש משום שחייב להיקבע גבול לכמות האוכלוסייה במדינה".

כשאריסטו אומר "להינטש". הוא מתכוון לנוהג הרומי להניח ילדים לא רצויים על ערימת אשפה. רובם הגדול היו נטרפים על ידי בעלי חיים. בעלי המזל שבניהם היו נאספים על ידי סוחרי עבדים שהיו מגדלים אותם לעבדות. המסכנות ביותר היו הבנות. הסיכוי של בת רומאית לשרוד היה אפסי. ארבע חמישיות מבין הבנות הנולדות היו ננטשות או מוקרבות לאלילי יוון ורומא. רק חמישית הייתה זוכה לגדול בחיים כבת חורין.

אבירי החסד שמעודדים רצח עוברים

ההמשך של אותה אידיאולוגיה קיים היום אצל אנשים שמגדירים את עצמם כ"אבירי זכויות האדם". הסימן המובהק שלהם הוא שהם מעודדים "רצח מתוך רחמים". הם גם מעודדים נשים בשם האנושיות להרוג עוברים, לרוב גם בניגוד לחוק. מקימים ועדות של מומחים שמתירות את הרצח הזה וקוראים לו בשפה יפה – "הפלה".

זה מזכיר את הנוהג שהיה ביפן לפני כמה עשרות שנים. כשהמיילדת הייתה שואלת את האמא אם היא רוצה את הילד. אם נולדה בת לא רצויה, או ילד לא רצוי היו מניחים לו מטלית לחה על החוטם, עד מוות. קראו לזה בשם יפה: "דילול". כאילו מדללים את הענפים שעל העץ לשם צמיחה מוגברת. היום חותכים עובר חי לחתיכות ואומרים שזה רק "הפלה" לא "רצח" חלילה. רק הפלה. כמובן בשם זכויות האדם. מה ההבדל?

מהלכות צדקה

עולם חסד יבנה

מול "חסד" החטאת הזה. יש חסד אמיתי. מצוות צדקה היא אחת המצווה החשובות ביותר בתורה. "עולם חסד יבנה". גמילות חסדים היא אחת הדברים שהעולם עומד עליהם. זאת המורשת של אברהם אבינו שהיא איש חסד כל כך גדול עד שבעת מחלתו רץ לקבל אורחים ולכבד אותם בכל כוחו.

חלק ממצוות גמילות חסדים היא הצדקה. בפרשת השבוע (פרק טו ז) כתוב: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".

והסיבה היא כי כספו של אדם הוא פקדון שהפקידו בידו. כשאנו אומרים הזן את העולם כולו בחן בחסד ברווח וברחמים רבים, פירושו שיש מספיק אוכל לכולם "ברווח", רק שיש כאלה שאוכלים כפול ואחרים מתענים ברעב. אם העשירים היו נותנים את הכסף שברשותם לעניים – הכל היה בא על מקומות בשלום.

על הפסוק (שמות כב, כד) 'אִם כֶּסֶף – תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ' דרש בעל אור החיים הקדוש את הפסוק – אם יש לאדם כסף, אז עליו לחפש איך לעזור לעניים, להלוות או לתמוך בהם. ולא יחשוב איך לשמור ולהסתיר את כספו. שכספו של העני נמצא ברשות העשיר, "אֶת הֶעָנִי – עִמָּךְ". רק ברשותו וברצונו של העשיר הוא יכול לתת לעני. ובזה שמלוה את העני זוכה לברכת שמים מיוחדת ושכרו כפול ומכופל מן השמים. גם במכילתא דרבי ישמעאל דורש שכל 'אם' שבתורה רשות, אך זה אינו רשות אלא חובה.

נתת – תחזור ותתן

יש פסוק בפרשה שאומר "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". היה יהודי אחד בבגדאד שהיה ידוע בכח זכרונו המופלא. הוא היה עני בממון ועשיר בדעת. כשהיו צריכים בני בית המדרש למצוא איזה מקור בגמרא או בתורה, היו באים אליו ושואלים אותו. הוא היה אומר להם ומזה היה מתפרנס, שהיו משלמים לו מטבע נחושת על עזרתו.

פעם אחת היה כינוס של תלמידי חכמים בבגדאד, ושאל בעל הבן איש חי את העני הזה האם הוא יכול להגיד להם איפה יש אותיות כפולות בתורה כמו "לבבך". שזה פעמיים "ב" צמודות. חשב לרגע ואמר לבן איש חי יש את כולם חוץ מאות "עין" שהיא רק בנביאים ובכתובים ולא בתורה. אמר בעל הבן איש חי אם תגיד את כולם תקבל מגי'די זהב.

התחיל אותו עני לומר: "ומקללך אאר" "בכל לבבך". "מעקה לגגך". "דדו או בן דדו יגאלנו". "ההוא אמר ולא יעשה". "ווי העמודים". "מזזת ביתך" (כתוב בתורה בלי וו). "חח או נזם". "לטטפת בין עינך" (כתוב בתורה בלי וו). "ישתו יין נסיכם". "ככל אשר ציוה". "ללאות תכלת". "לממשלת היום". "הנני מביא מבול". "רעמסס". "רעה התרועעה הארץ" (ישעיהו כד יט ועוד). "חפף עליו כל היום". "ויתרוצצו הבנים בקרבה". "במחוקק במשענותם". "רר בשרו את זובו". "בגדי שש לאהרן אחיך". כאן עצר אותו בעל זכרון ואמר לבן איש חי: כבודו אמר שיתן לי מג'ידי, יתן כעת ואומר את האחרון. נתן לו. אמר לו: למה כתוב בפרשת צדקה: "נתון תתן לו"?. שאם נתת פעם אחת אל תחשוב שבזה יצאת ידי חובת צדקה. אם צריך עוד פעם תחזור ותתן. הבין בעל הבן איש חי שהוא זקוק מאוד לפרנסה ונתן לו עוד מג'ידי אחד של זהב.

נתן תתן לו – לא לעצמך

מו"ר אבא תמיד מזכיר את דרשת ר' אליעזר בן עזריה: "מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאיים?? אבל יאמר אפשי ואפשי, ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי, ת"ל, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהן לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים".

יש אומרים שהדבר הזה נכון רק בחוקים כמו כלאיים וחזיר, אבל האמת היא שגם במצוות צדקה זה נכון. שלא יאמר אדם אני נותן צדקה כי ליבי כואב. "ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים טו, י). לא בגלל שרע לך בלב אתה נותן. כי הצדקה הזו היא צדקה בשבילך. תעשה את זה בגלל שאתה רוצה בטובתו של העני. שלא יסבול. תן לו בגלל שאתה אוהב אותו. בגלל שכך זה נכון. שזו האמת, שזה חותמו של הבורא יתברך שמו. שכך הוא ציווה אותנו.

חסד לאומים חטאת – ואע"פ שצריך לתת צדקה בשביל מצוות ה'. אם אדם נתן צדקה על מנת שיתרפא בנו אומרת הגמרא שזה בסדר גמור. שהרי הפסוק עצמו אומר: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור" (ראש השנה ד/א).

התוספות מקשים: הרי למדנו במסכת אבות (פ"א מ"ג) "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס"? ומתרצים שיש שני סוגים של תורמים. יש כאלו שתורמים על תנאי. "אם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה – תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה" הם לא תורמים, רק משלמים מחיר לצורך עצמם. כך רואה הגמרא את תרומתו של כורש לבנין בית המקדש. כדי שיברכו אותו ויתפללו "לחיי מלכא ובנוהי" – לחיי המלך ובניו. אבל אם אדם נותן צדקה. בשביל הצדקה. מקריב קרבן וגם אם לא תענה בקשתו "אינו תוהה ומתחרט – הרי זה צדיק גמור".

מסביר רש"י כאן ובמסכת ב"ב (י:) שזה הבדל בין תפילת גוי לישראל. שישראל "דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה – אינו מהרהר אחר מדת הדין. אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן, ואם לאו מתחרט". וקורא תגר על הקב"ה. זאת הסיבה שבגללה שלמה התפלל ואמר על תפילת ישראל. "וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם". תן לאדם רק אם מגיע לו. אבל כשהתפלל על תפילת הנכרי אמר: "וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". בין אם מגיע לו ובין אם לו תן לו. ולמה? מסביר רש"י: "לפי שישראל מכיר בהקב"ה, ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת, תולה את הדבר בעצמו ובחטאו, אבל עובד גילולים קורא תגר".

צדיק גמור או צדקה גמורה – הגר"א תמה על כך ואמר וכי אדם יכול להגיע למדרגה של בן העולם הבא בעבור כמה פרוטות?! ולדעתו בנוסח המקורי בש"ס היה כתוב "הרי זה צ"ג" בראשי תיבות, והמדפיס טעה והבין שהכוונה לצ'דיק ג'מור, אבל הכוונה היא, צ'דקה ג'מורה.

ואומרים בשם הרב חיד"א זצ"ל שמבאר את דברי הגמרא כך, הנותן צדקה ואומר על מנת שאהיה בן העולם הבא, אין הכוונה לצדקה רגילה שאדם נותן בכל יום, אלא הכוונה לאדם שמתגבר על עצמו ונותן באופן קבוע יותר ממה שהוא רגיל לתת. וזה מובטח לו בדרך של מידה כנגד מידה, שכיון שהוא עושה מעבר למה שהוא רגיל וחייב, כך יקבל מעבר למה שמגיע לו, וכמו שכתוב "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז, כ), אם רגיל בכל חדש לתת מעשר כספים, וחלה בנו או שהוא רוצה להיות בן העוה"ב, ועל כן הוא מוסיף ונותן עוד צדקה, זה מותר. "צדק צדק" – אם נתת צדקה, ושוב נתת צדקה אז "וירשת את הארץ" – תקבל גם עולם הבא. ודבר זה רמוז בדברי רש"י שאומר במסכת ראש השנה (ד/א) "הרי זה צדיק גמור – אם רגיל בכך".

איך נותנים צדקה?

לתת במאור פנים

כָּל הַנּוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי בְּסֵבֶר פָּנִים רָעוֹת וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע, אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים – אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ וְהִפְסִידָהּ, וְעוֹבֵר עַל "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ וְגוֹ'". אֶלָּא צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה [רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ד].

כָּל דָּבָר שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לְמִצְוָה יִהְיֶה מֵהַטּוֹב וְהַיָּפֶה. אִם מַאֲכִיל רָעֵב יַאֲכִילֵהוּ מֵהַטּוֹב שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. אִם נוֹתֵן בֶּגֶד לֶעָנִי יִתֵּן בֶּגֶד טוֹב וְלֹא בְּגָדִים מְטֻלָּאִים וְכֵן כיוצא בזה.

גלגל הוא שחוזר בעולם

כתוב בגמרא (שבת קנא:) שאמר רבי חייא לאשתו אם יבוא עני לבקש אוכל, תקדימי להגיש לפניו פת, כדי שכך יעשו לבנייך כשיבקשו צדקה. התפלאה אשתו ושאלה אותו: וכי אתה מקלל את בנינו שיהיו עניים?!. אמר לה יש פסוק בתורה שאומר: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" ותנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם".

עושר ועוני זה כמו גלגל שמסתובב, יש מי שהיה עשיר ונהיה עני, ויש להפך. עושר ועוני אינו קבוע בעולם. אמר רבי חייא לאשתו: אבל אם את תרוצי לתת לעניים בכבוד ובמהירות. היחס הטוב נשאר קבוע. אם בנייך יהיו עניים, הם יקבלו את אותו היחס שאת תתני לאחרים. שימו לב שאשתו של רבי חייא הייתה נותנת צדקה גם קודם לכן. רק מה שאומר לה רבי חייא שיש לאופן נתינת הצדקה השפעה על הדורות הבאים. לא שבשביל זה היא תתן צדקה.

לא לאחר צדקה

אם בעניין המהירות אנו עוסקים. יש לנו כלל שאומר כי אם אדם התחייב לתת צדקה, הוא צריך לתת ומיד. יש מחלוקת בגמרא כמה זמן אדם יכול להמתין אחרי שנדר להקריב קרבנות בבית המקדש. יש אומרים חג אחד ויש אומרים שלוש וכך הלכה. אבל בצדקה חייב לתת מיד כשהתחייב, כמו נדר.

לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי מאה שקל לִצְדָקָה" אוֹ "המאה השקל הללו מיועדים לצדקה", חַיָּב ליתנם לָעֲנִיִּים מִיָּד. וְאִם אֵחַר – עוֹבֵר בְּ"בַל תְּאַחֵר" כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לִתְּנָהּ מִיָּד. וְאִם אֵין עֲנִיִּים מְצוּיִים לוֹ – מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים, אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ רְגָלִים [רמב"ם מתנות עניים, פרק ח הלכה א]. אם הפְרִישׁ מָעוֹת לִצְדָקָה במטרה שֶׁיִּהְיוּ מֻנָּחִים אֶצְלוֹ לְחַלְּקָם מְעַט מְעַט כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ. מותר לו לתת כפי שיראה לו. וכן אם התחייב לתת את הכסף לעני מסויים – אֵינוֹ עוֹבֵר ב"בל תאחר" עַד שֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ עָנִי.

אִם נָדַר תְּרוּמָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אֵינוֹ עוֹבֵר עַד שֶׁיִּתְבַּע אוֹתוֹ הַגַּבַּאי וְאָז עוֹבֵר עָלֶיהָ מִיָּד, אִם לֹא כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַגַּבַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ כָּעֵת לַמָּעוֹת, אֶלָּא שֶׁיַּנִּיחוּ אֶצְלוֹ.

עניי עירך קודמים

עניי עירך קודמים

"עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". כמה פעמים נשאלתי על ידי אנשים על המקום הראוי לתת צדקה ואמרתי להם שעל פי הפסוק בפרשה צריך האדם לתת צדקה קודם לעירו. אפילו אם יש לו הוראת קבע בעיר אחרת, יעביר את הצדקה לעירו. וגם בעירו – עניים ממשפחתו קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, עֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (רמב"ם מתנות עניים הלכה יג). כל זה מדובר על תרומה של האדם עצמו מכספו. אֲבָל גַּבַּאי צְדָקָה הַמְחַלֵּק אֶת הַצְּדָקָה, צָרִיךְ לִהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִקְרוֹבָיו יּוֹתֵר מִלִּשְׁאָר עֲנִיִּים. זו עלולה להיות שחיתות. אָמְנָם גַּם הוּא יְחַלֵּק קֹדֶם לַעֲנִיֵּי עִירוֹ.

משפחה קודמת

הַמְשַׁלֵּם עֲבוּר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מִבְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים וָמַעְלָה, לְחַנְּכָם חִנּוּךְ טוֹב, לְלַמְּדָם תּוֹרָה וּלְהַנְהִיגָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, – הֲרֵי זֶה בִּכְלַל צְדָקָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּימָם לַאֲחֵרִים. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ וְלֹא אָבִיו אֶלָּא קְרוֹבוֹ, הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם.

האם מותר לתת להורים מעשרות?

פעם נשאלתי על יד אדם שזכה בפייס בכסף רב והוריו היו במצב כלכלי קשה. והוא שאל: האם מותר לתת להם את כספי המעשר שלו? חז"ל אמרו שמֻתָּר לָתֵת אֹכֶל וּלְשַׁלֵּם אֶת צָרְכֵי אָבִיו וְאִמּוֹ מִמְּעוֹת צְדָקָה שֶׁלּוֹ. אַךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁמְּפַרְנֵס אֶת אָבִיו מִמְּעוֹת צְדָקָה אוֹ מַעֲשֵׂר. לא רציתי לומר לו את המילים של חז"ל כי יש בהם קללה. אבל אמרתי לו שהוא חייב לתת להורים שלו ראשונים לכל עני אחר, רק שלא יאמר להם שזה צדקה או מעשר כי המילים הללו מעליבות. גם יקפיד לתת יותר מהמעשר. שלא ירא גם כלפי שמיא שהוא נותן להם רק מעשרות וצדקה. חלילה. אלא כמו שהם נהגו איתו כשגידלו איתו, בלי לחשב חשבונות כמה הוא אכל וכמה זה עולה. (יו"ד רמ סע' ה ורנ"א ג. ש"ך שם וברש"ש נ:).

וחי אחיך עמך

אם יש לאדם אפשרות לקנות מיהודי או לקנות מגוי – "עניי עירך קודמים", ויעדיף לקנות מיהודי. ואפילו שהיהודי מוכר יותר בחומש או בעשירית, אעפ"כ יקנה ממנו משום "וחי אחיך עמך". את הפרש השער יכול לקחת מחשבון המעשר כספים. הוא הדין אם בהעסקת פועל, שבזה מתווסף שיש לפעמים גם חשש סכנה.

לכמה זמן הוראת קבע מחייבת?

אם אדם חתם על הוראת קבע, זו לא התחייבות לנצח. הוא יכול לבטל אותה כי אין בזה חובה על עתיד. וכי כל ימיו יהיה חייב לשלם לאותו מקום? ובמיוחד שצריך תמיד לבדוק את הצדקות שלו. אולי המוסד נסגר, אולי הבעלים לא מנהלים את הכספים כראוי? וכך כתוב במסכת כלה "רבי אליעזר בן יעקב אומר אין תלמיד חכם רשאי ליתן מעותיו בארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון". וזה לא אומר שלא יתן צדקה עד שימצא צדיק כזה. אלא שתמיד יחפש לתת צדקה במקום שיש עליו בדיקה תמידית.

אמנם אם חתם על הוראת קבע, הוא צריך לפחות לתת פעם אחת שזה כמו נדר והתחייבות. כעין מה שאמרו "מִי שֶׁאָמַר כִּי יִתֵּן לְעָנִי מַתָּנָה מוּעֶטֶת אוֹ מַתָּנָה מְרֻבָּה – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה כְּמוֹ נֵדֶר. [עיין שו"ע חו"מ ריב סע' ח ושו"ע יו"ד סי' רנח].

צדקה אינה במקום החזרת גזילה

תשובה של גזלן

דורנו הוא דור של תשובה. פעמים רבות נשאלתי על ידי בעלי תשובה שהיו, לא עלינו, בעולם הפשע ושלחו ידם בממונם של אחרים. ורצו לחזור בתשובה שלימה על כך. ואמרתי להם שהם צריכים לחפש את כל מי שלקחו ממנו רכוש ולהחזיר אפילו אם זה יקח את כל ימיהם. נכון הוא שיש דינים שלמים לגבי מי שגנבו ממנו. אבל זה לא העניין שלהם. הם צריכים להשתדל בכל כוחם לחפש את מי גנבו ממנו ולהחזיר.

מי שגזל רבים

כמעט בכל פעם אמרו לי: אולי ניתן צדקה במקום להחזיר את מה שגנבנו. זה לא נעים להגיד לפלוני שגנבתי ממנו. אמרתי להם שזה לא מועיל. צריך למצוא את האדם ולהחזיר ולבקש ממנו סליחה. שום צדקה לא תועיל במקום זה. אמת הוא שאם אדם גזל את הרבים ולא יכול להחזיר לכולם יעשה באותו מקום שגנב משהו לרבים שהם יהנו ממנו ובזה הוא יחזיר במשהו את החוב. אבל זה לא פתרון למי שגנב מאדם מסויים. רק למי גנב ציבור.

אסור לקחת צדקה מגזלן

גם לגבאי צדקה אסור לקחת ממקום לא כשר. כבר ראיתי גנבים מפורסמים שמקפידים מאוד במצוות צדקה. נראה על פי דרכם שהם מרגישים שבצדקה שלהם הם מכפרים על הגניבות שלהם. כשאדם לוקח מהם צדקה הוא מכשיר בעקיפין את הגזלה הבאה. וְלָכֵן מִי שֶׁהוּא גַּנָּב אוֹ גַּזְלָן מְפֻרְסָם שֶּׁאֵין לוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת אֶלָּא זֹאת, וְכָל מָמוֹנוֹ בְּחֶזְקַת גָּנוּב אוֹ גָּזוּל, אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, וְאָסוּר לֶעָנִי לָקַחַת מִמֶּנּוּ צְדָקָה.

צדקה לכפרת עוונות

אמנם מי שבאמת חזר בתשובה יכול לתת צדקה, אבל לא במקום מה שצריך להחזיר את החוב. אלא לכפרת עוונות. כך מובא בשולחן ערוך (או"ח של"ד כ"ו. ברמ"א) "אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון). ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר, וייתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה; ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה".

והנה הלכה זאת שכתובה בשולחן ערוך היא לא חסידות או קבלה אלא הלכה גמורה. והובא גם בהלכות נדה (בטור יו"ד סימן קפ"ה). עשה הרמ"א חשבון כמה עולה 'קרבן' ואמר שזהו פדיונו. גם ב'כף החיים' (של"ד אותיות קל"ד-קנ"ג) מאריך מאוד בעניין התיקונים שצריך לעשות על חילולי שבת או מצוות דאורייתא ודרבנן ומתי נחשב לכ"ז ימי תעניות ולמ' ימי תעניות וכו', ושם (של"ד אות קנ"א) מביא שנהגו לתת לפדיון הקרבן, "מחיר עז בת ח' ימים כמו ששוה בעת ההיא באותו הזמן ובאותו המקום. ואם לא ימצא בת ח' ימים באותו עת אז צריך ליתן ערך עז או טלייא הנמצא בעת ההיא, אך יכול ליתן ערך קטנה הנמצא בעת ההיא. וכל זה לעני, אבל לעשיר כל המרבה לתת לצדקה הרי זה משובח".

האם טוב להתפרנס מצדקה?

כבר ראיתי אנשים שאומרים שהם לא עובדים כי אלוקים ציווה לתת צדקה, והם מזכים את האחרים במצוות צדקה זו. דברים אלו הם הפך ממש של דברי חז"ל שאמרו כי יש חילול ה' כשאנשים שיכולים לעבוד, מתפרנסים על חשבון הציבור. וכבר אמר משה רבינו: "לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעתי את אחד מהם". וכך הייתה מִדַּת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, וּבָזֶה זוֹכֶה לְכָל כָּבוֹד וְטוֹבָה שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". "אַשְׁרֶיךָ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה. "וְטוֹב לָךְ" – לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. [רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יא]

אמרו חכמינו ז"ל: לְעוֹלָם יִדְחֹק אָדָם אֶת עַצְמוֹ וִיִתְגַּלְגֵּל בְּצַעַר וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חוֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת". וַאֲפִלּוּ הָיָה חָכָם מְכֻבָּד וְהֶעֱנִי, יַעֲסוֹק בְּאֻמָּנוּת וַאֲפִלּוּ בְּאֻמָּנוּת מְנֻוֶּלֶת וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. מוּטָב לִפְשֹׁט עוֹר בְּהֵמוֹת נְבֵלוֹת וְלֹא יֹאמַר לָעָם: "חָכָם גָּדוֹל אֲנִי, כֹּהֵן אֲנִי, פַּרְנְסוּנִי!", גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מֵהֶם חוֹטְבֵי עֵצִים וְנוֹשְׂאֵי הַקּוֹרוֹת וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם וְעוֹשֵׂי הַבַּרְזֶל וְהַפֶּחָמִים וְלֹא שָׁאֲלוּ מִן הַצִּבּוּר וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם כְּשֶׁנָּתְנוּ לָהֶם [רמב"ם מתנות עניים פרק י הלכה ח].

האם לתת צדקה ברמזורים?

יש כאלו שלא הולכים ברגל, רק במכונית. בשבילם המציאו את הרמזורים. זו הדרך להגיע אליהם. אבל האמת שזו לא "צדקה" נכונה. צריך לתת צדקה במכוון. לא בגלל שלא נעים לך מאיש המבקש. צריך לחפש את מי שצריך ולתת לו. לא למי שמשתמש בכספך לקניית סמים או לחיות חיי בטלה.

אעפ"כ ולמרות זאת "אָסוּר לְהַחֲזִיר אֶת הֶעָנִי שֶׁשָּׁאַל רֵיקָם, וַאֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ גְּרֹגֶרֶת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם". וְאִם אֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם מָה לִתֵּן לוֹ – פַּיְּסֵהוּ בִּדְבָרִים". ואע"פ שיש אנשים שלא ראוי לתת להם צדקה, אסור לצעוק עליהם ולהגיד להם "לכו לעבוד". מִפְּנֵי שֶׁלִּבם נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהִכְלִים אֶת הֶעָנִי, אֶלָּא יִהְיֶה לוֹ כְּמוֹ "אָב" בֵּין בְּרַחֲמִים בֵּין בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים". [רמב"ם שם פרק י הלכה ה]

גם עני צריך לתת צדקה

עָנִי שֶׁמִּתְפַּרְנֵס מֵהַצְּדָקָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט מָמוֹן שֶׁלּוֹ וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בּוֹ – חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה מִמַּה שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן אֶלָּא דָּבָר מֻעָט – אַל יִמְנַע אֶת עַצְמוֹ מֵהַצְּדָקָה, כִּי הַמְעַט מִשֶּׁלּוֹ חָשׁוּב כְּמוֹ הַרְבֵּה מִן הֶעָשִׁיר.

על הפסוק "ונפש כי תקריב" אומר רש"י: "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני! אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". גם הצדקה שלו היא הרבה יותר יקרה שהיא נתינת מליבו.

מהלכות מעשר כספים

עשר תעשר בשביל שתתעשר

אם אדם רוצה שממונו ישמר – יעשר ממנו ויחלק לעניים. כמו שאומר יעקב אבינו: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". והגמרא בתענית אומרת (דף ט' ע"א) "עשר תעשר – בשביל שתתעשר". ואומר הקב"ה "ובחנוני נא בזאת".

בעל הבן איש חי מביא מעשה, באדם אחד שבא לבית הכנסת ושמע את הרב דורש: "עשר תעשר בשביל שתתעשר". הלך אותו אדם והחל לתת מעשר כספים, והעשיר. שבת אחרת, דרש הרב את מה שאמר רבא לבני מחוזא "אוקירו לנשייכו (כבדו את נשותיכם) כי היכי דתתעתרו" (כדי שתתעשרו, ב"מ דף נט.)– אם אדם מכבד את אשתו וקונה לה בגדים יפים, ומדבר אליה בנחת ובשמחה וכו', זו סגולה לעשירות. בא אותו אדם לרב ואמר לו: מדוע לא הקדמת לומר סגולה זו לפני הסגולה של מעשר כספים?!

ניחם הרב את אותו האיש ואמר לו: כתוב בתהלים (מט, יז) "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו. כי לא במותו ייקח הכל" – מה שאתה קונה ומכבד את "ביתך" – זו אשתך, זה דבר טוב ומצווה גדולה. אבל "במותו" הוא לא יקח את הכל, כי הוא נהנה מזה גם בעולם הזה. לעומת זאת מה שנתן לאחרים ולא נהנה מזה. הכל שמור לו לעולם הבא.

ממה נותנים מעשר?

כַּמָּה חַיָּב אָדָם לָתֵת מעשר? בשָׁנָה רִאשׁוֹנָה יִתֵּן מַּעֲשֵׂר מִן הַקֶּרֶן, מִכָּאן וְאֵילַךְ יִתֵּן מַעֲשֵׂר מִן הָרֶוַח שֶׁהִרְוִיחַ כָּל שָׁנָה חוּץ מִצָּרְכֵי בֵּיתוֹ וְזֶה נִקְרָא "מַעֲשֵׂר". ומהו מעשר? עשרה אחוז.

ממה עשרה אחוז? לא מהברוטו, אלא מהנטו שהאדם מקבל ביד. אם מורידים לאדם הלוואה מהמשכורת. הוא צריך לתת מעשר בשעה שלקח את ההלוואה. אם באותה שעה לא נתן מעשר כספים – יתן בשעה זו למרות שלא רואה כעת את הכסף. כיון שהוא כבר השתמש בו.

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר אם יש לו לאדם כסף יותר מצרכו, מצווה שֶׁיִּתֵּן חֹמֶשׁ בשָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִן הַקֶּרֶן, וְאַחַר כָּךְ כָּל שָׁנָה חֹמֶשׁ מִן הָרֶוַח. וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מִן הַחֹמֶשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הוּא אַחַר כָּךְ לַבְּרִיּוֹת. וְדַוְקָא כָּל יְמֵי חַיָּיו, אֲבָל בִּשְׁעַת מוֹתוֹ רַשַּׁאי אָדָם לִתֵּן עַד שְׁלִישׁ רְכוּשׁוֹ צְדָקָה. וכמה הוא חומש? עשרים אחוז.

מעשר כספים משכר דירה

אם זוג משכיר דירה לאחרים ובכסף זה משתמש לצרכי הבית, צריך להפריש ממנו מעשר כספים. אם בכסף הזה הם משתמשים לצורך שכירת דירה אחרת. הם לא צריכים להפריש ממנו מעשר כספים.

אם אדם לא שילם את כל המשכנתא של הדירה, והוא משלם מהשכר דירה את מחיר הדירה. אם אין לו כסף אחר. הוא יכול לקחת את הכסף הזה כהלוואה מכספי מעשר. אם לאו – צריך לשלם את מהכסף הזה מעשר כספים.

מעשר כספים – מהנטו

מי שמקבל תלוש משכורת – צריך להפריש מעשר כספים מהנטו, דהיינו מה שמס הכנסה מורידים אינו בכלל החשבון. ממה שמורידים לו כביטוח בריאות לקופת חולים או הורדה לקופות גמל וכדו' – הוא חייב להפריש מעשר כספים, כי כסף זה נחשב כנמצא אצלו, למרות שרק בעתיד הוא יגיע אליו בפועל.

מעשר כספים מרווחי בנק או מניות

מרווחים של מניות וכד' גם צריך לתת מעשר כספים, למרות שלא משלמים על זה מס הכנסה. אמנם לא מכל רווח משלמים. אלא לקראת מימוש רווחים או בסוף תקופה. משקללים את הרווחים וההפסדים, כשיש רווחים בסיכום הסופי, נותנים מהם מעשר כספים.

ריבית שמתקבלת על החסכונות חייבת במעשר. הסיבה היא שכל ה"היתר עסקה" אומר שכשאדם חוסך כסף בבנק הוא למעשה משקיע בעסקים יחד עם הבנק. מהרווחים שהבנק גורף, המשקיע מקבל את חלקו. אם זה לא היה כך – היה אסור לקבל ריבית על חסכון. רק כך זה מותר ולכן צריך לתת על רווח זה מעשר.

אמנם אדם צריך לקזז ממה שהוא מקבל מהבנק את ההוצאה על המינוס שיש לו בחשבון הרגיל שלו. אם מדובר בצמוד דולר – את צריכה לקזז גם את ההצמדה – כיון שהערך מחושב דולרית ולא שיקלית.

מעשר ממלגה או מתנה מההורים

הורים שנותנים כסף לילדים לצורך לימוד וכד'. כבר שילמו עליו מעשר כספים והילדים לא חייבים לשלם על זה מעשר פעם שנית. כן עם מלגת קיום לחייל שלא משלמים ממנה כמו שלא משלמים מעשר כספים מאוכל שמקבלים מההורים.

גם אם ההורים לא שילמו מעשר כספים – הבנים לא חייבים לשלם מעשר שנית, כי זה לא שכר אלא מתנה יעודית ועל כל מתנה יעודית לא משלמים מעשר כספים.

מַה מֻּתָּר לַעֲשׂוֹת מִכַּסְפֵּי מַעֲשֵׂר?

לא דבר שחייב בו – אֵין לַעֲשׂוֹת מִכַּסְפֵּי הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ דְּבַר מִצְוָה שֶׁחַיָּב בָּהּ כְּגוֹן צִיצִית אוֹ תְּפִלִּין. אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת מִכַּסְפֵּי מַעֲשֵׂר בִּשְׁבִיל הִדּוּר מִצְוָה [רב פעלים ב או"ח סד]. לכן אם אדם רצה לקנות תפילין יותר מהודרות או אתרוג יותר מהודר וכד' את ההפרש הוא יכול לקחת ממעשר כספים.

לבית כנסת – מֻתָּר לִתְרוֹם מִכַּסְפֵּי מַעֲשֵׂר לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְכַד', ויש ספק על דבר שהוא מחויב בו כגון קניית עליה לתורה או קניית מקום ישיבה בבית כנסת. ולכאורה זה מותר. אַךְ הטּוֹב בְּיוֹתֵר לִתְּנוֹ לָעֲנִיִּים. אוֹ לְהַכְנִיס חָתָן וְכַלָּה עֲנִיִּים לַחֻפָּה וְכַד'.

לישיבה, לאולפנא – תשלומים ללימודים של הילדים יכולים להחשב כמעשר למהדרין מן המהדרין. כמו כן תשלומים לתלמוד תורה של הילדים. ולצרכים המיוחדים הנובעים מהתלמוד תורה הזה. כמו ספרים שלהם וכד'.

אפשר לתרום שיעורים במקום מעשרות – מורה בעל משפחה, שהוצאותיו מרובות ומתקשה לשלם מעשר כספים, יכול ללמד תורה בחינם במסגרות פרטיות \ בי"ס \ תלמוד תורה אחה"צ וכדומה, או שיעורים פרטים למיעוטי יכולת וכדומה, במקום לתת מעשר כספים.

תרומה עם מתנה – שאלו פעם את הרב יש שואלים האם ניתן לתרום מכספי המעשר לישיבה כאשר "מובטח" שתמורת התרומה יקבלו חפץ מסוים שידוע מראש מהו? וכן האם יש להוציא מסכום המופרש את שווי החפץ? אם כן, מה ניתן לעשות כאשר לא ניתן להעריך את ערכו? הרב ענה שאין צורך להוריד את סכום המתנה מסכום מעשר הכספים. כי מחפץ לא נותנים מעשר כספים.

קניית ספרים – אִם אֵין לוֹ כֶּסֶף אַחֵר יָכוֹל לִקְנוֹת מִכַּסְפֵּי מַעֲשֵׂר סְפָרִים כְּדֵי לִלְמוֹד בָּהֶם, וּבִתְנַאי שֶׁיַּשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים לִלְמוֹד בָּהֶם כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ. וְרַק כַּאֲשֶׁר גַּם הוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ סֵפֶר בְּאוֹתוֹ זְמַן – הוּא קוֹדֵם. צָרִיךְ לִכְתּוֹב עַל סְפָרִים שֶׁנִּקְנוּ "מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר", כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר שֶׁהֵם נוֹעֲדוּ לְהַשְׁאָלָה וְגַם כְּדֵי שֶׁבָּנָיו יֵדְעוּ לְהַשְׁאִילָם לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לִידֵיהֶם הַסְּפָרִים.

מי שדחוק ואין לו לשלם – יעשה קופת צדקה

אם אדם רואה שמזונותיו מועטים יפריש צדקה, וכמה שיפריש זה חשוב מאד. אם המצב הכלכלי של האדם קשה מאד, הרב אומר תמיד כי אדם זה יכול לעשות קופת מעשר לעצמו. ישים בתוכה את כספי המעשר ויקח משם הלוואה לצורך קנית הדברים החשובים. עם הזמן להתחיל להחזיר לקופה את מה שלקח כהלוואה.

אמנם. לא ראוי לקחת את כל הכסף כהלוואה. רק חלקו. כי אם אדם יתרגל למצב שבו הוא לוקח הלוואה את כל כסף הצדקה הזה – הוא לעולם לא יגיע למצב שבו ירגיש שיש לו מספיק – כי מי שמתרגל להשתמש בכסף – אף פעם לא יודע לומר מספיק. (עיין בספר שו"ת בית דינו של שלמה בחלק יו"ד בתחילה).

לא לפרסם את הצדקה

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב [מיכה ו ח] "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ"? עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט – זֶה הַדִּין, וְאַהֲבַת חֶסֶד – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ – זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּפַרְהֶסְיָא – אָמְרָה תּוֹרָה הַצְנֵעַ לֶכֶת, דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. ובזכות מצווה זו יהי רצון שיתקיים בנו דבר הנביא "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אכי"ר.

 

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt