הלכות צדקה

קול צופייך, ראה תש"ע, גיליון מס' 549

השיעור נמסר ע"י הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, הרב הראשי של צפת

שמחה – בעיקר בספר דברים, ובעיקר בפרשת ראה

שבע פעמים מופיעה המילה "שמחה" בפרשת ראה. בתורה כולה היא מופיעה רק שש עשרה פעמים. שתים עשרה פעמים שהם רוב מוחלט מופיע בספר דברים, וכאמור ששבע פעמים בפרשת ראה. בכל שאר הספרים היא מופיעה רק פעם אחת בכל ספר. בספר בראשית היא מופיעה פעם אחת ובשקר. כשלבן הארמי אומר ליעקב שנוצל על ידו לרעה, למה ברחת ממני? הייתי שולח אותך "בשמחה בשירים בתוף ובכינור"?

הסיבה לכך ששמחה מופיעה מכל התורה הכי הרבה בפרשת ראה היא בגלל שפרשת ראה מדברת בעיקרה על בית המקדש, והשמחה שייכת בעיקר לבית המקדש שהוא מקור השמחה בעולם. ספר דברים גם הוא קרוב מאוד לארץ ישראל. לכן מוזכרת בו השמחה כל כך הרבה פעמים ביחס לאחרים.

בית המקדש מקור השמחה בעולם – משוש כל הארץ

למה שמחה בעיקר בבית המקדש? כי בית המקדש נבנה על ידי שמחה. כל חורבה בירושלים נבנית על ידי שמחה של חתן וכלה. "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים". הבית הזה והעיר הזאת נקראים "משוש כל הארץ" בכמה מקומות (ישעיהו כד, תהילים מח, איכה יד), הבית שמביא לעולם שמחה, שלום, צדק ואהבה. הבית ש"תוכו רצוף אהבה". הבית שהוא אורו של עולם. שמביא לעולם הארת פנים.

מו"ר הרב ז"ל – הכ"מ. היה רגיל להביא את דברי חכמינו במדרש שהיו מספרים כי אנשים עצובים לא היו נמצאים בירושלים. "רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי אמר: כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלם, וכל מי שהיה רוצה לחשב היה רץ ומחשב שם, שלא יצא חוץ לירושלם מצטער. לקיים מה שנאמר משוש לכל הארץ". כי כשאדם עושה את חשבונותיו הוא מצטער, ולא היו רוצים שבירושלים יסתובבו אנשים עצובים שמחשבים את חשבונות העסקים שלהם כל היום. לכן מי שהיה חייב לחשב את חשבונות עסקיו, ומן הסתם הוא יצטער בגלל זה. היה יוצא מחוץ לירושלים לבית מיוחד. עם "כיפה" ושם הוא היה מחשב את חשבונותיו המצערים ואחרי שנרגע היה נכנס שמח לירושלים (איכה רבה ב יט, שמות רבה נב ה).

כך נאמר על ירושלים וכך נאמר על בית המקדש שהוא ליבה של ירושלים. "שלא היה אחד מישראל מיצר כשהיה ביהמ"ק קיים. למה? שהיה אדם נכנס לשם מלא עונות והיה מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהיה יוצא צדיק" (מדרש רבה שמות פרשה לו פסקה א). לא לחינם הכין דוד המלך ארבעת אלפים משוררים לבית הזה "אַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְּלִים לה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל" (א' כג ה). גם כלי נגינה הוא הכין בשבילם וגם שירים שהם כל המזמורים בספר תהילים. הכל כי היא מקור השמחה לכל הארץ.

הלוחות ניתנו בשירה

הלוחות שהיו בבית המקדש, היו הלב שלו. לוחות אלו ניתנו לעם ישראל בשירה. ולא סתם שירה, אלה השיר של כל השירים. יסוד כל השירים שבעולם. ובאמת כל "שיר השירים" עוסק כולו בכמיהה של עם ישראל לאהבה הגדולה שהתגלתה במעמד הר סיני. בשמחה הגדולה שאיבדנו ברגע של שטות, בחטא העגל. באהבה שאנחנו כל כך כמהים לחזור אליה. בשיר של כל השירים. בשיר שהיה לנו וגם עתיד לחזור אלינו בגדול בירושלים כמו שאנו מובטחים (רש"י שיר השירים א, ב).

על הכמיהה למתן התורה הזאת שר שלמה את שיר השירים, הוא שבנה את בית המקדש ידע מה היה לנו והפסדנו. הוא כתב את השיר על התורה והלוחות שנמצאים בקודש הקודשים. השיר על האהבה שהייתה לנו ואיבדנו אותה בידינו. הלוחות הראשונים שתפקידם להמשיך את האור והשמחה של מעמד של הר סיני לכל הזמנים ולכל הימים. הלוחת ששבריהם נמצאים בבית המקדש ויש לנו רק את הבבואה שלהם, הלוחות השניים.

לימוד תורה מתוך שירה

בגלל שתורה ניתנה בשירה, אנחנו קוראים את פרשיות התורה בניגון ובטעמים. בדרך היותר קרובה לאופן שבו ניתנה לנו התורה בסיני. זו הסיבה שבגללה עומד הקורא בתורה. כי כך היו עם ישראל בעת מתן תורה. גם כשאדם לומד תורה לעצמו הוא צריך לקרוא אותה בנעימה ובזמרה. "ואמר רבי שפטיה, אמר רבי יוחנן, כל הקורא בלא נעימה, ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר, (יחזקאל כ) "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם".

מקשה עליו הגמרא "מתקיף לה אביי, משום דלא ידע לבסומי קליה, כתיב ביה, "ומשפטים לא יחיו בהם"?! אלא כדרב משרשיא, דאמר, שני תלמידי חכמים שיושבים בעיר אחת, ואין נוחין זה לזה בהלכה, עליהם הכתוב אומר, "ומשפטים לא יחיו בהם" (ויקרא כג. מגילה לב).

כך גם התורה קוראת לעצמה בשם "שירה". הרמב"ם בהלכות ס"ת כתב: "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה' כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות". וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות שלו וכן כתב בספר החינוך והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין כ"א) "מצוה לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". למה? כיוון שניתנה בשירה.

וכתב רבי חיים ויטאל בספר פרי עץ חיים (שער עולם העשיה פרק ב). על רבינו האר"י ז"ל. "ומורי זלה"ה בהגיעו לשום פסוק מפסוקי התורה ובתפלה, היה קוראם בניגון ובנעימה, כפי טעמי הפסוק במקומו ממש".

אחרי חורבן הבית – אין שמחה

בספר ישעיה (פרק כד) שהוא מתאר את החורבן של בית המקדש הוא אומר "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו: נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ, סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא: צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת, עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ". אותו מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ שהיה בתחילה בירושלים – גלה ובטל. לכן אין טעם לשמחה.

מזה למדו חכמינו ז"ל כי אחרי החורבן אין לשורר שירים יותר מידי, כי השירים והשמחה שייכים לבית המקדש וכל מה שיש לנו אחרי החורבן הם שירים של אוייבי ה'. כמו שמזכיר דוד המלך בתהילים (קלז) את שירת הגולים מבית המקדש בנבואה. "כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה, שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן" אבל הגולים אומרים: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?".

בזכות שקטעו אצבעות ידיהם – נשבע ה' שלא ישכח את ירושלים

ובפסיקתא רבתי (פרשה לא) מסופר על נבוכדנצר שראה את הגולים שבאו לבבל יושבים ובוכים. קרא לשבטו של לוי ואמר להם: "הכינו עצמכם עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפניי בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לפני אלהיכם. מסתכלים אלו באלו ואמרו: לא דיינו שהחרבנו בית מקדשו בעונותינו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה? מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כינורותיהם ב(עצי) ערבות שהיו שם, ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני ידיהם (בוהן היד הימנית) לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם. ודוד מפרשה "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו', על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" שתלו שבטו של לוי שם כינורותיהם בערבים על שפת הנהר. "כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה'". 'לא נשיר' – לא נאמר אלא 'איך נשיר'. מראים אותם אצבעותיהם ואומרים להם: אין אתה יודע שהיו כפותינו (השרשראות שבהם כפתו אותנו) חזקים כברזל ונתקטעו אצבעותינו ראה היאך נשיר?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם שלטתם בעצמיכם וקטעתם אצבעותיכם, חייכם! מה שלא השבתי לירמיה ולציון אני משיב אתכם על עזיבה ושכיחה שתבעו אותי. שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". ולא עוד אלא אתם שלטתם באצבעות ידיכם של ימין, אף אני "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

ולכן בשעה שכורש אומר להם שיעלו ויבנו את בית המקדש "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל" (עזרא א' ג') כתב שעלו הכהנים והלוים וראשי האבות שנאמר "וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (שם שם ה') ואחר כך כתב "ואקבצם אל הנהר וכו' ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם" (שם ח' ט"ו). ולמה לא מצא מבני לוי? מסבירין רש"י ותוס' בגמרא (קידושין סט:) כי הלויים הללו היו בעלי מומין ולא יכולים לנגן בכינור, לעבוד בבית המקדש. והם הם היו אלה שעלו עם עזרא. לכן הוא אומר "ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם".

כל מקום שכתוב בתורה שמחה – נותנים גם לאחרים

בכל המקרים שבהם ראינו שכתובה בהם שמחה בספר דברים בתורה. היא כתובה בהקשר של נתינה והענקה גם לאחרים. בתחילת הפרשה מדובר על שמחה שאדם משמח את בני ביתו והקרובים אליו. "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (יב ז). כמה פסוקים אחר כך מדובר גם בשמחת העניים: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם". וכן גם בפסוק יח: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (כך גם בפרק יד כו כז וט"ז יא) שם מוזכרים פעמיים העבד והשפחה "וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" בהקשר של מצוות השמחה (יא – יד). כי באמת אין שם שמחה אלא בנתינת צדקה לגר ליתום ולאלמנה.

וידועים דברי הרמב"ם בהלכות פורים (פרק ב יז) שהרב ז"ל – הריני כפרת משכבו היה מזכיר אותם תמיד "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שֵׁם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". שֵׁם "שמחה" קיים רק כשנותנים לאחרים.

וכן כותב הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק ו יח) "וכשהוא אוכל ושותה – חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו וכו'". וכן בהלכות קרבן חגיגה (פרק ב יד) "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצווה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו".

מי שאוכל ושמח ולא משמח את העניים ביחד איתו, הוא בסכנה. כך מביא הרמב"ם בשני המקומות את הפסוק מהושע (ט) שאומר למה אין שמחה לעם ישראל? "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים" למה אין שמחה? "כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם" לא נותנים ממנו לאחרים אלא רק לנפשם. וכשלא נותנים לאחרים, אין שמחה. "לֹא יָבוֹא בֵּית ה'". אין שמחה – לא יכול לבא לבית ה' והוא נחרב ח"ו. ולכן "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

מתי צריך לסייע לעובדים זרים?

עניי עירך קודמים

הפסוקים בפרשה מלמדים שמצוות צדקה שאדם נותן מכספו הוא קודם כל לעניים הקרובים אליו יותר. שלא ישמח אדם את עניי העיר ויעציב את בני ביתו. ולא יתן לעניי עיר אחרת ולא יתן לעני עירו. "עניי עירך קודמים". ולא רק עירך אלא קודם נצרכי ביתך. "ומבשרך אל תתעלם". כי אם יש לאדם אפשרות לתת צדקה לקרובו או לאחרים, יתן קודם לקרובו. שהרי בפסוקים הראשונים מדובר על "אתם ובתיכם" (יב ז) בפסוקים שאחר כך מדובר גם על "עבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריך" (יב יב יח). ורק אחר כך מדובר על הגר והיתום והאלמנה. וזה הכלל של מבשרך אל תתעלם. וכל זה דווקא כשמדובר בכספו הוא ולא בכספי ציבור. שהנותן לקרוביו כספי ציבור קודם – הרי הוא גזלן.

וכך אומרת הגמרא (בבא מציעא דף עא/א) על הפסוק "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". עַמִּי וְגוֹי עוֹבֵד כּוֹכָבִים – עַמִּי קוֹדֵם. עָנִי וְעָשִׁיר – עָנִי קוֹדֵם. עֲנִיֶּיךָ (עניים שהם קרובין, וממשפחתך – רש"י) וַעֲנִיֵּי עִירְךָ – עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין. עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת – עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין". והגמרא אומרת שאפילו יש לאדם אפשרות לתת הלוואה לנכרי ולהרוויח ממנו ריבית בהיתר, או לתת לעניי ישראל בלי רבית – תן לעניים מעמך, למרות שאתה מפסיד. כי הם קודמים לעניי עיר אחרת ועניי עם אחר.

אבדת עצמו קודמת – רק אל תהדר בעצמך יותר מידי

רש"י לומד??? את הדין של עניי עירך קודמין מהפסוק "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". ובגמרא (בבא מציעא דף לג) לומדים מכאן כי אבדתו ואבידת אביו – אבידתו קודמת. גם אבדתו ואבדת רבו – שלו קודמת. ואמר הגמרא. מנא הני מלי? אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא (דברים טו) "אפס כי לא יהיה בך אביון" – שלך קודם לשל כל אדם. ואמר רב יהודה אמר רב, כל המקיים בעצמו כך, סוף – בא לידי כך. והסביר רש"י "אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה – סוף שיצטרך לבריות". דהיינו לא לדקדק להקדים את שלך לפני של אחרים. כי המדקדק בעצמו יותר מידי – סוף שהוא באמת מצטרך לדאוג לעצמו מחסרון.

עניי עמך קודמים

בכל מקרה למדנו שיש סדר בצדקה. הקרוב קרוב קודם. וזה נאמר לגבי האדם עצמו בכספו, ואם מדובר בכספי ציבור של עם ישראל – צרכי עם ישראל קודמים. הקרוב קרוב – קודם. וזו הערה לכל אלה שלוחמים נגד גירוש העובדים זרים. מפגינים למענם ומפרסמים ברבים קריאה לעבור על החוק למענם, למרות שכשמדובר בצרת ישראל הם לא קוראים לעבור על החוק אלא לוחמים למענו. והם לוחמים לאכלס אותם בשכונות ישראל, (ובדרך כלל לא בשכונות ובערים שלהם אלא בשכונות של אחרים ועל חשבונם של אחרים). עובדים אלה מביאים איתם לרוב אלימות, שכרות, בטלה, פשע, אונס ושאר מנהגים רעים שהיו בארצות שברחו מהם. ועל חשבון עניי עמך נותנים לעובדים הזרים אלו פרנסה ומקום לימודים ותנאים סוציאלים. וכל זה נגד התורה שאמרה עניי עמך קודמים.

וצריך לשים לב שכל אלה שצועקים היום על ילדי העובדים הזרים. צעקו לפני כן על צערם (המדומה) של הפלשתינאים ותרמו להם ונלחמו על זכותם לקטוף מעצי הזית, הגם שסיכנו חיים של ילדי ישראל. וכולם כולם בלי יוצא מהכלל לא צעקו מילה וחצי מילה על כאבם של אחיהם מגוש קטיף שנעשו פליטים בגלל מעשיהם. ועד היום פליטי גוש קטיף עשוקים ואין לרובם הגדול בית קבע לגור בו והם לגלגו עליהם בגירוש ומלגלגים עליהם עד היום. ושנים על גבי שנים הסתובבו פליטי גוש קטיף גזולים בלי בית ובלי נחלה, בבתי הארחה, בקראוונים ובבתים זמניים. וכשהמדינה הקציבה להם קרקע לבנין – הפגינו אותם אנשים נגד הממשלה ובעד החיות והשטחים הירוקים, העיקר שלא יתנו לפליטים העקורים מקטיף מקום להניח את ראשם.

על זה נאמר "חסד לאומים חטאת". כל החסד שהם עושים ישראל עם העמים האחרים הוא לא מצווה, אלא "חטאת". כי אם אדם מפרנס את עניי אומות העולם עם עניי ישראל – תביא עליו ברכה, אבל אם הוא מפרנס את עניי אומות העולם על חשבון ישראל בטענות "חסד" שונות – הוא חוטא ולא עושה שום מצווה.

מחשבה בצדקה – האם מחייבת?

האם צדקה במחשבה מחייבת?

מה הדין אם אדם ראה עני נכנס לבית הכנסת ורצה לתת לו צדקה ואחר כך העני הסתובב יצא מבית הכנסת, או נמצא בקצה השני של בית הכנסת או ראה עני אחר נכנס ונתן לו. האם המחשבה הראשונית מחייבת אותו או לא? לכאורה הוא פטור שהרי הכתוב אומר על צדקה: "אשר דברת בפיך" "מוצא שפתיך תשמור ועשית". רק דיבור בפה מחייב ולא מחשבה.

אמנם בשו"ע (חו"מ ריב) הביא שתי דעות, דעה אחת שחייב שכתוב "כל נדיב לב עולות" (דברי הימים – ב כט, לא), משמע אפילו התחייב בליבו בלבד – חייב. ודעה אחרת שפטור שכתוב "מוצא שפתיך תשמור" משמע שדיבר בשפתיו ואין לדין צדקה דין קורבן שמספיק אם חשב בלב.

השולחן ערוך כתב במקום אחד שמחשבה לא מחייבת: "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום. יש אומרים דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה – חייב ליתן. ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב "כל נדיב לב עולות", חולין מקדשים לא ילפינן. והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין. שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה. הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום" (חו"מ ריב ח).

למעשה הביא השולחן ערוך את שתי דעות, וקימא לן כשהשו"ע מביא שתי דעות באופן של "יש אומרים ויש אומרים" – הלכה כדעה שניה "ויש" ובמקרה זה השו"ע פסק להקל שמחשבה לא מחייבת.

הרמ"א פסק להחמיר ותרומה במחשבה מחייבת. שכך כתב: "ויש להחמיר כסברא הראשונה". וברמ"א ביו"ד (רנח יג) חזר הרמ"א ופסק לאיסור וכן כתב שם: "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר – מחייבין אותו לקיים. ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו – אינו כלום. והעיקר כסברא הראשונה.

ביורה דעה פסק השו"ע שמחשבה מחייבת: שכך כתב: "הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זה תרומה, שנאמר "ונחשב לכם תרומתכם" (שלא מו). ולכאורה זה סותר את האמור בחושן משפט שפסק כי צדקה במחשבה אינה מחייבת כלל.

תירץ החיד"א את הסתירה ואמר שיש שתי סוגי מחשבות: א) החלטה במחשבה. אדם החליט לתרום, ורק מחכה לאפשרות לבצע את מחשבתו ואחר כך התחרט. במקרה הזה הוא חייב לתת. ב) אדם מסתפק במחשבתו – הוא לא החליט עדיין לבצע, שוקל וחושב ונראה לו לתרום, אבל אין החלטה מעשית. במקרה זה המחשבה לא מחייבת.

אמר "בלי נדר" במחשבה

לפי זה מי שחשב לתת מחשבה החלטית, ואחר כך חשב "בלי נדר" – מחשבה זאת השניה לא תועיל לו כי זה כמו אדם שאמר לתת תרומה ואחר כמה דקות אמר בלי נדר. שזה אחרי כדי דיבור ולא פוטר אותו מדיבורו. כך גם פה את הבלי נדר הוא צריך לחשוב לפני שהוא מחליט במחשבה שהיא כמו דיבור (עיין פ"ת שם).

מי שחלם כי התחייב לתת צדקה

במסכת סנהדרין כתוב (דף ל' ע"א): אדם שאביו אמר לו שמשאיר לו כסף בירושה, ולא אמר לו היכן נמצא הכסף, וחלם אחר פטירת אביו על מקום הכסף. שאמר לו אביו בחלום: "כך וכך הם, במקום פלוני הם, של מעשר שני הן. זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (ועיין שם בגליון הש"ס משם אם הוא באמת מצא את הכסף במקום שבו אמר לו אביו שהכסף נמצא. ולא עוד אלא שהוא מצא סכום בדיוק כמו שאמר לו אביו בחלום. אפילו הכי אם אמר לו אביו שהכסף הזה הוא של מעשר שני או של צדקה – לא חייב להאמין לחלום הזה למרות שחלקו היה אמת. והוא לא חייב לתת את הכסף הזה שהוא למעשה כבר שלו, לצדקה. ויכול להשתמש בו. על זה אמרו: "דברי חלומות, לא מעלין ולא מורידין").

אמנם אם אדם חלם על עצמו שהוא עצמו נדר לצום או לתת צדקה, עיין לר"ן (נדרים ח' ע"ב) שכתב כי טוב לקיים מה שחלם. והרי זה כמו מי שקיבל על עצמו תרומה במחשבה.

האם מותר להתחייב צדקה בלי להתכוון?

כתב בא"ח ראה ב': "מכל מקום גם בזה יזהר לכתחילה שלא ידור אלא יעשה המצוה ויתן הצדקה בלי קבלת שום נדר, מיהו מותר לידור לכתחילה בדבר צדקה אם כונתו בזה לעשות לאחרים". דהיינו אם הוא תורם בקול ושומעים רבים. אע"פ שצדקה בסתר היא מעולה יותר. אם התרומה שלו בקול תגרום לאנשים אחרים לתרום – מותר.

כתב החיד"א שפעם אחת היה אדם שסיכם עם הגבאי של בית הכנסת שהוא יתחייב לתת צדקה ברבים כדי לעודד את האחרים לתרום גם הם. אמנם הוא סיכם עם הגבאי כי הוא לא ייתן את מה שהוא מתחייב ברבים, רק למען עודד אחרים. וסיכם עם הגבאי שיתן רק עשרה אחוז ממה שאומר ברבים.

כתב על זה החיד"א שדבר זה אסור כי הוא מרמה את האחרים, וגם גוזל את הצדקה. שגניבת דעת היא דבר שאסור אף על פי שלא אומר כלום. וכל שכן כאן שמדבר ומתחייב ולא מתכוון ורק להוציא כסף מאחרים. ואף על פי שזה לצדקה – לא הותרו שום איסורים בתורה למי שעושה מצווה בעבורם. להפך "בוצע ברך – ניאץ ה'".

תרם משהו אחד וחשב משהו אחר

יש נוהגים שהגבאים מסתובבים ושואלים כל אחד לתרומתו. וכל אחד אומר סכום כידוע. ומעשה באחד שאמר "מאה" כשהגבאי הסתובב בין האנשים ואחר כך אמר התכוונתי שאתן מאה שקלים לישיבה שלומד בה בני, ולא למקום שאתה התרמת עבורו. וכן אם אדם נמצא בחו"ל והוא אמר לגבאי מאה. ואמר כך הוא אומר התכונתי מאה שקלים כמו בארץ ישראל ולא מאה דולרים כמו שמקובל בארצות הברית.

התשובה היא שחייב לתת לצדקה כפי מה שמעשיו מוכיחים. הוא לא יכול לומר התכוונתי למה שליבי אומר, אלא למה שמעשיו מוכיחים שהתכוין לצדקה במה שכולם מבינים.

תרמו לקרן צדקה ונשאר עודף – הערכת דעת הנותן

מה הדין אם אספו כסף לצורך ריפוי פלוני ונתרפא בפחות מהכסף הנאסף, או ח"ו מת לפני שהתרפא, מה עושים עם הכסף שנותר בקופה?

הגמרא במסכת סנהדרין (דף מח/א) אומרת: "תנן מותר המתים – למתים. מותר המת – ליורשיו. ותני עלה כיצד? גבו למתים סתם – זהו מותר המתים למתים. גבו למת זה – זהו מותר המת ליורשיו". והגמרא במסכת בבא מציעא (דף ע"ח ע"א וע"ב) כותבת כי השוכר חמור ללכת בבקעה, לא יכול לשנות מדעת בעל הבית וללכת עם החמור בהרים. מכאן לומדת הגמרא בענין מגבית כספים שעשו בפורים לצורך העניים ונשאר כסף – שאסור לשנות את יעוד הכסף ולהעבירו לישיבות או לריפוי או לדברים חשובים אחרים. אלא לעשות בשאריות הכסף מה שקרוב ביותר לדעת התורמים. "תניא מגבית פורים – לפורים, ומגבית העיר – לאותה העיר". ולכן יקנו בכסף הזה עגלים וישחטו אותם ויתנו לעניי העיר. שזה הקרוב ביותר לדעת התורמים שרצו את טובת עניי העיר.

לדעת רבי אלעזר גם העני עצמו לא יכול לשנות מדעת התורם, אם התורם התכוון לדבר אוכל – לא יקח העני את הכסף לקנות רצועה לסנדלו, אפילו שהכסף כבר הגיע לידו (תוס' שם ד"ה רבי אליעזר). מה ההלכה למעשה כמו רבי אליעזר או כמו חכמים?

הרמב"ם כתב סתם ולא פירש, שכתב: "ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת" (שם הלכה ט"ז) הטור בסי' תרצ"ד פסק כמו רבי אליעזר: "ואין העני רשאי להוציאן לדבר אחר אלא בסעודת פורים". ותמה שם הב"י על הטור למה פסק כן שהרי הרי"ף והרא"ש פסקו כמו רשב"ג שמותר לעני לשנות, ורק הגבאי לא יכול לשנות מדעת בעל הבית. וכן נפסק בשו"ע סי' תרצ"ד סע' ב' שהוסיף הרמ"א שם "ודוקא הגבאים" לא יכולין לשנות. ומר"ן כתב "אבל העני יכול לעשות בו מה שירצה" (ועיין שם לגאון ס"ק ד' וס"ק ה').

נדר צדקה לרפואת חולה – ומת החולה או הבריא

בשו"ע (אורח חיים סימן תקסט א) "יחיד המתענה על צרה ועברה או על חולה ונתרפא או מת – צריך להשלים כל התעניות שקיבל עליו". והוא הדין בצדקה שקיבל על עצמו שצריך לתת. למה? כי הוא לא עשה תנאי שדווקא אם הוא יבריא וכד'. וכן כתב הרמ"א בשו"ע יו"ד בהלכות נדרים (סימן ר"כ סעיף טו) אומר: "וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהא בנו בר מצווה, ולאחר מכן מת הבן צריך להמתין עד שיהא ראוי להיות בר מצווה". כלומר, אם נדר לקרוא תהילים כל יום או לתת צדקה כל יום עד שיהא בנו בר מצווה, ומת בנו לפני גיל בר מצווה – חייב להמשיך לקרוא תהילים עד שיהא ראוי להיות בר מצווה, וכן לעניין צדקה.

אבל אם קיבל על עצמו צום אם צדקה בטעות. "יחיד שמתענה על צרה ונודע שקודם קבלת התענית כבר עברה – אינו צריך להשלים" למה כי הקבלה עצמה שקיבל על עצמו לצום או לתת צדקה הייתה בטעות.

אמר צדקה "להקדש" – האם לתת לבית המקדש?

בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנח סעיף א כתוב ברמ"א : "אל יאמר אדם: סלע זה להקדש, אלא לצדקה". כי המילים הקדש הם של בית המקדש. וצריך אדם לדקדק בלשונו לומר לצדקה ולא לומר להקדש. "ומכן מקום אם אמר: להקדש, סתם, כוונתו לצדקה לעניים" כי כוונתו להקדש עניים. "ומיהו אם אמר שכוונתו להקדש ממש, אין לו תקנה ליהנות ממנו, וצריך לשאול לחכם, ומתירין לו בחרטה כשאר נדר".

ופעם היה מעשה שאנשים תרמו כסף לבית המקדש ממש, והביאו אותו להרה"ג גץ זצ"ל. ושאל את מו"ר אבא הריני כפרת משכבו, ואמר שצריך להזהר עם הכסף הזה ולגנוז אותו שלא יכשלו בו בטעות. כי כמו שידוע כסף מזמין פורצים או אנשים אחרים שיעשו בו שימוש שלא כדין.

הלוואה מקופת צדקה

בשו"ע (יורה דעה סימן רנט) "האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו. עד שלא בא ליד הגבאי – יכול לשנותו בין ללוותו לעצמו בין להלוותו לחבירו ויפרע אחר תחתיו. משבא ליד גבאי – אסור ללוותו בין לו בין לאחר בין לגבאי".

אם יש לאדם כסף קטן שנועד לצדקה. מעיקר הדין אסור לקחתה, כי "האומר סלע זו לצדקה – אינו יכול לקחתה עד שיבוא לידי גבאי" (ערכין ו) שמא יבזבז וישכח לשלם. אך כדי שכל אדם לא יחשוש להניח כסף בשקית צדקה. יכול בעל הטלית לקחת משקית זו ששמר לעצמו ויניח פתק כמה לקח ואחר כך יחזיר. והכי טוב לעשות על כך תנאי מלכתחילה בינו לבין עצמו שעד שהכסף לא יגיע לקופת צדקה – הרי הוא חולין גמור.

ואם יש לו קופת צדקה בביתו, יש מחמירים בכך ואומרים שזה כמו צדקה שבאה לידי גבאי ואסור לקחת משם הלוואה ויש מקילין ואומרים שזה לא נקרא הגיע לידי גבאי. ונוהגים להקל ובלבד שישים שם פתק ויזכור להחזיר במהרה (עיין שו"ע יו"ד רנט ס"ע א).

אמנם אם אדם לקח מקופה של בית הכנסת הרי זה גזל גמור של רבים. כי זה הגיע ליד בית הכנסת ואין לו רשות לקחת. ופעם נשאלתי על ידי מי שלקח מקופה של בית הכנסת מאה שקלים ורצה להחזיר ולא ידע למי להחזיר. ואמרתי לו שלפי הדין הוא צריך להחזיר לכל הקופות. שאם היו שם עשר קופות – הוא צריך לשים בכל אחת מהם מאה שקלים.

הא למה זה דומה ל"לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם וכפר בו ונשבע על שקר ועשה תשובה והרי הוא רוצה לשלם וכל אחד ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת לי והוא אומר איני יודע – חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה" (רמב"ם הלכות מכירה פרק כ, שו"ע חו"מ רכב). גם כאן עבר עבירה וצריך לשלם לכל אחד ואחד אף אע"פ שאין מי שתובע אותו.

כסף צדקה בכיס של תפילין

האם מותר לשים כסף בכיס של תפילין וציצית?

אדם שרוצה להניח בתוך כיס הטלית והתפילין, כסף לחלק לעניים או ל"ויברך דוד" לתת ג' פרוטות: אם מלכתחילה קנה את הצעיף או המטפחת לשם תפילין ועדיין לא צר בו, לא שם בהם את התפילין – יכול לשים בו מעות.

שכך אומרת הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ג ע"ב): "תני חדא צורר אדם תפיליו עם מעותיו באפרקסותו. תניא אידך, לא יצור". עונה הגמרא: "הא דאזמניה הא דלא אזמניה, דאמר רב חסדא: האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין, צר ביה – אסור למיצר ביה פשוטי. אזמיניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה – שרי למיצר ביה זוזי. דהיינו רק אם אדם גם הכין את השקית לצורך התפילין וגם השתמש בהם פעם אחת – אסור לשים שם מעות או כסף. כיון שהשקית הזו היא "תשמישי קדושה".

וכך פוסק הרמב"ם (הל' תפילין פ"ד ה"ט): "כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחם בו – נתקדש ואסור להשתמש בו בדברי חול. הכינו ולא הניח בו, או שהניח בו עראי ולא הכינו – לא נתקדש והרי הוא חול כמו שהיה". וכן פסק בשו"ע (מ"ב, ב') כלשון הגמרא. והוסיף הרמ"א: "ואם התנה עליו מתחילה – בכל ענין שרי".

אומר הרב כה"ח בספר "קול יעקב" שדין זה הוא רק בסודר שדרך תשמישו הוא לחול ואז הזמנה לבד לא מועילה וצריך שיחשוב לעולם. אבל אם עשה שקית מיוחדת לתפילין או שאמר לאומן לעשות לו כן הוי הזמנה מיד כמו לעולם. וכך מביא משם המג"א (ס"ק ה'): "ואם עשה כיס לשם תפילין, אפילו הוא צר ביה על מנת לפנותו – אסור". והוא הדין אם היה כיס והוסיף איזה דבר לשם תפילין וצר ביה על דעת לפנותו – אסור עד שיטול מה שחידש" (קול יעקב סי' מ"ב ס"ק ט"ז). כלומר אם קנה כיס במיוחד לשם תפילין, ובפרט שכתוב עליו 'תפילין', הכיס הזה מוקדש, ואי אפשר לעשות בו שימוש נוסף ולהניח בו כסף.

ונוהגים שאדם מלכתחילה כשקונה כיס לתפילין יאמר שהוא רגיל לשים בו גם כסף. ורצוי לחוש לדעת רש"י ולא ישים כסף בעין בכיס התפילין, אלא מעות צרורות לבד. ומה שאמרנו לענין כיס של תפילין ה"ה לענין כיס של טלית.

ריבית לצורך מצוות צדקה

סיפר פעם הרב ז"ל – הכ"מ: על עשיר גדול מאוד שרצה לתרום כסף רב לתלמידי חכמים, אלא שביקש לעשות זאת בדרך של השקעה בבנק והרווח ינתן לצדיק. הלך אותו עשיר לחסידא ופרישא בבא סאלי זיע"א ואמר לו שהוא מוכן להפקיד בידיו סכום עתק של פרנקים, ואת הכסף הזה יפקיד בבנק ויגבה מהם ריבית, ואת כל הריבית יתרום להחזקת מוסדות תורה ותלמידי חכמים. בענוותנותו שלח ה'בבא סאלי' שליח אלי לשאול אותי בעצתי. עיינתי בדבר מבחינת ההלכה מכל צדדיה, ואמרתי לשליח שאמנם כתוב בשו"ע שאסור להלוות בריבית אבל לצורך חלוקה לעניים לצדקה מותר, ועל כן יש על מה לסמוך (עיין לשו"ע יו"ד סי' ק"ס סעי' י"ז י"ח), ומיהו, הוספתי ואמרתי לו, שה'בבא סאלי' לא יסכים לעשות כן.

חזר השליח ומסר לבבא סאלי שיש על מה לסמוך ואפשר לעשות את העיסקה אותה הציע העשיר. שאל אותו הבבא סאלי האם הרב אליהו הוסיף עוד משהו, אמר לו השליח שהוא הוסיף שהבבא סאלי כנראה לא יסמוך על ההיתר הזה ולא יעשה מעשה. אמר הבבא סאלי אם כן הרי שזה העיקר, ומדוע לא אמרת לי בהתחלה שכך אמר הרב אליהו? (ומנין ידע? אלא רוח אלוקים דבר בו ואמר דבריו ברוח הקודש) ולא אסכים לעיסקה של העשיר, וכך עשה.

לאחר זמן, הגיע אלי אותו עשיר ושאל אם אני הרב אליהו, ומשעניתי לו שכן התחיל לצעוק: אתה?! אתה?! אתה?! אתה תחליט בשבילי מה לעשות בכסף שלי?! לא ידעתי בתחילה למה כוונתו והתפלאתי על ההתפרצות, ומשהזכיר לי את המעשה פניתי אליו ואמרתי לו אתה?! אתה?! אתה?! אתה תקבע לבבא סאלי מה לעשות?! נעלב אותו האיש ואמר לי שאין הוא רגיל שכך פונים אליו כי הוא עשיר גדול, ואמרתי לו שגם אני עשיר גדול. הושבתי אותו והסברתי לו מדוע כך אמרתי, התרכך אותו האיש, ובאותו היום תרם את כל הקרן שחשב לשמור לצדקה וחזר למקומו. ובבא סאלי באותו היום חלק את כל הכסף לצדקה, לת"ח ולישיבות.

ומובא ב'ארץ החיים' סתהון (יו"ד עמוד 133 – דפוס ירושלים), שבעיר הקודש ירושלים היה סכום כסף שהקרן נשארה קיימת לעולם ואת הריבית חילקו לתלמידי חכמים, ושם ציטט ראשונים רבים שלא מסכימים לכך למרות שמותר להלוות בריבית בדיעבד לצורך עניים. אולם למעשה סמכו על המקילים, והביא תשובת מהר"י בי-רב סי' ל"ו ומהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' מ"ה.

תפילה על חולה לרזרבה

מו"ר הרב ז"ל סיפר כי פעם היו באים לכותל או ביום ר"ח או בשבת או ביום שישי, כי היה קושי להגיע מחמת שהיו גרים הרבה ערבים בסביבה והם היו מזיקים למי שיורד לכותל. רק אם היה לאדם איזה חולה הוא היה מגיע לכותל באמצע השבוע כדי להתפלל. והדרך המובילה לכותל עברה דרך רחוב היהודים, ושם היה אדם אחד מחכה לזה שיורד לכותל ומעכב אותו, ובינתיים היה שולח לעניים שירדו מהר לכותל כי מישהוא בא להתפלל. והם היו יושבים בכותל וכך הוא היה נותן להם צדקה.

יום אחד בא אחד להתפלל בכותל באמצע השבוע ולא חילק לעניים כסף. אמרו לו העניים: הרי התפללת על חולה, א"כ תן לנו צדקה. צדקה תציל ממות. ענה להם המתפלל: אני לא התפללתי על חולה מסויים. אני התפללתי ל'רזרבה' שאם יהיה לי חולה – ה' יקח את מזמורי התהילים שאמרתי לרפואתו.

ויהי רצון שנזכה בזכות לימוד מצוות צדקה ובזכות מצווה הצדקה עצמה שיתקיים בנו "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אכי"ר.