לשידור חי | חיים כהלכה לפרשת תצוה ←

הלכות שומר חינם ושומר שכר

כ"ה כסלו התשפ"ג(19/12/2022)
ראשי פרקים

שיתוף

וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ

ברכה משולשת

בפנייה הראשונה של ה' לאברהם הוא אומר לו כי מטרת העלייה לארץ ישראל היא להביא ברכה לכל משפחות האדמה. "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב). אלוקים חוזר ואומר לאברהם עוד פעמיים כי הברכה לעולם קשורה לירושת הארץ. האחת היא לפני הפיכת סדום, שם התחלף הביטוי לגויי הארץ: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית יח יח). הפעם השנייה היא בפרשת העקידה, שם נוסף גם זרעו של אברהם: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כב יח).

אלוקים אומר את אותה לשון בדיוק ליצחק בהקשר לירושת הארץ: "וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (כו ג). וכשה' מבטיח ליעקב בחלום הסולם את אותו הדבר, הוא קושר אותו לירושת הארץ וחוזר ל"משפחות האדמה" שנאמר לאברהם, בתוספת "זרעך": "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח יג).

משפחות האדמה וגויי הארץ אינם מתברכים אלא בשביל ישראל

ובגמרא (יבמות סג ע"א) אומר רבי אלעזר: "כל משפחות האדמה – אפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכות אלא בשביל ישראל; כל גויי הארץ – אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא, אינן מתברכות אלא בשביל ישראל".

אנחנו מזכירים את שניהם בתפילת עלינו לשבח, "שֶׁלֹּא עָשָֹנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת וְלֹא שָֹמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה". והאר"י כתב כי גויי הארצות בעולם היצירה, ומשפחות האדמה בעולם הבריאה. ומשמע שעל  שתי הדרגות אנו מתפללים. "הָבוּ לה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לה' כָּבוֹד וָעֹז" (תהילים צז).

וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם

הברכה הראשונה לעולם של אברהם היא הצלת סדום. כך אברהם מתפלל על אבימלך. ה' אומר כי בגלל הסיבה הזאת אברהם שותף בדינה של סדום "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית יח יח).

כך אומר לבן ליעקב: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" (כא ו). כך בבית פוטיפר "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף" (לט ה). והעיקר כמובן בימי יוסף שמביא את השבע בשנות הרעב לכל מצרים ולכל הארצות שבסביבה. התרומה המוסרית של עם ישראל לעולם בספר בראשית היא מוסר של בין אדם לחברו, כמו שמופיע בפרשה זו ובפרשות אחרות. בספר שמות תפקיד עם ישראל הוא גם ללמד את העולם שה' מנהל את העולם ולא פרעה. הוא מלך בעבר והוא ימלוך לעולם ועד.

הלכות שומרים

תיתן אמת ליעקב

התורה מתארת בפרשת השבוע באריכות את הזהירות של יעקב שלא לנגוע ברכושו של לבן. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מדגיש שהזהירות הזו עוברת לבניו. יעקב אומר ללבן חמיו  "כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ". איך יכול להיות שבניו של יעקב לא לקחו כפית אחת או דבר קטן מכל רכוש לבן שהוא סבא שלהם? זה החינוך שנתן יעקב לבניו לדורי דורות.

התורה מאריכה להסביר לדורות איך התנהג יעקב עם רכושו של גוי: "זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי: טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה: הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי: זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֘ בְּבֵיתֶךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים" (בראשית לא, לז-מב). כך בונים את עם ישראל.

סוגי השומרים

זו הסיבה שמיד אחרי מתן תורה התורה מדברת על ארבעה סוגי השומרים ודיניהם (שמות פרק כב). חשוב שמיד ביצירת עם ישראל הוא ידע את ההלכות החשובות הללו, בסיסו המוסרי של העם.

ארבעת השומרים מתחלקים לשניים ששומרים למען הבעלים, האחד  בתשלום, שומר שכר, והאחר בלי תשלום, שומר שכר. שני סוגים נוספים הם המשתמשים בחפץ של הבעלים, השוכר בתשלום והשואל בלי תשלום. יש דינים שהם שווים בכולם ויש שונים.

הכול לפי הפיקדון

הדינים השווים הם שכל אחד מהארבעה צריך לשמור על רכוש חברו שמירה מעולה. "כיצד דרך השומרים? הכל לפי הפקדון. יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער, כגון הקורות והאבנים. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר, כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית, כגון שמלה וטלית. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או בארגז ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהם" (שו"ע חו"מ רצא סעיף יג).

חייב להציל במקלות

השומר צריך להשתדל להציל את הרכוש שהופקד אצלו. ולכן "רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות, ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל – הרי זה חייב. אחד שומר חינם ואחד שומר שכר, אלא ששומר חינם קורא רועים ומביא מקלות בחנם, ואם לא מצא – פטור; אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה, כדי להציל, וחוזר ולוקח שכרן מבעל הבית, ואם לא עשה כן, והיה לו לשכור ולא שכר, הרי זה פושע, וחייב" (שו"ע חו"מ שג ח).

שומר שמסר לשומר – חייב

כלל נוסף ששייך בכל ארבעת השומרים הוא שאין הם רשאים להעביר את החפץ לשומר אחר אלא בהסכמת הבעלים. ולכן "שומר שמסר לשומר – חייב, אפילו אם הוא שומר חנם ומסר לשומר שכר". למרות שבדרך כלל שמירתו של שומר שכר היא טובה יותר מזו של שומר חינם – יכול בעל הבית להתנגד לכך. לדעת אביי, יכול הבעל לומר לשומר הראשון "אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר". העברת הפיקדון לשומר השני היא פשיעה. על כן, גם אם אצל השומר השני החפץ אבד באונס, סוף סוף זה "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" וחייב.

לעומת זאת, רבא סובר שהעברת החפץ לשומר השני איננה פשיעה, שהרי החפץ נמסר ביד שומר בן דעת. טעם החיוב הוא אחר: הבעלים אומר שהאמין רק לשומר הראשון בשבועה, ולא לשומר השני, וכך נפסקה ההלכה. שיכול לומר לו "את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה". אפילו אם ידוע לכל שהשני טוב וכשר יותר מראשון.

מסרו לאשתו ובניו לא נקרא אחר

ואע"פ שאסור לשומר למסור את החפץ לאדם אחר, מותר למוסרו לבניו ולבנותיו הגדולים. כל בעל חפץ לוקח בחשבון שהשמירה לא תהיה רק על ידי בעל הבית אלא גם על ידי בני ביתו. וכך נפסק להלכה: "כל המפקיד אצל בעל הבית, בין כלים בין מעות, על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד" (שו"ע חו"מ רצא כא).

אמנם לא יכול בעל הבית לתת את הפיקדון בידי בניו הקטנים שהשמירה שלהם לא נחשבת שמירה. וכן לא יכול למסור את הפיקדון לבניו שאינם בני הבית. "או לאחד מקרוביו שאינם שרויים עמו בבית ואין סומכין על שלחנו, ואין צריך לומר אם מסרם לאחר, הרי זה פושע וחייב לשלם, אלא אם כן הביא השומר השני ראייה שלא פשע".

בעליו עמו לא ישלם

כן יש הלכה שאומרת כי כאשר הבעלים נמצא עם השומר – פטור השומר מחובת השמירה. "המפקיד אצל חבירו, בין בחנם בין בשכר, או השאילו או השכירו, אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהם או שכרם, הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר, ואבד מחמת הפשיעה, הרי זה פטור, שנאמר 'אם בעליו עמו לא ישלם'" (שו"ע חו"מ רצא כח).

כשמתקלקל הפיקדון – מוכרו בבית דין

בכל ארבעת השומרים אם הפיקדון עומד להתקלקל, כגון שהפיקדון הוא חמץ ותוך כדי השמירה מגיע חג הפסח, מותר למוכרו בבית הדין. "המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע פסח, הרי זה לא יגע בו עד שעה חמישית ביום י"ד. מכאן ואילך יוצא ומוכר בשוק לשעתו, מפני השבת אבידה לבעלים" (שו"ע חו"מ רצב יז). ואע"פ שאין פה אבדה במובן הרגיל של המילה, שלא אבד פה כלום, אם השומר לא ימכור את החמץ הזה – הוא יאבד כחמץ שעבר עליו הפסח. ולכן מותר למוכרו לנוכרי.

כן הדין אם אדם שומר פירות, ירקות או כל דבר והוא מתליע או מרקיב או עומד להינזק בכל דרך אחרת, חובה על השומר למכור אותו של יינזק. "המפקיד פירות אצל חבירו, והרקיבו; דבש, ונפסד; יין, והחמיץ; עושה תקנה לבעל הפקדון אם אינו בעיר, ומוכרם בבית דין,  אעפ"י שעמדו בהפסדן ואין ההפסד פושה בהם, הרי הסלים והקנקנים מוסיפים הפסד" (שו"ע חו"מ רצב טז).

ובכל מקרה שמוכר את הפיקדון על פי בית דין "הרי זה מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו, מפני החשד, והדמים יהיו מונחים אצלו. ויש לו רשות להשתמש בהם, לפיכך הרי הוא עליהם שומר שכר אעפ"י שעדיין לא נשתמש בהם" (שו"ע חו"מ רצב יט).

החזרת פיקדון לידי הבעלים

בכל מקרה לא יכול להחזיר את הפיקדון לבעלים באמצעות הדואר, ואם שלח אותו בדואר ואבד, הרי זו אחריות של השומר. אלא אם כן סוכם עם בעל החפץ שיחזיר לו באמצעות הדואר או בכל דרך מוסכמת אחרת. וכן לא ישלח השומר את הפיקדון לבעלים על ידי שליח, אלא אם כן ברור לשומר כי האחריות על הפיקדון היא עליו עד שיגיע לידי הבעלים (שו"ע חו"מ רצג ד).

החזרת הפיקדון במקום יישוב

אם אדם הפקיד אצל מישהו חפץ ביישוב, לא יחזיר לו במדבר, שבמדבר חפצים לא נשמרים היטב, וזה ידרוש מהבעלים לשאת את החפץ עד ליישוב. "אם הפקיד אצלו ביישוב והביא פקדונו במדבר, אינו מקבלו ממנו, אלא יאמר לו: הרי הוא באחריותך עד שתחזירנו לי ביישוב כדרך שהפקדתיו אצלך ביישוב" (שו"ע חו"מ רצג ג).

הלכות שומר חינם

תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב

שומר חינם לא חייב בגניבה ואבדה אלא רק בפשיעה (שו"ע רצא א). אמנם אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב. לדוגמה, אדם שמר כסף במקום שהוא מוגן בפני גנבים אבל לא מוגן בפני האש, הרי זאת פשיעה. ואם אחר כך באו גנבים וגנבו את החפץ, הרי זו תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב (שו"ע רצא ו).

לשם דוגמה, אם אדם ביקש מחברו שישמור לו על הטלפון הנייד כשהוא טובל במקווה או רוחץ בים, השומר הזה הוא שומר חינם כיוון שלא מקבל שום שכר על שמירתו. אם השומר שם את הטלפון של חברו בכיס, הרי זו שמירה טובה. אבל אם הוא התקרב למים והתכופף והטלפון של חברו נפל למים, הרי זו פעולה שיש בה פשיעה, ולמרות שהנפילה היא באונס, הזו זו תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב.

אם אין המקום ראוי לשמירה – חייב

מורה, מדריך או תלמיד שהתנדב ואסף מהתלמידים כסף לטיול או לפעילות אחרת, וכן גבאי צדקה שאסף כסף לחלק לצדקה והכסף נגנב – הרי הוא שומר חינם וצריך לבדוק איך הוא שמר על הכסף. הכלל בשמירת כספים הוא שהשומר שמר כמו שכל אדם שומר על כספו. "מניחם במקום שמניח מעותיו". וכן "ובמקום המשתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן שהוא מפקיד" (שו"ע רצא יח).

אבל אם אדם מזלזל ברכושו ושומר אותו במקום שרוב בני אדם לא שומרים אותו – חייב. כך כתוב בתלמוד ירושלמי (ב"מ פרק ג הלכה ז) "נתנן במקום שנוהג ליתן שלו, אם היה ראוי לשמירה – פטור, ואי לא – חייב". וכן פסק השו"ע "ואף על פי שהניח הפקדון עם שלו, אם ראוי לשמירה – פטור; ואם אין המקום ראוי לשמירה – חייב. בשלו הוא רשאי, ואינו רשאי בשל אחרים" (שו"ע רצא יד).

ממון שאין לו תובעין

כשאדם אוסף צדקה, חשוב מאוד לדעת עבור מי הוא שומר את כספי הצדקה. אם מדובר על כספים של אדם מסוים הרי הוא חייב, כמו הדוגמה לעיל של כספים שנאספים לטיול או לצרכים אחרים של בני חבורה. אבל אם נאספו כספים סתם לצרכים שיבואו בעתיד, הרי אין תובע לכספים הללו. וכך כתוב בשו"ע "מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו, פטור, שנאמר: לשמור (שמות כב, ט), ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעין. במה דברים אמורים, בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים ידועים. אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הרי זה ממון שיש לו תובעים, וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים" (שו"ע חו"מ שא ו).

שולח יד בפיקדון – גזלן וחייב

אסור לשומר חינם להשתמש בחפץ שהוא שומר עליו, כי הוא קיבל את החפץ לשמירה ולא לשימוש. ולכן כל מי שהשתמש בחפץ שהופקד אצלו בלי רשות הרי הוא גזלן, למרות שהחפץ בא לידו ברשות. "השולח יד בפקדון על ידו או על ידי שלוחו, הרי זה גזלן ונתחייב באונסים, ונעשית הגזילה ברשותו, ומשלם אותה כדין הגזלנים שיתבאר בהלכות גזילה" (שו"ע רצב ה).

היה הנפקד שולחני או חנווני

אדם שהפקיד כסף בבנק או בגמ"ח לא מתכוון שהכסף יהיה שמור באותן שטרות שהוא הביא, והוא מבין שישתמשו בכספו, וייתנו לו אחרים תמורתו בשעה שיבוא לקבל את פקדונו בחזרה. ולכן למרות שהגמ"ח הוא שומר חינם, הרי הוא נעשה כמו שומר שכר על הפיקדון הזה.

"היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות, אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה, אעפ"י שהם צרורים, מותר לו להשתמש בהם; לפיכך נעשה עליהם שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה אפילו קודם שנשתמש בהם. ואם כבר נשתמש בהם, חייב גם באונסים אפילו אחר שהחזירם למקומם, עד שיחזירם לבעליהם. ואם היו המעות צרורים וחתומים, או קשורים קשר משונה, לא ישתמש בהם, לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן. ואם הופקדו אצל בעל הבית, אפילו הם מותרים, לא ישתמש בהם; לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן, והוא שיטמנה בקרקע כמו שנתבאר" (שו"ע רצב ז).

המפקיד ספר תורה אצל חברו

מי שהפקידו אצלו ספר לא יכול להשתמש בו. "המפקיד ספר תורה אצל חבירו, גוללו פעם אחת לי"ב חדש. ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו, מותר; אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא. והוא הדין שאר ספרים. ואם פתח (וקרא) וגלל בגלל עצמו, הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים".

והוסיף הרמ"א "והני מילי בעם הארץ; אבל תלמיד חכם שאין לו ספר כיוצא בזה, מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו" (שו"ע רצב כ). והביא על זה הבית יוסף בשם המרדכי "ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב' שאין לבזות מי שגונב דברי תורה ומעתיקן" (עי' ילקוט שמעוני סי' תתקלט, על משלי ו ל).

שומר שכר, שוכר ושואל

חייב בגניבה ואבדה

"שונה שומר שכר משומר חינם ששומר שכר חייב גם בגניבה ואבידה. ויש אומרים שאפילו שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה, שאי אפשר לגנבם משם אם לא ע"י מחילות, או נם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו, או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה וכל כיוצא בזה – חייב. ואפילו הקיפו חומה של ברזל. ואפילו אם אילו היה שם לא היה יכול להציל, חייב בגניבה ואבידה, אלא אם כן היה שם ולא היה יכול להציל" (שו"ע שג א-ב). ולדעת הגר"א (ס"ק ד) זה נקרא אונס ופטור.

באו שודדים – פטור

שומר שכר פטור מאונס. ולכן אם באו שודדים לגנוב את החפץ שהוא שומר עליו – פטור. ואפילו אם יש לו נשק והוא יכול להילחם בשודדים פטור, "לפי שהליסטים מוסר נפשו יותר" (שג ג).

וכן אם הייתה שריפה ונשרף החפץ שהוא שומר עליו בשכר, פטור כי זה נחשב אונס. ושומר שכר פטור באונסים. ובלבד שהשומר יודע בוודאות שהחפץ נשרף או היה בבית הנשרף בעת השריפה. אבל אם יכול להיות שגנבו אותו קודם, לא יכול להינצל בשבועה.

שני זאבים – אונס; שני כלבים – אינם אונס

כך כתב השו"ע: "רועה שבאו זאבים וטרפו ממנו, אם היה זאב אחד – אינו אונס אפילו בשעת משלחת זאבים. ואם היו שני זאבים – הרי זה אונס. שני כלבים – אינם אונס אפילו באו משתי רוחות. היו יותר על שנים – הרי זה אונס" (שג ד).

והוסיף השו"ע "יש מי שאומר דכל מה דאמרינן דלא הוי אונס דוקא בשלא השתדל להציל, אבל אם השתדל להציל ולא יוכל, אין לך אונס גדול מזה, ונשבע על זה, ונפטר" (שג ה). אפילו אם מדובר בזאב או בכלב אחד.

הלך למקום סכנה

אם התנפלו עליו אריה, דב, נמר, ברדלס או נחש – הרי זה אונס. ואם אדם הלך מעצמו למקום סכנה זה והתנפלו עליו בעלי החיים הללו וטרפו את הכבש או את הפרה שהייתה שמורה בידו – הרי הוא חייב (שג ו( שזה דבר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס – שחייב.

פועל כשומר שכר

כל פועל הוא כשומר שכר. ולכן "המעביר חבית ממקום למקום בשכר, ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן, אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו. ולפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה" (שו"ע ד"ש א).

האומנים – שומרי שכר

אדם ששם את המכונית שלו במוסך לתיקון, וכן מי שמסר את החליפה שלו למכבסה או כל חפץ אחר לאומן שיתקן אותו, הרי האומן כמו שומר שכר. כך נאמר במשנה (ב"מ פ:) וביארה הגמ' הטעם שנעשה שומר שכר, בהנאה שהוא בחר בו כאומן ולא באדם אחר. וכן פסק השו"ע "כל האומנים שומרי שכר הם. וכולם שאמרו: טול את שלך והבא מעות, או שאמר ליה האומן: גמרתיו, ולא לקחו הבעלים הכלי, הרי האומן שומר חנם. אבל אם אמר האומן: הבא מעות וטול את שלך, עדיין הוא שומר שכר, כמו שהיה" (שו"ע שו א).

קלקל מכשיר לחברו

מי שביקש לתקן מכשיר לחברו והתקלקל המכשיר, אם הוא אומן – הרי הוא אנוס ופטור. אבל אם אינו אומן ורק ניסה את מזלו והתקלקל המכשיר, הרי הוא חייב (ב"מ צט: שו"ע שו ז).

שמור לי ואשמור לך

"אמר ליה: שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר, כולם נעשו שומרי שכר זה לזה" (שה ו).

שומר אבדה

נחלקו האמוראים האם המוצא אבדה מתחייב בשמירתה ברמת שומר שכר, או שמא חיוביו הם רק כשומר חינם (בבא מציעא כט ע"א). האחרונים הכריעו שהדבר מוגדר כספק בדין כיצד לפסוק, האם הוא שומר חינם או שומר שכר. וזה "ספיקא דדינא" שלא מחייבים את המאבד לשלם. אך אם בעל האבידה "תפס" מממונו של המוצא כסף כנגד אבידתו אין מוציאין ממנו.

שוכר כשומר שכר

שוכר הוא זה ששוכר את רכוש חברו לשימושו, כגון מכונית או כל כלי עבודה אחר, ומשלם עליו כסף. ודינו כמו שומר שכר שחייב בגניבה ואבדה ופטור מאונס (שז א). ואסור לו להשכיר את החפץ למישהו אחר אף שהוא משלם עליו שכר מלא.

שואל חייב באונסים

שואל הוא זה שמשתמש ברכוש חברו ברשותו אבל לא משלם עליו, כמו המבקש משכנו כלי עבודה לצורך עבודה בביתו, והוא חייב בכל אפילו אם התקלקל המכשיר באונס (שמ א). כמובן שאין השואל רשאי להשאיל את החפץ לחבר אחר.

"אין השואל רשאי להשאיל, אפילו שאל ספר תורה, שעושה מצוה בשאלתו, אינו רשאי להשאיל לאחרים; ואם השאיל לאחרים, אפילו נתקלקל מחמת המלאכה ששאלו בשבילה, חייב" (שמב א).

היה המשאיל עם השואל – פטור

"היה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הדבר השאול, אפילו נגנב או נאבד בפשיעה, פטור, שנאמר: 'אם בעליו עמו לא ישלם' (שמות כב, יד) לא שנא היה עמו בשאלה שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו, לא שנא היה עמו בשכירות שהשכיר עצמו לו, לא שנא היה עמו באותה מלאכה של הדבר השאול, לא שנא במלאכה אחרת" (שמו א). ודבר זה נכון בכל השומרים, כמו שנאמר לעיל.

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt