בס"ד

 

קול צופייך, פרשת תצווה תשע"ד, גליון מס' 708

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו

שיעור זה נכתב בעקבות שיעור שניתן ע"י הרב יעקב גורביץ שליט"א, מומחה לבדיקות שעטנז, בבית המדרש.

משכן – לפני ה'

בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ – לִפְנֵי ה'

המשכן, המקדש והכוהנים העובדים בו מחברים בינינו לבין אלוקים. בפרשתנו, פרשת "תצווה", מופיעות המילים "לִפְנֵי ה'" לא פחות מ-14 פעמים. לומר לך שכאשר בית-המקדש בנוי – אנחנו נמצאים לפני ה' יתברך יותר מאשר בכל מקום אחר.

בבית-המקדש הזה יש חיבור גדול של עם ישראל עם ה' יתברך. כך אומר הפסוק: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי". לא רק לצורך התוועדות של משה עם ה', לדבר אתו, אלא לצורך התוועדות של כל ישראל כולם עם ה' יתברך. "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם".

מתרחקים מימי החומה והמגדל

הגמרא (ברכות לב ע"ב) אומרת על זה: "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה וכו' וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ד) 'וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל, וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר'". בימינו אנחנו מתקרבים לבית-המקדש, והחומה הזאת הולכת ומתפרקת.

אין הכוהנים לובשין אלא צמר ופשתים

הלכות כלי המקדש והעובדים בו

חלק מרכזי מבית-המקדש הוא העובדים בו. ברמב"ם יש קבוצת הלכות שלמה שנקראת "הלכות כלי המקדש והעובדים בו". אין משמעות לבית-מקדש בלי הכוהנים והלוויים העובדים בו, וכוהן שעבד בלי הבגדים המיוחדים לו – הרי הוא כזר.

בגדי כוהן רגיל הם שעטנז. שבגדיו "הם ארבעה כלים. כתונת ומכנסים ומגבעות ואבנט. וארבעתן של פשתן לבנים וחוטן כפול ששה. והאבנט לבדו רקום בצמר". אבנט זה הוא שעטנז (רמב"ם, הלכות כלי המקדש ח). בגדי הכוהנים עם השעטנז הם חלק מהעבודה במקדש ובמשכן שמחברת שמים וארץ (רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק י).

תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר

כך גם בגדי כוהן גדול, שחלקם עשויים "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר". כך כתב הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ח יב-יד): "וכל מקום שנאמר בתורה 'שֵׁשׁ' או 'בד' – הוא הפשתים והוא הבוּץ. ו'תְּכֵלֶת' האמורה בכל מקום – היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל. ה'אַרְגָּמָן' – הוא הצמר הצבוע אדום. ו'תוֹלַעַת שָׁנִי' הוא הצמר הצבוע בתולעת". אם כן "אין הכהנים לובשין לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד".

ולמה נקרא הפשתן "שֵׁשׁ" או "שֵׁשׁ מָשְׁזָר"? בגלל צורת האריגה שלו: "כל מקום שנאמר בתורה 'שֵׁשׁ' או 'שֵׁשׁ מָשְׁזָר' – צריך שיהיה החוט כפול ששה. ומקום שנאמר 'בד' אם היה חוט אחד לבדו – כשר, ומצוה מן המובחר שיהיה כפול ששה. ומקום שנאמר בו 'מָשְׁזָר' בלבד – צריך שיהיה חוטן כפול שמנה".

שעטנז מחבר ושעטנז מפריד

בבגדי הכוהנים בבית-המקדש, השעטנז מחבר שמים וארץ. ואילו בבגדים אחרים שעטנז מפריד אותנו מה' יתברך. כך כתב בספר "שפתי כהן" (על ויקרא יט יט) "כתב הריקאנטי ז"ל מצאתי לחכמי הקבלה שפירשו שיש שטן אחד ממונה על מי שלובש שעטנז ויכול להזיקו, ואותיות שעטנז שטן עז, ועל כן אותיות שעטנ"ז ג"ץ בספר תורה יש עליהן תגין, כדי להורות שהמתעסק בתורה ניצול מהמקטרג ההוא שהוא מלאך המות ותגן עליו וכו'. ויש מפרשים כי שעטנז רומז לשתי מדות שיש למעלה מן המקטרגים על ישראל והקב"ה מפרידם זה מזה שלא יתחברו לעולם להזכיר עוונותיהם של ישראל, והלובש שעטנז מחבר הכוחות הללו לעכב תפילתן של ישראל. ואמרו כי הלובש שעטנז בתפילתו, סנדלפון המלאך הקושר כתרים להקב"ה מתפילתן של ישראל אינו מקבל תפילתו עם שאר תפילות".

רק בבגדי מצווה של כוהן או בציצית שיש בה תכלת אפשר לשים צמר ופשתים (לא בימינו), להתגבר על הכוחות המזיקים הללו להביאם לקדושה בעוצמה רבה, כמו משה שלקח את הנחש והפכו למטה שיעשה בו את האותות לפני פרעה להוציאם ממצרים.

וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ

צמר כבשים, ולא צמר עזים, ארנבות או גמלים

בשני מקומות הזהירה התורה על איסור שעטנז. בספר ויקרא (יט) כתוב: "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". ובספר דברים (כב) "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו".

הגמרא וה"שולחן ערוך" (יו"ד רחצ) מפרשים ש"צמר" הוא צמר רחלים או כבשים. "אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכל שאר מינים – מותרים בפשתן". ולכן צמר קשמיר ומוהר, שבא מעזים – מותר לארוג וללבוש יחד עם הפשתן.

גם צמר גמלים הנקרא "אלפקה" וצמר ארנבות הנקרא "אנגורה" מותר, אע"פ שזה צמר. כי רק צמר כבשים אסור עם פשתן. אמנם בגלל מחירו היקר של צמר הקשמיר וכדומה, פעמים רבות היצרנים מערבים צמר אנגורה אם צמר כבשים, ולפעמים הוא בטל ברוב בתהליך הייצור. לכן צריך לקרוא היטב את התווית לראות שלא כתוב "קשמיר עם צמר". כי אם יש במוצר זה אפילו חוט אחד של פשתן – הרי הוא אסור בלבישה.

פשתן – ולא קנבוס או משי או כותנה

כשהתורה אומרת "פשתן", מדובר על צמח שנקרא באנגלית Flax (פלקס). לצורך יצירת החוטים מקלפים את הקליפה הירוקה של גבעול הצמח ומוציאים מתוכו את הסיבים החזקים שנמצאים לאורכו. מעבדים אותם לחוטים ומייצרים מהם חוטים לאריגת בגדים.

על רחב נאמר שהיא הסתירה את המרגלים בפשתי העץ הערוכים לה על הגג. שם היא השרתה את הגבעולים על מנת שיישארו לה רק סיבים. סיבים אלו הם ארוכים וחזקים, ולכן משתמשים בהם היום בכל המקומות שרוצים לחזק את הבגד.

דומים לפשתן ואינם פשתן

יש שלושה צמחים שדומים לפשתן, אך אינם פשתן: א] כותנה – הכותנה באה גם היא מצמח, אבל ההפקה של החוטים הפוכה מפשתן. בכותנה זורקים את הגבעול, ומהפרח הלבן עולים כדורי הכותנה שמהם עושים חולצות לבנות, פיג'מות, כיפות, גופיות ותחתונים לבנים, בגדי ג'ינס וכד'. הכותנה אינה פשתן ואינה שעטנז, אבל לפעמים מערבים את הכותנה עם חומרים אחרים ולכן חשוב לקרוא היטב את התווית.

ב] קנבוס ויוטה – מופקים מהגבעול כמו פשתן, אבל הם לא פשתן ומותרים מן התורה ביחד עם הצמר. גם הם אריגים חזקים והם נמצאים בדרך כלל בצד האחורי של השטיח (קנביס הוא צמח שאסור לגדל אותו בחלק מהמדינות, כיוון שמהפרחים שלו מפיקים את הסם הנקרא חשיש או מריחואנה).

ג] רמי – נקרא גם פשתן סיני. הוא לא נקרא פשתן לעניין שעטנז ומותר עם צמר. יש מקומות בסין שמשתמשים בשם הזה גם לפשתן, ולכן צריך לבדוק היטב כשכתוב על התווית "רמי" שזה אכן רמי ולא פשתן.

סיבים מותרים

סיבי משי – משי מגיע מתולעים, שבדרך כלל מגדלים אותם בסין. התולעים מכסים את עצמם בחוטים ומעבדים אותם כמו רוב הסיבים האחרים, אם כי יותר בעדינות. חוטי המשי הללו יקרים, עושים מהם עניבות או בגדי נשים יקרים. בגדים אלו אינם אסורים בתערובת צמר, אבל צריך להיזהר משום מראית עין. שלא ייראה כאילו מערבים אותם עם צמר, כי לעתים הם נראים כמו פשתן. כמו כן חשוב לבדוק את פנים העניבות, שלא מכניסים בהן פשתן לייצוב וחיזוק. כמו כן חשוב לבדוק את פנים העניבות שיש בהן משי ופשתן, לוודא שלא מכניסים בהן צמר לייצוב וחיזוק.

סיבים סינטטיים – סיבים סינטטיים באים מנפט. ביניהם יש פוליאסטר, ניילון, לייקרה, אקרילן וכדומה. כולם על בסיס פלסטיק. כמובן שאין בהם שעטנז, אבל לא כולם מאה אחוז סינטטיים. היצרנים נוטים לערבב אותם עם צמר או עם פשתן על מנת להוזיל את מחיר המוצר. לכן גם כאן צריך לשים לב היטב מה כתוב על התווית.

בהקשר זה סיפר הרב גורביץ שליט"א, כי פעם הגיעה אליו אישה לבדיקה של שמלה שהייתה עשויה שני חלקים, החלק האחד היה תערובת של חוט סינטטי עם צמר והחלק האחר תערובת חוט סינטטי עם פשתן. הכיתוב היה "cotton", והיא הייתה בטוחה שהבגד שלה הוא כותנה. אבל האמת היא שהשם של רשת החנויות היה "כיתן", וזה לא העיד על הרכב המוצר.

שעטנ"ז – שוע, טווי, נוז

הגמרא (יבמות ה ע"ב) מסבירה את המילה "שעטנז" כמילה שרומזת לשלושה תהליכים שעובר הסיב עד שהוא ראוי לשימוש בני-אדם. במלאכות שבת מוזכרות המלאכות של הצמר, והן נכונות ברובן לרוב הסיבים. "הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת".

"שוע" – וְהַמְנַפְּצוֹ

שוע היא מלאכת הניפוץ. בימינו היא נעשית על-ידי סירוק הסיבים במסרקי ברזל קטנים ביתיים או במסרקי ברזל ענק לתעשייה. בעבר היו עושים את העבודה הזאת באמצעות  ניפוץ במחבט. הסירוק נעשה בכל סוגי הסיבים. גם פשתן וגם צמר, גם כותנה וכל האחרים. הוא מפרק את הסיבים שקשורים ומסובכים זה עם זה והופך אותם לסיבים דקיקים וחלקים (שוע – חלק).

סירוק של סיבי פשתן וצמר יחד והפיכתם לסיבים מעורבבים הוא איסור תורה. וצריך לשים לב, כי היום במפעלים הגדולים עובדים עם מכונות סירוק ענקיות מקיר לקיר. יום אחד מסרקים צמר, ולמחרת מסרקים פשתן, ואף אחד לא מנקה מיום ליום את מיליוני שיני הסירוק. לכן צריך פיקוח.

הסיבים הללו אסורים אפילו אם לא טווים אותם אחר כך ורק עושים מהם לֶבֶד שעשוי רק מסיבים דחוסים. שהרי התהליך עשיית הלֶבֶד היא דחיסת סיבים ומים. במקום שהחוטים יהיו ארוגים שתי-וערב, הם מתחברים על-ידי אדי המים והדחיסות של הסיבים. לֶבֶד זה הוא קשיח, שלא כמו אריג הצמר שהוא גמיש ורך. מהלֶבֶד עושים צווארון לחליפות, ומצוי מאוד שיש בו שעטנז כי יש שתי שכבות, אחת של צמר ואחת של פשתן. עם זאת אין בעיה של שעטנז בכובעים של בחורי ישיבה, כיוון שהכובעים הללו עשויים בדרך כלל מצמר ארנבות.

"טווי" – וְהַטּוֹוֶה

במלאכת הטווייה הופכים את הסיבים שנופצו לחוט. בעבר היו עושים כן על-ידי כישור ביתי שמסתובב ומסובב חוט. היו מוסיפים לחוט המסתובב כל פעם עוד קצת סיבים, הם היו מתחברים על-ידי הסיבוב לחוט וכך הוא מתארך והולך. הפעולה הזאת נעשית בדרך כלל בצורה מכנית, והיא הכרחית לכל הסיבים.

אם משלבים בטווייה סיבי פשתן עם סיבי צמר, הסיב הזה אסור בלבישה. אפילו אם לא אורגים אותו אחר כך, ורק משתמשים בו בתור חוט לצורך לבישה.

"נוז" –  וְהָאוֹרֵג או הַקּוֹשֵׁר

את החוטים שיצאו מהטווייה אורגים בתוך בגד בצורות שונות. יש אפשרות שהצמר יהיה השתי והפשתן יהיה הערב. אפשר לשלב אותם שורות-שורות לצורך יופי. אפשר לעשות בגד צמר עם קישוט פשתן, או בגד פשתן עם קישוט צמר, בדומה לזה שהיה באבנטים של הכוהנים. בכולם התוצרת היא שעטנז שאסור בלבישה מהתורה.

חיבור שאינו במקומו

ב"שולחן ערוך" (יורה דעה הלכות כלאי בגדים סימן ש סעיף א) נכתב: "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם, אסור משום כלאים. כיצד, צמר ופשתן שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים, או שטרפן וטווה אותם כאחד, וארג בגד מטווי זה, או שתפר בגד צמר בשל פשתן, אפילו תפרן בחוטי משי וקנבוס, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר, או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן – הרי זה כלאים".

כתב הרמב"ם: "ומנין שכל איסורין אלו של תורה? שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית. והציצית חוטין קשורין בלבד הן. מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים" (הלכות כלאים פרק י הלכה ד).

מותר בהנאה, אסור בלבישה

בשונה מתערובת בשר וחלב, שאסורה גם בהנאה, ובשונה מתערובת של זרעים שאסור לזרוע ולקיים כלאיים, מותר לעשות בד שיש בו כלאיים ולהשתמש בו, אבל לא לצורך בגד שלובשים אותו. בתורה נאמר: "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" או "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו". מכאן למדו חכמים שאין איסור לאדם לארוג שעטנז או להשתמש בו כמו תמונה בביתו או כאוהל. כל האיסור הוא רק בלבישה או כשהוא עולה עלינו ("שולחן ערוך" יו"ד שד).

כמובן שצריך להיזהר לא להכשיל אחרים בלבישה כזאת, שהיא איסור דאורייתא. אבל עיקר האיסור הוא בלבוש ולא בייצור הבגד.

מצעות של כלאיים

כותבים ה"שולחן ערוך" והרמ"א (שא א): "מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר: 'לא יעלה עליך' אבל אתה מציעו תחתיך. וכן מותר להעלותם עליו שלא בדרך חמום, כגון לפרוס עליו אהל של כלאים וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה, כדי להעמיד החום, דאינו אסור אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חמום".

לפי זה מותר מן התורה ללכת יחף על שטיח שיש בו שעטנז או לשבת על ספה שיש בה שעטנז. אמנם חכמים גזרו על ספה או על שטיח במקרה שאדם שוקע בתוך שטיח או ספה שיש בה שעטנז, כי השעטנז הזה עוטף אותו במקצת. "במה דברים אמורים? ברכין (ספה רכה או שטיח רך) כגון יריעות ושמלות אבל כרים וכסתות שהם קשים וליכא למיחש שמא תכרך נימא עליו – מותר לישן עליהם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם". גם הקשים הללו, אם הם מונחים על גבי משהו רך – הם הופכים להיות כמוהו ואסורים.

ספק דרבנן לקולא

במצב של ספק, כגון שאדם הולך למלון ולא יודע ממה עשוי המזרן או הספה או הכיסא, הכלל הוא ספק דרבנן לקולא. בפרט אם אדם דורך על שטיח כשלרגליו גרביים או נעלי-בית, ואין לו המגע ישיר עם השטיח והספה שהיא ספק שעטנז. לעומת זאת, אם יש לאדם ספק על מעיל אם הוא שעטנז או לא, מדובר בספק תורה, שהרי לבישת שעטנז היא איסור מהתורה, וכל ספק תורה – צריך להחמיר בו עד שיבדקנו.

כך כתב ה"שולחן ערוך" (יו"ד שב ב) "הלוקח כלי צמר מהעובדי כוכבים, צריך לבדקן יפה יפה, שמא הם תפורים בפשתן. ואפילו אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו שתפרן בקנבוס –  אינו נאמן". ומסיים ה"שולחן ערוך" ואומר: "וישראל החשוד לתפור כלאים, דינו כעובד כוכבים".

תיקונים לא מקובלים

בהלכה זו כתב ה"שולחן ערוך": "ובמקומות שהפשתן ביוקר מן הקנבוס – יש לסמוך להתיר". ולכן אם אדם מסר לחייט שתיקן במכונת תפירה ולא יודע באיזה חוט הוא השתמש לצורך התיקון, מכיוון שחוט פשתן הוא עבה מאוד, לא סביר שהוא השתמש בזה בתוך מכונת תפירה, אלא בחוט ניילון.

אבל במקרה שנותנים לתופרת לסגור שסע בחצאית צמר, החצאית יכולה להיאסר בלבישה אם התופרת תשלב בד פשתן בחצאית הצמר, או אם היא תתפור את התיקון בחוט פשתן. קורה שגם תופרות דתיות לא חושבות על כך, ולכן בכל פעם שמוסרים בגד לתיקון, צריך לברר מה סוג החוט שתופרים אתו.

חיזוקים ללובשי חליפות

גם במקום שפשתן יקר יותר, יש חשש סביר שהתופר ירצה להוציא מתחת ידו מוצר טוב, ולכן ישים פשתן במקומות מועדים לפורענות כדי שהמוצר יהיה חזק. כמו כן יש חשש שהיצרן יתפור קישוט מפשתן שנותן מראה מיוחד של חוט ייחודי. לפעמים הבגד הוא מפשתן והיצרן רוצה קישוט מצמר, שהוא יוצר ניגודיות למראה הבגד והקישוט ניכר.

בכל חליפה ומעיל יש נקודות לחץ שבהם היצרנים שמים לפעמים חוטים או בדים מפשתן, שהם חזקים יותר. לדוגמה, המתלה של החליפה הוא נקודת לחץ. תולים עליו את החליפה והוא עלול להיקרע. היצרן רוצה לחזק אותו מהצד השני עם בד חזק, ולצורך זה משתמשים לפעמים בפשתן. לעתים מחזקים את השרוול בעזרת חוט של פשתן, וכן את הלולאה, כדי שתהיה חזקה. כמו כן יש שתופרים את הכפתורים בחוטי פשתן, ויש שמחזקים את הכיס בפשתן.

שעטנז תוצרת הארץ

סיפר הרב גורביץ שליט"א, כי בבדיקות שעשו לחליפות שנקנו בארץ הם מצאו מעיל צמר שנקנה ב"זארה" שהלולאות היו מפשתן. עוד היו להם ארבעה סוגים של מכנסי בר-מצווה, שרק הלולאות היו מפשתן וגרמו לאיסור שעטנז מהתורה. צריך לזכור כי בחליפה פשוטה יש במכנסיים 15 נקודות לחץ שצריכות בדיקה, ובמעיל יותר מ-50 מקומות שצריכים בדיקה. גם חליפות שכתוב עליהן כי הן מאה אחוז מבד סינטטי צריכות בדיקה, כיוון שהחוק מחייב לכתוב את הרכב הבד החיצוני, אבל לא את הרכב הלולאות והכפתורים וכדומה. פעם קנו בחנות "גולף" בגד שכתוב עליו מאה אחוז פשתן, וכשבדקו מצאו שהרקמה הייתה מצמר.

כתפיים רחבות וזולות

את כריות הכתפיים של החליפה אפשר לעשות מכותנה, אבל לפעמים משתמשים במוצר יותר זול שעשוי משאריות סמרטוטים שמכניסים לתוך הכרית. שם יכול להיות חוט פשתן בחליפת הצמר, או להפך. לפעמים המילוי של המעיל עשוי גם הוא משאריות בדים.

בכל מקרה שבבדיקה מוצאים שהמילוי או הכתפיות וכדומה הם מפשתן, אפשר לתקן. אבל אם הבד עצמו עשוי צמר ופשתים ביחד, אין אפשרות לתקן. הארגון הבין-לאומי של הצמר בעולם מפרסם את מוצריו, ומתוך שמונה סוגי בד שהוא ממליץ עליהם, שלושה הם צמר ופשתים ביחד. אם מוצאים תערובת צמר ופשתים בבד עצמו, אי-אפשר להציל את הבגד. אבל לרוב מדובר בשילוב של פשתן ליד הבד ואפשר לתקן.

כללים מועילים

להלן כמה כללים שיעזרו לנו להיזהר ולהימנע מלבישת שעטנז:

א] חליפות ומעילי חורף של גברים, נשים וילדים תמיד צריכות בדיקה, בגלל המילוי וכל התוספות בפנים. לפי החוק הבין-לאומי, פחות מ-5% מרכיבי הבד לא צריך לציין על התווית. לכן התוספות יכולות להיות שעטנז.

ב] לבדוק את התווית. אם כתוב שהבגד מכיל צמר, צריך לבדוק שאין בתווית גם פשתן. אם כתוב פשתן, פלקס, צריך לבדוק שאין בתווית גם צמר. ואולם אי-אפשר לסמוך על התווית.

ג] אם יש תערובת סיבים FIBER OTHER, או ראשי תיבות OF, או ס"א (סיבים אחרים), זה אומר שיש תערובת, וצריך בדיקה במעבדה.

ד] בגד שיש לו מראה פשתן, TWEED , בד שעובי החוט הוא לא אחיד, פעם הוא עבה ופעם הוא דק – זה מראה פשתן. כמו כן בגד שיש עליו נקודות לבנות בקו, זה מראה פשתן. ברגע שיש מראה פשתן, צריך בדיקה. כי על-פי החוק הבין-לאומי כשיש אחוז קטן של פשתן לא חייבים להודיע.

הרב גורביץ שליט"א אומר כי מניסיונו, על-ידי ארבעת הכללים האלה אפשר לגלות 99% מהשעטנז. הסיכוי שתהיה גם טעות בתווית שייכתב גם צמר וגם פשתן ביחד הוא מיעוט שאינו מצוי, ולא צריך לחשוש לו על-פי ההלכה למרות שהוא יכול לקרות. הוא הביא כדוגמה מקרה בבדיקת חצאית צמר שנקנתה במאה שערים, ונמצא שהכיס של החצאית היה עם תערובת פשתן. בלונדון נבדקו בגדים של אישה, ונמצא שהקישוט בבגד של צמר היה עשוי מפשתן.

תווית של שעטנז

כשם שאסור להאכיל ילד במאכל לא כשר, כך אסור להלביש אותו בבגד שאינו כשר. פעם נמצא בגד ילדים שנקנה בחנות "שילב" שכתוב על התווית צמר ואקרילן, אבל התווית עצמה הייתה מפשתן וזה גרם לשעטנז. כך כתב ה"שולחן ערוך" (סימן שא  טו): "אותות שעושים הכובסים והגרדים בבגדים כדי שיהיה מכיר כל אחד את שלו – אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור, אע"פ שאינו חשוב אצלו".

זהירות בתחפושות

לסיום נזכיר כי גם בתחפושות יש איסור כלאיים. לכן צריך לבדוק היטב את המרכיבים של כל תחפושת. ובמיוחד לשים לב לכובעים של חיילי רוסיה, שיש בהם פעמים רבות לֶבֶד או פשתן שנועד לייצב את הכובע, ואם יש בו גם צמר וגם פשתן הרי הוא נאסר.

כמובן חשוב להזכיר כי אם אדם לובש כובע פשתן וחולצת צמר, אין הדבר נחשב לכלאיים. אבל אם הוא גורב שני זוגות גרביים, אחד מצמר ואחד מפשתן, יש אומרים שהוא עובר על שעטנז, למרות שהם לא תפורים זה בזה, כיוון שאי-אפשר להוציא אחד בלי השני. אמנם בחלוק אחד של צמר ואחר של פשתן שלובשים זה על זה ואפשר להוציא אחד בלי השני אפילו בדוחק – אין כלאיים (רמ"א יו"ד ש' ד', וראה ש"ך וט"ז שם וראה שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן קעב).

כלאיים עם טעם

יש אומרים כי הסיפור של איסור כלאיים קשור לקין והבל. קין הקריב פשתן והבל הקריב כבשים עם צמר, והקרבן היה במקום המקדש העתידי. מחוסר ההתאמה ביניהם התחילה מריבת אחים שגרמה לרצח הראשון בעולם.

בבית-המקדש, שייבנה בע"ה בקרוב, יהיה אפשר לקרב בין האחים הרחוקים האלה ולהביא שלום בעולם. לכן בגדי כוהנים צריכים להיות צמר ופשתים. כן בציצית עם תכלת (לא בימינו), שהיא מעין התכלת של הכוהנים שעובדים בבית-המקדש.

על זה התנבא הנביא ישעיה (ב א), על בית-המקדש ועל ימות המשיח: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". יהי רצון שתחזינה עינינו במהרה בימינו אמן.

בשאלות שקשורות לנושא זה או לבדיקות אפשר להתקשר ל-052-6334417

סיפורים על מרן הרב זצ"ל:

   על כיסאו לא ישב

באחת הנסיעות של הרב זצ"ל לרוסיה, כדי להשתתף בכנס חשוב, נכנס הרב לאולם שבו התקיים האירוע, לאחר שכל המשתתפים תפסו את מקומותיהם והתיישבו. היו שם הרבה רבנים, וכולם המתינו לכניסתו של הרב.

בכניסתו, הביאו לרב כיסא גדול ומרופד, אך הוא נותר לעמוד ולא ישב. הוא נזכר, שלפני שנים רבות הוא למד באחד מספרי השאלות והתשובות, כי הרבנים ברוסיה היו נזהרים שלא לנסוע עם עגלונים גויים, מפני שהיו רגילים ברוסיה לעשות כרים וכסתות משעטנז. וגם כשהיו נוסעים ברכבת, לא היו יושבים במחלקה הראשונה, שם היו כסאות מרופדים, אלא במחלקה השלישית והצפופה, שהיו הכיסאות מעץ וללא ריפוד. לפיכך, חשש לשבת על כיסא מרופד שמייצרים אותו ברוסיה.

ראה האיש האחראי על כללי הטקס שהרב ממאן לשבת, והוא סבר לתומו שהרב חושש שהכיסא אינו מספיק חזק. ניגש הפקיד הרוסי לשכנעו ואמר: "אל ידאג כבוד הרב, שכן הכיסאות שלנו ידועים באיכותם ובחוסנם. אנחנו מחזקים את הקצוות של הריפודים בפשטן עם צמר, וזה מעניק יציבות לכיסא כולו". כאשר שמע הרב מפי המתורגמן את שאמר האחראי, הורה לכל הרבנים שיקומו מכיסאותיהם והמתינו עד שהכניסו כיסאות ללא ריפוד עבור כולם.

 

וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא

סיפר הרב אברהם דוד, רב קהילה בלונדון, כי כשהרב זצ"ל שהה באנגלייה זה היה בתקופת החורף הקשה. הם הציעו לרב מעיל, אבל הוא לא רצה ללבוש אותו מטעמים שלו. באותו יום ירד גשם עז, אבל הרב הגיע לבית הכנסת יבש לגמרי. זה פלא גדול, שכן כל מי שהגיע אחריו הגיע רטוב עד לשד עצמותיו.

סיפור דומה מספרת הרבנית צביה אליהו שתחיה, על ביקור שהיה להם בקנדה בקהילות היהודיות בשבת. וכך מספרת הרבנית: ירד גשם זלעפות, והמרחק בין המקום בו שהינו לבית הכנסת, היה גדול. הביאו לרב זצ"ל מעיל, אך הרב סירב ללבוש אותו כי חשש משעטנז. הרב ראה שדאגתי לו ואמר לי לא לדאוג. ובאמת כשהרב הגיע לבית הכנסת הוא היה כולו יבש…