המלחמה בעזה

מלחמת מצווה

ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם

המלחמה בחמאס היא מלחמת מצווה. "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם מלכים פרק ה א). ואין לך צר שקם על ישראל בשנים האחרונות כמו החמאס בעזה שחרט על דגלו להשמיד את עם ישראל כמו המן והיטלר הארורים. ובשעה שנרדמנו בשמירה יצאו אלפי מחבלים וטבחו ושרפו חיים ילדים ומבוגרים, שחטו ואנסו באכזריות שאין למעלה ממנה.

החובה להילחם בשונאי ישראל הללו היא מצוות עשה מהתורה, וכל אחד ואחד מהלוחמים שנלחמים בהם, וכן כל מי שמסייע במלחמה זו, מקיים מצוות עשה מן התורה.

מצוות מחיית עמלק בדורנו

לדעת הרה"ג יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, במלחמה על החמאס יש גם מצוות מחיית עמלק. הרה"ג סולובייצ'יק הביא את לשון הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה, שכתב בהלכה ד': "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם".

לעומת זאת בהלכה ה' העוסקת בעמלק כתב: "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". ושאל אביו: למה לא כתב בעמלק "וכבר אבד זכרם", הרי סנחריב שערבב את האומות ערבב גם אותם?

מכאן למדנו שמצוות מחיית עמלק נוהגת בכל הדורות, שבכל דור שרואים אומה ששונאת את ישראל ורוצה להשמידו כמו גרמניה או איראן יודעים שהוא מזרע עמלק ומצווה למחותו.

אמנת חמאס – עמלק

לפי דבריו, דין הערבים בעזה הוא כדין עמלק וצריכים לקיים בהם מצוות מחיית עמלק, שהרי הם כתבו באמנת החמאס להשמיד כל יהודי, ומעשיהם בשמחת תורה, רציחת תינוקות וילדים באכזריות והשמדת כל יהודי שנקרה בדרכם, לימדו שהם שונאי ישראל. על כן יש מצווה להילחם בהם מלחמת חורמה ואסור לנהל איתם שום משא ומתן של שלום. הם הרשעה בהתגלמותה ואין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמם ורשעתם מן העולם.

 

רפיון נורא בפיקוד הבכיר, עוצמה בחיילים ובקצינים

מנותקים מהאמת

הרפיון של מפקדי הצבא הבכירים גרם חילול השם נוראי בכל העולם. למעלה מאלף יהודים נשחטו ונטבחו, ולמעלה ממאה נשבו לאומה שפלה ואכזרית ביותר. בעקבות הטבח הרימו כל שונאי ישראל ראשם כי חשבו שהנה ישראל החזקה נחלשת ואפשר להשמידה כמו שהיה בשואה. לכו ונכחידם מגוי. רפיון מפקדי הצבא הבכירים המשיך גם ביום המלחמה הראשון שבו הם לא הפגיזו את עזה עד עפר ולא הדפו בתקיפות את הפורעים הללו אל מעבר לגבולות מדינת ישראל.

הרפיון הזה הוא חמור שבעתיים כשרואים את ההתראות הברורות של האלוף יצחק בריק שנדחו בזלזול על ידי המפקדים הממונים על הצבא. הם המשיכו לדחות בזחיחות את המידע הברור של המודיעין ושל גופי הביטחון האחרים, תוך שהם  שבויים בחלום שההתנתקות הביאה את השלום, ולא הבינו שהעולם מתנהל על פי נבואות השקר של מנהיגי השקר שלהם.

אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה

לעומת הפיקוד הבכיר של צה"ל, שעד רגע זה לא לקח שום אחריות על המחדל הנורא שלהם, עומדים מאות אלפי חיילים שהתגייסו במסירות נפש מהארץ ומחו"ל, צעירים חייבי גיוס ומבוגרים שכבר נפטרו מחובת הגיוס. ביניהם חתנים שיצאו מחופתם ולוחמים שהניחו אישה הרה בביתם בשביל להגן על ישראל מפני הרוצחים המתועבים. ממש כמו שכתוב כי "במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז ד).

פגשתי חיילים רבים שהיו יכולים בקלות להיפטר מחובתם, ובאמת מתברר ששיעור ההתנדבות למילואים הוא כ-150% מהמגויסים. כלומר הגיעו 50% יותר חיילים מצווי הגיוס שנשלחו. עם ישראל לא היה מוכן לשבת בביתו ולוותר על נקמת "דם עבדיך השפוך". באו להילחם על חילול כבוד עם ישראל.

מצווה לחזק את רוחם

כהן משיח – לא תירא מהם

גם כשהחיילים מבינים מעצמם את החובה להילחם ולהכרית את הרשע הזה מהעולם, יש חובה על פי ההלכה לחזק את רוחם. כך אומרת התורה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ).

שוטרים – לא ימס את לבב אחיו

אחרי הכהן באים השוטרים ואומרים כי מי שירא ורך הלבב ישוב לביתו, שחלילה לא ישבור את לב אחיו כלבבו. ומיהו הירא? "רבי עקיבא אומר כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו".

רש"י מביא את דעת ההלכה שאומרת כי בונה בית, נוטע כרם ונושא אישה פטורים  כדי שהירא מעבירה שבידו יוכל לחזור לביתו ולא ידעו כי הוא חוטא. יחשבו כי הוא חוזר בגלל הכרם, הבית או האישה (רש"י שם).

שרי צבאות – זוקפים את הנופלים ומחזקם בדברים

אחרי השוטרים באו שרי הצבאות שצריכים לעודד ולחזק את החיילים בדברים שלא ייחלשו. "זקפין – בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחילת נפילה – ניסה".

חיזוק רוח החיילים

כך החובה גם בימינו לחזק את רוחם של החיילים ללא הרף ולהתרחק מהפחדתם. וכך כתב הרמב"ם "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם" (רמב"ם מלכים ז).

חיזוק רוח האזרחים

ולא רק את רוח החיילים יש לחזק, אלא גם את רוח האנשים והנשים בבית, במיוחד בימינו שהקשר בין הבית לבין הלוחמים הוא כל כך הדוק, וההפחדה העצמית של האזרחים משפיעה על הלוחמים. לכן צריך מאוד להיזהר משמיעה ומצפייה בסרטי הערוצים שמבהילים ומחלישים את רוח האומה.

הזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה

מפשט לשון הפסוקים שהובאו לעיל נראה שהאיסור על הפחדה מתייחס רק לחיילים שמעורבים בלחימה, ואולם מלשון הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת נ"ח) אפשר ללמוד שהאיסור הוא על כולם בעת מלחמה: "שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד כנגד העם האחר, וכל מי שיסוג אחור ויברח, כבר עבר על לא תעשה".

בספר החינוך (מצוה תקכ"ה) כתב "משרשי המצוה שיש לכל אחד מישראל לשום לה' יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לה' ברוך הוא ולעמו". כי החוסן של האזרחים משפיע על הלוחמים.

מקור לכך שהאיסור הוא על כל העם נמצא בפרשת המרגלים. שם לא היה העם במצב מלחמה עם הכנענים. הם היו רחוקים מכך מאוד, ובכל זאת המרגלים נענשו מאוד, ועם ישראל נענש אתם בגלל שהפחיד את עצמו.

עיקר מי שזרע את הפחד היו המרגלים, והם נענשו יותר מכל ישראל. אבל כל מי שקיבל את הפחד הזה ישירות נענש, והם הגברים שהיו צריכים להיות לוחמים מבן עשרים שנה ומעלה. כתוצאה מזה הם לא זכו אחר כך להיכנס לארץ. ואולם עם ישראל כולו נענש יחד איתם בנדודים במדבר ארבעים שנה, כי גם הם היו שותפים במידת מה לרוח הרפיון שאחזה בעם.

 

מעלת החיילים – אין למעלה ממנה

כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם

כמו כן חייבים לדעת את מעלתם העצומה של הלוחמים, שכך כתב הרמב"ם שם על הלוחמים בכל ליבם ונפשם שהם זוכים לקרבת אלוקים גדולה מאוד, ולמעלות שאין למעלה מהם לבני בניהם עד עולם. "ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר "כי עָשֹֽׂה־יַעֲשֶׂה֩ ה֨' לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי־מִלְחֲמ֤וֹת ה֙' אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא־תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ: וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע" (שמואל א פרק כה, כח-כט – רמב"ם שם).

אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם

סיפר לי אב על בנו שנלחם לעצור את המחבלים ותוך כדי קרב נפצע קשה ברגלו. הוא המשיך להילחם כשהוא שוכב על הקרקע, אחר כך נפגע מכדור שחדר לראשו והמשיך להילחם ולהגן על עם ישראל כשהוא מדמם באופן קשה עד שהוכרע. תוך כדי לחימה הוא חיסל מחבלים רבים.

החייל הגיע פצוע אנוש לבית החולים מורדם ומונשם, ואביו שאל אותי האם צריך לומר עם הבן וידוי רגע לפני מותו. השבתי לו שבנו נמצא במקום הכי עליון גם כאן בעולם הזה וגם בעולמות העליונים. שום וידוי לא שייך למדרגה העליונה שהוא נמצא בה. עליו ועל חבריו נאמר אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם.

מעלה שאין גדולה ממנה

אנשים שדמי כל ישראל תלויין בהם. לוחמים שאילולי מסירות הנפש שלהם, היו הרוצחים השפלים מעזה טובחים יותר ממה שטבחו הגרמנים בעם ישראל ולא היה אחד מוחה בידם. הבטחת ה' על קיום עם ישראל באה בזכות מסירות הנפש שלהם, וזו זכות שאי אפשר לדבר עליה מרוב מעלתה.

מלחמה על ייחוד השם

חשוב גם להזכיר כי המלחמה הזאת היא מלחמה על כבוד ה'. שכך אמר משה לחלוצי הצבא שהם יוצאים לפני ה' למלחמה. (במדבר פרק לב) ומזכיר להם משה את הדברים הללו כמה פעמים וגם הם חוזרים על כך כמה וכמה פעמים. כי זה דבר שחייבים להזכירו תמיד. וכך אומר הרמב"ם "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה".

ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך

הכהן משוח המלחמה אומר לצבא לפני המלחמה (דברים כ, ד): "כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם".

נאמר כאן "כי ה' אלקיכם ההלך עמכם". ונאמר להלן: "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך" (דברים כג). הביטויים הללו הם ביטויים של קרבה גדולה. התורה משתמשת באותו ביטוי לתאר את הקרבה שהייתה לאדם הראשון בגן-עדן: "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום" (בראשית ג ח), וכן לתאר את הקרבה לאלוקים בעת הגאולה: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם". רש"י מסביר את הקרבה במילים: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר 'והייתי לכם לאלקים'".

נוכחות ארון הברית במחנה

המשנה אומרת כי נוכחות ה' במחנה נראית באמצעות ארון הברית: "'כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם' – זה מחנה הארון". נוכחות ארון הברית בקרב המחנה נועדה להזכיר לנו כי ה' מתהלך בינותינו. בדרך כלל אין לנו שום מגע עם הארון, רק כוהן גדול נכנס ביום הכיפורים לקודש הקדשים ורואה מקום הלוחות ושברי הלוחות. ואילו כאן כולנו נמצאים עם ארון העדות. לפעמים עם הארון שיש בו הלוחות, ובדרך כלל הארון שיש בו שברי הלוחות.

כמו מתן תורה

את קדושת המחנה ניתן לראות אף בדברי הגמרא (סוטה מב) על כהן משוח מלחמה: "משוח מלחמה, בשעה שהוא מדבר אל העם, בלשון הקדש היה מדבר, שנאמר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן' – זה כהן משוח מלחמה, 'ודבר אל העם' – בלשון הקדש".

הגמרא שואלת: מאיזה פסוק למדנו שהכוהן מדבר בלשון הקודש? ותשובתה: מהמילים "ודבר אל העם", שדומות למה שנאמר אצל משה במתן תורה: "משה ידבר והאלקים יעננו בקול". מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש.

גם הגמרא בירושלמי לומדת ממתן תורה שהכוהן מדבר בלשון הקודש, אבל מפסוק אחר. נאמר אצל כוהן משוח "ונגש הכהן". ונאמר במתן תורה: "ונגש משה אל הערפל". "מה לשם לשון הקודש, אף כאן לשון הקודש". כל זה בא ללמד שבמעמד הכוהן משוח מלחמה יש מהקדושה והשראת השכינה שהייתה במתן תורה.

דין מוות על כל השוחקים

גיבור אבל תמים

ממעשה שמשון אנו למדים כי יש דין מוות לכל השותפים בהתעללות של הפלישתים בגופות עם ישראל. כך מסופר על דלילה הפלישתית שמרמה את שמשון ארבע פעמים, שואלת אותו במה כוחו ואחר כך מנסה להסיר את כוחו, וכשכוחו לא סר היא מאשימה אותו שהוא רימה אותה.

במקום שהוא ישאל למה היא מנסה להסיר ממנו את כוחו, הוא מוותר לה ארבע פעמים, סולח לה למרות שמתגלית תרמיתה. כתוצאה מהוויתורים שלו היא ממשיכה ומחלישה אותו ומענה אותו ומוסרת אותו בידי מבקשי נפשו.

וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן

הם מנקרים את עיניו ומביאים אותו מול כל הצופים הפלישתים שנהנים לראות איך מתעללים בבני אדם. "וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן" (שופטים פרק טז). המדרש אומר כי באמת גם על הגג עמדו יותר משלושת אלפים, אלא שרק שלושת אלפים היו יכולים לראות את ההתעללות בשמשון (בראשית רבה ויחי פרשה צט).

דאעש בימי פלישתים ובימינו

כך היה בימי פלישתים שניצחו את שאול והתעללו בגופתו, כרתו את ראשו ותלו את גופתו על חומת בית שאן כדי להתפאר בהתעללות שלהם. "וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם: וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" (שמואל א לא).  ממש כמו הצאצאים הברברים שלהם שכרתו ראשים והתפארו בגופות השבוע ברחובות רצועת עזה.

לישועתך קיוויתי ה'

שמשון מתפלל על נקמה בכולם, אלה שרואים את קלונו ואלה שנמצאים מאחור.  אלה שעל הגג ואלה שבתוך הבית. "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי אלהים זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים". חכמינו אמרו שבאותה שעה עמדה לו זכות יעקב אבינו עליו השלום שהתפלל עליו ועל כל בניו שיילחמו בפלישתים, שאם יהיו בצרה תעזור להם זכות אבות ועל כך התפלל ואמר "לישועתך קיוויתי ה'".

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו

תפילת יעקב עשתה רושם "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו".

הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר

נתקיימה בו תפילת יעקב "הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט יז), שכל הפלישתים שנקברו תחת ההריסות התמוטטו לאחריהם, וכך יכלו בני ביתו לקחת את גופתו לקבר ישראל "וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה".

כל המתעללים בגופות דינם מוות בייסורים

מסיפור שמשון אנחנו לומדים כי כל מי שמתעלל בגופות, כל מי שמתעלל בשבויים, כל מי שצופה וצוחק, כל מי שנמצא באירוע אפילו הוא לא רואה – דינו דין מוות. כך דין כל הפלסטינים מעזה שלא השתנו. הם מתעללים בגופות בלי שום אנושיות. שריד להתנהגות של הנאצים שהיו מתעללים ביהודים לפני שרוצחים אותם. צריך לעשות להם כמו שעשה להם שמשון. כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים.

קללת אלוהים תלוי

והתורה אמרה כי "קללת אלוהים תלוי". ביזיון של אדם שנפטר זו כביכול קללה כלפי מעלה. וכמה קללות כלפי מעלה מקללים הפלשתים הערלים הללו. כמה חילול ה' הם עושים. כמה קידוש ה' עושים כל הלוחמים שנלחמים ועוצרים את החרפה שלהם.

 

אסור לרחם על אכזרים

אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מִדָּם

על המלחמה באויבים אומר הרמב"ם "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו והרי מפורש בקבלה "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מִדָּם". (ירמיה פרק מח י)

מי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה

המילה ארור באה גם מדבורה שאומרת לכל אלה שלא באו להילחם בסיסרא "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים פרק ה כג). מיהו הארור? רשי מביא דעה שמדובר באדם גדול שלא בא לעזרת הלוחמים (מועד קטן טז א), בארבע מאות שופרות נידו את אותו אדם. ולמה כל כך חריף? כי "מי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה". והם לא עזרו לשכינה ולא עזרו לישראל.

למרות שהוא כואב את כאבם

ירמיהו מקלל את מי שלא לוחם במואב למרות שהוא כואב את כאבו של מואב. "עַל כֵּן עַל מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה" (ירמיה פרק מח לא). הכאב והסבל של אלפי האנשים שהיו על הגג בוודאי חמור וכואב. בוודאי היו שם צעקות שבר גדולות. בוודאי בכו עליהם קרוביהם. מי שהיה בא לשם היה אולי בוכה יחד איתם. אבל כל זה לא מוריד מהחובה לפגוע בכל הרשעים הללו.

מדרגת החיילים הנלחמים בכל ליבם

כותב הרמב"ם על הלוחמים (מלכים פרק ז) "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך".

רוח הגבורה של החיילים – רוח ה'

ושריאת רוח גבורא מן קדם יי לתקפותיה

על שמשון נאמר "וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'". במה הייתה הברכה? בגבורה גדולה "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל". וכתב התרגום "ושריאת רוח גבורא מן קדם יי לתקפותיה במשרית דן בין צרעה ובין אשתאל". רוח ה' מתגלה בגבורה גדולה שהייתה בשמשון.

סבור בו שהוא המלך המשיח

המדרש אומר כי בגלל הגבורה הגדולה היה סבור יעקב אבינו שהוא מלך המשיח. "אמר רבי לוי כתיב ועל הגג כשלשת אלפים (שופטים ט"ז/ כז) אילו מה שהיו על שפת הגג, אבל מה שהיו לאחוריהם ולאחורי אחוריהם אין בריה יודעת, ואתה אמרת וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו [וגו'] בקבר מנוח אביו (שופטים ט"ז/ לא), אלא אבינו יעקב בקש רחמים על הדבר ויפול רוכבו אחור יחזרו דברים לאחוריהם. לפי שהיה אבינו יעקב רואה אותו וסבור בו שהוא המלך המשיח, כיון שראה אותו שמת אמר אף זה מת לישועתך קויתי ה'".

דוד ממשיך את פועלו של שמשון

המלך שנמשח בשמן המשחה הוא דוד, שכמו שמשון נלחם בפלישתים, אבל בשונה ממנו הוא מצליח לסחוף את כל העם ביחד איתו. אצל שמשון הוא פועל לבד. בני יהודה לא מסכימים איתו ומסגירים אותו לידי הפלישתים. לעומתו מצליח דוד המלך להביא את כל ישראל שירדפו אחרי הפלשתים. "וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן: וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" (שמואל א פרק יז נב).

ויהי רצון שתקוים בנו התפילה שהתפללנו לא מכבר "חוֹן אוֹתָם וְרַחֵם, וְכָל לוֹחֵץ וְלוֹחֵם עֲשֵׂה בָּהֶם פְּלִילָה", ונזכה לגאולה שלמה. אמן.