המלחמה שאחרי המלחמה

גבורתו של יעקב אבינו

כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול

כמה וכמה פעמים בפרשתנו מדגישה התורה את גבורתו של יעקב אבינו, גם גבורה פיזית וגם גבורה רוחנית. כשהוא נפגש עם הרועים בחרן הם מסבירים לו שכולם יחד לא יכולים להרים את האבן שעל פי הבאר, מחמת כובד משקלה, והם צריכים כוח של רועים נוספים על מנת שיוכלו להרימה. "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר". אבל הוא מרים את האבן לבדו: "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" ופירשו חכמינו "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול" (רש"י בשם מדרש רבה).

למה חשוב להודיע שכוחו גדול? והרי "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה" (תהילים קמז). חייבים לומר שגבורה כגבורת המתאגרפים היא ממש לא רצון ה'. אבל גבורת גוף שבאה עם גבורת רוח היא מבורכת.  היא המעשה אבות שצריך להיות סימן לבנים.

שֶׁרִפְשָׁהּ לְשַׂר הַמַּלְאָכִים

גבורתו של יעקב מתגלה גם במאבק מול המלאך שמבקש מיעקב שישחרר אותו כי עלה השחר. ואמרו חכמינו במדרש כי כאשר ביקש יוסף להסיר את יד יעקב שהייתה על אפרים להעבירה על ראש מנשה "אָמַר לֵהּ יָדִי את מְבַקֵּשׁ לְהָסִיר שֶׁרִפְשָׁהּ לְשַׂר הַמַּלְאָכִים אמר רבי יוֹחָנָן כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים שֶׁבְּתוֹךְ דְּמוּסִין שֶׁבִּטְבֶרְיָא כָּךְ הָיוּ זְרוֹעוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב" (מדרש תנחומא ויחי – פרק ו).

על כן ממשיך רבי יוחנן ושואל: "תְּרִי אֶדְרָעִין דַּאֲבוֹנָן יַעֲקֹב כִּתְרִין עַמּוּדִין דִּיפְּרָא סוֹפָא וְאַתְּ אָמַרְתָּ הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו?" ידיו של יעקב הן כמו שני עמודי שיש, ואיך הלבישה רבקה את בגדי עשו החמודות על יעקב? "אלא חייטתהון", פרמה את הלבוש ותפרה אותו לפי מידות ידיו של יעקב (מדרש רבה בראשית – פרשה סה פסקה יז).

גבורה שמפילה את לבן

כוחו הגדול של יעקב נסתר מלבן. לכן מתפתה לבן לרדוף אחרי יעקב ולומר לו: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע". יעקב מנסה לרמוז לו שזה יהיה מאבק חסר סיכוי מצדו של לבן. על מנת למנוע קרב במשפחה הוא מרים אבן גדולה ושם אותה מצבה. "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה" (בראשית לא מה). ומה היה שיעורה? "כַּשֵּׁן הַזֶּה שֶׁל טְבֶרְיָא הָיְתָה, וְהוּא מְרִימָה לְבַדּוֹ" (מדרש רבה בראשית עד יג). לבן נדהם לראות איך יעקב מרים לבדו אבן מצבה כל כך גדולה ונסוג לאחור.

גבורה שמפילה את עשו

דבר דומה קורה עם עשו שבא עם ארבע מאות לוחמים להילחם באחיו. אומר לו יעקב: "רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹקִים וַתִּרְצֵנִי". אתמול ראיתי מלאך – איש אלוקים. הוא ניסה להיאבק איתי ולבסוף נכנע וביקש "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר", ולא שחררתי אותו עד שבירך אותי. עשו, שמבין שעם אח כזה לא כדאי להתעסק, מעדיף לברוח לאדום ולא להילחם מלחמות אבודות ביעקב אחיו.

גיבורים כיוצא בו

הגבורה של יעקב עברה בירושה לבניו. "גבורים כיוצא בו" (מדרש רבה שם). בנים צעירים, שעל אף גילם נלחמים בתושבי שכם בעורמה ומפילים את כולם חללים. מתקיימת בהם שבועת ה' לאברהם "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' וכו' וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". את הגבורה הזו אנחנו רואים היום אצל חיילי צה"ל וצריך להבין אותה יותר לעומק.

 

רוח ה' – גבורה או נבואה

גבורה מתוך שמו הגדול

בדברי הנביאים אנו רואים פעמים רבות שהגבורה שיש לעם ישראל היא הגבורה של ה' שמתגלה בהם. כך הייתה הגבורה של משה רבנו מול סיחון ועוג. וכך הייתה הגבורה של יהושע מול שלושים ואחד מלכים. "ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (דברים לא, ג). גבורת ה' מתגלה ביהושע והוא כובש את כל עמי כנען.

כשעם ישראל חוטא בחטא עכן הוא נכשל בקרב מול העי. ויהושע נופל מתחנן ואומר "וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (יהושע ז, ט). כי שמך הגדול משותף בשם של ישראל, וכשישראל מוכים זה חילול השם, וכשישראל מנצחים זה קידוש השם (ירושלמי תענית). בגלל שם השם שנקרא על אסתר המן נבעת מלפניה, וכך נסוגים כל עמי הארץ מפני בני ישראל למרות מספרם הקטן (זוהר ב קפה).

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה'

כך נאמר על יפתח כשבני עמון מאיימים על עם ישראל: "וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן" (שופטים יא, כט). ומתרגם יונתן "וְשָׂרַת עַל יִפְתַּח רוּחַ גְּבוּרָא מִן קָדַם ה' וכו'". זו גם רוח גבורה פיזית וגם רוח גבורה של הנהגת כלל ישראל.

וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל

כך גם קורה לשאול שהיה נחבא אל הכלים, וכשהוא שומע את התנאים המשפילים של נחש מלך בני עמון שדורש לנקר לתושבי יבש גלעד כל עין ימין הוא מתלבש ברוח ה' "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד". בזכות הרוח הזו הוא מתהפך ומתנהל כמו מלך, מגייס בגיוס בזק את כל עם ישראל "וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" (שמואל א, יא).

וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה'

אצל שמשון הרוח הזאת כל כך משמעותית שהתורה מציינת אותה פעמים רבות. "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (שופטים יג, כה). וגם פה מתרגם יונתן רוּחַ גְּבוּרָא מִן קָדַם ה'. כך קורה לו כשהוא משסע את האריה "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה" לא הגיד, כי הוא לא יכול להתגאות ברוח ה'. בחינת "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים פרק ח). בגלל ההכרה הזו הכוח הזה ממשיך אצלו גם כאשר הפלישתים מרמים את אשתו ומוציאים ממנה את פתרון החידה והוא חייב לשלם להם בהתערבות שלושים חליפות בגדים. "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת לְמַגִּידֵי הַחִידָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַיַּעַל בֵּית אָבִיהוּ" (שופטים יד, יט).

כך גם קורה בלחי שהוא מוסגר על ידי שבט יהודה בידי פלישתים "הוּא בָא עַד לֶחִי וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו: וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ" (שופטים פרק טו יד).

וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו

כששמשון מפסיק עם נזירותו לה' ומתפתה לספר לדלילה את סודו הוא מאבד את  כוחו לגמרי. "וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו: וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו" (שופטים פרק טז יט). כוחו סר והפלישתים מתעללים בו ומנקרים את עיניו ומלגלגים עליו בבית דגון אלהיהם. אבל החולשה הזאת היא לא לנצח, כי כאשר שמשון מבין את הטעות הוא מתפלל לה' שיחזיר לו את כוחו ונוקם את הנקמה הגדולה מכולן.

הכוח של מדינת ישראל

כל אחד מבין שזה כוח מדינת ישראל שחמישה מאיתנו רודפים מאה. אבל כל העוצמה שיש למדינת ישראל מתפוגגת כאילו איננה ברגע שה' סר מעלינו. כך היה בזחיחות שהייתה לנו כשאמרנו כוחי ועוצם ידי אחרי מלחמת ששת הימים. וכך היה לנו במחלוקת הקשה שהייתה סביב יום הכיפורים ושמחת תורה. כל כוחנו סר מאתנו. חזרנו בתשובה, התאחדנו ואנו נוקמים כעת את הנקמה הגדולה מכולן.

וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים – וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם

יש ורוח ה' מופיעה בתור רוח נבואה. כך היה עם שאול "וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם" (שמואל א, י י). כך גם דוד המלך אומר "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" (שמואל ב, כג ב). כך הרוח הזו מופיעה באופנים שונים לפי הצורך של עם ישראל באותה שעה.

גיוס תלמידי ישיבות למלחמה

יעקב – ראש לכל המתמידים

גבורת יעקב היא גבורה אלוקית שמתגלה בבשר ודם. הגבורה הזאת היא לא רק מול אויבים חיצוניים, היא גם בונה את כוחותיו. הוא למד תורה בבית שם ועבר 14 שנה. לא ישן על מיטתו מרוב גבורה של לימוד תורה. אחר כך הוא יוצא למלחמה בעשו עם כלי נשק שמוסתרים תחת הבגדים (רש"י), מלחמה שבסופו של דבר נמנעת מרוח כוחו שעשו מכיר ברגע האחרון.

האם לומדי תורה צריכים להתגייס לצבא?

הסיפור הזה של יעקב מעורר אותנו לשאלה שמטרידה את הציבוריות הישראלית מימי קום המדינה: האם לומדי תורה צריכים להתגייס למלחמה או לא? כי יעקב נלחם כמו אברהם סבו שנלחם בארבעת המלכים. כך ראינו את משה נלחם בסיחון ועוג, כך נלחם יהושע ב-31 מלכים. כולם הם הסמל של לימוד התורה בעם ישראל.

צדיקים ועוסקי תורתך ונלחמים בגבורה

כך נלחמו החשמונאים שמוזכרים בתפילה בשם "צדיקים" ובשם "עוסקי תורתך". הרי שגם עוסקי התורה יוצאים למלחמה. וממי למדו? מדוד המלך, שהגמרא אומרת עליו "דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" (ברכות ג ע"ב, וראה רמב"ם מלכים יא ג). וגם הוא יצא למלחמה ונלחם.

מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים

נענש אברהם על שעשה אנרגיא בתלמידי חכמים

אחד המקורות שממנו לומדים שלומדי תורה לא צריכים להתגייס הוא בגמרא (נדרים לב ע"א) ששואלת "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים?" ועונה "מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים". עוד אמרו מפני מה נענש אסא (שחלה ברגליו) מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי (סוטה י ע"א). רש"י מסביר שם כי אנגריא היא "עבודת המלך" ובמסכת בבא קמא (לח ע"ב) "להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון". וכן ביומא (לה ע"ב) "עבודת שר העיר". במקרה של אברהם ואסא המס היה בכך שאברהם לקח למלחמה בארבעת המלכים את התלמידים שלמדו אצלו תורה (ר"ן נדרים לב ע"א).

הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?

ויש שואלים על זה: הרי זו הייתה שעת מלחמה ואברהם היה זקוק לכל חייל בשביל להילחם בארבעת המלכים הגדולים הללו, למה היו התלמידים הללו פטורים ממצוות "לא תעמוד על דם רעך"? הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?  ולמה לפוטרם?

 

המלחמה הגדולה אחרי המלחמה הקטנה

מלחמה ערכית ומלחמה תודעתית

התשובה היא שהם לא פטורים מהמלחמה, הם מגויסים למלחמה הגדולה שהיא לא פחות חשובה מהמלחמה מול האויב. כך מספר בעל חובת הלבבות כי "אמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל התעתדו למלחמה הגדולה" (פרק ה).

והוא מסביר שם כי המלחמה הקטנה היא מלחמה מול אויב שאחרי שניצחת אותו אין לך איתו יותר מלחמה. אבל יש מלחמה הרבה יותר משמעותית והיא המלחמה על הערכים שינהיגו אותנו ואת החברה כולה. אם ניצחת את החמאס אבל רוחו עדין שולטת בעולם, המערכה לא הסתיימה. רק מערכה שתכחיד את רוח החמאס נחשבת ניצחון. ולזה מגויסים בני התורה ועל המלחמה הזאת נאמר "טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".

המלחמה הזאת היא מלחמה שלא נגמרת בחודש או בחודשיים. זו מלחמה ארוכה מאוד, מלחמה מתוחכמת מאוד, מלחמה שלפעמים אתה לא יודע מי האויב ומי האוהב. זו באמת המלחמה שמכריעה, כי אם ניצחת במלחמה הפיזית הקצרה ולא ניצחת במלחמה הערכית הארוכה, לא ניצחת.

הניצחון הצבאי של מתתיהו ובניו

מתתיהו ובניו נלחמו את המלחמה הפיזית, אבל הם לא הסתפקו בכך, הם הבינו שיש להם מלחמה עם האלילות היוונית. עם התרבות ההלניסטית הנהנתנית. עם התרבות שחושבת כי מותר לשעבד אנשים לעבדים ולאמלל את חייהם כדי שלך יהיו תענוגות. שמותר להרוג אדם בקרקס אם אנשים נהנים מהמופע. שמותר לשעבד עמים אחרים ולקחת את חייהם ואת רכושם.

הניצחון הערכי של מתתיהו ובניו

לכן חג הניצחון של מתתיהו ובניו נקרא חנוכה, כי הניצחון האמיתי שלהם היה הניצחון החינוכי שבאמצעותו הם חינכו את עם ישראל ואת כל העולם לזנוח רבים מערכי יוון ובראשם האלילות. במקום זה הם לימדו את העולם את הערך העליון שאומר כי אדם נברא בצלם ואף אחד לא יכול להשליך אותו לתוך קרקס כדי לשעשע את הצופים.

מנורה – ניצחון אור ה'

זה הסיפור של המנורה שמשתלב בסיפור הניצחון הצבאי. במבט ראשון יש פה שני ניסים שונים, הנס של הניצחון במלחמה שנאמר ב"על הניסים" ונס המנורה שדלקה שמונה ימים. אבל באמת מדובר באותו נס, בתחילה הניצחון במלחמה הפיזית, ואחר כך הניצחון במלחמה התרבותית. ואת הניצחון הערכי מייצגת המנורה שהיא עדות לכל באי עולם ששכינה שרויה בישראל.

גייס תלמידי ישיבה והעם כולו נענש

מכאן נבין למה אברהם וזרעו נענשו בגלות של 210 שנים במצרים. אברהם טעה בכך שגייס למערכה הצבאית את התלמידים שנועדו להשקיע ולהילחם במלחמה התרבותית. השקיע את כל כוחו במלחמה הפיזית להכריע את ארבעת המלכים על חשבון המלחמה הערכית. חכמינו אומרים כי אילו אברהם היה משקיע יותר בתלמידים שלו הם היו מחנכים את עם ישראל ומחנכים את העולם ולא היינו מגיעים לכל הקלקול של גלות מצרים.

שבט לוי במלחמה

הובדל לעבוד את ה'

מהסיבה הזאת שבט לוי לא נמנה עם יוצאי צבא בתחילת ספר דברים, הוא לא יוצא למלחמה עם ישראל. כך כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פרק יג הלכה יב): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר "ברך חילו", והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר "אני חלקך ונחלתך".

מכאן למדו לכל תלמיד חכם

וממשיך הרמב"ם: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (סוף הלכות שמיטה ויובל).

מצינו כהנים במלחמה

על זה מקשים, והלא החשמונאים היו משבט לוי ונלחמו ביוונים. וכך כתוב בגמרא (סוטה מד ע"א) כי החוזרים מעורכי המלחמה שמפחדים הם כהנים. "רבי יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין הרי הוא הירא ורך הלבב". משמע שאם לא היה הכהן נשוי לגרושה וחלוצה היה משתתף במלחמה.

וכן מוכיח המרדכי (מסכת גיטין סוף פרק מי שאחזו) שגם כהנים היו עמהם במלחמה, וכך משמע מהגמרא בקידושין (כא ע"ב) "איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא לא שנא כהן ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצות יתרות". והגמרא מביאה שזו מחלוקת של רב ושמואל. והלא אשת יפת תואר קיימת רק בעת המלחמה ממש. ותירץ הרה"ג קנייבסקי שהכהנים לא חייבים ללכת אבל יכולים ללכת למלחמה כשהם רואים שיש צורך גדול (עיין דרך אמונה).

הברכות המיוחדת שקיבלו הלומדים שבאו למלחמה

זו הסיבה שבגללה מתתיהו ובניו עוסקי התורה יצאו להילחם, והקב"ה עשה ניסים גדולים על ידם. ניסים שלא נעשו לכל אלה שברחו למערות, "שדחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם האויבים". והחשמונאים היו גם כהנים ולא פטרו את עצמם.

וכן מצינו תלמידי חכמים גדולים "מחוקקים" שיוצאים להילחם. כך אומרת דבורה בשירתה: "מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר". ופירש הרד"ק "ואמרה זה בדרך נבואה והזכירה המתעוררים והמתחזקים אל מלחמות ה', ועתה שירדו למלחמה מן מכיר הגדולים והחכמים ואף על פי שהיה מעבר לירדן התעורר והתחזק לבא למלחמה זאת וכן מזבולון ירדו אפילו הסופרים והחכמים ואין צריך לומר שאר העם".

גם השרים מיששכר באו להילחם למרות שהם היו מלמדי חוק ומשפט ופטורים מהמלחמה, וכמו שכתוב (דברי הימים א יב לג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (מצודות). לכן אומרת דבורה בשירתה "בְּהִתְנַדֵּ֖ב עָ֑ם בָּרֲכ֖וּ הֽ'" ומעלתם מאוד גדולה עד שנאמר עליהם "כל העוזר את ישראל כעוזר את השכינה" (רש"י שופטים ה כג).

חוזרים מעורכי המלחמה למען העתיד של עם ישראל

החוזרים במלחמה – כי הם העסוקים בבניין עם ישראל

בגלל הסיבה הזאת יש שלושה שחוזרים מעורכי המלחמה אם היא מלחמת רשות. הבונה בית ולא חנכו, הנוטע כרם ולא חיללו והמארס אישה ולא לקחה (דברים כ, ה-ז). אחת הסיבות שבגללן הם חוזרים כי התורה מלמדת אותנו שהעיקר הוא הניצחון של האור על החושך. ואלה שלושתם בונים את  עם ישראל, מביאים את הגאולה בפועל ממש.

בנה בית וחנכו – נקי יהיה לגמרי

זו הסיבה שגם מי שלקח אישה לא יוצא למלחמה ומשמח את אשתו שנה שלמה, שנא' (דברים כד) "נקי יהיה לביתו". ולא עוד אלא גם מי ש"בנה בית וחנכו, נטע כרם וחיללו, והנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו" פטורים מהמלחמה  ואפילו לא מספקים מים ללוחמים ולא מתקנים את הדרכים כמו זה שנשא אישה ולא לקחה וכד' שמספקים מים ומזון ללוחמים (משנה סוטה פרק ח הלכה ח). כי בניין עם ישראל יותר עיקר מהמלחמה אלא אם כן היא מלחמת מצווה.

הבונה בית או נוטע כרם בחוצה לארץ אינו חוזר עליהן

לכן אומרת הגמרא בירושלמי (סוטה פרק ח הלכה ד) שרק הבונה בית בארץ ישראל חוזר מעורכי המלחמה, שבית בארץ ישראל הוא מצווה והוא גאולה ותיקון העולם אבל לא בית בחו"ל. כן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז יד) "וכל הבונה בית או נוטע כרם בחוצה לארץ אינו חוזר עליהן".

באנו חושך לגרש

וכתב הש"ך כי המעלה של שלושת אלה היא גדולה ביותר, ולמדנו מכל הנדודים של בני ישראל במדבר כי מי שמגיע למעלה גדולה, מנסה הסט"א להתדבק בו וזהו "איש אחר יקחנו". הכלל הזה מתברר בכל שנות הנדודים של ישראל במדבר ארבעים שנה, לגודל מעלת יציאת מצרים כל זמן גדולתם מתדבקת בעם ישראל הקליפה ומנסה להחטיא את ישראל. "ודוק ותשכח בכל המקומות שחטאו ישראל במדבר רובם היה בעת מעלתם הגדולה". העגל היה אחרי מתן תורה, המתאוננים היו אחרי סדר הדגלים ושריית שכינה בתוכם. עוון המרגלים בעת כניסתם לארץ, עוון פעור אחר שהסכים להם הקב"ה הברכות על ידי בלעם" (וראה עוד שבת ק"ל. דברי הימים א כ"א, א').

כל זה כי כשישראל במעלה גדולה מתבטלת כוחה של הרשעה והיא מנסה לקטרג ולקלקל את מעלת עם ישראל. ולכן הנושא אישה, נוטע כרם ובונה בית לא יוצאים למלחמה, שהיא מקום סכנה, כי יש להם מעלה גדולה מאוד שמביאים גאולה לעולם.

המלחמה האמיתית שמחכה לנו אחרי הניצחון

ומכאן נלמד כי אחרי שננצח בע"ה את החמאס ואת החיזבאללה ניצחון צבאי, עלינו להיערך למלחמה הגדולה, המלחמה ברוח הטרור האיסלמי שמאיימת להטביע את העולם. ואת החושך הזה צריך לנצח באור ולא במקלות. ואנחנו צריכים להיערך כבר עכשיו לתפקיד הגדול הזה, "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו". כדי שיתקיים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". והרשעה כולה כעשן תכלה, וימלוך ה' בציון במהרה בימינו אמן.