מקימים את מלכות בית דוד

מלחמה עולמית

אידיאולוגיה אחת לכל הטרור המוסלמי נגד העם היהודי

האידאולוגיה של החמאס כמוה כאידיאולוגיה של דעאש ושל נסראללה; של איראן ושל אל-קעידה; של הפורעים שעשו לינץ' ביהודים בלוד, בעכו, ברמלה וביפו במבצע שומר החומות ושל פורעי תרפ"ט, ובעצם של כל הטרור האסלמי בכל מקום בעולם – כולם שואבים את הרצחנות והאכזריות שלהם מהערכים של האסלם כפי שהם מפרשים אותו. בשמו הם רוצים להרוג את כל היהודים בעולם, ולהתפוצץ על כל אלה שלא מתיישרים לפי ערכי האסלם המטורף שלהם.

אידיאולוגיה לא מתה

האידיאולוגיה הרצחנית שלהם תואמת לזו של המן הוא היטלר, "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים". כך קורא להם ברל כצנלסון ממנהיגי מפלגת העבודה "נאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח". כך כתבה עליהם נעמי שמר "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".

קשה לנו להאמין שיש כזה רוע בעולם, אבל כבר כתבו לנו חכמינו בהגדה של פסח "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". חלק ממצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק", לזכור את רשעתו ואת שנאתו. בימינו איראן היא שמובילה את השטנה הזאת. זו המדינה שמתאבדת כדי שתהיה לה פצצה אטומית שתוכל להשמיד את ישראל. ברוך השם שהם לא מצליחים עם הפצצה, לכן הם מנסים להשמיד אותנו באמצעות החמאס  והחיזבאללה.

אידיאולוגיה מדבקת

האידיאולוגיה הזאת עלולה להיות כמו מחלה מדבקת. כך היה באירופה בימי השואה. לא כל אירופה הייתה נאצית, אבל כשהנאצים באירופה התחזקו וכבשו וניצחו, היו הרבה שחיקו אותם ושיתפו איתם פעולה. בפריס ראיתי בכמה וכמה בתי כנסת לוחות זיכרון גדולים ועליהם שמות הילדים ששוטרים צרפתים התנדבו לאסוף מהבתים ולשלוח אל מותם האכזרי באושוויץ שבועיים לפני סיום מלחמת העולם השנייה.

טירוף מדבק

החשש הגדול של כל מי שמכיר את המפה הוא שהטרור האסלמי יצליח להוציא מהחורים את כל מטורפי האסלם שנמצאים במדינות רבות גם באירופה. הצלחה שלהם בדרום מיד הציתה את המטורפים בחזית הצפונית. בינתיים היא מורתעת מחשש לתגובה של ישראל בלבנון כמו שישראל מפציצה בדרום.

כך מתעורר הטירוף האסלמי גם בקרב ערביי יהודה ושומרון שמתחילים לירות ולסכן חיים של יהודים. כך היא גם מסוכנת בערביי הערים המשותפות כמו עכו ולוד ובערביי הגליל.

הטרור הזה לא מוגבל ליהודים. כולנו זוכרים את הפיגוע הרצחני בבניין התאומים, פיגוע שגבה חיים של 2977 אנשים. הנשיא ביידן חושש כי אם תהיה עוד הצלחה לטרור הזה – יחקו אותו עשרות מיליוני הערבים שנמצאים כעת באירופה שייקחו נשק וירצחו את השכנים היהודים והנוצרים שלהם ביחד.

מלחמת האור בחושך

ההבנה הזאת תסביר לנו כי החיילים והאזרחים שנלחמו בניאו-נאצים הערבים היא מלחמה למען מדינת ישראל ולמען העולם. מלחמה באנשי החושך שמאמינים באונס ברוטלי של נערות ושל נשים, שמתגאים בשפיכות דמים, שמתגאים בעריפת ראשים. הם מתפארים בהתעללות בגופות וחושבים כי ככל שאדם אכזרי יותר הוא שאהיד עליון יותר, הוא יקבל את השכר היותר טוב בשמים השחורים שלהם.

זו הסיבה העיקרית שבגללה נשיא ארה"ב שלח לאזור שתי נושאות טילים ענקיות, הגדולות ביותר שיש לארה"ב של אמריקה, ובגללה הוא אף מגיע לבקר במדינה שלנו בשעת מלחמה. הוא מבין את גודל הסכנה בהצתה של הטרור האסלמי בכל העולם ומבין שאנחנו נמצאים בחזית המלחמה ברוע שמאיים להציף את העולם.

 

 

מלכות בית דוד נבנית דרך מלחמה בפלישתים

כילוי ממשלת הרוע – הכנה למלכות הצדק

המלחמה בחושך העולמי היא הכנה למלכות בית דוד. כש"עוולתה תקפוץ פיה והרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ" – מיד אחר כך "ותמלוך אתה ה' מהרה על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר מקדשך".

כילוי ממשלת הרוע בעבר היה על ידי מלחמת ישראל בפלישתים. כך התורה אומרת לנו כי ביציאת מצרים לא היה לנו הכוח להילחם ברוע הזה, ולכן עשינו הקפה גדולה "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא. כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". רק אחרי כארבע מאות שנה היו מוכנים בני ישראל להילחם ברוע הפלישתי, לנצח ולהקים את מלכות בית דוד, מלכות הצדק והמשפט.

בני אפרים מנסים לדלג שלבים ונכשלים

בדברי הימים אנו קוראים על בני אפרים שיוצאים ונלחמים עם הפלישתים קודם זמנם. "וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ" (דברי הימים א ז כ-כב). הבעיה של בני אפרים כפולה. הם גם יצאו קודם זמנם, והם גם לא ידעו כי המלאכה הזאת  להכות את הפלישתים היא של בני יהודה דווקא ולא של בני רחל.

מפלת הפלישתים בידי דוד דווקא

הכוח של בני רחל הוא דווקא מול בני עשו "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי". והסביר רש"י שם "משנולד שטנו של עשו שנא' (עובדיה א) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב" (בראשית ל כה. ב"ב קכג:). המפלה של הפלישתים צריכה להיות בידי משיח בן דוד ולא ביד בני יוסף.

מלחמת יחיד בפלישתים

כל ספר שופטים מספר לנו על ההתקדמות במלחמה בפלישתים. בתחילה נלחם בהם שמשון. הוא מנצח אותם עם השועלים אבל זאת מלחמת יחיד. שבט יהודה מרגיש ששמשון לוקח להם את המלאכה, וברגע של שפלות הם מסגירים  אותו בידי הפלישתים, אלא שגם אותם מכה שמשון בלחי החמור חמורתיים.

גם כאשר שמשון ממוטט עליהם את הבניין שבו נמצאים אלפי פלישתים הוא נלחם לבדו. מי שבא לקבור אותו זו משפחתו ולא כל העם ששמשון שפט עשרים שנה "וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים טז לא).

עלי – היכל ה' המה

אחר כך מגיעה המלחמה של עלי עם הפלישתים, מלחמה שבה נשבה ארון ברית ה'. העם לא מבין שהארון לבד הוא לא מתכונת להצלחה. הארון צריך להביא את השכינה והצדק לתוך עם ישראל. את הדבר הזה לא מבינים חפני ופנחס בני עלי שמנצלים את הנשים שבאות להתפלל במשכן שילה ועל כן דינם לעבור מן העולם.

הבאת הארון למלחמה לא מועילה, כי מי שמביא אותו הם חפני ופנחס החוטאים: "וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה'  צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס". בטעותם לוקחים חפני ופנחס את הארון עם הכרובים והלוחות ולא את ארון העץ עם שברי הלוחות שהיו צריכים לקחת למלחמה ונכשלים.

בָּחוּר וָטוֹב – אבל לא מאמין בכוחו

השלב הבא של המלחמה הוא של שאול. הוא איש צדיק "וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א פרק ט ב). שאול לא צובר מספיק עוצמה להילחם בפלישתים. אולי בגלל עודף טוב לב שבגללו הוא לא משמיד את עמלק.

התוצאה היא השתלטות של הפלישתים על ישראל שלא מתירים לעם ישראל אפילו להכין נשק למלחמה. "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית". וכשהיה מישהו מישראל צריך ללטש את המחרשה שלו הוא היה יורד לשדה פלישתים "וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ" (שמואל א פרק יג כ).

כשמגיעה עת מלחמה שאול וכל עם ישראל מפחדים. גוליית מקלל את ישראל ואף אחד לא עומד מולו. "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד: וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד".

דוד – רוח וגבורה ודעת להילחם

דוד נלחם בגוליית ומנצח ומעודד את כל ישראל עמו לרדוף אחרי הפלישתים. הגמרא אומרת על הגבורה של דוד שהיא רוח אלוקים. כך מספר דוד לשאול "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים". ודוד יודע שזו גבורה מאלוקים "וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה". שאול מסכים איתו למרות הסיכון הגדול לכל מחנה ישראל "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וה' יִהְיֶה עִמָּךְ" (שמואל א יז לו-לז).

בתוספות במסכת בבא מציעא (קו ע"א) אומרים כי הגבורה של דוד היא סוג של נס. ולכן אדם שנמצא במלחמה ויש לו "רוח וגבורה ודעת להלחם" הרי זו שליחות של ה' לנצח במלחמה. הידיעה שזו רוח ה' ממלאת אותו בבת אחת גם גבורה וגם ענווה מתוך הידיעה שזו גבורת ה' שמתגלית בו. "המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה" (תהילים קמד).

מלכות בית דוד כנגד קליפת ישמעאל

עמשא בן יתר – מבין את יסוד מלכות דוד

מלכות בית דוד העתידית נבנית כנגד קליפת ישמעאל, וזה הפירוש לכל המאבקים שאנו רואים בימינו מול מלכות ישמעאל. את החידוש העצום הזה מלמד אותנו הבן איש חי דרך דמותו של עמשא בן יתר, שהיה בנה של אביגיל אחות דוד, שהייתה אחות של צרויה אימו של יואב. בשונה מיואב שנקרא על שם אמו, עמשא נקרא על שם אביו יתר ולא על שם אמו אביגיל.

כך מתואר בספר דברי הימים (דה"י א ב יב-יז) כי יש לישי שבעה בנים ודוד היה הקטן מכולם. והיו להם גם אחיות "וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגָיִל וּבְנֵי צְרוּיָה אַבְשַׁי וְיוֹאָב וַעֲשָׂה אֵל שְׁלֹשָׁה: וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי".

ישראלי או ישמעאלי

הגמרא במסכת יבמות מתייחסת לכתוב בספר שמואל "וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב" (שמואל ב פרק יז כה) ושואלת: למה מייחסים אותו לאביו? ולמה התיאור של אביגיל הוא בת נחש ולא בת ישי? ולמה נקרא ישראלי ולא ישמעאלי?

חגר חרבו כישמעאלי

הגמרא מסבירה כי עמשא היה אחד המייסדים של מלכות בית דוד. הוא עומד כנגד דואג האדומי שהיה המקורב ביותר לשאול המלך שבא לבית המדרש כדי שיכריזו על דוד שהוא פסול לבוא בקהל כי הוא בן של אישה מואבית. הוא מביא להם הוכחות שדוד פסול לבוא בקהל, והחכמים בבית המדרש שתקו. בעידודו של דואג הם כמעט הסכימו שדוד פסול לבוא בקהל, ובוודאי פסול להיות מלך.

"אישתיקו. בעי לאכרוזי עליה, מיד: ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש, וכתיב: יתר הישמעאלי! אמר רבא: מלמד, שחגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית". ובזכות מלחמת עמשא  נקבע שדוד כשר לבוא בקהל.

מת בגלל חטאו של נחש הקדמוני

מובן כעת למה בהקשר של עמשא נקרא ישי בשם גנאי נחש. בעקבות מלחמתו הרוחנית של עמשא נקבע כי ישי היה בלי שום חטא והיה ראוי לחיות לעד (בחינת דוד מלך ישראל חי וקיים), אבל מת רק בגלל חטאו של נחש הקדמוני. וכך בגמרא (בבא בתרא יז ע"א).

דווקא על אביגיל אמו של עמשא נאמר שהיא בתו של נחש, כי כנראה היא הייתה מיוחדת מאוד בצדקות כמו אביה ישי. ואעפ"כ נקראו הבנים שלה על שם בעלה, כי הוא זה שנלחם על הקמת מלכות בית דוד בחרב של ישמעאל דווקא. וצריך להבין למה יסוד מלכות בית דוד היא בחרב של ישמעאל.

משיח בן דוד בא לבטל קליפת ישמעאל

כך הקשה גאון עוזנו ותפארתנו רבי יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי בספר בן יהוידע (על יבמות עז ע"א). כתוב על עמשא "מלמד שחגר חרבו כישמעאל". קשה למה נקיט כישמעאל, והלא החרב מיוחס לעשו אבי אדום, דברכתו "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז מ'), וכתיב (במדבר כ' י"ח) "פן בחרב אצא לקראתיך"?

והסביר הבן איש חי הסבר יסודי וחשוב מאוד "ונראה לי בסייעתא דשמיא על פי מ"ש בזוהר הקדוש בפרשת פינחס, דישמעאל הממונה שלו נחש, דאיהו על מיא בימינא, ועשו ממונה שלו ס"מ דאיהו על האש והוא משמאלא, וכנגדן משיח בן דוד מימין לבטל את ישמעאל שהוא מצד ימין, ומשיח בן יוסף לבטל את עשו שהוא מצד שמאל".

ערביי עזה – בונים את מלכות בית דוד

"כיון שדואג הוציא שם רע על ישי אבי דוד שמת בעטיו של נחש (בבא בתרא י"ז ע"א), לכן חגר חרבו כישמעאל שהממונה שלו נחש, ועוד כיוון שדבר זה נוגע גם כן במשיח בן דוד שעתיד לבטל קליפת ישמעאל, לכן חגר חרבו כישמעאל לרמוז על מעלת מלך המשיח, שדבר זה נוגע אליו גם כן".

כיון שכל נבואה שנכתבה בספרי הקודש נכתבה לדורות, צריך לומר שהנבואה הזו נכתבה לדורנו להבין שמלכות בית דוד נבנית על יסוד המלחמה בקליפת ישמעאל. וכיוון שערביי עזה גם קוראים לעצמם ישמעאלים וגם נקראים בשם של פלישתים, אין ספק שהם אלה שהמלחמה בהם בונה את מלכות בית דוד.

מה הבדל בין חרב אדומי לחרב ישמעאלי

ממשיך הבן איש חי ושואל מה המיוחד בחרב של ישמעאלי שהפסוק קורא לו בגללה בשם הזה. והתשובה מדהימה בקשר למה שאנחנו רואים עכשיו: "ברם הא קשיא לי באומרו חגר חרבו כישמעאל דמשמע דבני ישמעאל משונים בחגירת החרב מאדום ושאר אומות, ומה שינוי יש בזה, הלא הכל חוגרים החרב באופן אחד, ואין שינוי בזה בין אומה לאומה?".

כאן נכנס הבן איש חי לתיאור סוגי החרבות בעולם והמשמעות שלהם. "ונ"ל בס"ד כי אדום וכל האומות חוגרים חרב ארוך עליהם, שהוא משתלשל ויורד מן האזור עד סוף קומתם בגלוי, וגם בני ישמעאל יש להם חגירת חרב כזה, אך בני ישמעאל רובם נושאין חרב אחר קצר שקורין אותו בערבי כ'נג'ר, וזה אין דרכם לתלות אותו על גופם, אלא תוחבין אותו בין הגוף ובין האזור בתוך נרתק שלו, והוא קצר וראשו חד, והורגין בו בדקירה שדוקרין אותו בגוף האדם ורובם של ישמעאלים נושאין חרב זה שקורין כ'נג'ר, אך האדומים אין דרכם בחרב זה, אלא רק בחרב הארוך המשתלשל ויורד על קומתם מחצי הגוף עד למטה". התיאור הזה הוא מאוד משמעותי כפי שנראה בהמשך.

בחרב הישמעאלים הורגים במיתה מנוולת

בהמשך דבריו מסביר הבן איש חי כי החרב של הישמעאלים גורמת למיתה יותר מנוולת מהחרב של האדומים. והתיקון של משיח בן דוד הוא לבטל את הקליפה של ישמעאל. דהיינו לבטל את ההשפלה הגדולה של האדם כמו שעושים הישמעאלים, שהיא הרבה יותר גדולה מההשפלה שעושים האדומים.

כדי לנצח את הקליפות שעוצרות את מלכות בית דוד משתמש עמשא בכוח שלהם כדי לנצח את הקליפות המעכבות. כמו שמשה רבנו משתמש בכוח הנחש כדי להפוך אותו למטה שבו יכה את פרעה ויוציא את ישראל ממצרים.

עמשא נרצח על ידי יואב בחרב קצרה

אחרי שעמשא הולך בטעות עם אבשלום ומשמש שר הצבא שלו, כי הוא חושב שהוא מלכות בית דוד המתוקנת, חוזר עמשא בתשובה והופך להיות האיש שמחזיר את דוד לכס מלכותו. הוא אמור להיות כעת שר הצבא במקום יואב בן צרויה שהוא בן דודו. יואב לא אוהב את המהלך של דוד המלך ורוצח את עמשא בחרב קצרה כמו של ישמעאלים. עמשא מכיר את החרב הזו, אבל לא מספיק מכיר את בן דודו יואב לחשוד בו שהוא יהרוג אותו בכלי שהוא כל כך מאומן בו.

כך מתאר הפסוק את דוד מחזיר אליו את האנשים שהלכו אחרי אבשלום כדי שלא ילכו אחרי שבע בן בכרי: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ: אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ: וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב". דוד מצליח והעם בא אחריו בעקבות מינוי עמשא לשר הצבא "וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ" (שמואל ב פרק יט).

השפלה והתעללות בגופה

יואב לא מסכים עם דוד והורג את עמשא בערמה. "הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל: וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ: וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי".

יואב משפיל את גופתו של עמשא ומשאיר אותה במסלול שבו הולכים אנשים. "וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְּסִלָּה, וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כָּל הָעָם וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כָּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד". לא קוברים אותו, רק מכסים אותו בבגד. לא מזיזים אותו מהמסלול לכבודו אלא כדי שלא יפריע לעוברים ושבים שיעמדו.

וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם

על זה דוד לא יכול לסלוח. הוא מצווה את שלמה המלך אחרי הרבה מאוד שנים לנקום את מותו של עמשא, כי הוא זה שהיה צריך להקים את מלכות בית דוד בצורה נכונה ולא בדרך של יואב בן צרויה שלא מבין את חשיבותו הרבה של עמשא "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".

נקמת שני אנשים צדיקים וטובים ממנו

שלמה הורג את יואב "וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה". הריגתו של יואב מקימה את מלכות בית דוד מאת ה' "וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה'".

המשמעות היא שעמשא ידע להשתלט על קליפת ישמעאל, ואילו יואב נופל בקליפת ישמעאל.

 

להתנהג בחמלה אפילו עם אויבים בעת מלחמה

שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם

יש שואלים האם מרחמים על אוכלוסיית אויב. על זה כותב הרמב"ן "שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם. כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבים בעת מלחמה ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו, ולא יתחזקו לקראתנו, שנאמר: ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה' את משה. ודרשו בספרי: הקיפוה משלש רוחותיה – ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו, ואין זו מצות שעה במדין, אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמות רשות, וכן כתב הרב בחיבורו הגדול בהל' מלכים ומלחמותיהם" (רמב"ן בהשגותיו על סהמ"צ לרמב"ם עשין מצ' ה'. רמב"ם פ"ו הל' ז).

טקטיקה מלחמתית למניעת ייאוש

ב"משך חכמה" (מטות עה"פ ויצבאו על מדין) כתב כי הרמב"ם לא כתב את ההלכה הזאת בספר המצוות כי לדעתו היא לא מצווה אלא עצה, ובזה הוא שונה מהרמב"ן שסובר שזו מצווה. לרמב"ן, כמו שיש מצווה לקרוא לעיר לשלום לפני המלחמה, כך יש מצווה להניח להם מקום פנוי לברוח מטעמי רחמים. אמנם, אם לא ברחו נלחמים בהם עד רדתם כמו בשבע עממין. אמנם לדעת הרמב"ם זו טקטיקה מלחמתית כדי שהאויבים לא יילחמו מלחמת ייאוש אלא יברחו. למסקנה פוסק המשך חכמה כמו הרמב"ם שזו לא חובה.

במלחמת רשות יש רשות לחמלה

הגר"ש גורן זצ"ל (שו"ת משיב מלחמה ח"ג, שער ה) דן על המצור שהוטל ע"י צה"ל על המחבלים בביירות במבצע של"ג, האם יש חיוב תורה ללתת למחבלים אפשרות לצאת משם. הרב גורן טען כי מלחמת מדיין הייתה מלחמת מצווה ואעפ"כ נצטוו לתת לאויבים רוח רביעית פתוחה כדי לברוח. ולכן חובה לתת לאויבים מקום לברוח.

הרב שאול ישראלי זצ"ל חלק על הרב גורן וסבר שאין חובה ליישם דין זה כלפי מחבלים, אך יש ליישם את הדין כלפי אזרחים בלתי מעורבים ולתת להם אפשרות לצאת ממרחב הלחימה. וכל זה במלחמת רשות, אבל במלחמת מצווה השיקול להניח בריחה לנצורים או לא, נתונה לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא והממשלה האחראית למעשיהם.

מצווה להציל מיד רודף היא לא לאפשר לו לברוח

כשאנו מסתכלים על המצור בביירות לפני שנים מתברר שהייתה טעות לאפשר למחבלים לצאת משם. משם יצא ערפאת לתוניס ומשם הוא המשיך לפעול כדי שיהרגו באכזריות בלי הבחנה צעיר וזקן, נשים וטף. ולכן אסור לתת למחבלים לברוח, וצריך לרדוף אחריהם כדין רודף אחר אדם להורגו.

ויהי רצון שנזכה לכלות את הרוע העולמי הזה ולהקים את מלכות בית דוד במהרה, לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך. אמן.