הרב שמואל אליהו

הסכמי שלום וכריתת ברית

כ"ד כסלו התשפ"ג(18/12/2022)
ראשי פרקים

שיתוף

המשמעות של הסכמי השלום האחרונים

סימן להשראת שכינה בישראל

בשבוע של חנוכה נחתמו הסכמי שלום עם עוד שתי מדינות, מרוקו ובהוטן. כל זאת בנוסף על ההסכמים שנעשו עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן. הנביא זכריה מלמד אותנו שיבוא יום וגויים ירצו להצטרף לעם ישראל. "רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־הֽ': וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־ה֙' בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ" (זכריה ב יד-טו). החידוש הוא שהרצון של הגויים נובע מהשראת השכינה בישראל, למרות שאולי הגויים לא יודעים לקרוא לו בשם. 

שמו יתברך נקרא שלום

השארת השכינה מביאה שלום כי שלום הוא שמו של ה' שפועל בעולם כדי שיהיה שלום בין כל הנבראים. כך אומרת הגמרא "אסור לאדם שיתן לחבירו שלום בבית המרחץ, משום שנאמר 'ויקרא לו ה' שלום'" (שבת י ע"ב; שבועות לה ע"ב). וכתב המהר"ל כי השם שלום גדול מתכונת האמת שהיא חותמו של הקב"ה ולכן מותר לומר אמת בבית המרחץ ואסור לומר שלום (נתיב השלום א). 

כל זה בגלל שקיום הבריאה הוא בפעולת כל חלקיה ביחד. ופעולת כל החלקים ביחד היא ממנו, שהוא ברא את כולם. זה מה שאומרים בפָּתַח אֵלִיָּהוּ שה' מחבר את כל חלקי הבריאה שהוא נמצא בתוך כולם והוא אחד לכן כשכולם קשורים אליו הם צריכים להיות מאוחדים. "וְאַנְתְּ הוּא דְקָשִׁיר לוֹן וּמְיַחֵד לוֹן. וּבְגִין דְּאַנְתְּ מִלְגָאו כָּל מָאן דְּאַפְרֵישׁ חַד מֵחַבְרֵיהּ מֵאִלֵּין עֲשַֹר סְפִירָן אִתְחַשֵּׁב לֵהּ כְּאִלּוּ אַפְרֵישׁ בָּךְ".

גאולה – שלום של כל העולם

החיבור הגדול לה' והשלום העולמי יבוא באחרית הימים, לכן סיום כל תפילה הוא שלום. "ודבר זה רמזו חכמים במדרש (ויק"ר פ"א) רבי מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי גדול השלום שכל הברכות והטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמים בשלום. בקריאת שמע – 'פורס סכת שלום' (גם "הַשְׁכִּיבֵנוּ אָבִינוּ לְשָׁלוֹם, וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, וּפְרוֹשֹ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ"). בתפלה – עושה שלום (גם "שים שלום"). בברכת כהנים – וישם לך שלום. 

ואין לי אלא בברכות, קרבנות מנין? שנאמר 'זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים' (וקרבן שלמים הוא שעושה שלום בין העולם הזה לעולם העליון. שחציו נאכל לבעלים וחציו לשמים). אין לי אלא בכלל בפרט מנין? שנא' 'זאת תורת העולה', 'זאת תורת המנחה', 'זאת תורת החטאת'. 'זאת תורת האשם'. 'זאת תורת זבח השלמים'. ואין לי אלא בקרבנות יחיד בקרבנות צבור מנין? תלמוד לומר 'אלה תעשו לה' במועדיכם' ומסיים בשלמים".

ואפשר להוסיף על דברי המדרש כי כל קדיש וכל ברכת מזון מסתיימים ב"עושה שלום" וכו'. כל תפילת שחרית מסתיימת בברכה שיש בה שבע פעמים השם שלום "אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי חֲנִינָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". מכאן נבין את החשיבות הרוחנית הגדולה של הסכמי השלום שישראל חותמת עליהם בתקופה האחרונה שמעידים על כך שהחיבור לה' הולך ומתחזק. 

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם 

גדול הוא השלום, שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום 

במסכת דרך ארץ (פרק שלום הלכה יד) "ר' יוסי הגלילי אומר גדול הוא השלום, שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום שנאמר "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ י). ונחלקו המפרשים אם מדובר בכל האומות או רק באומות שאינן יושבות בארץ ישראל. 

קריאה לשלום לשבעה עממין

לדעת רש"י כשיוצאים להילחם בשבעה עממין לא קוראים לשלום. כמו שנאמר במפורש בהמשך הפרשה "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה: רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כ טו-יח). הא למדת שאסור להושיב גויים ביננו שלא ילמדו אותנו לעשות ככל תועבותם. 

לעומתו מסביר הרמב"ן כי גם בשבעה עממין הגרים בארץ ישראל ובמלחמת מצווה צריך לקרוא לשלום, "קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, 'כי החרם תחרימם' (פסוק יז) 'ולא תחיה כל נשמה' (פסוק טז)".

סיחון ממלכי האמורי – ממך למדתי

דברי הרמב"ן מתייחסים לפסוק "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר" (דברים ב כו). והסביר שם רש"י מהו מדבר קדמות. "אע"פ שלא צווני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל וגלוי לפניו שלא יקבלוה. ואעפ"כ פתח להם בשלום אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. 

דבר אחר. 'ממדבר קדמות' – ממך למדתי שקדמת לעולם. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים. אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי במתון". מכאן למד הרמב"ן כי גם בשבעה עממין צריכים לקרוא לשלום לפני המלחמה, שהרי סיחון היה גדול מלכי האמורי. 

כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד – העיקר שלא עובדים ע"ז

ומה שנאמר בפסוק על קריאת השלום "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד" מסביר הרמב"ן שזה כאשר לא עשו תשובה, שהרי נאמר "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כ טו-יח). מכאן למדת כי אם קיבלו עליהם לא לעבוד עבודה זרה – אין חובה להשמידם ואפשר לקרוא להם לשלום. "הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם".

בתנאי ש"יהיו לך למס ועבדוך" 

גם הרמב"ם פוסק כמו הרמב"ן שכך כתב: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום', אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן – אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך. 

קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם, והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם, והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בנין החומות, וחוזק המצודות, ובנין ארמון המלך וכיוצא בו" (הלכות מלכים פרק ו).

שָׁלֹשׁ פָּרְסְטִיגִיוֹת שִׁילֵּחַ יְהוֹשֻׁעַ

להוכחה מביאים הרמב"ן והרמב"ם את דברי הגמרא בירושלמי: "דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, שָׁלֹשׁ פָּרְסְטִיגִיוֹת (אגרות) שִׁילֵּחַ יְהוֹשֻׁעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַפְנוֹת – יִפְנֶה. לְהַשְׁלִים – יַשְׁלִים. לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי פִּינָּה וְהֶאֱמִין לוֹ לְהַקב"ה וְהָלַךְ לוֹ לְאָפְרִיקִי שנאמר (מלכים ב, יח, לב) 'עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם' – זוֹ אָפְרִיקִי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ שנאמר (יהושע י, א) 'וְכִי הִשְׁלִימוּ יוֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל'. שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מֶלֶךְ עָשׂוּ מִלְחָמָה – וְנָפְלוּ" (ירושלמי שביעית פרק ו א. דברים רבה ה יג).

שלום – רק לפני שמכריזים עלינו מלחמה

רש"י שפסק כי לא שולחים קריאת שלום לשבעה עממין יסביר כי כל האגרות הללו הן רק לפני שנכנסו ישראל לארץ. שהרי אחרי שנכנסו לארץ הגמרא אומרת שלא מקבלים כנענים יושבי הארץ. ויש מחלוקת האם מקבלים כנענים תושבי חו"ל. האם הבעיה היא באנשים עצמם שהם מקולקלים או בכך שהם יושבים ביננו ומחטיאים אותנו. לדעת רבי יהודה לא מקבלים כנענים שמחוץ לארץ כי הקלקול הוא בהם, לדעת רבי שמעון מקבלים כנענים בחוץ לארץ אם הם עוזבים את העבודה זרה כי אין חשש שיחטיאו אותנו (בבלי סוטה לה ע"ב).

איך לא הרגו את רחב?

על פי הדברים הללו מקשה התוס': "תימה היאך קבלוה לרחב, שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה" ולא עוד אלא שבמסכת מגילה (יד ע"ב) "שנתגיירה ונסבה יהושע". והכא משמע דכנענים שבתוכה (בתוך ארץ ישראל) לדברי הכל שאין מקבלין אותן? 

ועונה התוס': "לא נאמר לא תחיה כל נשמה אלא לאחר שהתחיל יהושע במלחמה, שהרי יהושע שלח שלש פרוזטגמאות הרוצה להשלים ישלים להלחם ילחם. אלמא אותן שהיו רוצין להשלים לא היה הורגן. וצריך לומר אותן שהיו רוצין להשלים קודם שהתחיל במלחמה ראשונה, ואף רחב קיבלה עליה קודם שהתחילו במלחמה". 

ברית בעורמה

עדיין צריך להבין למה הגבעונים היו צריכים להערים ולהתחפש לאנשים שבאו מארץ רחוקה בשביל לכרות ברית עם ישראל. הרי אם היו באים ואומרים שהם מסכימים לעשות שלום, היו מקבלים אותם. ואפשר לומר כי בתחילה הם לא רצו לעשות שלום וחשבו כי ינצחו את עם ישראל, שהם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מעם ישראל. אבל אחרי שראו את הניסים שנעשו בכיבוש יריחו, וראו את הניצחון על העי, הם הבינו כי אותו אלוקים שהוציא את עם ישראל ממצרים ממשיך לעשות להם ניסים ולכן הם באו לעשות שלום. וחשבו הגבעונים כי כיוון שהם לא הסכימו בתחילה, לא יקבלו אותם הישראלים יותר, לכן הם הערימו. 

"אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר 'לא תכרות להם ברית', אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ו, ה').

ברית עם מי שיושב בארץ ישראל

לדעת הרמב"ם הכעס על הגבעונים היה בכך שהם אילצו אותנו לכרות איתם ברית בעורמה, ואסור לישראל לכרות ברית עם יושבי הארץ. כל מה שמותר לעשות איתם שלום זה רק כשהגויים "למס ועבדוך". אבל אם כורתים איתם ברית ומתייחסים אליהם כשווים בין שווים – הם ירימו ראש על ישראל ויערערו את ישיבתם בארץ ישראל, וזה אסור. 

הרמב"ן חולק על הרמב"ם ואומר כי כיוון שקיבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלהיך, "מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ, ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי, וכן אמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית" (רמב"ן דברים כ יא). אבל אם עשו תשובה – מותר להושיבם בארץ ומותר לכרות עימהם ברית. 

אברם כרת ברית עם אבימלך

אמנם אם כורתים ברית עם עמים שלא עזבו את דרכם הרעה – זה נזק גדול. כך למדנו מאברהם אבינו שכרת ברית עם אבימלך. "וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית: וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן" (בראשית כא כז). וחכמינו אמרו כי עם ישראל שילם מחיר גדול על הברית הזאת. 

"אמר לו הקדוש ברוך הוא (לאברהם) אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני, חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן, חפני, ופנחס, ושמשון, ושאול וג' בניו. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני, כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות ואלו הן, אוהל מועד וגלגל, נוב, וגבעון, ושילה, ובית עולמים תרין. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני, כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים ז' חדשים" (בראשית רבה וירא נד ד).

הרי שיש סכנה גדולה לכרות ברית עם יושבי הארץ כשהם מקולקלים, וזה גורם נזק גדול, כמו שראינו בהסכמי אוסלו שכרתו איתם "הסכמי שלום" והם לא שינו את דרכם, וכמה אסונות נגרמו בשל הסכמים הללו. אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים. ואילו היו מקשיבים לדברי חז"ל אלו – לא היו טועים בטעות זו. 

ברית עם עובדי ע"ז במדינה רחוקה

חירם מלך צור

בספר מלכים ראינו ששלמה כרת ברית עם חירם מלך צור. "וַה֗' נָתַ֤ן חָכְמָה֙ לִשְׁלֹמֹ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־ל֑וֹ וַיְהִ֣י שָׁלֹ֗ם בֵּ֤ין חִירָם֙ וּבֵ֣ין שְׁלֹמֹ֔ה וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית שְׁנֵיהֶֽם" (מלכים א ה כו) התוספות במסכת יבמות (כג ע"א) מקשה איך היה מותר לשלמה לכרות ברית עם מלך עובד עבודה זרה. "והכתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם (דברים ז) ובכל האומות עובדי עבודת כוכבים איירי כמו ולא תחנם"? 

והתוס' מתרץ שלושה תירוצים שונים, "ויש לומר דשמא לא אסר אלא כריתת ברית לשם עבודת כוכבים כדכתיב באידך קרא 'לא תכרות להם ולאלהיהם ברית' (שמות כג. אבל ברית פוליטית שאין בה קירבה רוחנית – מותר). או שמא חירם מלך צור גר תושב היה (ואם המלך קיבל על עצמו לא לעבוד ע"ז, מותר לכרות איתו ברית). 

ועוד נראה לי דלא מיתסר כריתת ברית אלא דוקא בשבעה אומות מדכתיב גבי גבעונים (יהושע ט) 'אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית'. משמע דבשאר אומות שרי". והטעם שאסור לכרות ברית עם יושבי הארץ – כדי שנוכל לכבוש את ארץ ישראל. 

בהוטן – מנהג אבותיהם בידיהם

התירוצים של תוס' חשובים כדי לדעת שאסור לחתום ברית עם הערבים שחיים בארץ ישראל ושמותר לחתום ברית עם גויים שחיים בחו"ל. אמנם לפי התירוץ השני אסור לחתום ברית עם אומה שעובדת ע"ז אפילו אם היא רחוקה. וזה חשוב לגבי ההסכם עם מדינת בהוטן, ששמה בפי האנשים הגרים בה הוא "דרוק יול" משמעו ארץ הדרקון. ויש קוראים לו "דרוק טשאנדאן" שמשמעו "ארץ דרקון הרעם", גם הדגל שלהם הוא דגל שבמרכזו יש דרקון שחור ולבן גדול.

דרקון בהלכה הוא עבודה זרה "המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין" (משנה ע"ז מב: שו"ע יורה דעה – קמא ג). אם כן הם חשודים בעבודה זרה. 

אמנם כבר כתב הרמ"א "ובזמן הזה שאין הגוים עובדין לצורות הללו, מותרים בהנאה אם מוצאן, אבל אין להשהותן". ולכן מותר לכרות איתם ברית כי אינם באמת עובדים עבודה זרה אלא "מנהג אבותיהם בידיהם". אבל אם הם היו עובדים ע"ז באמת היה אסור לכרות איתם ברית (לפי התירוץ השני בתוס'). שתפקידנו הוא לקרוא בשם השם בכל העולם. 

עמון ומואב – לא תדרוש שלומם

יש עמים שלא קוראים להם לשלום מחמת מידותיהם הרעות, והם עמון ומואב. כך כתב הרמב"ם בספר המצוות: "האזהרה שהוזהרנו שלא לקרוא שלום לעמון ומואב לעולם. והוא שה' ציוונו שבצוּרנו על הערים, נשלח לאנשיהן לפני המלחמה שייכנעו ונבקש מהם שישלימו אתנו; אם ימסרו לנו את העיר, אסור לנו להילחם בם ולהורגם, כמו שביארנו במצווה ק"ץ ממצוות עשה. חוץ מעמון ומואב שאין נוהגים עמהם מנהג זה; אלא הזהירנו ה' מלהקדים להם שלום ומלבקש שייכנעו. והוא אומרו יתעלה: 'לא תדרוש שלומם וטובתם'" (דברים ז – רמב"ם ספר המצות מצווה נ"ו). וכתב רבינו בחיי "ואפילו עמון ומואב שאין פותחין להם שלום, אם השלימו מעצמן מקבלין אותן, ללמדך כמה גדול כח השלום" (רבנו בחיי על דברים כ י). 

הסכם שלום עם עמלק

לדעת הרמב"ם – אם מקבלים עליהם שבע מצוות

לדעת הרמב"ם גם לעמלק קוראים לשלום. אם העמלקים חוזרים בתשובה, מקבלים עליהם שבע מצוות ומסכימים להיות "למס ועבדוך" מקבלים אותם. שכך כתב: "וכן הוא אומר בעמלק 'תמחה את זכר עמלק', ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו? שנאמר: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון, את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם", מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו" (הלכות מלכים פרק ו). 

לדעת הראב"ד – החרם תחרימם 

הראב"ד חלק על הרמב"ם ואמר שגם אם שבעה עממים ועמלק יקבלו עליהם שבע מצוות בני נח ויסכימו להיות "למס ועבדוך", יש מצווה של החרם תחרימם "אף ע"פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם". והסביר הכסף משנה "אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים". ואע"פ שמותר לקבל אותם – אסור לגייר אותם, כדלקמן.

האם יקבלו גר עמלקי

בספר שמואל (ב פרק א) מתואר הסיפור של גר עמלקי שמבשר לדוד המלך כי הוא הרג את שאול. "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־הַנַּ֙עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן־אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי: וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֙חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת־מְשִׁ֥יחַ הֽ'". דוד מצווה להרוג את הגר העמלקי הזה. "וַיִּקְרָ֣א דָוִ֗ד לְאַחַד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר גַּ֣שׁ פְּגַע־בּ֑וֹ וַיַּכֵּ֖הוּ וַיָּמֹֽת: וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דָּמְךָ֖ עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת־מְשִׁ֥יחַ הֽ'".

במדרש הסבירו למה ציווה דוד להרגו. "נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא אחד מכל אוה"ע ויתגייר שיקבלו אותו, ומזרעו של עמלק אל יקבלו אותו. ואמר לו דמך על ראשך כי פיך ענה בך, לכך נאמר מדור דור" (ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמא). כוונת המדרש היא לדברי רבי אלעאי "תני בשם ר' אלעאי שבועה נשבע הקב"ה ואמר ימיני ימיני כסאי כסאי אם יבאו גרים מכל אומות העולם אני מקבלן וזרעו של עמלק איני מקבלן לעולם" (מדרש תנחומא כי תצא פרק יא).

ממשיך המדרש ומסביר מי היה הגר העמלקי: "אמר רבי יצחק בנו של דואג האדומי היה, ואמר לו דָּמְךָ֖ עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים, ואית דאמרי דואג עצמו היה. 'דמיך' כתיב – הרבה דמים שפכת". המדרש הזה מגלה לנו את הקלקול שיש בגר עמלקי. שלמרות הגיור שלו ולמרות שהיה דואג ראש הסנהדרין בימי שאול, הוא מגיע לדיוטות של שנאה ומחלוקת גדולות שמזיקות לכל עם ישראל לדורות. כל הזמן מתסיס את שאול כנגד דוד וכשהוא רואה ששאול מת, הוא מחניף לדוד ואומר לו שהרג את שאול כדי למצוא חן בעיניו. 

(ומה שאמרו "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק" צריך לומר כי מה שנאסר זה רק עמלק מצד אביו ואמו  – רבינו יהודה בר יקר בספרו 'פירוש התפילות והברכות' בביאור ברכת 'ועל הצדיקים'. וראה עוד מהרש"ם בשו"ת ח"ג סי' רעב. שו"ת ציץ אליעזר ט"ו נה שהביא הוכחה מהרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק נ' וראה עוד פרי צדיק לפורים אות ב; ליקוטי אמרים אות טז; פוקד עקרים אות ה). 

לא עושים שלום עם אויבים

מכאן למדנו שהשלום הוא התכלית של העולם, ואפילו גרועות שבאומות יכולות לתקן את דרכן. 

עלינו לשמוח בכריתת בריתות השלום שנעשו עם המדינות הרחוקות, השלום הזה הוא קידוש שמו של ה' שנקרא שלום. עלינו לשמוח במיוחד שכל כריתת הבריתות הללו מחלישה את הברית שכרתו בטעות עם הפלסטינים ושילמנו על כך מחיר כבד. כשכל מנהיגי הפלסטינים כועסים על ההסכמי השלום הללו, אנו בטוחים שהם מחלישים את אחיזתם בארץ ישראל והם טובים לנו ולכל ישראל אחינו. 

גדול השלום

במסכת דרך ארץ כתוב: "ר' יוסי הגלילי אומר אף שמו של משיח נקרא שלום, שנאמר אבי עד שר שלום". עוד שם: "ר' יוסי הגלילי אומר גדול הוא השלום, שבשעה שמלך המשיח נגלה לישראל, אין פותח אלא בשלום שנאמר 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום'". ויהי רצון שנזכה לראותו במהרה בימינו, אמן ואמן. 

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt