לשידור חי | חיים כהלכה לפרשת תצוה ←

חודש שבט – תיקון האכילה

כ"ד כסלו התשפ"ג(18/12/2022)
ראשי פרקים

שיתוף

תיקון לקלקולי חברת השפע

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף – הסיען בעל כרחם 

בני ישראל היוצאים ממצרים יורשים את כל העושר של המצרים בים סוף, ויש חשש שעם הירושה הזאת תבוא גם ירושה של התרבות הקלוקלת שנוצרה בעקבות העושר. מהחשש הזה גורר משה את עם ישראל בעל כורחם מים סוף. "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף". ולמה הסיעם בעל כורחם מים סוף? "שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים. וגדולה היתה ביזת הים יותר מביזת מצרים, שנאמר 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף'. לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם". 

תיקון המים המרים – דרך ארץ ותורה

מהשלב הזה עד שבני ישראל מגיעים להר סיני מדברות כל פרשיות התורה על ההתמודדות שהייתה לעם ישראל בנושא האוכל. בתחילה הם הולכים שלושה ימים ולא מוצאים מים. לכאורה תמוה הדבר איך משה מסיע אותם ממקום של עושר גדול למקום שאפילו מים אין בו. וכעבור שלושה ימים, כשהם מוצאים מים, הם מגלים שמדובר במים מרים. 

זה ממש לא במקרה. אחרי המתנות שהם קיבלו בים סוף הם הודו לה', אבל יחסי אמון אמיתיים נבנים בשעה שקשה ולא כשהכול טוב. כדברי הגמרא בעירובין (סה ע"ב) "אמר רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו. ואמרי ליה: אף בשחקו". ומה ניכר כשהם כועסים?

הם מתלוננים, והדבר הזה צריך תיקון. ה' מורה למשה על עץ מר שממתיק את המים, ובהזדמנות זו ה' מלמד את בני ישראל "חֹ֥ק וּמִשְׁפָּט" – "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין" (רש"י). "וְשָׁם נִסָּהוּ" – שם הוא גם מנסה לבדוק כמה האמונה שלהם מחזיקה מעמד בשעת משבר. 

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים 

הפרשה השנייה לא מספרת על ניסיון כמו זה הקודם, אלא לימוד שבזכות התורה ותלמידי החכמים הם זוכים לפרנסה. "וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם". מספר המעיינות הוא לפי השבטים, ומספר עצי התמר הוא לפי הזקנים שמלמדים אותם את התורה. 

אכילת חינם – כאילו אין מחר

הפרשה השלישית היא פרשת המן. בני ישראל מתלוננים על משה ואהרון בשם תאוות הבשרים של מצרים. "מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה֙' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֛נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע" (שמות טז ג). מה הקשר למוות? ומי יושב על סיר לאכול? אלא הכוונה היא לאנשים שיושבים סביב סיר הבשר ואוכלים כאילו אין מחר. "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כב יג).

תרבות האכילה כאילו אין מחר הייתה כל כך חזקה במצרים, עד שבני ישראל במדבר לא יכולים להשתחרר ממנה ורוצים בשר תאווה עד מוות. "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה). וכך בסוף קורה בקברות התאווה שהם אוכלים עד שמתים. 

חכמינו שאלו מה פירוש הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. הלא תבן לא קיבלו בחינם, מי ייתן להם דגים בחינם? ופירשו חז"ל שזו אכילת חינם. לא כי רעבים ויש בזה צורך אמיתי, אלא סתם בשביל התאווה. "חינם מן המצוות".

תאווה שמסתירה את נוכחות ה'

התאווה הזאת גורמת להם להיאחז בחיצוניות ולא להתבונן ולראות את רצון ה' שברא את האוכל כדי להתקיים. כך ממש הם לא רואים את יד ה' בכל התהליך של יציאת מצרים וחושבים שמשה ואהרן הוציאו אותם ממצרים על דעת עצמם. "כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב". הם ראו את עשר המכות וקריעת ים סוף שנעשים על ידי משה ואהרן, והם לא רואים את ה' בכל הסיפור, אפילו לא כמו החרטומים שאמרו "אצבע אלוקים היא" שנתן את הכוח למשה ואהרן. 

לימוד בזכות השלו והמן

כיוון שתאוות האכילה בלבלה אותם, האוכל הוא זה שיתקן אותם. השלו והמן אמורים להראות להם שהכול הוא מעשה אלוקים. "וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י ה֛' הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד ה֔' בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־ה֑' וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ". "לפי שאמרתם לנו כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם שיגיז לכם את השליו" (רש"י) ויוריד לכם יום יום את המן. "וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם". 

כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם

איך האוכל מתקן? בספר דברים מתואר המן כ"דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס, דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ". משהו שבקושי יש לו ממשות. הכמות לא משמעותית, "וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה, וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר". הם רואים במשך 40 שנה כי מה שמשביע זה לא הכמות אלא מוצא פי ה' שבתוך המן. כך הם מתרגלים לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. 

במשך 40 שנה הם רואים כי הלחם הדק והרוחני שירד מן השמים מתלבש באוכל גשמי במשקל של עומר, והם מבנים את כוחו של מוצא פי ה' המלובש באוכל הגשמי. "לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה֖' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם". מכאן יבינו בני ישראל כי גם יציאת מצרים שנראתה כמעשה גשמי שנעשה על ידי משה ואהרון היא למעשה יד ה' שמתלבשת בידי בשר ודם. 

את הלימוד הזה הם לוקחים ליחס הנכון לשפע הגשמי של ארץ ישראל: "כִּ֚י ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר: אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ" (דברים ח, ז-ח). עם הלימוד הזה הם לומדים לא לטעות ולחשוב שכֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה, אלא לזכור כי ה' נתן להם את הכוח לעשות חיל. 

שעל ידי ברכות זוכין למצוא פנימיות המזון 

התורה אומרת כי הדרך לזכור כי ה' נותן לך כוח לעשות חיל היא באמצעות הברכות. "וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ" (דברים ח י). כך כותב ה"שפת אמת": "נראה דוּבֵֽרַכְתָּ֙  הוא תיקון שלא יבא לידי מרידה, ואדרבא יכול לקבל ברכה מתוך אכילה. דהנה כתיב 'כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה֖' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם'. ופירש האריז"ל שחיות מאמרו יתברך שיש בתוך המאכל הוא חיות אל הנפש, והגשמיות אל הגוף ע"ש. שעל ידי ברכות זוכין למצוא פנימיות המזון שהוא מזון הנפש, כי בוודאי כשעשה הש"י המאכל להיות מזון אל האדם הוא מזון גם בפנימיות" (שפת אמת עקב תרמ"ט).

"שהרי אם לא יאכל אדם לחם ולא שום מזון כך ימות ברעב ותצא נשמתו ממנו, ואם יאכל כזית לחם יחיה, והאיך אפשר שהלחם יעמיד הנשמה הרוחנית" אלא שבתוך הלחם נמצא מוצא פי ה' המחייהו (עיין פר הליקוטים – פרשת עקב – פרק ח).

מאה ברכות של דוד המלך

את הכוח העצום של ברכות בכוונה הכיר דוד שהיה בדור של שפע גדול וברכה שהביאו לבלבול ועל כן באה מגיפה. התיקון שעשה דוד המלך למנוע את המגיפה היה על ידי מאה ברכות שבאמצעותן זוכר האדם כי כל השפע האלוקי שיש לו הוא ממוצא פי ה' המחיה את הכול. זה שאמר דוד המלך בתהלים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהילים קלא). ודבר זה חשוב מאוד לזכור בעת שיש שפע גדול, ובעת שיש מגיפה. 

הטעות של הנחש וממשיכי דרכו

אין מים ברפידים – יש מים במקום התורה

הפרשה הבאה אחרי ירידת המן מתרחשת ברפידים וגם היא קשורה לתיקון היחס למאכל, להבין שהוא מה'. סוף חודש אייר, ואין מים. כבר שבועיים יורד להם מן כל יום מן השמים מלבד ביום השבת. כבר שבועיים מגיע שלו כל ערב. הם אמורים להבין שה' אוהב אותם ולא לסקול את משה כשאין מספיק מים. "וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־ה֣' לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי". הבעיה הקשה היא שהם מתעלמים שוב מנוכחות ה' בקרבם ושואלים "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?"

אחרי תקלת רפידים בא עמלק

התקלה הזאת מביאה את הצורר הגדול עמלק. כך מביא רש"י את דברי חז"ל: "תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?' חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: 'אבא טול חפץ זה ותן לי' והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו". 

תיקון התפילה של משה

במלחמת עמלק הם רואים בחוש איך התפילה של משה גורמת ליהושע ולחייליו לנצח במלחמה. בדרך הכואבת הם מבינים שה' בקרבם, הם רואים שהניצחונות במלחמה של יהושע וחייליו הם תוצאה של ברכת ה' שמגיעה דרך תפילה משה אל ה' "וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק".

מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע

בספר הליקוטים של האר"י הקדוש (וזאת הברכה – פרק יד) כתוב כי "כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע" (ישעיה יד כט). צפע בגימטרייה עמלק (240). רוצה לומר כי הקלקול של עמלק הוא משורש נחש הקדמוני שפיתה את חווה לראות את היופי החיצוני של הפרי ולהתעלם מה' שברא אותו. להתעלם ממוצא פי ה'. לשאול היש ה' בקרבנו אם אין. 

כך כתוב שם "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג ו) היא ראתה את החיצוניות ולא ראתה את ה' שפועל בתוך המציאות. על כן היא עוברת על דברי ה'. כן קורה לבני ישראל שלא רואים את ה' פועל בתוך המציאות ולכן בא  עמלק הצפעוני להילחם בהם, כדי שילמדו שה' פועל בתוך המציאות. 

יציאת מצרים הרוחנית

תפיסתו הרוחנית של הנחש התפתחה במצרים. שפע גדול של חומריות, אוספים את כל הכסף של העולם, אבל לא יודעים את ה'. לא מתפללים אל ה'. המים מגיעים באופן ישיר מהנילוס והם לא נושאים עיניהם למרום לקבל את השפע מה'. כך מלמדת התורה על ההבדל שבין מצרים לארץ ישראל: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, י-יא). 

בארץ ישראל הגשם מגיע מהשמים כמו שהמן מגיע מהשמים. כך תמיד תזכור את ה' בכל פעם שאתה אוכל משהו מפרי האדמה. "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא).

אכילה של נחש – אכילה שמביאה מוות

אכילה מסוכנת יכולה להיות גם בארץ ישראל. על האכילה המסוכנת שלא רואה את ה' נאמר במדרש "ואכלת ושבעת וגו' השמרו לכם פן יפתה וגו' אמר להם הזהרו שמא תמרדו במקום שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שביעה שנאמר 'פן תאכל ושבעת וגו' ובקרך וצאנך ירביון' מהו אומר אחריו? 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו". כיוצא בו אתה אומר 'כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו ארץ זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים'. כיוצא בו אתה אומר 'וישב העם לאכול ושתו', מהו אומר? 'עשו להם עגל מסכה'. וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה וכו' וכן אנשי דור הפלגה מרדו מתוך שובע וכו' וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע" (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג. ילקוט שמעוני דברים – פרק יא – רמז תתסה).

שלושה דורות לפני ימות המשיח

חכמינו הזהירו במיוחד את הדורות שלפני ביאת המשיח. ממש כמו שהיה בזמנו של דוד המלך שלפני בניית בית המקדש. היה שפע גדול, הייתה הצלחה גדולה והייתה סכנה גדולה של כוחי ועוצם ידי שמשכיח את ה'. וכך דרשו חכמים על הפסוק "וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ" (דברים לב טו) – "אלו שלשה דורות שלפני ימות המשיח. שנאמר: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו" (ישעיה ב ז – ח).

מסתבר ש"וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט" הוא לא רק במשמנים של אוכל. הוא יכול להיות גם במשמנים של כסף וזהב. של מכוניות, ושל פיתוח טכנולוגי שעלול לגרום לאדם להתלהב מעצמו ולהשתחוות למעשי ידיו. על זה נאמר "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיה ב כב).

הפחד של הרב קוק זצוק"ל

במכתב שכותב מרן הראי"ה קוק זצוק"ל לחותנו האדרת הוא כותב "אגלה להדרת גאונו מסתמא לא חדת היא לו, מיסתפינא מהא דספרי: 'שמנת עבית, כסית. אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח'. מן הסתם לא חדש לך. אבל אני מפחד מהמשמעות של דברי הספרי על שלושת הדורות שלפני ביאת המשיח". 

הפתרון לכוחי ועוצם ידי

כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים

ראינו לעיל כי אחת הדרכים שהתורה לימדה אותנו כדי לזכור תמיד את ה' היא הברכות בכוונה. דרך נוספת שאמרו חז"ל היא לומר דברי תורה שקשורים לפנימיות האוכל, למוצא פי ה' שבכל מאכל ומאכל. "ולזה כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים" (האר"י בספר הליקוטים – פרשת בראשית – פרק א(. 

ודברי התורה צריכים להיות כאלה שעל ידם "זוכין למצוא פנימיות המזון שבקדושה". ולכן אנחנו מזכירים בכל ברכת המזון "ברית ותורה חיים ומזון". כי בלי התורה לא היינו זוכים למצוא את "מזון הפנימיות שהוא מצד הקדושה" שמחייה את הנפש (שפת אמת עקב תרמט).

מוצא פי ה' גם בדומם

כך כותב הבעל שם טוב (בראשית) ומובאים דבריו בספר התניא: "כתיב (תהלים קי"ט) 'לעולם ה' דברך נצב בשמים', ופירש הבעל שם טוב זצוקללה"ה כי דברך שאמרת 'יהי רקיע בתוך המים' וגו', תיבות ואותיות אלו, הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב (ישעיה מ') 'ודבר אלהינו יקום לעולם'. 'ודבריו חיים וקיימים לעד' וכו'. כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן, היה כל השמים כאין ואפס ממש, והיה כלא היה כלל, וכמו קודם מאמר יהי רקיע ממש, 

וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמיית בחינת דומם ממש, אילו היו מסתלקים ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית ממש, וזהו שכתב האר"י זצוקללה"ה שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר יש בחינת נפש וחיות רוחניות, דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות, המחיות ומהוות את הדומם להיות יש, מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית" (שער היחוד והאמונה א).

השולח אמרתו ארץ – ישב רוחו יזלו מים

זה שאנו אומרים כל בוקר בפסוקי דזמרא כי לפני כל מטר שיורד לארץ יש דיבור שה' משפיע לעולם "הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ". ומתוך כך בא השלג והכפור, הקרח והקור. "הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר: מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד". גם החום והמים באים על ידי הדיבור האלוקי "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם". ורק עם ישראל שקיבל את התורה רואה את דבר ה' שבתוך כל דבר ודבר כל רגע ורגע. "מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ" (תהילים קמז).

הבנה שמביאה את מתן תורה

המן מכין את עם ישראל לקבלת תורה

לכן ירד המן לישראל לפני מתן תורה, להכינם לקבל את התורה. וזה מה שאמרו חכמינו "ישראל שעמדו על ה' סיני פסקה זוהמתם", שהיא זוהמת הנחש הקדמוני, שפיתה את חוה להסתכל רק על חיצוניות האוכל ולא על דבר ה' המחייה אותו. לכן כתוב על המן "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות טז). כי הצדיקים ניזונו ממוצא פי ה' שבתוך המן וזכו למדרגה גבוהה של הנשמה, לדעת סודות התורה ולקבל את רוחניות התורה. ויש כאלה שהתאוו לדברים חומריים כמו הבצלים, השומים והאבטיחים של מצרים והם לקטו וטחנו ובישלו מהם כי אכילתם הייתה מצד החומר והם לא זכו להבין את סודות התורה (עיין ספר הליקוטים – פרשת עקב – פרק ח).

לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן 

זה שאמר רבי שמעון בר יוחאי "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (מכילתא פרשת ויסע פרשה ב). לכן ציווה ה' את משה "מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם". כדי שלדורות יסתכלו עליו ויזכו ללמוד תורה.

כך דרשו חז"ל על צנצנת המן: "בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה" (ירמיה ב לא). שִׁמְעוּ לא נאמר אלא רְאוּ, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".

הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן

לכן כתוב בגמרא כי בשבועות מביאים שתי לחם שעשויים מחיטים כדי לברך את פירות האילן. "אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת – מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן" (ראש השנה טז). והלא שתי הלחם אינו פרי האילן אלא חיטים של תבואה? ותירץ רש"י "ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין 'עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה'" (ע ע"ב).

רואים את הקולות שמחיים את האוכל

ואע"פ שבימינו החיטה אינה אילן אלא תבואה, אנו מביאים שתי לחם בעצרת כי בעבר הייתה החיטה אילן וכך תהיה גם בעתיד. ואנו מזכירים לעצמנו כי בעת מתן תורה זכו ישראל לתקן את חטא אדם הראשון ופסקה מהם זוהמת הנחש הקדמוני. וכשאין זוהמת הנחש רואה האדם את מוצא פי ה' שמחייה כל דבר. וכך באמת היה במתן תורה שנאמר "וכל העם רואים את הקולות". "וכן היה דבורו יתברך שאמר בעת הבריאה, שכל דבור ודבור היה נכנס לאותו דבר להיות חיות בתוכו ולגדלו "(לקוטי תורה להאר"י פרשת עקב).

חודש שבט –  זמן תיקון האכילה מתאווה

תיקון תאוות האכילה על ידי צום

כל הדברים שהבאנו לעיל מובאים ב"פרי צדיק" (שמות לט"ו בשבט, וראה עוד מדרכי הכרם להרה"ג מרדכי גרינברג שליט"א בחלק המועדים). ועוד הביא ה"פרי צדיק" מספר יצירה (פרק ה') "המליך אות צ' בלעיטה ושבט בשנה". ופירש שחודש שבט הוא זמן תיקון האכילה מתאווה. 

לכן בחודש זה עיקר תעניות השובבי"ם נעשות כדי לא להיות שבויים בתאוות האכילה. וידוע מה שכתב האר"י הקדוש כי בארמית "צום" נקרא "צומא" והוא אותיות "מוצא". ללמדך כי על ידי הצום אדם יכול להיות ניזון ממוצא פי ה'. כך קורה לכל אדם שצם ביום הכיפורים, וכך ניזונו משה רבנו ואליהו הנביא ארבעים יום ממוצא פי ה'. "כי ע"י התענית ניזון ממוצא פי ה' שהוא אכילה פנימית ורוחנית בסוד קו"ל והבל היוצא מפה העליון כנז'"ל" (שער הכוונות – דרושי יום הכיפורים דרוש א).

עיקר התיקון הוא בארץ ישראל

אחרי יום הכיפורים אדם זוכה לאכול בסוכה לחמו ושותה בלב טוב יינו. כי אחרי שהוא זוכר כי ה' הוא המחייה את הכל, הוא יכול לאכול את האוכל החומרי ולא מתבלבל לשכוח את ה' שברא את הכול. כך היה לעם ישראל, שאחרי שבמשך 40 שנה במדבר הם התענו ואכלו רק מן, הם נכנסו לארץ ישראל עם כל השפע שלה ולא התבלבלו לשכוח את ה' שמחייה את הכול. 

כך כותב ה"שפת אמת": "אמרו חז"ל משה רבינו ע"ה תיקן ברכת הזן כשירד המן, וכשנכנסו לארץ תיקן יהושע ברכת 'על הארץ והמזון', וברכה זו חביבה ביותר ע"ש. והעניין הוא מה שעיקר ברכת המזון תלויה בארץ", שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". 

פירות ארץ ישראל יותר מעולים מהמן

כן הביא ב"שער החצר" (עב, קסט, תקסח) משם "טוב הארץ" שהביא משם ה"חסד לאברהם" הטעם שלא ירד מן בארץ ישראל הוא שמפני קדושתה הגדולה יכולה קדושת המן לשרות בתוך הפירות הקדושים. "הטעם לזה הוא כי המדבר כל הדברים הגשמיים שבו הם חיצונים וטמאים גדלים בארץ העמים שהיא ממשלת השרים, ולכך אין פירותיה כלי לקבל הרוחניות הקדוש, שאין גוף טמא נעשה כלי לרוחני הקדוש. ואם היה הקדושה ההיא בפירותיה ומזונותיה היה ניתן על ידי השרים, וזה אינו שבעניין המן שהוא מן השמים אין חלק לשרים כלל. אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראוי למן מתלבש בפירות הקדושים ההם ולכך אין מן בארץ ישראל כי אם במדבר".

הארץ שממה בגלות – כי היא בלי בניה וחל עליה "ארור"

וכתב ה"שפת אמת" שכל הקדושה של הארץ התגלתה רק כשבני ישראל נכנסו אליה והוציאוה מקללת "ארורה האדמה" "ולכן כתב 'מביאך אל ארץ טובה כו", אשר 'לא במסכנות תאכל בה לחם'. שעד עתה היה הארץ במוסכניתא עד שביררו בני ישראל טוב מרע, היפוך ממה שנאמר 'בעצבון תאכלנה'" (עקב תרנח).

כשנכנסים בניה – שורה שכינה בארץ ישראל והיא פורחת

וזאת הסיבה שבגללה בזמן הגלות הייתה הארץ שממה "גפרית ומלח שריפה כל ארצה". כי הייתה בחינת "ארור" וביד טמאים. וכשבאו בני ישראל לשבת בתוכה בדורות האחרונים החלה הארץ לתת פריה בעין יפה. כי כל הפירות של ארץ ישראל הם מבחינת השכינה הקדושה שבתוכם. וכשגלו מעל אדמתם – גלתה גם השכינה. ובעת הגלות הפירות של הארץ אינם מהשכינה אלא מהטומאה חלילה ולכן "גפרית ומלח שריפה כל ארצה". אבל כשחוזרים בני ישראל לארץ הקודש היא מאירה את פניה ונותנת פירותיה בעין יפה. "ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה" (ב"ח אורח חיים סימן רח). אמן ואמן. 

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt