יָמִים סְפוּרִים – מהלכות ספירת העומר

קול צופייך, תזריע מצורע תשע"ג, גליון מס' 671

יצירה כפולה, טהרה כפולה

בתחילת הפרשה התורה מספרת על ימי טהרה וטומאה של יולדת. שם כתוב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב).

מי שילדה זכר טמאה שבעה ימים ויש לה ימי טהרה של 33 ימים. למי שילדה נקבה יש ימי טומאה כפולים – 14. וימי טהרה כפולים – 66. הטעם לטהרה הכפולה ולטומאה הכפולה נמצא ביצירת האשה בבריאת העולם. שבתחילה נבראו הזכר והנקבה כיצירה אחת מחוברים בגבם. אחר כך הקב"ה הפריד אותם מגבם ובנה את הצלע (הצד) שלקח מהאדם לאשה. לפי זה האשה נוצרה פעמיים. פעם אחת עם יצירת האדם, ופעם שנייה כשאלוקים הפריד אותה מהאדם ובנה אותה והביאה אל האדם לאשה. על שתי היצירות הללו מברכים בחתונה שתי ברכות על יצירה, גם "יוצר האדם" וגם "אשר יצר את האדם בצלמו".

לחלות פני אשתו

היצירה הכפולה של הנקבה גורמת גם טומאה כפולה וגם טהרה כפולה. "זה לעומת זה עשה אלוקים". הכול באיזון. הנשים יכולות לגרום לטהרה כפולה אבל גם לטומאה כפולה. הן יכולות לגרום לחטא אדם הראשון, אבל גם להיות ראשונות לקבל את התורה ולהביא גאולה לישראל במצרים.

ראוי לאדם לחזק את כוח הברכה שמגיעה דרך האשה. לכן נוהגים על פי האר"י הקדוש לתת לאשה מנה כפולה מהחלה של הברכה בליל שבת. כשאדם בוצע את החלה בליל שבת הוא לוקח כזית לעצמו ונותן לאשתו פי שניים. כך אנו אומרים ב"אזמר בשבחין": "למבצע על ריפתא כזיתא וכביעתא" – כזית וכביצה. לעצמו הוא פורס כזית, ולאשתו הוא פורס כביצה, פי שניים. וכך היה נוהג האר"י ז"ל בכל דרכיו, שהיה אוכל מעט ביותר ולא היה מקפיד ללכת עם מלבושים חשובים. אבל היה משתדל למלא רצונה של אשתו אפילו היה קשה לו ביותר.

 

ספירת העומר – מצווה כפולה

ספירת שנים, שבועות וימים

התורה מצווה על ספירת העומר בשני אופנים, גם לספור ימים וגם לספור שבועות. "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז ט). בספר ויקרא (כ"ג י) אומרת התורה שצריך להקריב את מנחת העומר ואחר כך לספור: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".

אם היינו סופרים שבתות בלבד, היינו סופרים ספירת העומר פעם בשבוע כשם שסופרים שנות שמיטה ויובל בבית-דין פעם בשנה. אבל אנחנו לא מסתפקים בספירת שבועות וסופרים גם ימים. כך מוסיפה התורה ואומרת שיש מצווה גם לספור ימים "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'".

הגמרא לומדת מכאן שצריכים לספור בספירת העומר גם ימים וגם שבועות. אביי אומר הלכה וחכמים מבית רב אשי כך עושים. "אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי" (מנחות סו ע"א). למה התורה מחייבת שתי ספירות שבסופו של דבר הן יוצאות אותו דבר?

לעומת אביי שספר ימים ושבועות, היה חכם בגמרא, אמימר, שספר רק ימים ולא שבועות. הטעם שהוא נתן לדבריו הוא "זכר למקדש הוא". "אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא". הסביר שם רש"י שאמימר מני יומי ולא שבועי. בגלל שהספירה בזמן שאין מקדש קיים היא לא חובה מהתורה, שהרי אין עומר קרב והספירה היא מהקרבת העומר.

דעת רש"י ותוספות שהלכה כמו אמימר, וספירת העומר בזמן שאין מקדש היא מדרבנן בלבד. וכתב הר"ן שכך דעת רוב המפרשים. אבל הרי"ף והרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ז כב) סוברים שהלכה כמו אביי ורבנן דבי רב אשי, שספרו גם ימים וגם שבועות, ולדעתם ספירה גם בזמן הזה היא חובה מהתורה שאינה תלויה בהקרבת מנחת העומר (עיין לביאור הלכה סי' תפ"ט ד"ה לספור, שהביא עוד ראשונים כמותם).

ספירה מדין "זכר למקדש"

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להביא את דבריו של אחד מן הראשונים, רבנו ירוחם ז"ל ("תולדות אדם וחוה" נתיב ה חלק ד דף מד טור ג), וכפי שהסביר את דבריו גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א בהגדה "אורח חיים" (עמ' רכ"ד סעיף ד'). רבנו ירוחם כתב כי התורה הצמידה רק את ספירת השבועות להקרבת העומר, שכתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". אבל את ספירת הימים היא לא הצמידה להקרבת העומר. לכן בזמן שאין בית המקדש קיים אנחנו סופרים את השבועות רק מדין "זכר למקדש". אבל ספירת הימים בימינו היא חיוב של ממש מהתורה.

לפי דבריו, בזמן שהיה בית המקדש קיים היו סופרים שתי ספירות והיו מברכים שתי ברכות על ספירת העומר, ברכה אחת על ספירת הימים וברכה אחת על ספירת השבועות (שלא כדברי הרמב"ם בספר המצוות עשה קס"א).

בימינו, שאין מקריבים את מנחת העומר, לדעת אמימר לא סופרים שבועות כלל. לדעת הפוסקים האחרים לא יכולים לספור שבועות בברכה אלא רק ימים. לכן סומכים את ספירת השבועות על ספירת הימים ולכן אומרים שהם שבוע אחד וכו'. לרמוז שספירת השבועות נסמכת על ספירת הימים.

זאת גם הסיבה שבגללה מברכים בימינו "על ספירת העומר" ולא "על ספירת הימים", שהרי אנחנו סופרים ימים ולא סופרים עומר. כל זה בגלל שיש גם ספירת שבועות וגם ספירת ימים. לכן אנחנו אומרים ספירת העומר לרמוז על שתי הספירות הנ"ל.

שבעה שבועות כמו שבעה נקיים

הזוהר הקדוש מסביר שספירת העומר היא כנגד טהרתן של ישראל, שכאשר יצאו ממצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה של עבודה זרה, כשם שאשה נטהרת מטומאה בשבעה נקיים. במיוחד כשעבודה זרה מטמאה באותו אופן למי שנוגע בה, שנאמר "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (משנה שבת פ"ט מ"א). אופן הספירה "שבעה שבועות" הוא כמו ספירת שבעה נקיים לטהרה. והיא רומזת להיטהרות של בני ישראל ממ"ט שערי טומאה שהיו שרויים בהם במצרים.

זה אחד ההסברים שבגללם אין אנו מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר למרות שאנו מברכים "שהחיינו" על כל מצווה חדשה במהלך השנה. שהרי הספירה הזאת היא לטהרה מטומאה שזיכרונה מצער אותנו (כעין זה כתב בעל המאור שהטעם שלא מברכים "שהחיינו" הוא משום עגמת נפש בחוצה לארץ שאין אנו מקריבין עומר).

רמז לכך שספירת שבעה שבועות היא לטהרה מצוי בכך שהמנחה של העומר באה משעורים, בשונה מכל מנחה אחרת, ורק מנחה של סוטה היא מנחה משעורים שהוא מאכל בהמה (או שעושים ממנה בירה לשכרות, והוא הוא). אחרי הספירה של שבעת השבועות האלו אנו מקריבים מנחה חדשה של חיטים, שכידוע הם מאכל אדם. כל זה בא להורות לנו כי אנו מתעלים בספירה זו ממציאות של מצרים ש"בשר חמורים בשרם" למציאות של בני ישראל שנאמר עליהם "אתם קרויים אדם".

רבנו ירוחם מצא רמז לכך במילה שעורין שהוא "מלשון סערת ה'". "ולכן אין כונסים נשים ומגדלים שפם ואף על פי שאמרו טעם אחר משום י"ב אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא שמתו". ואינו סותר כי פטירת תלמידי רבי עקיבא היא סימן למשמעות הימים הללו, שכאשר לא מטהרים בהם מטומאת מצרים ניזוקים ח"ו.

ספירת ימים בזמן הזה – למתן תורה

לעומת ספירת השבועות שהיא בגדר "סור מרע" מטומאת מצרים, יש ספירת הימים שהיא בגדר "עשה טוב", ציפייה למעמד הר סיני. כך מביא הר"ן (על הרי"ף פסחים כח ע"א): "בשעה שאמר להם משה 'תעבדון את האלקים על ההר הזה' אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום. והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר. כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן".

כך גם מביא החיד"א ב"מחזיק ברכה" (או"ח – סימן סימן תצד) את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ג) ששבועות הוא יום מתן תורה, "ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמו שממתין בו הנאמן הטוב שהוא מונה היום וגם השעות. וזהו סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם" (תשובות הרשב"א ח"ג סימן רפד, מהראנ"ח בדרשותיו פר' אמור ד' נח).

החיד"א שם מביא את דברי "שבלי הלקט" (שבלת רלו) שאמר כי דבר זה נרמז במילה "תעבדון" שיש בה נו"ן יתירה. שהיה היה יכול לומר "תעבדו" והוסיף נו"ן לרמוז שעבודה זו תהיה אחרי חמישים יום. ובדברי רבנו ירוחם כתב שבני ישראל היו מונים את הימים "מרוב שמחתם שהיו ממתינין אותו מעמד היו מונין אותו כך וכך כחתן המונה יום הכנסת כלתו לחופה".

צדקניות לא סופרות

המגן אברהם (תפ"ט ס"ק א') כתב בשם הרמב"ם שנשים פטורות ממצוות עשה של ספירת העומר "ומיהו כבר שויה עלייהן חובה". בזוהר הקדוש (פרשת תצוה דף קפ"ו) וברעיא מהימנא פר' אמור (דף צ"ז) מובא שנשים לא תספורנה ספירת העומר. והרב בא"ח (בשו"ת רב פעלים ח"א סוד ישרים סי' יב) כתב שאין להן להחמיר על עצמן לספור.

מרן הרב זצוק"ל הסביר כי ביציאת מצרים אנחנו רואים שני דברים סותרים לכאורה במצבם הרוחני של בני ישראל. פעם אנחנו שומעים שהם רוצים לחזור למצרים, "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ופעם אנחנו שומעים שבנות צלפחד רוצות נחלה בארץ ישראל. פעם אנחנו שומעים שהם היו שקועים במ"ט שערי טומאה ושרו של מצרים מקטרג עליהם, "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". ופעם חכמינו אמרו "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ויצאו ממצרים". הכיצד? צדקניות או עובדי עבודה זרה?

התשובה היא שהנשים היו צדקניות ולא נגועות כלל בעבודה זו של עריות. אחת הייתה בעריות ופרסמה הכתוב. מכאן אתה למד שמ"ט שערי טומאה היו שייכים רק בגברים ולא בנשים, ולכן הן לא שייכות כלל לספירת העומר ואין עליהן להחמיר על עצמן לספור כלל.

ספירת העומר – כעין דאורייתא

ספירה אחרי צאת הכוכבים – אף שראינו קודם שספירת העומר בעיקרה מדאורייתא, ובימינו לרוב הפוסקים היא מדרבנן, ראינו שנהגו בה בכמה וכמה עניינים כאילו היא מדאורייתא. למשל בהלכה שהביא התוספות שאפשר לספור בין השמשות כיוון שהיא דרבנן (מנחות סו, א ד"ה זכר) אנו משתדלים לספור רק אחרי צאת הכוכבים ודאי. וקוראים בבתי הכנסיות שיר השירים בתקופה זו של העומר כדי לאחר את הספירה שתהיה בלילה ודאי, כל זה לנהוג בספירת העומר כאילו היא דאורייתא. ואולי זה לחשוש לסברתם של הרמב"ם והרי"ף, עמודי ההוראה, שסברו כי ספירת העומר דאורייתא.

הפסקת אכילה לשם ספירה – כלל יש לנו שאם אדם החל לאכול לפני זמן הספירה, כיוון שהתחיל לאכול בהיתר לא צריך להפסיק. אמנם אם התחיל לאכול אחרי שהגיע זמן הספירה – אם זו חובה דאורייתא – צריך להפסיק. וכגון שלא קרא עדיין קריאת שמע, שצריך להפסיק באמצע האוכל ולקרוא קריאת שמע. אמנם אם זה חיוב דרבנן יכול לחכות עד אחרי שיסיים את האוכל.

מה יעשה אדם שנזכר באמצע האוכל שלא ספר ספירת העומר? כתב הרמ"א (סימן תפט ס"ע ד) "וכשהגיע הזמן, אסורין לאכול עד שיספור. ואפילו התחיל לאכול, פוסק וסופר; מיהו אם התחיל לאכול קודם שהגיע הזמן, אינו צריך להפסיק אלא גומר אכילתו וסופר אחר כך, ובמקור כתוב כי זו דעת עצמו למאן דאמר ספירה בזמן הזה דאורייתא.

אמנם הפוסקים הסבירו אותו גם למאן דאמר שספירה היא מדרבנן, מחמירים בזה כמו דאורייתא. ש"כעין תורה תיקנו". וכן כתב (בסעיף יז) "ואף שהעיקר כהאומרים שספירה בזמן הזה מדברי סופרים מ"מ בדבר שאין בו טורח כלל דהיינו להפסיק מעט ולספור יש לחוש לסברא ראשונה" (ועיין כה"ח ס"ק ס"ח ומש"ב ס"ק כ"ה).

סופרים ימים ושבועות – ראינו לעיל כי המקור של הפוסקים הסבורים שספירת העומר דרבנן הוא מדברי אמימר שאמר כי הוא סופר רק ימים ולא שבועות. אם כן למה אנחנו סופרים גם ימים וגם שבועות? וגם זה אנו רואים שגם לסוברים שספירת העומר בימינו מדרבנן. "כעין דאורייתא תקון".

לקיים מצוות עשה – רוב הנוסחים של "לשם ייחוד" שאומרים האשכנזים והספרדים הוא עם המילים "לקיים מצוות עשה". האשכנזים אומרים: הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל סְפִירַת הָעוֹמֶר. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'. וכך גם בנוסח של הספרדים כפי שהיה מדורי דורות.

בדורנו היו מי שרצו לשנות את הנוסח ולבטל את המילים "מצוות עשה", אבל הרי הבן איש חי גאון עוזינו ותפארתנו בוודאי הכיר את כל הפוסקים שסבורים כי בימינו זאת מצוות עשה מדברי חכמים, ואף-על-פי-כן לא שלח ידו בנוסח קדמונים לשנותו, וכמה טעמים בדבר. 1] דעת הרמב"ם והרי"ף ועוד ראשונים שזו מצווה מדאורייתא. 2] גם דברי חכמים נקראים מצוות עשה מדברי סופרים. 3] מצוות עשה מן התורה לשמוע דברי חכמים, ולכן אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר". והיכן ציוונו? במה שכתוב "ועשית ככל אשר יורוך". ואם פסוק זה קובע את נוסח הברכה לעשותה כדין תורה, על אחת כמה וכמה שיקבע את נוסח "לשם ייחוד".

 

וספרתם לכם – ספירה לכל אחד ואחד

לא סופרים זה את זה

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג טו). הגמרא דורשת על פסוק זה: ת"ר "וספרתם לכם", שתהא ספירה לכל אחד ואחד (מנחות סה ע"ב).

בספירת העומר יש שני דברים, הברכה שלא מעכבת את הספירה, והספירה עצמה. בימינו נוהגים שכל הקהל מתכוון לא לצאת ידי חובה בברכתו של החזן ומברכים כל אחד לעצמו וסופרים. רק מי שלא ספר באחד הימים מקשיב לספירתו של החזן ומתכוון לצאת ידי חובה בברכתו, וכל חזן שהוא תלמיד חכם יודע שיש בקהל שלא ספרו ומסתמכים על ספירתו ומכוון להוציאם ידי חובת ברכה.

על-פי ההלכה, אם היה שליח ציבור מברך ומכוון להוציא את האחרים ידי חובתם בברכה, היה מוציאם ידי חובה. אך לא נהגו כן. אבל אם שליח הציבור ברך וספר, ואחד מהציבור לא ברך ולא ספר לעצמו, האם השומע יצא ידי חובה בשמיעת הספירה, כמו בשמיעת הברכה, או שהספירה היא כמו הנחת תפילין ולקיחת לולב, שאין אפשרות לאדם להוציא את חברו ידי חובה, שהיא חובת האדם על עצמו?

דעת הלבוש ועוד אחרונים שאין יכול לצאת ידי חובה בשמיעת ספירת חברו, וכמו בלולב, כאשר נוטל חברו, אפילו יתכוון להוציא את חברו ידי חובה לא יצא, שלא עשה כאן כלום, הוא הדין בספירה. המגן אברהם (סימן תפט ס"ק ב): "צריך שיספור בעצמו וכמו שכתבו בגמרא 'וספרתם' שתהא ספירה לכל אחד ואחד. כדרך שאמרו גבי לולב 'ולקחתם' שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירות הש"ץ ע"ש וצ"ע. ואפשר כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה הוי ליה כאלו ספר הוא בעצמו" וכו'.

ה"פרי חדש" מחלק ואומר שאינו דומה לולב לספירה. כיוון ששם המצווה היא במעשה אבל כאן המצווה בדיבור, ושומע כעונה, ועל כן מקל בזה בדיעבד שיוצא ידי חובה אם הסופר והשומע כיוונו. ולכן אם בדיעבד התכוון לצאת בברכת החזן ובספירתו, וגם החזן כיוון להוציאו – אינו חוזר ומברך אך חוזר וסופר בעצמו (כן מסקנת המשב"ר ס"ק ה' ובאור הלכה וכה"ח ס"ק י"ג ע"ש. ועיין ברכ"י שם ס"ק ו' שהאריך בזה).

ציפייה והתעלות עד מתן תורה

שואל גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח (אורח חיים עמוד רכ"א): מה כל כך מיוחד במצוות ספירת העומר שנצטווינו בספירה אישית של כל אחד ואחד? ומבאר שביציאת מצרים נאמר למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". זאת אומרת שמגמת היציאה הייתה לקבל תורה.

אמנם הטהרה של כל אחד ואחד הייתה שונה. לא כל אחד היה באותה מדרגה של טומאה כמו חברו. גם לא כל אחד היה באותה רמה של ציפייה למתן תורה כמו חברו. על כן הספירה היא אישית לכל אדם ואדם לפי הכנתו וטהרתו למתן תורה. על זה נאמר "קול ה' בכוח" – בכוחו של כל אחד ואחד.

במיוחד על-פי פירושו של האלשיך הקדוש שפירש בפרשת "ראה" מפני מה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד – "אלקיך", "הוצאתיך", "לא יהיה לך", "זכור את", "כבד את" – כלומר מצווה לכל אחד ואחד באופן אישי. וע"כ ספירת העומר, שהיא הכנה למתן תורה, צריכה להיות "וספרתם" – ספירה לכל אחד ואחד באופן אישי.

 

אורה של ספירה

אורו של הרחמן

בעל הבן איש חי הביא בספרו "סוד ישרים" (חלק ד – שאלה טו) את דברי שער הכוונות (דף פ"ה עמוד ג) שכתב כי הסיבה שאנו אומרים אחרי הספירה "הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר לָנוּ עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ", כי באמצעות הספירה אנחנו מביאים על עצמינו אור מקיף, ובאמירת "הרחמן" אנו ממשיכים עלינו מעט מאור הפנימי שהיינו זוכים לקבלו בעת שהיה בית המקדש קיים בעת הקרבת העומר. "ועל ידי כן נתקן איזה תיקון בבחינת אור הפנימי". לכן גם מי שמברך בחיפזון כדי שלא לשכוח ומדלג על "לשם ייחוד" ו"אנא בכוח" וכו'. לא ידלג על "הרחמן" זה שערכו חשוב ביותר.

כוונות בתיקון המידות

לכל אחד מימי ספירת העומר יש ספירה כנגדו, כגון חסד שבחסד או גבורה וכו'. ומה עניינים של ספירות אלו? מבואר שמידות אלו הן המידות של הקב"ה. כמבואר בפסוק "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד. כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה. וְהַמִּתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ". הרי שנאמר "לך ה'" פעמיים בפסוק זה שמדבר על הספירות.

אלא שאנחנו מצווים על "והלכת בדרכיו", ולכן אברהם אבינו לקח את מידת החסד של הקב"ה והתנהג בה, וכך שם ה' היה נקרא עליו שהלך בדרכי ה' ומידת החסד של הקב"ה הופיעה דרכו. וכן  יצחק במידת הגבורה ויעקב בתפארת ומשה בנצח וכו'.

כך גם אנחנו מתפללים בימים אלו לאמץ את מידותיו של הקב"ה (עיין שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש יא) "גם טוב לאדם לכוין במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע א' יכוין לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד ובשבוע הב' יכוין לתקן את אשר חטא ופגם בספירת הגבורה וכן על זה הדרך בז' השבועות".

אנא בכוח – תפילה על מציאות הברכה בתוך עם ישראל

בסידור של הרב זצ"ל מופיע "אנא בכוח" לפני "למנצח", בשונה מסידורים אחרים שבהם מופיעה התפילה אחרי "למנצח". הרב זצ"ל, בהתייחסו לשאלה  מדוע יש שינוי, היה אומר כי אין להתווכח בבית הכנסת על דבר זה או על דבר אחר, שהרי ויכוח ומחלוקת הם איסור דאורייתא, במיוחד בבית הכנסת ובמיוחד בימי ספירת העומר. אבל מי שילמד יראה כי המקור לומר "אנא בכוח" ו"למנצח" הוא בשער הכוונות. שם מביא האר"י ז"ל את התפילה של "אנא בכוח" לפני התפילה "למנצח", וכך הוא בעוד ספרי מקובלים שהם המקור לפסוקים אלו.

הפשט של "אנא בכוח" הוא תפילה לשחרורה של כנסת ישראל מהיותה "צרורה". כמו שהייתה בגלות מצרים וכמו שהיא בגלויות אחרות. וזו התפילה המתאימה לעם ישראל בין יציאת מצרים לבין מתן תורה. שלא תהיה בו בחינה של עבדות בנפש למרות שיצא באופן פיסי ממצרים.

עוד יש בתפילה זו מ"ב אותיות כנגד מ"ב מסעות שעם ישראל עבר ממצרים עד ארץ ישראל. כל צעד אינו רק צעד גשמי, הוא צעד רוחני להתקרבות למדרגת ארץ ישראל. וכל פעם שורה עליהם שם ה' יותר ויותר. שם מ"ב אותיות הוא שם ה'. והעניין בתפילה זו לומר לנו כי ככל שעם ישראל מתקרב יותר לארץ, כך הוא הולך ומתעלה, וככל שהוא הולך ומתעלה כך שורה עליו שם ה' ביותר.

למנצח בנגינות – ברכת כהנים שחלה בעולם

כתב בשער הכוונות: "גם ראיתי למורי ז"ל מקפיד וזהיר מאד לומר אחר ספירת העומר מזמור אלקים יחננו כו' כולו מעומד ולכוין בכל יום ויום מן המ"ט ימים בתי' א' ממ"ט תיקונים שיש בזה המזמור וכו'".

ברכת כהנים נאמרה בתורה בשם הויה. המשמעות של המזמור הזה היא אותה הארה בשם אלוקים. "אֱלֹקִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" כנגד "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך" וכו'. והפירוש הוא שהברכה לא נמצאת רק בשמים, אלא בארץ ממש. "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ. בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ", שהעמים והלאומים כולם מודים לה' בגלל שיש בעולם משפט אמת. "כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה", והם גם מודים פעם נוספת על כך שהקב"ה מביא ברכה לעמו ישראל אחרי שהארץ הייתה שוממה בכל שנות הגלות "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". על כן אומרים "יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹקִים. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ".

ויהי רצון שנזכה לראות בהתגשמות כל הברכות הללו, גם על חזרת העבודה לבית המקדש, גם על חזרת המשפט למקומו וגם על הברכה בארץ ישראל במהרה בימינו. אמן.

 

סיפורים על מרן הרב זצ"ל

קום שלא תידום

בשבוע שעבר פרצו מחבלים לישיבת "נתיבות יוסף" במצפה יריחו והשחיתו ספרי תורה ורכוש רב. באותו לילה התלמידים היו בחופשת "בין הזמנים" כך שכמעט לא היו תלמידים בישיבה. אבל היו שם כמה מתמידים שניצלו את הזמן ללימוד תורה. קרוב לשעת חצות החליטו ללכת לישון בקרוואן בפנימייה הישנה, אבל אחד מהם, נתנאל אוחיון, העדיף להעביר את הלילה בבית המדרש שלא לבטל זמן. הוא סידר לעצמו מקום לישון על הספסלים כדי לקום מוקדם בבוקר לתפילת ותיקין.

חבריו, חביב טולידאנו וגלעד יערי, החליטו שלא כדרכם לשכנע אותו לבוא אתם לישון, אבל הוא סירב. אמר לו  חביב: אם אתה כבר ישן בבית המדרש, לפחות נקרא לך סיפור לפני השינה. ובטרם סיים את המשפט, ראה כי על המדף מונח "אביהם של ישראל" חלק ה'. פתח באקראי בעמוד 169, ומצא שם סיפור שכותרתו: "קום קום, דום דום"!

מסופר שם על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שבהיותו בן 17, בזמן מלחמת השחרור, העיר את אחיו שמעון לתפילת ותיקין, שלא כדרכו. שמעון העדיף לקום למניין היותר מאוחר, אך הרב לא הרפה ממנו. וכך הלכו שני האחים להתפלל שחרית עם הנץ החמה. בחזרה מן התפילה התברר כי בזמן שהם התפללו ירו הירדנים ופגעו במיטתו של שמעון.

מספר חביב: כאשר סיימתי לקרוא את הסיפור, אמרתי לנתנאל: שמת לב מה קראנו? יש כאן ממש גילוי אליהו! המסר מהסיפור הוא ש"קום קום" ולך לישון במיטה בקרוואן, ואם לא אז חלילה אתה עלול להיפגע מכדורים. גלעד נבהל ואמר: "חס ושלום, אל תגיד כך". אבל נתנאל התרצה והלך אתנו.

למחרת לפנות בוקר התברר הנס הכפול. הגענו לבית המדרש לתפילת ותיקין וראינו את ההרס שזרעו המחבלים. הם הסתובבו בבית המדרש ובפנימיות החדשות של הישיבה. לקרוואנים הם לא הגיעו כלל. אנחנו לא רוצים לחשוב מה היה קורה לנו אם הם היו נכנסים לפנימיות הישנות. אנחנו בוודאי לא רוצים לחשוב מה היה קורה חלילה לנתנאל חברינו אם היה נשאר בבית המדרש. אנחנו יודעים שהרב מרדכי אליהו אהב מאוד את ישיבת "נתיבות יוסף" בחייו, עכשיו אנחנו רואים שצדיקים גם במיתתם קרויים חיים.