קול צופייך, תזריע מצורע תשע"ב, גיליון מס' 628

קדושה וטהרה בדרך אל הקודש

ספר שמות עוסק ביציאת מצרים ובניית המשכן. ספר ויקרא ממשיך ומלמד על העבודה במשכן בפרשות "ויקרא" ו"צו" העוסקות בקרבנות שצריך להקריב במשכן. פרשת "שמיני" ממשיכה ועוסקת בחנוכת המשכן. כל העם מתאסף בפתח אוהל מועד, אהרון ומשה עובדים את העבודה ומקריבים את הקרבנות: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם", ואז מגיע הרגע המיוחל שבשבילו הייתה כל העבודה מפרשת "תרומה": "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם". כל ישראל זוכים לגילוי כבוד ה'. נבואה של עם שלם. מעמד הר סיני.

בחנוכת המשכן הייתה שמחה גדולה וגם כאב גדול. שני בני אהרון מתו בהקריבם אש זרה. לכאורה היה ראוי שמיד אחרי פרשת "שמיני", שמדברת על מיתת בני אהרון, תבוא פרשת "אחרי מות שני בני אהרון" שלומדת מהמקרה המצער הזה כיצד צריך להיכנס נכון אל הקודש. למה התורה הכניסה באמצע הסיפור הזה את שתי פרשיות "תזריע" ו"מצורע" שעוסקות בקדושה וטהרה? למה חצי פרשת "שמיני" מאחרי מיתת בני אהרון עוסקת במאכלות אסורות?

תקלה במשכן – תקלה בעם ישראל

התשובה מצויה בכלל הגדול של בית המקדש. הוא לא נועד להשכין שכינה רק בבית המקדש. הוא נועד להשכין שכינה בכל בית ובית בישראל. כך אומרת התורה על המשכן: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים" (שמות כט). לפי זה ברור שאם יש תקלה בהשראת השכינה במשכן – יש תקלה בעם כולו. הכול מחובר. לכן מיד אחרי שמתים שני בני אהרון בעת חנוכת המשכן יש צורך דחוף לתקן את הבתים של עם ישראל. זו הסיבה שבגללה מיד אחרי מיתת שני בני אהרון ה' מצווה אותנו לא להשליך את האחריות על בני אהרון שחטאו. אלא "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". לא בתור צדקה והשתתפות בצער אחרים, אלא על שייכותם לתקלה שהייתה במשכן והגיעה גם לבתים שלהם.

תיקון בעם ישראל – אחר כך תיקון במשכן

פרשיות "שמיני", "תזריע" ו"מצורע" עוסקות בתיקון הבתים של עם ישראל. הן עוסקות בקדושה שבבית, במטבח, בחדר השינה, ברחוב ובמקום העבודה. הן עוסקות בקדושה של האוכל שאדם אוכל, שזה הדבר המצוי ביותר אצל כל אדם. הן עוסקות בקדושה שבין איש לאשתו, שגם זה דבר בסיסי ויסודי. והן עוסקות בצרעת, שהסיפור של מרים מלמד שהיא באה בעקבות לשון הרע.

חטא זה של לשון הרע מצוי ביותר אצל בני האדם. "אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶם בְּכָל יוֹם, הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּלְשׁוֹן הָרַע. לָשׁוֹן הָרַע – סַלְקָא דַּעְתָךְ? אֶלָּא אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: רוּבָּן בַּגֶּזֶל, וּמִיעוּטָן בָּעֲרָיוֹת, וְהַכֹּל בְּלָשׁוֹן הָרַע, בְּלָשׁוֹן הָרַע סַלְקָא דַּעְתָךְ? אֶלָּא, בְּאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע" (בבא בתרא קסה).

לכן באות הפרשיות הללו מיד אחרי הסיפור של מיתת שני בני אהרון. באמצע פרשת "שמיני" ובפרשות "תזריע" ו"מצורע". רק אחרי הפרשיות הללו יכולה התורה לחזור לסדר הרגיל וללמד אותנו איך סדר הכניסה הנכון לקודש הקודשים. והיא נקראת פרשת "אחרי מות", שיכולה לבוא רק אחרי פרשיות אלו שעוסקות בתיקון הקדושה בעם ישראל. משל למה הדבר דומה? לאדם שקרה בביתו קצר חשמלי וכתוצאה מכך ירד המפסק של כל הבית. לפני שהוא מרים חזרה את המפסק הראשי הוא חייב להבין איזה מכשיר גרם לקצר, ואותו לתקן. את המפסק הראשי נכון להרים רק אחרי שמתקנים את המכשיר המקולקל.

מהלכות ספירת העומר

האם מותר לקנות ולחדש דברים בימי ספירת העומר?

ימי ספירת העומר אינם כמו ימי בין-המצרים. שם "ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה" (תקנא) כי הם ימי אבל על חורבן בית מקדש ראשון ושני וחורבן ביתר ועוד. גם על י"ז בתמוז וגם על תשעה באב נאמר "מגלגלים חובה ליום חייב". לכן לא מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אבל ימי העומר אינם ימים חייבים. להפך, הם ימים טובים של הכנה למתן תורה. ימים גדולים. הרמב"ן אומר שהם כמו ימי חול המועד שבין פסח לעצרת. לכן מותר לברך בהם ברכת "שהחיינו" גם על פירות וגם על לבושים. גם ביום חול וגם בשבת וראש חודש.

אעפ"כ מובא בספר "אורח חיים" על הגדה של פסח מבעל הבן איש חי זצ"ל, כי המנהג בבגדד היה לא לחדש בגד חדש בימי העומר, אבל לברך "שהחיינו" על הפירות החדשים. וכן כתב מהר"ח פלאג'י בס' מועד לכל חי (סי' ו אות יב). גם לנוהגים כך – מותר לקנות בגדים חדשים בימי ספירת העומר וללובשם לאחר מכן.

כל זה הוא רק במקום שנהגו בכך איסור. אבל במקום שלא נהגו בכך איסור – אין לאסור מטעם מה שכתבנו לעיל על ההבדל בין ימי ספירת העומר לימי בין-המצרים. וכן כתב בספר "פחד יצחק" (עומר): "לא נוכל לאסור להדיא לקנות כלים חדשים בימי העומר, שלא החמירו בדבר זה לא פוסקים ראשונים ולא אחרונים. זה בלבד ראיתי בספרי מחברי דרשות שאין אומרים שהחיינו בימי העומר" (עיין הגדת אורח חיים עמוד רטז, משנה ברורה סימן תצג ס"ק ב).

בשולי השאלה הזאת נזכיר את אלה האומרים כי אסור ללכת לים ולבריכה בספירת העומר, שכל זה הוא טעות שמשליכים מימי בין-המצרים. וכתב על זה ה"ציץ אליעזר" שמצא בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן י"ג שכתב שאין לחוש לזה כלל, ובפרט שאצלנו לא נתפשט מנהג זה, ולזאת אין להורות איסור בזה.

ניגונים בימי ספירת העומר

שירים בכלי נגינה בימי ספירת העומר

כתוב ב"מגן אברהם" (סימן תצג ס"ק א) שאסור לעשות ריקודים ומחולות בימי הספירה. אבל מותר להתארס עם אישה שמא יקדימנו אחר, ומותר גם סעודת אירוסין. "אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות – נהגו לאסור. ונראה לי שאף מי שעשה שדוכים – אסור לעשות ריקודין ומחולות". וכתב ה"מנחת יצחק" (ח"א קסא) כי כל שכן שאסור כלי זמר בלי ריקודים ומחולות שהוא יותר חמור מריקודים ומחולות בלי כלי זמר. והביא ראיות רבות לכך.

והטעם, שעיקר העיקרים בימים אלו הוא להתבונן על הקלקול הגדול של הפירוד והמחלוקת והכעס, שהביאו חורבן גדול על ישראל בימי תלמידי רבי עקיבא. קלקול זה עדיין מרקד בינינו, וצריך הרבה יותר כבוד ואחדות בין תלמידי חכמים אף שהם ממגזרים שונים ומעדות שונות. וצריך הרבה יותר כבוד בין איש לרעהו ובין אישה לרעותה. כי באמת צריך אדם לכבד את רעהו כמו שמכבדים בני מלכים, ולפחות כמו אחים. ומאז מכירת יוסף מרקד קלקול זה של חוסר אחווה ביננו, והתפלגה מלכות ישראל בימי בית ראשון בגלל זה. ונחרב בית שני בגלל שנאת חינם זו, ועדיין מביא עלינו אסונות גדולים.

המקל לעצמו ושומע נגינות בימים אלו – דואג להנעים לעצמו ולא שם לב לצרת זולתו. הוא טועה לחשוב שהכול על מקומו בשלום, ולא כך הוא. יש אנשים סובלים. יש אנשים עצובים. צריך אדם לעשות כל מה שביכולתו לשמח את חברו, ולא להיות מרוכז בהנאתו ובשלוות נפשו הוא ולשמח רק את עצמו.

איסור ניגונים בעת שבית המקדש חרב

הגמרא במסכת גיטין (ז ע"א) כותבת על כך את הפסוק "אל תשמח ישראל, אל גיל בעמים". שאדם החי במנגינות חושב שאפשר להתרגל למציאות של הגלות ולמצוא בה שמחה. וזו טעות גדולה, כי הגלות היא קללה גדולה. תוצאה של חרון אף. "וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה". (דברים כט כז) כעס ה' עלינו "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". איך אפשר לשמוע נגינות ושירות כשחצי מעם ישראל עוד בגלות? במיוחד שהגמרא אומרת בתחילת מסכת ברכות שהקב"ה בוכה גם הוא על המצב הזה. "ואם לא תשמעוה – במסתרים תבכה נפשי". הוא בוכה ואנחנו שמחים?

הרמב"ם כותב (בהלכות תעניות פ"ה הלכה י"ד): "וכן גזרו (משחרב ביהמ"ק) שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור להשמיען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בשיר לא ישתו יין'. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין". וכן נפסק ב"שולחן ערוך" (סי' תק"ס סעי' ג'). וכן כתב ה"מגיד משנה" בשם רב האי גאון (הלכה י"ד ד"ה וכבר נהגו) וכן כתבו התוספות (גיטין ז ד"ה זמרא): "ושיר של מצווה – שרי. כגון בעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה".

למה הקב"ה בוכה ושואג כארי? ולמה הקב"ה בוכה? בגללנו – בגלל גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. הוא בוכה בגללנו, ואנחנו שמחים ופוחזים? כך כתוב בגמרא (ברכות ג ע"א): "אָמַר רַב יִצְחָק בָּר שׁמוּאֵל מִשּׁמֵיהּ דּרַב: שָׁלשׁ מִשְׁמָרוֹת הַוֵי הַלָּיְלָה, ועַל כּל מִשְׁמַר וּמִשְׁמַר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ושׁוֹאֵג כַּאֲרִי ואוֹמֵר: אוֹי לַבָּנִים שֶׁבָּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי ושָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי והִגְלֵיתִם לבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם". שואג כמו אריה על החורבן והגלות.

על כך אמר המגיד לרבי יוסף קארו בשם השכינה הקדושה: "וְאִלּוּ הָיִּיתֶם משָׁעַרִים אֶחָד מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים ורוֹב רִיבֵּי רבָבוֹת מהַצַעָר אֲשֶׁר אָנִי שׁרוּיָה בּוֹ, לֹא הָיְתָה נִכְנסֵת שִׂמְחָה בּלִבּכֶם ולֹא שׂחוֹק בּפִיכֶם בּזוֹכְרֶכֵם כִּי בּסִיבָּתְכֵם אָנִי מוּשְׁלֶכֶת בּעָפָר" (מכתבו של ר' שלמה הלוי אלקבץ זצוק"ל – מובא בשל"ה).

מהלכות שירים בספירת העומר

* מי ששומע תוכנית רדיו שיש בה חדשות ודיבורים, ושומע באקראי שירים שביניהם, וחשובים לו הדברים ששומע, אינו צריך לכבות את הרדיו אלא להנמיך את הקול. וכן אם נוסע באוטובוס והנהג משמיע שירים לנוסעים, לא צריך לרדת מהאוטובוס. ואולם אם שומע שירים של גסות ותאווה, יכבה את הרדיו או ייגש לנהג ויבקש ממנו בנימוס ובצורה ברורה לכבות את הרדיו או להחליף תחנה. (ואם אין בכוחו – יסתום את אוזניו או ירד מהרכב. ששמיעה של שירי תועבה אלו מקלקלת את הנפש יותר מכל דבר).

* אם מתקשר לחברו ושומע בעת ההמתנה מנגינה – לא צריך להימנע מלהתקשר לחברו. כי אין בכך איסור. והמחליף את המנגינה בימים אלו – תבוא עליו ברכה.

* אישה שרוצה לשיר שיר ערש להרדים את ילדיה יכולה לשיר להם בשני תנאים: א) שאין אנשים זרים בבית שישמעו את קולה. ב) שהשיר יהא שיר נקי ולא שיר של תאוות וגסויות (ועיין שה"צ אות כ"ה). וב"ה שהיום יש קלטות של שירי ערש לתינוקות, שירי קודש בקדושה וטהרה.

* מי שרץ לצורכי בריאות ורוצה לשמוע שירים בעת הריצה – לא יכול לעשות כן, כי דבר זה הוא בידו ואפשר לרוץ גם בלי שירים. אמנם אם נוהג בדרך וחושש להירדם – יכול לשמוע שירים, וטוב לשמוע שיעורים או שירים שקטים ומעוררים שיעוררו אותו לתשובה ולתיקון המידות.

* בערב שבת, בשבת ובמוצאי שבת יכול לשיר שירים בפיו. וכן בברית מצווה או ברית ופדיון שזה זמנם, יכול לעשות כן. ויש מתירים כל שירים בימים אלו אם הם בפה בלבד (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קסו).

* מותר לאדם לראות סרט של חתונה שלו או של חברו, וגם אם יש מנגינת רקע אין בכך איסור, כי המטרה היא לא המנגינה אלא התמונות בסרט עצמו.

* הלומד לנגן וחייב להתאמן, יתאמן בצנעה ולא בשירים אלא בתרגילים של נגינות. וגם בדרך זו יעשה רק מה שהכרחי (מנחת יצחק ח"א קיא).

* עיקר איסור השירה בכל ימות השנה הוא במי שרגיל בהם "כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר". כלומר, אסור לאדם לשים מנגינת רקע בביתו להנעים את שנתו כל הזמן, או שיכוון שעון מעורר לבוקר שיעיר אותו עם הפעלת ניגונים. וב"מגן אברהם" (סק"ח) כתב שגם שירי קודש כגון "אודך כי עניתני" וכדו', אסור לשיר באורח קבע כל היום בשכבו ובקומו, אלא אם כן זה בסעודת שבת (ועיין שם במג"א ס"ק י' ובט"ז שם ס"ק ה' אם מותר לומר פסוקים או קדיש במנגינה אפילו במקום שמחה של מצווה. ועיין בב"ח שמחמיר בשירה בפה אפילו בלי יין).

נישואין בימי ספירת העומר

נישואין לדעת ה"שולחן ערוך" – מיום ל"ד בעומר ואילך

ב"שולחן ערוך" (סימן תצג סעיף א) כתב "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא". ומותר לדעת ה"שולחן ערוך" להתחתן מיום ל"ד בבוקר, ולא בליל ל"ד שהוא מוצאי ל"ג בעומר, כי לפי הבנתו מתו תלמידי רבי עקיבא גם ביום ל"ד בעומר (כך מרן הבית יוסף בשם מהר"י בן שועיב, שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד פרוס עצרת, והיינו ט"ו יום קודם עצרת, וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט יום של ימי הספירה, נשארו ל"ד יום). כיוון שבאבלות אנו אומרים "מקצת היום ככולו", הרי שאם עבר מקצת היום של ל"ד – עברה האבלות ומותר לעשות חופה ביום ל"ד בבוקר.

נישואין לדעת הרמ"א – רק ביום ל"ג בעומר

כותב הרמ"א (סימן תצג סעיף ב' בהגה) "ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו" של ה"שולחן ערוך" "אלא מסתפרין ביום ל"ג בעצמו ולא מבערב". וכותב על זה המשנה ברורה (שם סעיף קטן יא) "ויש מהאחרונים שמקילין להסתפר מבערב" (של ל"ג). והוסיף: "דמכל מקום לענין נשואין לא ראיתי מקילין כי אם ביום ל"ג בעומר בעצמו ולא בלילה שלפניו". כי גם הרמ"א חושב שמקצת היום ככולו אבל לא מקצת הלילה ככולו. ולכן רק כשעבר מקצת יום ל"ג אפשר להתחתן.

ועל זה אמר פעם מו"ר הרב זצ"ל, שכל שנה מפרסמים בעיתונים על מאות זוגות שהתחתנו בליל ל"ג בעומר "ואיני יודע על מה הם מסתמכים, שאפילו לנוהגים כדעת הרמ"א, הוא כותב שדווקא יום ל"ג בעומר מותר, מדין מקצת היום ככולו (מ"ב ס"ק י') אבל בליל ל"ג בעומר אין מי שמתיר".

ואולי מסתמכים על דברי ה"פרי חדש" שכתב לעניין זה כי הרוצה להקל כדעת רבנו תם והרמב"ן, להסתפר בליל ל"ד לעומר כי מקצת לילה הוא ככל היום – יש לו על מה שיסמוך, שכל עניין זה אינו אלא מנהג. ואולי על זה סמכו גם לעניין נישואין. ועיין בהגדה או"ח (דף רט"ו סעי' כ"ז) ובכה"ח (שם ס"ק כ"ח וס"ק ל') שיש מקילין להתחתן בליל ל"ג בעומר, ועיין לספר ארץ ישראל להגר"י טוקצ'ינסקי (עמוד ס"ה) שכתב שנוהגים להסתפר ולהינשא ביום ל"ג ולא בלילה, אלא אם כן השעה דחוקה מקלים גם בלילה הקודם בין לתספורת ובין לנישואין, עי"ש.

שמח תשמח רעים האהובים

אם אדם הוזמן לחתונה של חברו או של בן משפחתו בזמן שלפי מנהג עדתו לא עורכים בו חופה, ילך לחופת חברו וישמח אותו ביום שמחתו ולא יימנע מכך, כי דבר זה עלול לגרום עצב לחתן ולכלה ולגרום מחלוקת וכעס וריחוק, שזה הפך העניין של ימי ספירת העומר. שצריך להרבות בהם "אוֹתוֹת אַהֲבָה ורֵעוּת, הֵן לִבְנֵי בֵיתוֹ הֵן לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים".

להרבות אהבה ורעות ולהיזהר מכעס ומחלוקת

כך כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בספרו לשון חכמים (ח"א ע"ז) וזה לשונו: "הַיָּמִים שֶׁל ספִירַת הָעֹמֶר, צָרִיךְ להַרְבּוֹת בָּהֶם תַּחֲנוּנִים וּבִפְרָט בּעֵת הַסּפִירָה כִּי הַשָּׁעָה צרִיכָה לכָךְ מאֹד. ויִזָּהֵר להַרְבּוֹת בָּהֶם בִּטְבִילָה למַתֵּק הַדִּינִין בּמֵי הַחֶסֶד. ויִזָּהֵר בָּהֶם מאֹד מאֹד מִן כַּעַס וּמִקּטָטָה וּמַחְלֹקֶת בַּבַּיִת וּבַחוּץ, ויַרְאֶה אוֹתוֹת אַהֲבָה ורֵעוּת, הֵן לִבְנֵי בֵיתוֹ הֵן לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים. ויָדוּעַ כִּי סוֹדוֹת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, שֶׁל ספִירַת הָעֹמֶר עָמְקוּ וגַם רַבּוּ ולָאו כּל מוֹחָא סָבִיל דָּא. והָאָדָם יַרְבֶּה בּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה בּעֵת קִיּוּם הַמִּצְוָה הַזֹּאת, ותוֹעִיל לוֹ מאֹד לִהְיוֹת לוֹ סִיּוּעַ בִּמְקוֹם הַכַּוָּנוֹת שֶׁל הַמִּצְוָה, וַה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלכִים בּתָמִים".

תספורת בספירת העומר

לא תתגודדו – איסור תורה

באיסור תספורת של ימים אלו יש מנהגים שונים. כתב על זה הרמ"א: "ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום 'לא תתגודדו' (דברים יד, א) וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן". "לא תתגודדו" שכתוב כאן הוא איסור לא להיות אגודות-אגודות (יבמות יד ע"א). שלא תהיה תורה כשתי תורות.

הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק י"ב) הסביר בהלכה י"ג כי "לא תתגודדו" הוא איסור שריטה על מת. ובהלכה י"ד כתב: ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר: "לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות".

הרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל, שהיה רב ראשי בארץ ישראל, כתב כי מלשון הרמב"ם משמע ברור שאיסור זה הוא איסור תורה. וכך משמע גם מה"כסף משנה" שם. המעניין הוא שב"שולחן ערוך" מופיע איסור זה של "לא תתגודדו" במילים אלו רק בהלכות איסורי ספירת העומר, אולי בגלל שזה המקום שבו צריך לתקן את העניין הזה של המחלוקות לשם שמים בין תלמידי חכמים, שממחלוקות כאלה לא תצמח הגאולה.

מנהג הספרדים והאשכנזים

ב"שולחן ערוך" (תצג סעיף ב): "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת". דהיינו, לפי ה"שולחן ערוך" מותר להסתפר רק ביום ל"ד בבוקר ולא בליל ל"ג בעומר או יומו. ומיום ל"ד עד סוף ימי הספירה יכולים להסתפר בכל יום.

וכתב הרמ"א שמנהג האשכנזים אינו כן, אלא רק ביום ל"ג להסתפר ולא אחריו. "ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון. ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב". וכו'.

מובא בהגדה של פסח אור החיים של הבן איש חי (דף רטו סעיף כז), שדעת האר"י הקדוש, שאין איסור הגילוח מדין אבלות אלא יש סוד בדבר עד ערב שבועות. מנהג רבנו האר"י ז"ל היה לא לגלח ראשו כל ימי הספירה עד ערב חג השבועות. ולפי מנהגו אפילו חתן ביום חתונתו לא יגלח בכל ימי העומר (כה"ח שם ג). ויש עדות שנוהגים על פיו. וכל הנוהג כן קדוש יאמר לו (ועיין שער הכוונות דף פ"ו וכה"ח שם ס"ק י"ג).

תספורת לנשים בימי העומר

שאלו את בעל הבן איש חי (בר"פ ח"ד בסוד ישרים ט"ו) האם מותר לנשים להסתפר בעומר, והשיב: אע"פ שאין הנשים סופרות עומר, אין קשר בין מי שחייב לספור עומר לעניין תספורת, ועל כן גם לנשים אסור להסתפר בימי ספירת העומר. אמנם אם אישה רוצה להוריד שיער מגופה, למרוט גבות וכדומה – מותר לה. וכן אם צריכה לצבוע את שערותיה גם כן מותר, שאין זה בכלל איסור התספורת.

אמנם בחורה שמעומדת לשידוך יכולה להתייפות לצורך פגישה, אפילו היא פגישה אקראית. ואפילו בתוך ימי אבלות לא עלינו, מותר לה לסדר את עצמה. שכך כתב ב"שולחן ערוך" (יורה דעה, סימן שפא ו) "אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה, שכל אלו אסורים ברחיצה. ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה, אבל אחר ז' מותרת בכל, כדי שלא תתגנה על בעלה. כלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה – מותרת להתקשט אפילו תוך ז'. בוגרת שאירעה אבל, כיון שעומדת לינשא, מותרת בכיחול ופירקוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה; נערה אבלה – אסורה אפילו בכיחול ופירקוס".

הרי לנו שכלה אחרי חתונתה תוך שלושים יום לחופה מותרת להתקשט אפילו בתוך שבעת ימי האבלות. ורווקה, כיוון שאמורה לצאת לפגישות – אפילו בתוך שבעת ימי אבלות מותרת בכך, חוץ מרחיצה. כל שכן אחרי שבעה וכל שכן בימי ספירת העומר. אישה שנשואה יותר משלושים יום – אסורה תוך שבעה ומותרת תוך שלושים. רק נערה שאינה שייכת בכל אלה אסורה בכל כמו גברים.

לפי זה הרי בחורה שעומדת להיפגש עם בחור ומרגישה יותר בנוח אם תסתפר קודם לכן – יכולה להסתפר. גם בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קלז) כתב שיש להקל כהמתירין, אבל מ"מ נראה הדין שראוי להחמיר אם אינו נחוץ כל כך.

אין קולא לכלה

פעם שאל בחור את מו"ר הרב זצוק"ל אם מותר לו להתגלח, כי הוא יוצא לפגישה עם בחורה. אמר לו הרב: גם אם היה אפשר למצוא לך קולא להיתר – זה לא כדאי לך. הבחורה שתראה אותך מגולח תחשוב שאתה מזלזל במצוות ולא תרצה בך. הבחור הבין מדברי הרב שיש קולא להתגלח, לא עמד בניסיון והתגלח לקראת הפגישה. אחרי הפגישה אמרה הבחורה שאין רצונה להמשיך עמו בקשר, בדיוק מהסיבה שהרב אמר לבחור. הוא נאה והוא מרשים וכו'. אבל הוא לא מתאים לה כי הוא מתגלח בעומר. והפסיד את השידוך.

להסתפר בעומר  למי שהותר לו בחול המועד

כתב המשנה ברורה בסימן תצ"ג בביאור הלכה כי אלה שמותר להם להסתפר בחול המועד – מותרים גם בספירת העומר, שחומרת חול המועד גדולה יותר מספירת העומר, ואם הותר שם – הותר גם פה. וכוונתו של המשנה ברורה היא למי שיצא מבית-הכלא בחול המועד ולא היה יכול להתגלח ולהסתפר בכלא, שמותר לו להסתפר ולהתגלח בחול המועד. וכן מי שיצא מאבלות ולא הספיק להתגלח בערב חג. כמו כן מותר לספר קטן בחול המועד, וכן מותר לכל אדם לסדר את שפמו ולחפוף ולהסתרק, אע"פ שמשיר שיער אין בכך איסור. כל אלה לדעת המשנה ברורה מותרים גם בימי ספירת העומר.

ובשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים חלק ב סימן צו) חלק עליו וכתב כי מה שמותר בחול המועד למי שלא היה יכול להתגלח, כגון מי שיצא מבית הסוהר וכדומה – כל זה הוא מצד כבוד המועד, וטעם זה לא שייך בספירת העומר. שכל איסור התספורת בספירת העומר הוא מטעם אבלות שיש לנו להצטער ולא להתייפות. לכן ה"אגרות משה" לא התיר למי שיצא מכלא או מאבלות להסתפר בימי הספירה. אמנם בקטן ובשפם, בחפיפה ובסריקה שמותר להסתפר בחול המועד – נראה שגם ה"אגרות משה" יתיר בימי ספירת העומר.

גילוח בעומר במקום הפסד

הרב משה פינשטין זצ"ל היה הרב הפוסק של אמריקה. בימים ההם מסרו יהודים את נפשם שלא לעבוד בשבתות, והיה קשה ביותר, כי כל המקומות היו פתוחים בשבתות והייתה הפרנסה קשה. הוא נשאל בעניין אדם שיש לו פרנסה ולא נדרש לעבוד בשבת, אבל דורשים ממנו להתגלח בימי הספירה ואם לא יתגלח – יפטרוהו. וענה: "הנה אם אחד עוסק באיזה מסחר למלאכה שאם לא יסתפר את זקנו בימי הספירה ובימים שבין י"ז בתמוז לט' באב יהיה לו הפסד ממון – אז מותר כי לא נהגו במקום הפסד. אבל בשבוע שחל בו ט' באב שאסור מדינא דגמ' סוף תענית (ל ע"א) אין להתיר".

על פסק זה שאלוהו אחר כך פעמים רבות, וענה תשובות שונות לאנשים שונים. שאלהו על כך והשיב (שו"ת "אגרות משה" אורח חיים חלק ה סימן כד ט) שיש הבדל בין תוספת הרווחה למי שאין לו, ואם יפטרהו – יצטרך לבריות. גם על שבוע שחל בו תשעה באב כתב: "שפשוט לעניות דעתי שמותר להסתפר באופן שאיכא דבר האבד, דלא חמיר איסור תספורת בשבוע שחל בו ט' באב מאיסור מלאכה לאבל לאחר ג' ימים עד שנאמר שיאסר אף כשהוא דבר האבד. כן מסתבר לע"ד במדינתנו אמעריקא, וכהאי גוונא בהרבה מקומות, שלא יוכל לעבוד להרוויח כשלא יסתפר וכדומה". אבל טעמי אי נעימות אינם טעמים. וכתב על זה: "ובמקומות אף במדינה זו שאין מקפידין כל כך ואין ההפסד ברור – אסור מלהסתפר, אף כשהוא אומר שלא יכול להראות לפני אינשי כשלא יסתפר, אלא דווקא כשהוא לפי ידיעת האינשי שהן דוגמתו כוודאי".

חלאקה בל"ג בעומר

על-פי האמור לעיל נראה שאין איסור לעשות חלאקה לקטן בימי ספירת העומר. שלא אסרו בקטן (שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן צה). והביא ראיה מעניינת למה שנהגו לעשות חלאקה לילדים בימי ל"ג בעומר בקברו של רשב"י במירון. הטעם בנוי על הלכה שבגיל שלוש מתחילים ללמד את הילד תורה (הרמ"א יורה דעה, רמה ח) "ומכל מקום מיד שיהיה בן ג' שנים שלמות מלמדין אותו אותיות התורה, כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה".

והנה הגמרא אומרת על אבלות ימי ספירת העומר (יבמות סב): תַּנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדּוּתוֹ, יִשָּׁא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ. הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּיַלְדּוּתוֹ, יִהְיוּ לוֹ בָּנִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא) "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵיזֶה יִכְשַׁר, הַזֶּה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדּוּתוֹ, יִלְמוֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ. הָיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּיַלְדּוּתוֹ, יִהְיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "בַּבֹּקֶר זְרַע זַרְעֶךָ" וְגוֹ. אָמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, וּשְׁנָאָהּ לְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. תָּנָא, כֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא, וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִין, וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן, אַסְכָּרָה.

ובמדרש (ב"ר ס"א ג' קה"ר י"א ה') מובא כי "לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה וכו'", וב"יפה תואר" פירש שהיו שונאים זה לזה ולא היו רוצים להועיל זה את זה בלימוד וכו', עיי"ש. ובזה שמכניסים הקטן ללמוד תורה בגיל שלוש – מתקנים מה שקלקלו תלמידי רבי עקיבא בימים אלו, וגם מקיימים דרשת חז"ל "'בבקר זרע את זרעך' – למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו. במה שבשעת התספורת ותחילת לימודו מקבלים ע"ע לחנכו ולהרגילו בתורה וביראת שמים שלא תמוש התורה מפיו וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ולזה אדרבה ראוי להשתדל בזה מיד במלאת לו ג' שנים".

במיוחד בקברו של רשב"י, שהיה מחמישה התלמידים של רבי עקיבא שהיו מתוקנים ונזהרו לתקן את אשר קלקלו התלמידים הראשונים, והיו מאירים את העולם בתורתם – גם אנו מתחילים להרגיל את הילד בתורה בקברו של רשב"י לומר לו: "כזה ראה וקדש". תמשיך את תורתו של רשב"י ויתקיים בך (משלי ג) "אוֹרֶךְ יָמִים בִּיְמִינָה, בִּשְׂמָאלָה עוֹשֶׁר וְכָבוֹד".

כדברי הגמרא (שבת סג) שאומרת "אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְּחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצְלִיחַ לָהֶם, וכו' וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹלִין לִגְדוּלָּה, וכו'" ובלבד שילמדו לִשְׁמָהּ בעַנְוָה. "וְאִם עוֹשִׁים כֵּן – זוֹכִין לְתּוֹרָה שֶׁנִּיתְּנָה בְיָמִין. ואם שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נּוֹחִים זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בַּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם וכו'".

סיפורים על מרן הרב זצ"ל

משכיות – למעלה מן הטבע

מספר שלמה אזוולוס: משכיות נמצאת בבקעת הירדן. בין שכם לבין נהר הירדן שזורם מזרחית אלינו. ממש מול מעבר יבוק המפורסם, שנמצא בצד הירדני. המקום שבו ניצח יעקב את שרו של עשו. אנחנו נמצאים ליד מחולה וחמדת. ליד מעיינות מים קרים וחמים מתוקים ומלוחים. "עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" (דברים ח ז).

לפני הרבה שנים הייתה כאן היאחזות נח"ל שהוקמה בשליחות ממשלת ישראל. הממשלה רצתה ליישב יהודים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, לשם כך היא שלחה את הצבא שהקים את הנח"ל. קרה מה שקרה, ההיאחזות הזאת התפרקה, והיה חשש קרוב לוודאי שהבדואים ישתלטו על המבנים הריקים של ההיאחזות.

כאן נכנסה לתמונה החטיבה להתיישבות של הסוכנות. הם קראו לנו ליישב את המקום מחדש. אבל איך מיישבים מקום שנזנח? השיטה הכי טובה היא להקים בו ישיבה – מקום שלומדים בו תורה. הניסיון מלמד שזאת הדרך הטובה ביותר ליישב את הארץ. מי יודע, אולי מזה נגזר שמה של "ישיבה".

אני הרב של המועצה האזורית בקעת בית-שאן. כשרצו להקים את המכינה קראו לי, וביקשו שאעמוד בראש הישיבה. הייתי חייב גם עצה וגם ברכה ממורנו ורבנו הקדוש גאון עוזנו הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל. הרב שמח מאוד על היוזמה, נתן ברכה חמה, וסיים באמירה מפתיעה: "ההתיישבות תלווה אולי בקשיים, אולם אתם תתנהלו למעלה מן הטבע". סתם ולא פירש…

חמושים בברכתו של הרב התחלנו להקים מכינה, אבל מאיפה מתחילים לארגן תלמידים, לגייס תקציבים ולהביא רבנים? מאיפה מתחילים? יהודים טובים עזרו לנו "למעלה מן הטבע". כל מוסד רגיל זוכה להכרה ולתקציבים ממוסדות המדינה רק לאחר שלוש שנים של קיום עצמאי. אנחנו קיבלנו את התמיכה של מוסדות כפר הרא"ה באמצעות צבי צויבל הי"ו.

כמה חודשים לפני תחילת שנת הלימודים תשס"ג, אורגנה משלחת נכבדה שהגיעה לחזק את ידינו, בראשה עמד בנו של מרן הרב זצ"ל, עו"ד שלמה בן אליהו הי"ו, שהיה מנכ"ל החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית. כמובן שהזמנו אותו לעלות לתורה, והוא עלה והרים תרומה נכבדה על סך של פעמיים ח"י אלפי שקלים (36,000 ש"ח).

שמחנו מאוד על הסכום, שהגיע כמים קרים על נפש עייפה, והיינו משוכנעים שאחד ממשרדי הממשלה שלח לנו אותו. לא ידענו ולא שאלנו מאיפה הכסף הגיע. השתמשנו בכסף הזה לצרכים היותר בסיסים של המכינה הקדם צבאית שהקמנו שם. זה היה הכסף שאתו הקמנו את המכינה.

אני הייתי פנוי לעיקר, לגייס תלמידים ולבנות את העולמות הערכיים שלהם. ללמוד אתם תורה שבונה עולם. תורה שמאירה עולם. שממלאת אותו גבורה ועוצמה. עדינות וענווה.

המכינה התמלאה בתלמידים מצוינים. הם למדו במכינה, התקדמו ושירתו בצבא בתפקידים משמעותיים. חלקם כמובן חזרו ליישוב והתחתנו בו, רצו להתיישב בבתים. בשלב מסוים כבר לא היו בתים ראויים למגורים.

בד בבד עם הלחץ להתרחבות מצד בוגרי המכינה, זכינו לתוספת משמעותית של מתיישבים מגורשי "שירת הים" בגוש קטיף. הם לא רצו לוותר על החלוציות והחליטו שהם רוצים לבוא להתיישב אתנו באמצע הבקעה.

משכיות שינתה כיוון. ממקום שומם שמחפשים איך לאכלס את בתיו הפכנו ליישוב שנמצא במצוקת דיור קשה. באנו לחטיבה להתיישבות ולחצנו אותם לבנות לנו עוד ועוד בתים. התהפכות היוצרות.

בכל מקום נורמאלי, כשיש צורך לבנות בתים, בונים בתים. אבל אנחנו נמצאים בבקעת הירדן, ובלחץ ממשלת ארצות-הברית החליטו שצריך להקפיא את ההתיישבות בכל מקום שהיא. מה עושים? מה עושים עם ההקפאה שנגזרה עלינו? ביקור אחד של הקונסול האמריקני ו"משכיות" הייתה היישוב היחידי בכל יהודה ושומרון שלא הייתה בו הקפאה.

הקונסול כנראה לא היה מתואם עם מזכירת המדינה הילרי קלינטון, והיא זעמה והביעה את זעמה בפני כל העולם. שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, נבהל מתגובתה, אבל הברכה של הרב לא פסקה בעקבות הזעם. כשהוא נשכח לרגע, קיבלנו אישורי בנייה לבתים חדשים צמודי קרקע.

אויבי ההתיישבות התעוררו מחדש בכוחות מחודשים. החלטת ממשלת ישראל הצליחה לקומם הפעם לא רק את מחלקת המדינה האמריקנית, גם האיחוד האירופי מיהר לפרסם הודעות המבקרות את ההחלטה. אבל מה כל הזעם הזה מול הברכה של הרב על "למעלה מן הטבע"? עכשיו בונים במשכיות מאתיים יחידות דיור חדשות.

לפני כחצי שנה נדהמתי לגלות ששתי ההמחאות שנתרמו על-ידי שלמה בן אליהו על סך של 36,000 ש"ח, היו מכספו האישי של מו"ר הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל בעצמו! הרב הקפיד לתת את התרומה בסתר, ורק אחרי פטירתו היה אפשר לגלות את הסוד הנורא הזה.

זה כלל לא פשוט. הרב אליהו הוא לא גביר שיכול להוציא מכיסו תרומות של עשרות אלפי שקלים. הרב חי ממשכורות. אבל היה חשוב לו לתת לנו תמיכה אישית כל כך משמעותית. מיותר לציין כי בכל פעם שאני מספר את הדברים האלה, הדמעות ממלאות את עיני. איזו מסירות למען עם ישראל, למען תורת ישראל, למען ארץ ישראל. למען הבניין שלהם.

אנו מתפללים תפילה לבורא עולם, שישמור לנו על היישוב ועל הישיבה, שתמשיך להרחיב גבולה במקום ובתלמידים. שהתלמידים יצליחו להביא לעולם את אורו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

אנו מבקשים מרבנו הגדול, שיתפלל יחד אתנו על היישוב כולו, שימשיך יחד עם הישיבה באופן של "למעלה מגדר הטבע". שיתפלל על כל ההתיישבות בבקעת הירדן שלא תיעקר. שיתפלל על כל המתיישבים ביהודה ושומרון שלא תשלוט בהם עין רעה "ויידגו לרוב בקרב הארץ".

אנו מבקשים ממנו שיהיה מליץ יושר עבור כל שליחי ההתיישבות המסתופפים ב"נחלת ה' אשר אהב סלה". "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם". אנו מבקשים ממנו שיישא את קולו, קול עוז, יזעק וידרוש לפני כסא הכבוד: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם". אמן.

אשרי מי שראה פניו בחלום

מספר שלום קנוניאן הכהן, נהג הוותיקין של הרב: קרה לי נס, ואין לי ספק שהנס הזה קשור לכבוד הרב אליהו זצ"ל. אני מרגיש שלמרות שאנחנו כבר לא ביחד בעולם הזה, הרב שומר עלי.

ביום שישי בבוקר, שבוע לאחר חג הפורים, הגעתי לתפילת ותיקין, כשם שאני נוהג לעשות בכל יום. במהלך התפילה, בעת שעמדתי סמוך מאוד לכיסאו של הרב זצ"ל, איבדתי את ההכרה ונלקחתי לבית-החולים "שערי צדק", שם השתילו לי קוצב לב. הנס הגדול היה, שהדבר קרה בשעה שהייתי בבית הכנסת, ואם הדבר היה קורה בשעה שהייתי לבד בביתי, ייתכן שהיה עובר זמן יקר עד שהייתי מקבל את העזרה שהייתי זקוק לה.

כיומיים לאחר שהתאשפזתי הגיע אלי לבית החולים שלום כהן. מכיוון שהיינו בבית הכנסת שניים שקרויים בשם זה, נהגו בבית הכנסת לכנות את שלום כהן על שם העיסוק שלו, "שלום כהן תריסים", ואילו הרב זצ"ל ואני נהגנו לכנות אותו בשם "שלום שלנו". שלום הגיע אלי נרגש וסיפר לי, שבליל שישי הופיע אצלו בחלום הרב זצ"ל ואמר לו: לך תניח לשלום שני תפילין. שלום עשה כדברי הרב, הראה לרב מה שעשה ושאל אותו: האם עשיתי בסדר? הרב השיב לו: עשית בסדר גמור. שלום המשיך וסיפר, שבבוקר הוא הסתובב בהרגשה לא טובה, תוך שהוא מנסה להבין מה רצה הרב לומר לו בחלום. לא עבר זמן רב עד ששמע את אשר קרה לי בבית הכנסת. אינני יודע אם שני זוגות התפילין מרמזים על תפילין של רש"י ושל רבנו תם, שהרב היה נוהג בהם, או שהרב ניסה לרמוז לי לבדוק את התפילין שלי. אבל גם שלום וגם אני חשנו שהרב, עם התפילין האלה, הגן עלי.

ביום שלישי, לאחר שהשתחררתי מבית החולים, חשתי צורך להגיע לציונו של הרב זצ"ל, לומר לו תודה. שם פגשתי את הרב יוסף אליהו שיחיה, בנו של הרב, והמחשבה שעמדה שם, בציון של הרב, הייתה: הרב לא שוכח.