אני יודע שקשה להאמין, אבל אם תקראו את המאמר הזה עד סופו, יכול להיות שתצליחו להציל חיים. פגשתי אנשים שעברו בצעירותם חרם חברתי בכיתה או ברשת חברתית. מסיבה כלשהי או בלי סיבה, בחברה של בנים ובחברה של בנות כאחד, מישהו החליט שהם לא בסדר והפך אותם למטרה שכולם מחרימים או מכפישים.
לפעמים זה מתחיל כבר בגן הילדים. לפעמים מתחילים להחרים אותם בבית הספר היסודי או בתיכון. לפעמים גם מכים אותם או זורקים עליהם חפצים, ולפעמים 'רק' מעליבים אותם או מתעלמים מהם ולא מדברים איתם או לא משחקים איתם.
אחרי עשר שנים או יותר אני פוגש את אותם ילדים שהוחרמו ובגרו והיו לאנשים, ורואה איך בעקבות החרם שעברו החיים שלהם נהרסו. יש מי שמצליחים להשתקם חלקית, ויש שהשתקמו שיקום מלא, אבל רובם כבר איבדו את הביטחון העצמי, החיוני כל כך להצלחה. וכך כבה ודעך אדם שהיה יכול להצליח בחייו ולהביא ברכה גדולה לעולם. אדם שהיה יכול להקים משפחה, לשגשג ולהתקדם בחיים, נעשה מקרה סוציאלי, נטל על החברה.
יש מי שמתקשים לקבל החלטות ולהתמיד בהן: לא יכולים להחליט מה ללמוד, לא יכולים להתמיד בלימודים. אין להם אומץ להחליט להתחתן. הם אינם יודעים איך לגדל ילדים. חלקם סובלים מחרדות. והכישלונות שנערמים זה על גבי זה מעצימים את תחושת הכישלון, שהולכת וגדלה.
במקרה של התאבדות בעקבות חרם כולם נזעקים לטפל בכיתה ובמחרימים. ברוב המקרים הנפגעים מתאבדים כשהכישלונות נעשים משא כבד מנשוא. כשהכול לא מצליח להם. במקרים כאילו האחראים האמיתיים כלל אינם מכירים בשותפותם לדבר נורא כל כך. גם אם הם יודעים, הם אומרים לעצמם שההתאבדות אינה קשורה אליהם.
אך האמת היא שיוזמי החרם ומוביליו אחראים לחיים שנהרסו. היוזמים שותפים לפשע הנורא שנראה כמו משחק ילדים. הילדים ש'רק נגררו' וגם הילדים שעמדו מן הצד ושתקו הם שותפים קטנים לאשמה גדולה מאוד. שלא תהיה לכולנו טעות, מתקיים בילדים הללו "כל המלבין פני חברו ברבים – כאילו שופך דמים".
פגשתי אנשים שהבינו את גודל הנזק שגרמו ורצו לבקש סליחה מהנפגעים. זה חשוב מאוד ויכול לעזור, אבל לרוב הם נזכרים מאוחר מדי. "מעוות לא יכול לתקון". איש לא יחזיר את השנים האבודות. איש לא ישלם על כל הצער והכאב, על השנים שבוזבזו לבלי שוב.
אני פונה להורים ולמורים. קבלו אחריות לילדים שלכם. לפעמים הם יוזמים חרם או נגררים אליו ואינם מבינים את גודל הנזק שהם מחוללים. בשבילם זה סוג של משחקי כוח חברתיים. הם אינם מבינים מה גודל הסבל של ילד מנודה או מוחרם.
אם זכיתם ויש לכם ילדים מוצלחים וטובים, שימו לב שהם אינם מנצלים את מעמדם חלילה לחרם על חבריהם או לביוש שלהם. היכנסו לקבוצות הוואטסאפ הכיתתיות, בדקו את הצ'אטים באימייל וודאו שהם אינם שותפים בהרס חיים של ילד אחר. עודדו אותם שלא לעמוד מן הצד כשזה קורה, אלא לקום ולהציל עשוק מיד עושקו.
לא קל לעמוד לימין הילד החלש שכל הכיתה מצביעה עליו ומלגלגת עליו. דברו עם ילדיכם על זה. שאלו אותם. הדריכו אותם. אמרו להם שהם יכולים להציל חיים.
הדברים הללו חשובים גם למורים ולמחנכים. אם דבר כזה קורה בכיתה שלכם, "לא תעמוד על דם רעך". חרם כזה יכול להתממש בהפסקה כשאתם לא רואים מה קורה. אתם חייבים לפקוח את העיניים ולהיות ערניים. כך תוכלו לאתר חרם ולעצור אותו בזמן. זכרו, החיים של התלמיד הזה בידיים שלכם.