מצלמות רחוב בשבת

מעלת הלוחמים בדברי נביאנו

כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ

אנו רואים בעינים את מה שכתוב בהפטרה מתגשם. "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יושִׁיבוּ". מדינת ישראל הולכת ומתרחבת ויורשים ארצות גוים. בעזרת ה' ניישב את כל המקומות שאליהם פרצנו. וכך מעודד ירמיהו הנביא את עם ישראל להתרחב ולהתפרס ולחזק את האחיזה בקרקע ביתדות חזקות. "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי". (ישעיהו נד).

ההבטחה הזו היא המשך של ההבטחה שניתנה  לאברהם אבינו בהר המוריה "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' וכו' "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כב). הבטחה שהישום שלה מוטל עלינו "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". (במדבר לג נג) ותהיה לנו סייעתא גדולה משמיא "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב וכו'. (ויקרא כו). שם ה' נראה עלינו והם יראים ובורחים גם בעזה וגם בלבנון. "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". (דברים כח).

נבואות לתקופה שאחרי קיבוץ גלויות

רוב הנבואות שנכתבו בתנ"ך הוצרכו לדורם ולדורות. יש נבואות שהם מיועדות במפורש רק לדור שלנו, לדור שאחרי קיבוץ גלויות. כך הם 26 הנבואות שכתובות בספר ישעיהו מפרק מ' "נחמו נחמו עמי" עד פרק סו שהוא סוף הספר. כולם נועדו לשני ימות המשיח. השנים שבין קיבוץ גלויות להתגלות אורו של משיח בפועל ממש.

בתוך הנבואות הללו מעודד הנביא ישעיהו את עם ישראל עשר פעמים ואומר להם לא לפחד. הגויים ינסו לעצור את הגאולה ואת התיישבות  היהודים בארץ ישראל בכל כוחם, אבל ה' מוליך את התהליך של הגאולה וכוחו הוא אין סופי. אין חזרה אחורה מהתהליך, לעולם לא נחזור לחרפת הגלות עוד. "יִשְׂרָאֵל נושַׁע בה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד" (ישעיהו מה יז).

כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ

ה' פועל בכוחו הגדול דרך עם ישראל. הוא מחזיק את יד ימינם בכוחו הגדול. "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי". לכן האויבים שלך יקרסו "הֵן יֵבשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ".

עם הכח שקיבלת – תמחה את הרשע העולמי

עם הכח הזה אנחנו צריכים למחוק את כוחות הרע העולמיים בלי פחד. הוא אומר לכנסת ישראל. "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדושׁ יִשְׂרָאֵל" תפקידך לרסק אותם "הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים", אחרי שתעשו את העבודה שלכם, ה' ישלח רוח סערה להפיצם "תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם" ומתוך כך תהיה שמחה וקידוש ה' גדול "וְאַתָּה תָּגִיל בה' בִּקְדושׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל". (ישעיהו מא).

נבואות ירמיהו לדורינו

כמו ישעיהו כך גם מתנבא ירמיהו לדור הגאולה בפרקים ל-לא. ה' אומר לו לכתוב את הנבואות המיוחדות הללו על ספר כדי שישמרו אלפי אלפי שנים. "כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר: כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ".

הוא מגלה לו כי אחרי קיבוץ גלויות יבואו ימים מפחידים מאוד על עם ישראל. הימים הללו הם כמו ימי הריון שמהם תצמח ישועה גדולה, ממש כמו לידה. "שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן".

וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ

מלמד אותנו הנביא כי הפחד הזה מצמיח ישועה גדולה "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ". ומה היא הישועה? היכולת לשבור את עול הגויים מעל צוארינו. חרות מהגויים שמנסים להכתיב לנו כיצד להתנהל, כיצד להלחם, הכל לפי הצרכים שלהם ולא לפי הצרכים שלנו. עליהם נאמר "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים".

וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם

לא הנשיא האמריקאי ולא הנשיא הצרפתי יכתיבו לנו. לא מזכ"ל האו"ם גוטרש ולא הלחץ של פוטין מרוסיה. כשמשתחררים מהעול שלהם זוכים להתקשר לה' ולהביא את מלכות בית דוד. כך ממש היה ביציאת מצרים שזכו למתן תורה אחרי שהשתחררו סופית מפרעה. רק אז מתקיים בהם "וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם". (ירמיהו ל).

כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם מפני מה אתם מתייראים?

בפרק מו חוזר ה' ואומר לירמיהו לא להבהל כאשר אנו רואים את מלכי העולם מתגרים אלה באלה. אל תבהלו כשתראו את בבל מחריבה את ממלכת מצרים. "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מושִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד" גם אם יהיו יסורים בתהליך הגאולה, הם לצורך תיקון ולא חלילה לעצירת הגאולה. "אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ".

על הארוע הזה  נאמר במדרש "אמר רבי יצחק שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי האומות העולם מתגרים זה בזה וכו' וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא ואומר להם בניי אל תתייראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם מפני מה אתם מתייראים אל תיראו. הגיע זמן גאולתכם וכו'. (פסיקתא רבתי – פרשה לו).

מלחמות שבסופם יהיה קידוש ה'

גם יחזקאל מתנבא נבואות גדולות וחשובות על תקופת הגאולה. יחזקאל מתנבא על המים הטהורים שה' יזה עלינו אחרי קיבוץ הגלויות, על הלב החדש ועל הרוח החדשה. (יחזקאל לו) הוא מתנבא על תחית עם ישראל ועל האחדות שתהיה בו (בנבואת העצמות היבשות, יחזקאל לז) והוא מדבר גם על מלחמות גוג ומגוג שמהם יוולד קידוש השם גדול בכל העולם "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". (יחזקאל לח). גם זכריה מדבר על המלחמות הללו, מלחמות שבסופם יכירו כל האומות בשם ה'. "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד).

נבואת פורענות לא חייבת להתקיים

יש הבדל בין נבואת זכריה שמדבר על כיבוש ירושלים בידי האומות וצער גדול לישראל, לבין נבואת יחזקאל שלא מזכיר את הצער הגדול של עם ישראל. על כך היה אומר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל כי מלחמות הגויים בישראל בתקופת הגאולה יכולות להיות באופנים שונים. החלק של הפורענות בנבואות אלו לא חייבות להתקיים במלואן. לפעמים ה' מוריד את חומרתם בגלל צער הגלות שעברנו. ממש כמו שהפחית את ארבע מאות השנה בגלל קושי השעבוד במצרים. לכן יחזקאל לא מזכיר את כל הצרות שמזכיר זכריה, ללמדך שהצרות הללו לא חייבות לבא.

תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם

גם דוד לא מזכיר את כל הצרות שהזכיר זכריה כשהוא מדבר על המלחמות של האומות בישראל אחרי קיבוץ גלויות. עליהם הוא אומר. "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ" (תהילים ב). אותם עמים כבר רואים שה' מקיים את דברו ועולה אורו של משיח. הם חוששים שהעולם יצטרך להתנהל בצורה מוסרית וערכית והם רוצים הפקרות. "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ".

"מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן שנאמר "יושֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ" אמר רבי יצחק אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד" (עבודה זרה דף ג/ב) האם אתם באמת חושבים שיש לכם סיכוי להלחם עם ה'? על החוצפה הזאת מגיע להם עונש, "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" וזה העונש שמקבלים כעת כל אויבי ישראל. חלק יאבדו וחלק יתפקחו ויבינו "וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ". והדברים הללו כל כך מתאימים למציאות החיים שלנו במלחמה האחרונה.

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

פסיק רישא דלא ניחא ליה – יסוד להרבה הלכות

עשרות רבות ואולי מאות שאלות הלכתיות תלויים בהלכה של פסיק רישא שלא ניחא ליה. החל מפתיחת דלת של חדר שיש בו מזגן ועד פתיחת דלת של מקרר בשבת. מהליכה ברחוב ליד מצלמות ועד מעבר במגנומטר בשבת. מהליכה על דשא שעלול להתלש למעבר בתוך שיירת נמלים שחוצה את הכביש. מצחצוח שינים בשבת ועד סירוק השער שלא יתלש. מגוון עצום של שאלות הלכתיות שכולן תלויות בהלכה הזו, כ"ַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִּם בִּשְֹעָרָה".

מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת – אסרה התורה

הגמרא אומרת שיש מחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה מה הדין ב"דבר שאינו מתכוון" האם הוא נקרא מלאכה בשבת או לא? חכמינו בגמרא אמרו שהתורה אסרה בשבת רק מלאכת מחשבת, מלאכה שהאדם חושב ורוצה לעשותה. לכן לדעת רבי שמעון אם אדם עשה מלאכה שלא כיון לעשותה – לא חייב עליה, ולפעמים מותר לחלוטין. רק "מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת – אסרה התורה" (ביצה יג.) כל זה בגלל שממלאכת המשכן לומדים את הגדרת מלאכות שבת, והתורה מספרת לנו על בנית המשכן שנעשה במלאכת מחשבת.

גרירת ספסל בשבת שגם חורשת בקרקע

הדוגמא המפורסמת ביותר להלכה הזו "דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם כסא מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ". (שבת דף מו/ב) אם הוא מתכוון בגרירה הזאת לעשות חריץ בקרקע כדי שיוכל לשתול בו זרעים וכד' – הרי זו מלאכה. אבל אם המטרה שלו היא רק לגרור את הכסא או הספסל – אין פה כוונת חרישה והגרירה מותרת לכתחילה. רבי יהודה חולק על רבי שמעון, והלכה בהלכה זו כשמואל שפסק כמו רבי שמעון. (שבת כב, א צה, א): "והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון – שרי אפילו לכתחילה".

פסיק רישא. אם ודאי תעשה המלאכה – חייב

על גבי הלכה זאת אומרת הגמרא כי בפסיק רישא רבי שמעון מחייב. וכך הסביר הרמב"ם בהלכות שבת (פרק א הלכה ו) "עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אף על פי שלא נתכוין לה – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד – חייב. שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה, אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה".

ולכן נזיר שאסור לו להסתפר "חופף ומפספס אבל לא סורק". כי הסירוק בוודאי תולש שערות. ולכן בשבת אסור להסתרק כי בוודאי נושרות שערות. וכן אסור לצחצח שיניים אם בוודאי יצא דם אע"פ שזו לא הכוונה של המסתרק ומצחצח השיניים. (ביצה כג, א). אבל מותר לנזיר לחפוף ולפספס את השער בידיו כי זה דבר שאינו מתכוון ולא פסיק רישא ומותר.

פסיק רישא דלא ניחא ליה

פסיק רישא דלא ניחא ליה בעולשין וזרדים

יש מחלוקת בין הערוך לבין רבינו תם מה הדין בפסיק רישא שלא איכפת לו לאדם. הגמרא מסבירה כי אדם מתחייב כשהוא תולש עולשין או מנקה את הזרדים רק בכמות מסויימת, הכל לפי כוונתו. "תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדים, אם לאכילה – כגרוגרת. אם לבהמה – כמלא פי הגדי. אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה. אם לייפות את הקרקע – כל שהן". (שבת קג.).

על זה מקשה הגמרא ושואלת למה חשובה כוונתו, הרי בכל פעם שהוא תולש עולשין או מזרד זרדים הוא גם מיפה את הקרקע. וזה פסיק רישא – אם כן תחייב אותו תמיד בכל שהוא? עונה הגמרא שמדובר במקום שאין לו מטרה לנקות את הקרקע, כגון בשדה חברו. מכאן למד הערוך שבכל מקום שאדם עושה דבר שהוא לא מתכוין, וזה פסיק רישא, אבל לא איכפת לו – מותר.

פסיק רישא דלא ניחא ליה בהדסים

התוס' מביאים עוד מקור שמוכיח את דעתו של הערוך. המשנה בסוכה (לב/ב) אומרת שכאשר יש לאדם הדס ויש בו ענבות רבות יותר מהעלים – פסול, "ואם מיעטן – כשר, ואין ממעטין ביום טוב" כי המיעוט הזה הוא כמו תיקון. והגמרא (לג\ב) אומרת שלדעת רבי אליעזר בן רבי שמעון אם אדם ליקט את הענבות של ההדס ביום טוב בשביל לאכול אותם – מותר. והטעם הוא שהתיקון של ההדס הוא לא המטרה שלו, אלא האכילה, ולכן זה דבר שאינו מתכוון ומותר.

על זה מקשה הגמרא כמובן מה איכפת לי אם הוא מתכוון. הרי הפעולה בכל מקרה נעשית וזה פסיק רישא. עונה הגמרא "הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי". הסיבה שמותר היא בגלל שיש לאדם הדסים כשרים אחרים. ומכאן יש הוכחה לדעת הערוך שכשהאדם לא נהנה מתוצאות הפעולה שלו, למרות שזה "פסיק רישא" – מותר.

מקרים שמותר גם לדעת ר"ת

דעת ר"ת לאסור – רק במקום צער מותר

רבינו תם מבעלי התוס' חולק על דעת הערוך שמתיר, אבל מודה לו שבכל מקרה שלא ניחא ליה מותר מהתורה ואסור מדברי חכמים. לדברי ר"ת חכמינו התירו רק במקרים מיוחדים. ומביא ר"ת ראיות לשיטתו מכך שהתירו לאדם להוציא קוץ בשבת, למרות שבוודאי יצא דם רק משום שיש לו צער. למרות שבוודאי האדם לא רוצה שיצא לו דם ולא ניחא ליה. גם מי שיש לו פצע עם מוגלה מותר לנקב את הפצע להוציא את המוגלה בגלל הצער. גם כאן האדם לא מעונין בפצע ולא מעונין לפתוח את הפצע הוא רק רוצה שהמוגלה תצא. וגם כאן התירו חכמים רק בגלל הצער. מכאן למד רבינו תם שרק כשיש צער של הגוף מותר לעשות מלאכה בפסיק רישא דלא ניחא ליה.

פסיק רישא דלא ניחא ליה – האם מותר במקום מצוה

כן מתרץ התוס' (סוכה דף לג/ב) את ראיות הערוך מהדסים שכל ההיתר בהדס זה רק בגלל שמדובר במצווה. לכן מותר לאכול את הענבות של ההדסים ביום טוב ולהכשיר את ההדס, אע"פ שזה פסיק רישא, והטעם שמותר – כי לא איכפת ליה. בשו"ע לא התירו לא איכפת ליה בגלל מצווה, ולא הותר לצורך נטילת ידים על עשבים בשבת בשדה חבירו.

וכך כתוב בשו"ע "האוכלים בגנות, אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם, אע"פ שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא; אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין שאינם מצמיחין". ועל זה כתב המשנ"ב כי לדעת הערוך יהיה מותר בשדה חברו "והרבה פוסקים אוסרין גם בפסיק רישא דלא ניחא ליה לכתחילה".

היתר מיעוט ההדס – בגלל היותו תיקון מועט

השו"ע לא התיר במקום מצווה, כי כנראה שיש מחלוקת בתוספות על טעם היתר קטיפת הענבות של ההדסים, שבמסכת שבת (דף קג/א) ענו תוס' על אותה שאלה "מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן, לא גזרו חכמים כשאינו נהנה". לדעת רש"י ההיתר להוציא ענבי ההדס הוא לא בגלל שמדובר במצוה. אלא בגלל שכאשר יש לו הדסים אחרים, אין כאן כלל מלאכה, שכאשר ממעטים את הענבים של ההדס ואין בו צורך, הוא לא נקרא כלי שתוקן,  ובמקום שאין מלאכה – אין מקום לאסור. (ועיין לקמן בהסבר שבט הלוי).

מותר בדבר מועט או כשיש סיכוי קטן שלא תהיה מלאכה

הוכחה לכך היא הגמרא בזבחים (צא:) שאומרת כי "המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים" ומותר לזלפו בשבת על גבי האש. ומקשה הגמרא הרי הוא מכבה את האש? ועונה שמותר כי הוא לא מתכוון לכבות את האש וכדעת רבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר. והסביר התוס' כי "לא הוי פסיק רישיה שמזלפו בטיפות דקות, אי נמי על גבי האיברים – אפשר שלא יכבה האש". ומשמע כי גם במקום שיכול להיות שיכבה האש בקירוב גדול. אם הוא מועט שלא ניכר, או שלא וודאי שיכבה האש – מותר.

חיתוך עוגה שיש אותיות – לא נקרא מלאכה

כעין זה ראינו בהיתר אכילת עוגיות שכתוב עליהם אותיות ומילים. הרמ"א (שמ סע' ג) כותב "אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכווין רק לאכילה, דהוי מוחק". וכתב על כך המג"א בשם המר"ש הלוי "דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידיים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים". והוסיף המשנ"ב (טו) "דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה".

היתר דריסת רוק – משום מאיסותא

היתר דבר מועט שאינו נהנה עם סיבה נוספת הוא כנראה מקור ההיתר לדריסת רוק בהולך לפי תומו שלא ניכר שהוא עושה מלאכה. וכך כתב בשו"ע (שטז יא) "לא ישפשף ברגליו רוק ע"ג קרקע, משום משוה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוון למרח ולהשוות גומות; ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מכווין שרי, משום מאיסותא".

היתר דריסת נחש – משום סכנה

וכן הוא שם בסעיף י "כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי – נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו – מותר להרגם; ואם לאו – אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוון אלא שמראה עצמו כאילו אינו מתכוון".

אמנם אי אפשר להתיר לפי תומו אלא במקום שנראה כאילו אינו מתכוון. אבל כשאדם נכנס לבית חולים ויש שם דלת חשמלית, ניכר מאוד שהוא לא הולך לפי תומו וכוונתו שתפתח הדלת. וכן העובר במקום שיש עין אלקטרונית שפותחת וסוגרת מים. או מדליקה מנורה אי אפשר לומר שהוא הולך לפי תומו.

סגירת פקק עם פשתן שבוודאי יסחט

בשו"ע (שכ יח) כתוב על חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שנמצא בדופן של החבית. לדעת הערוך מותר לסגור את הנקב בפקק שיש בו פשתן אע"פ שבוודאי יסחט הפשתן, ובתנאי שלא יהיה כלי מתחת לפשתן – כדי שהסחיטה תהיה פסיק רישא שלא ניחא ליה. אבל אם הפקק בראש החבית – הרי האדם נהנה מסחיטת הפשתן שנשפך יינו לתוך החבית.

ומביא השו"ע את דעת ר"ת שחלק על הערוך "ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב". כי אם יהיה כלי תחת החבית – הרי גם לערוך זה יהיה אסור כי זה פסיק רישא דניחא ליה.

האם מותר לעבור ליד עין אלקטרונית?

מחלוקת צידת צבי בלי כוונה

בחדושי הרשב"א (שבת קז א) כתב "ובירושלמי (ה"ו) נראה שהתירו לנעול לכתחלה ביתו לשמור ביתו וצבי שבתוכו, דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד". וכתב עליו הר"ן "ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת? ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' שאינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור. והיינו דאמרינן בכולה מכלתין דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות". (ר"ן שבת לח א). ובבית יוסף (שטז) פסק כדעת הר"ן.

חיישנים ברחוב וחיישנים בבית

אעפ"כ התיר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן סט) ללכת לפני הבתים שיש בהם חיישנים שמדליקים את האור מטעם פסיק רישא  דלא ניחא לי', ובצירוף דעת הרשב"א לענין צידה המובא גם במג"א סי' שט"ז לענין נועל ביתו אעפ"י שידע שהצבי בתוכו. והסביר כי סגירת דלת אינה מלאכה "דיסוד מלאכת שבת פעולת מלאכה, וגם שיהי' מלאכת מחשבת אבל מחשבה בלי מלאכה המצטרפת לזה לא אסרה תורה". לכן התיר הרשב"א לסגור את הדלת. והר"ן חלק כיון שעכ"פ יש פה צידה. "ומובן דאין זה דומה לנדון השכיח היום שדלתות בית נפתחות ע"י עין אלקטרי ע"י הנכנס לתוכו דבזה ודאי איכפת לי' בתוצאה של כניסתו ואסור, משא"כ העובר ברחוב גרידא בלי שום ניחותא הנ"ל" (ולכאורה בלילה אם הוא נהנה מהאור יש לאסור גם לדעתו).

וחלקו עליו כיון שגם ההיתר של לפי תומו הוא רק במקום נזק של נחשים וכד'. או מאיסותא של רוק. אבל סתם הולך לפי תומו אינו היתר. ולכן אמרו שצריך להזהר במקומות שיש חיישנים שמדליקים אור. אמנם אם הולך ברחוב ומצלמות מצלמות אותו, אין בכך חשש. וכן הנכנס לכותל ויש שם מגנומטרים והוא הולך לפי תומו, התירו מחמת מניעת הסכנה. אבל כשאין אחת מהסיבות הנ"ל יש להזהר מעינים אלקטרוניות וחיישנים תרמים וכד'. שלא יעבור במקום שהם נמצאים, ובודאי אם נהנה מפעולתם.

ויהי רצון שיתקיימו בנו דברי ר' אלעזר שאומר "אם תזכו לשמור את השבת, תנצלו משלש פורעניות, מחבלו של משיח, וממלחמת גוג ומגוג, ומיום הדין הגדול". אמן.