אני לא יודע אם רבים מאיתנו זוכרים את התחושה שהייתה לפני מלחמת ששת הימים. היה עלינו איום נורא של שלוש מדינות מחומשות בנשק סובייטי עד צווארן, וג'אמל עבדול נאצר נשיא מצרים עמד וצחק עם ראשי צבאו כי הוא עומד לזרוק את כל היהודים לים. מלבד שלוש המדינות האלה חיזקו את ידיהן בנשק ובחיילים עוד שבע מדינות ערב אחרות, בסך הכול עשר נגד אחת.
התחושה הייתה של חשש וזהירות והתגייסות. אבל בלב פנימה הייתה תחושה שאנחנו עומדים לפני דבר גדול. לא ידענו מהו, אבל ידענו שיש משהו גדול. אימא שלי סיפרה לי באותם ימים כי זו ממש הייתה התחושה בישראל לפני מלחמת העצמאות. הסכנה הייתה גדולה, אבל ההרגשה הייתה שמשהו גדול הולך להיות, והוא אכן היה.
זו התחושה שיש עכשיו. משהו גדול קורה. אנחנו לא באמת יודעים, אבל לא פטורים מלצפות. גם אם לא נמצא את התשובה במלואה היום, אנחנו צריכים לנסות להבין. אלוקים מדבר אלינו. לא מדובר פה בתקלה שעוד מעט נמצא לה פתרון באמצעות מכון וייצמן. זו בדיוק הייתה המחשבה של פרעה בכל עשר המכות. זה לא אלוקים, זה משהו שמשה הנדס.
עשר המכות של האיראנים והמחיר הישראלי
גם אם אנחנו לא מבינים את כל התמונה, משהו אחד ברור: ציר הרשע קורס. האומה האיראנית, האויבת הגדולה ביותר של העם היהודי בדורנו, חוטפת מכה אחר מכה ומתרסקת. האומה שקיבלה עליה בחדווה ובמסירות נפש את התפקיד של המן והיטלר חוטפת את המכה הזו במלוא עוזה. לפי ארגון הבריאות של האו"ם, הם חוטפים יותר מאיטליה ומסין גם יחד, אין להם אמצעים להתגונן, והם מנסים בטיפשותם להסתיר את ממדי האסון.
אלה האיראנים שמשקיעים מיליארדים בשביל להכין את הפצצה שיש לה כתובת, ירושלים, תל אביב וחיפה. נתניהו זיהה את ממדי הסכנה ונלחם עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שהעביר להם מיליארדים והסיר מהם את הסנקציות. כשזיהה טראמפ את הסכנה עין בעין עם נתניה באו האירופים ונתנו להם גב כלכלי להמשיך להשתולל, העבירו להם כספים קנו מהם נפט. העלימו עין מכך שהם מחמשים את חיזבאללה בלבנון, את חמאס ברצועה ואת כוחות הטרור בסוריה.
כל הרוע הזה קורס בלי שנקפנו אצבע, ממש כמו עשר המכות. האיראנים חוטפים כעת עשר מכות. לפי ארגון הבריאות של האו"ם, מספר ההרוגים באיראן הוא פי חמישה ממה שהם מדווחים. כל זה מלבד מכת ארבה שמכלה את שדותיהם ומלבד הסנקציות הכלכליות שהורידו את ההכנסות שלהם ממכירת הנפט לרבע ממה שהיה קודם.
גם אנחנו משלמים מחיר. גם בששת הימים שילמנו מחיר, גם במלחמת העצמאות. גם ביציאת מצרים לא הכול הלך חלק. בדרך היו כמה וכמה רגעים קשים שבהם חלקים מאיתנו רצו לחזור למצרים, לקישואים ולדגים ולחצילים. בסופו של חשבון התגבר עם ישראל ועלה לארץ ישראל. נראים הדברים שכך יקרה גם בסיפור הזה. א‑לוהים החליט שאנחנו צריכים להתקדם ולעלות שלב אחרי שלב.
הסיפור שלא נגמר
ליל הסדר הוא הזמן שבו אנחנו מספרים את סיפור החיים של עם ישראל, מברית בין הבתרים שהייתה בליל פסח, עבור בהחרבת סדום בליל הסדר ובברכות של יצחק ליעקב בליל הסדר. עם ישראל מתקדם לייעודו צעד אחר צעד בכל ליל סדר.
ההלכה אומרת שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זה לא סיפור היסטורי. אני בעצמי צריך לשבת בהסיבה, לאכול מצה, לאכול מרור, אני הוא שנהיה בן חורין ולא עבד. אני הוא ששותה יין כי נגאלתי. זו הסיבה שאנחנו מברכים בסיום המגיד: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ‑לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם".
עיקר הברכה הוא על מה שגאל אותנו. יספר כל אדם לבניו על הגאולה של המשפחה מסיביר, מאושוויץ, מתימן או ממרוקו. לספר על הגלות ולספר על הגאולה, לספר על המשפחה ולספר על עם ישראל כולו.
באביב הזה אנו צריכים לספר גם על ה' שגואל אותנו ומכה את העולם הערבי. צריכים לראות את הניסים הגדולים ולשיר. "הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'. יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
פוסם בעולם קטן
