קניה מעפרון ומבני חת
אברהם מבקש מבני חת רשות לפנות לעפרון
כשאברהם קונה את מערת המכפלה הוא פונה בתחילה לבני חת ורק אחר כך לבעל המערה לעפרון החיתי. מפסוק ג עד פסוק ח הוא מבקש מהם שיפנו לעפרון בן צֹחר שימכור לו את מערכת המכפלה. אברהם יודע שבלי ההסכמה שלהם, המכירה של עפרון לא יכולה להתממש. הוא חייב את ההסכמה שלהם למעשה הקנין.
בני העם החיתי הם משבעת העממים והם העם הקשה ביותר מבינהם. מהעם הזה יצא עמלק. ורבקה קצה בחייה מפניהם כי "כל מעשיהם לכעס ולעיצבון". אברהם מבין שהוא חייב לעבור את המחסום שלהם תחילה ואחר כך את המחסום של עפרון.
זו הסיבה שבגללה מוזכרים בתורה בְּנֵי חֵת עשר פעמים וכולם בהקשר לקנית המערה. שמונה פעמים בקנית המערה בתחילת פרשת חיי שרה, פעם אחת בסוף חיי שרה בתיאור קבורת אברהם. שם שוב התורה חוזרת על סיפור קנית המערה "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ".
אזכור בני חת בקבורת יעקב
בני חת מוזכרים גם בקבורת יעקב. הקבורה של יעקב הייתה מאות שנים אחרי קנייתה, למה חשוב להדגיש שקנו אותה מבני חת ומעפרון החתי ארבע פעמים. פעם אחת בציווי יעקב לבניו לקבור אותו במערה. "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת". (בראשית מט).
פעם נוספת מוזכרת קנית המערה בעת הבקשה של בני יעקב מפרעה לעלות לקבור את יעקב. ופעם שלישית מוזכרת הקניה בעת הקבורה עצמה. בעת הקבורה שוב חוזרת התורה ומספרת לנו שהיא נקנתה מעפרן החתי. "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא". (בראשית נ)
לפי חשיבותם – כך נדבקים בהם הקליפות
האזכור החוזר של קנית המערה מהחיתים בא ללמד על קדושתה הרבה. אחיזת הקליפה הכי קשה של הכנענים במערה מלמדת על כח הקדושה העצום שיש במקום. כי זה הוא הכלל, ככל שהמקום יותר קדוש – כך הקליפה נאחזת בו בכח טומאה יותר גדול. כך אומרת המשנה "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד? וַהֲלֹא הֵם אוֹמְרִים, עַצְמוֹת חֲמוֹר – טְהוֹרִים, וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל – טְמֵאִים. אָמַר לֵיהּ, לְפִי חִיבָּתָן הִיא טוּמְאָתָן". (ידים ד ו).
והסביר אור החיים הקדוש (במדבר יט ב) "וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה, לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל, ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החדר המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף".
לכן מתדבקים הנכרים בשלוש המקומות הקדושים שנקנו מהם
לכן נדבקים הנכרים בכל כוחם בשלושת המקומות שקנינו אותם בכסף מלא. כך במדרש רבה (בראשית – פרשה עט פסקה ז) "א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף". המציאות מלמדת כי בגלל שעל שלושתם יש לעם ישראל קנין – יש בהם קדושה יותר ממקומות אחרים, ולכן הם המקומות שבהם האומות מתנגדות לשליטתנו יותר מכל מקום אחר. כל זה בגלל הקדושה המיוחדת שלהם, שבגללה הרעים הגדולים נצמדים אליהם אז והיום.
האם מותר לעקוף סמכות?
דיונים בנושא עקיפת סמכות
בתקופה האחרונה הולכו קצינים למרתפי השב"כ בגלל שהעבירו מסמכים חשובים לידי ראש הממשלה, מסמכים שלא הגיעו לראש הממשלה רק בגלל מידות מקולקלות של פקידים. האם הקצינים הללו נהגו כדין? לכאורה התשובה היא שנהגו כדין, במיוחד כשנזכרים בתצפיתניות שהעבירו לממונים עליהם את האתרעה על הכנות לחדירת מחבלים שבועות ארוכים לפני הפריצה. הממונים עליהם פשעו ולא העבירו את ההודעות שלהם לממונה האחראי. אילו היו התצפתניות מעבירות את המידע למקבלי ההחלטות דם רב של חיילים קדושים היה נחסך.
כן היה עם המחדל של ראש אמ"ן והרמטכ"ל שלא העבירו לראש הממשלה את ההתרעות בליל שמחת תורה אלא בשעת בוקר מאוחרת. אילו היו החיילים קולטי ההתרעות מעבירים את הנתונים לידי מקבלי ההחלטות, היו נחסכים הרבה מאוד חיים במדינת ישראל. על משמעות הסמכות ועקיפת הסמכויות. נלמד בשיעור הזה ונראה כי ההלכה מלמדת לשמור על הכבוד והסמכות של בעלי הסמכות, שלא תהיה אנרכיה. מצד שני ידעו חכמים לבנות מערכת שבה ידיעות חשובות מגיעות למקבלי ההחלטות בלי מחסומים בירוקרטיים.
עקיפת סמכות בתנ"ך
האם לגלות לשאול המלך על הברית בין דוד ליהונתן?
עבדי שאול מסתירים ממנו כי יש ברית בין דוד לבין יהונתן. הם מבינים שכאשר שאול המלך ידע על הברית הזאת הוא יגיב באופן מסוכן, כמו שהיה לבסוף. הם ראו את שאול מטיל את החנית גם על דוד וגם על יהונתן (ש"א יח-כ). הם רוצים למנוע סכנה מעם ישראל.
שאול מלגלג עליהם בציניות "וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לַֽעֲבָדָיו֙ הַנִּצָּבִ֣ים עָלָ֔יו שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֣י יְמִינִ֑י גַּם־לְכֻלְּכֶ֗ם יִתֵּ֤ן בֶּן־יִשַׁי֙ שָׂד֣וֹת וּכְרָמִ֔ים לְכֻלְּכֶ֣ם יָשִׂ֔ים שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י מֵאֽוֹת" ומסביר להם כי הם נחשבים ל"קושרים" בוגדנים אם הם לא מספרים לו את הכל "כִּי֩ קְשַׁרְתֶּ֨ם כֻּלְּכֶ֜ם עָלַ֗י וְאֵין־גֹּלֶ֤ה אֶת־אָזְנִי֙ בִּכְרָת־בְּנִ֣י עִם־בֶּן־יִשַׁ֔י וְאֵין־חֹלֶ֥ה מִכֶּ֛ם עָלַ֖י וְגֹלֶ֣ה אֶת־אָזְנִ֑י כִּ֣י הֵקִים֩ בְּנִ֨י אֶת־עַבְדִּ֥י עָלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה". (ש"א כב).
דואג האדומי שהיה ראש סנהדרין מקשיב ואומר לשאול כי דוד היה בנב עיר הכהנים. "וַיַּ֜עַן דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וְה֛וּא נִצָּ֥ב עַל־עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל וַיֹּאמַ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־בֶּן־יִשַׁ֔י בָּ֣א נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ בֶּן־אֲחִטֽוּב". שאול מזמין את הכהנים שהיו בנב ומצווה על עבדיו להרוג אותם. וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֡לֶךְ לָרָצִים֩ הַנִּצָּבִ֨ים עָלָ֜יו סֹ֥בּוּ וְהָמִ֣יתוּ׀ כֹּהֲנֵ֣י ה֗' כִּ֤י גַם־יָדָם֙ עִם־דָּוִ֔ד וְכִ֤י יָֽדְעוּ֙ כִּֽי־בֹרֵ֣חַ ה֔וּא וְלֹ֥א גָל֖וּ אֶת־אָזְנִ֑י" אבל עבדי שאול לא הורגים את הכהנים "וְלֹֽא־אָב֞וּ עַבְדֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁלֹ֣חַ אֶת־יָדָ֔ם לִפְגֹ֖עַ בְּכֹהֲנֵ֥י הֽ'".
שאול פונה לדואג שיהרוג אותם והוא הורג את הכהנים, ואחר כך הוא משמיד את נשיהם ובניהם "וְאֵ֨ת נֹ֤ב עִיר־הַכֹּֽהֲנִים֙ הִכָּ֣ה לְפִי־חֶ֔רֶב מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מֵעוֹלֵ֖ל וְעַד־יוֹנֵ֑ק וְשׁ֧וֹר וַחֲמ֛וֹר וָשֶׂ֖ה לְפִי־חָֽרֶב". מה שלא עשה שאול לעמלקים מרוב רחמנות, הוא עושה לעיר הכהנים שכל חטאם היה שלא גילו את אזנו. מי שטעה כאן היה דואג ולא עבדי שאול האחרים שלא סיפרו לו. על דואג נאמר במשנה שאין לו חלק לעולם הבא. (סנהדרין י א) למרות היותו ראש הסנהדרין.
עקיפת סמכויות ממשיכה את מלכות בית דוד
באחרית ימיו של דוד התנשא למלוך אדניה בן חגית בן המלך. "וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו". שר הצבא ואביתר, אחד משני הכהנים הגדולים מסייעים לו. אדניה קורא לכל אחיו בני דוד, ולכל עבדי המלך להכתרה שהוא מארגן לעצמו. אף אחד לא מגלה לדוד על הארוע החמור הזה שמנוגד לשבועתו כי שלמה ימלוך אחריו.
נתן הנביא אומר לבת שבע כי היא חייבת לעקוף את כל עבדיו ויועציו של המלך ולהכנס אליו ישירות ולספר לו מה קורה. "הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ". דוד המלך שומע את בת שבע ונתן הנביא "וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־ה֕' אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה: כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּה֨' אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה". עקיפת הסמכות הזאת הצילה את מלכות בית דוד ממלחמת אחים ומאסון שאחריתו מי ישער.
עקיפת סמכויות – מצילה את עם ישראל
גם אחשורוש מצפה כי אם הקרובים לו מסתירים ממנו מידע, אחרים יגלו את אזנו. הוא רואה ברית מוזרה שנרקמת בין המן המשנה למלך לבין אשתו אסתר. הוא לא מבין מה עומד מאחרי ההזמנה הכפולה של המן למשתה אסתר. מה יש לאסתר עם המן? מרוב מחשבות "בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ". הגמרא במגילה (טו:) אומרת כי המלך אמר לעצמו כי לא מספרים לו בגלל שהוא לא מטפח את אלה שבעבר גילו לו על תככים שנעשים בחצר המלוכה נגד המלך.
"וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ". אבדוק "שמא עשה לי אדם טובה ולא גמלתיו ואין חוששין עוד לי". בודק אחשורש ומוצא שמרדכי עשה לו טובה גדולה, והוא לא גמל איתו חסד. מחליט אחשורוש לגזור שיעשו למרדכי כבוד מלכים. שכל תושבי שושן ותושבי הממלכה ידעו שהמלך גומל בעין יפה למי שמגן עליו. בסופו של דבר מה שמציל את עם ישראל זו עקיפת הסמכות של אסתר שעוקפת את כל שריו ויועציו של אחשורוש, פורצת לבית המלוכה בלי הזמנה ומצילה את עם ישראל מיד העמלקים.
סמכות הלכתית – בית הדין הגדול
בית דין גדול – שלא תהיה תורה כשתי תורות
בלימוד התורה ובניהול מדינה יש ערך לסמכות. יש סמכות למלך ויש סמכות לבית דין גדול להורות לכל חכמי ישראל "כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ". מה שהם יאמרו תעשה "וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר ה֑' וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ".
מי שממרה את פי בית הדין הגדול נענש עונש חמור "וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְכָל־הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד". ויתור להוראה כזו תפרק את עם ישראל כמו שנראה בהמשך.
רבי יהושע ורבן גמליאל – בזמן בית שני
מהחשש הזה נוקט רבן גמליאל ביד קשה בכל מי שמערער על סמכות בין הדין הגדול בירושלים. כך מובא במשנה (ראש השנה ב) על העדות שמעידים עדים כי ראו את מולד הלבנה "וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ". נוצרה פה מחלקות בין רבן גמליאל נשיא ישראל לבין רבי יהושע שהיה נחשב מגדולי חכמי ישראל. אם יש מחלוקת בינהם על קביעת החודש תהיה מחלוקת על התאריך של יום הכיפורים. מה עושים?
רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי
"שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ". חושש רבן גמליאל שלא תהיה מחלוקת כזאת גדולה בעם ישראל במיוחד לאור חורבן בית שני שהולך ומתקרב ועם ישראל יצא לגלויות שונות. אם לא תהיה סמכות אחת, יתפרק עם ישראל לקהילות שאין קשר בין אחד לשני. המשנה מספרת שהיה קשה לרבי יהושע לקבל את גזירת רבן גמליאל הנשיא אבל הוא הלך אליו "נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי".
שלא ירבו מחלוקות בישראל
גם בויכוח בין החכמים על כשרות תנורו של עכנאי מתמודד רבן גמליאל עם דעת רבי אליעזר הגדול שאומר כי ההלכה שהם פסקו בתנורו של עכנאי היא מוטעית. רבי אליעזר נקרא גדול בגלל גדולותו על שאר החכמים. הוא למד עם רבי יהושע וביחד הם גידלו את רבי עקיבא וכל בני דורו. רבי אליעזר לא מקבל את הסמכות של רבן גמליאל ורוב החכמים והם מנדים אותו.
הגמרא מספרת כי "רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו. אמר, כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו". (בבא מציעא דף נט/ב).
למה פיטרו את רבן גמליאל מהנשיאות?
בשני הארועים האלה קיבל רבן גמליאל גיבוי מהחכמים. לעומת זאת במקרה שבו רבי יהושע פוסק הלכה על תפילת ערבית בשונה מרבן גמליאל הארוע מסתיים בסילוקו של רבן גמליאל מהנשיאות. "היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד אמרי עד כמה נצעריה וניזיל, בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה". (ברכות דף כז/ב). מה הייתה הטעות של רבן גמליאל בארוע הזה שהעבירו אותו מתפקידו?
הבעת דעה – מצווה. להורות הלכה בפני רבו – עבירה
הבדל בין דיון בבית המדרש להוראה ציבורית
הסביר הבן איש חי בספרו בן יהוידע (ברכות כז:) כי יש הבדל מהותי ועקרוני בין דיון בבית המדרש לבין פסיקת הלכה לציבור. בפסיקת הלכה לציבור יש כלל של סמכות אחת שלא תהיה תורה כשתי תורות. כן אנחנו מוצאים ברמב"ם (הלכות ממרים פרק ג) שדין זקן ממרא הוא רק "חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין" שמורה הוראה מעשית כנגד בית הדין הגדול. "אבל לא הורה לעשות – פטור". ולא רק שפטור אלא חייב החכם לומר את דעתו למרות שהיא שונה מדעת הרוב.
מניין שלא ישתוק שנאמר לא תגורו מפני איש
כך כתוב בגמרא "מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק שנאמר לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ רבי חנין אומר לא תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו:). ומי שמסתכל היטב רואה שכאשר מסבירים את הפסוק על החובה לחכם להשמיע את דעתו הפסוק כולו מתפרש באופן זה "לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו". (דברים א יז)
מדבר שקר תרחק
כך למדנו שיש מצווה לתקן את הרב בדרך ארץ מרובה, אם הרב, לדעתו של התלמיד, טועה וכן הוא בשו"ע (חו"מ סימן ט ז) "תלמיד היושב בפני רבו ורואה זכות לעני, והרב רוצה לחייבו, חייב ללמד עליו זכות, ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק". וכן הוא גם בהלכות כבוד הרב "כל החולק על רבו, כחולק על השכינה וכו' אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו. (שו"ע יו"ד סימן רמב).
רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני
כן למדנו כי בסיפור שהוזכר לעיל שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע להגיע אליו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו של רבי יהושע, היה רבי יהושע מיצר על כך והלך רבי עקיבא לדבר אליו, שהיה רבי יהושע רבו של רבי עקיבא. "תא שמע דתניא הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר. אמר לו: רבי מפני מה אתה מיצר? אמר לו: עקיבא, ראוי לו שיפול למיטה שנים עשר חדש ואל יגזור עליו גזירה זו.
אמר לו: רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. אמר לו: הרי הוא אומר 'אתם' 'אתם' 'אתם' שלש פעמים. 'אתם' – אפילו שוגגין. 'אתם' – אפילו מזידין. 'אתם' – אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא נחמתני נחמתני". (ראש השנה דף כה/א). בלשון זאת של כבוד והצעת דברים, יכול תלמיד לומר לרבו דעה אחרת, אבל סמכות הפסיקה היא של החכם הגדול.
כן עשו תלמידי רבן גמליאל " ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא (קריאת שמע) לילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע. אמר להם: איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת" (ברכות דף טז/א).
למה מצווה להביע דעה שונה?
חותמו של הקב"ה הוא אמת. והמטרה בכל הדיון בבית המדרש היא לשמוע את האמת. היא למצוא את האמת, כי האמת היא חותמו של הקב"ה. ולכן אם האמירה של התלמיד היא האמת, דעתו חייבת להשמע. ועל זה אמרו חכמים "במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב". שהרי "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'". (משלי פרק כא ל) ואם החכם טועה, אסור להשאיר את הטעות.
דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד
המשנה במסכת סנהדרין (פרק ד משנה ב) אומרת כי בדיון ב"דִּינֵי הַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת – מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. דִּינֵי נְפָשׁוֹת – מַתְחִילִין מִן הַצַּד". דהיינו הקטן שבבית הדין אומר את דעתו תחילה כדי שלא יחסמו דבריו כשהגדול מתחיל לומר את דעתו תחילה. ולא יהיה מכובד אם הקטן יאמר אחרי הגדול שהוא חולק עליו. שנאמר "לא תענה על ריב לנטות – לא תענה על רב לנטות". וכיון שאנחנו רוצים להגיע לחקר האמת, אנחנו נותנים לדיין הקטן יחסית לומר את דעתו תחילה. שמא יש לו סברה אמיתית שהגדולים לא חשבו עליה.
חכם שטימא – אין חברו רשאי לטהר
מתי חברו רשאי לטהר
הגמרא מספרת: "ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה. והיכי עביד הכי? והתניא חכם שטימא – אין חברו רשאי לטהר. אסר – אין חבירו רשאי להתיר. מעיקרא טמויי הוה מטמי לה כיון דא"ל דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה". (נדה דף כ/ב). ילתא אשת רב נחמן הביאה עד בדיקה לרבה בר בר חנה וטימא אותו. הלכה לרב יצחק בר יהודה וטיהר אותו.
שואלת הגמרא הרי אסור לחכם לטהר מה שטימא חברו? עונה הגמרא באמת בתחילה טימא רב יצחק בר יהודה כי רבה בר בר חנה טימא. אבל כששמע שבכל פעם היה מטהר רבה בר בר חנה את המראה מהסוג והצבע הזה, ורק כעת הוא טימא כי חש בעינו, טיהר רבי יצחק בר יהודה. מכאן למדנו גם את חובת הכבוד וגם את החתירה לאמת, וכפי שיתבאר לקמן.
אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם – מותר
על הכלל "הנשאל לחכם וטימא – לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר – לא ישאל לחכם ויתיר". (ע"ז ז.) שאלו תוס' למה לא ישאל השואל כמה שיותר כדי שתתברר האמת. "ואם תאמר וכי לא ישאל לכל החכמים וידונו זה עם זה אולי ישיבוהו מדבריו? ויש לומר דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם – מותר. אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר. (תוס' שם).
טעה בדבר משנה – יכול לשנות מהראשון
ממשיך התוס' ואומר כי אם מתברר לחכם השני שהחכם הראשון טעה בדבר משנה – יכול להורות לשואל או לשואלת הוראה אחרת ממה שהורה הראשון. אבל אם החכם השני חושב שהחכם הראשון טעה בשיקול דעת – הוא לא יכול לשנות בגלל טעות בשיקול דעת.
וכן כתב הרמ"א (יו"ד סימן רמב) "חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה, או שטעה בדבר משנה, יוכל להתיר. ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו.. ולכן אין איסור לשואל (לשאול) לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור".
אסור מפני כבוד החכם וכבוד התורה
כתב הר"ן (עבודה זרה דף ז/א) כי הטעם ש"חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, בלא הסכמתו של ראשון קאמר ומפני כבודו של ראשון, ועוד כדי שלא תראה תורה כשתי תורות הללו אוסרין והללו מתירין". ולכן "אילו שמע ראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשקול הדעת, אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול הימנו מחזיר שני הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר, כנ"ל להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל". ומי הם אבות העולם שהר"ן חושש לחלוק עליהם?
הרא"ש והראב"ד – שוייא חתיכא דאיסורא
הראב"ד והרא"ש סוברים שלא בגלל כבוד אסור לחכם להתיר, אלא "דכיוון שכבר אסרו ראשון ושויא אנפשיא חתיכה דאיסורא, אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו". וכן הוא בראב"ד לפי דבריהם כשאדם שואל חכם, הוא כאילו אומר אני מקבל עלי כל מה שיאמר החכם כנדר. אעפ"כ הוא יכול לשאול את החכם השני – שמא טעה הראשון וקבלתו היתה קבלה בטעות שניתן לבטלה.
הלכה שלא מופיעה בשו"ע
בערוך השולחן (יורה דעה סימן רמב סעיף סג (כתוב. "ודע שלא נמצא דין זה דחכם שאסר אין חבירו יכול להתיר לא ברמב"ם ולא בטור, והרי גמ' מפורשת היא בכמה מקומות ולא ראיתי מי שהעיר בזה והנלע"ד דס"ל לרבותינו אלה דעכשיו אחר שנתפשטו ספרי הש"ס והפוסקים לא שייך כלל דין זה. כי אפשר למצוא מקור לכל ההלכות.
