סבונים ותמרוקים בפסח

קול צופייך, פרשת ויקרא תשע"ה, גליון מס' 762

 

 

מלכות וגאולה נמנים לחודש ניסן

ראש השנה למלכים

המשנה הראשונה במסכת ראש השנה (א א) אומרת כי "בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים". והגמרא (ב ע"ב) מסבירה שספירת שנות המלכים היא מניסן בגלל שגאולת ישראל היא בניסן, ושניהם נמנים לאותו חודש.

כל זה נלמד מהפסוק שמתייחס לחנוכת בית המקדש על-ידי שלמה: "אמר רבי יוחנן: מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן? שנאמר: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לה'. מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. מה יציאת מצרים מניסן, אף מלכות שלמה מניסן".

מקדש מלך – עיר מלוכה

המשמעות של הדברים הללו היא שכל מלכות בישראל קשורה ליציאת מצרים דרך חנוכת בית המקדש. כל מלכות צריכה להמשיך ולצאת ממ"ט שערי הטומאה של מצרים, לצאת מתרבות העבדים של מצרים.

כל מלך בישראל צריך לבסס את המלכות שלו על חודש ניסן. "מקדש מלך – עיר מלוכה". באופן זה תתבסס מלכות ה' בעולם דרך מלכותו של אותו מלך: "וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ, בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבִּירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ, יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹקַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ".

 

שיעור החמץ לביעור

מכבדים את החמץ

שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום. אנחנו כבר בחודש שבו מנקים את הבית מחמץ, והשאלות על פסח רבות ומגוונות. ואולם כיוון שביעור החמץ מנקה את הנפש משאריות של יצר הרע, כפי שנראה בהמשך, נתמקד בנושא של ביעור חמץ.

הטור (תמב) הביא מחלוקת האם צריך לבער חמץ כלשהו או רק חמץ שגודלו לפחות כזית. לדעת הגמרא, האיסור של "בל ייראה ובל יימצא" הוא רק במקרה שיש כזית חמץ. אמנם אם יש שני חצאי "כזית" על רצפת הבית בשני מקומות שונים, גזרו חז"ל שלא להשאירם כיוון שבשעה שיכבדו את הבית ויאספו את כל המונח על הרצפה למקום אחד – שני החצאים הללו יהיו סמוכים ובעל הבית יעבור על איסור חמץ של בל ייראה ובל יימצא (פסחים מה ע"ב).

ישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא

אבל אם שני חצאי ה"כזית" אינם על רצפת הבית אלא בתוך כלי, או דבוקים על הקירות – במקום שאין חשש שיתלכדו ל"כזית" אחד, אין בזה איסור (שו"ע תלח סעיף ב, ומשנ"ב ס"ק יב).

והביא הטור את דבריו אביו הרא"ש ז"ל: "לא הארכתי לברר וכו' ולכתוב פירוש רש"י ופירוש ר"י לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפילו כל שהוא אפילו הדבק בכותלי הבית".

שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו

אשריהן הנשים שמקרצפות ומסירות כל פירור חמץ. אשרי הבעלים שמסייעים בידן. ואולם הניקוי הזה לא מנקה את הבית בלבד מחמץ, אלא מנקה אותנו מכל פירור של יצר הרע. כך מובא בגמרא (ברכות יז ע"א): "רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרִי, בָּתַר צְלוֹתֵיהּ, אָמַר הָכִי, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וּמִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה וְשִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹקֵינוּ, שֶׁתַּכְנִיעֵם מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ, וְנָשׁוּבָה לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם". והסביר רש"י "שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו". הרי שרַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרִי ראה את החמץ כסימן ליצר הרע. כך לימדו אותנו גם חכמי הסוד (זוהר ויחי רכו. מגיד מישרים צו. של"ה בא).

לכן בעת הקרבת קרבן פסח נאמר: "משכו וקחו לכם צאן". ואמרו חכמינו: משכו ידכם מעבודה זרה ואז תוכלו לקחת צאן לקרבן פסח. כן אנו מושכים ידינו מחמץ בכל הזמן שמקריבים קרבן פסח. שנאמר: "לא תשחט על חמץ דם זבחי". אי-אפשר ביחד.

על כן אנו מתפללים בעת בדיקת חמץ על העברת היצר הרע מתוכנו: "אָנָּא ה', הַפְרֵד נָא מֵעָלֵינוּ צַד הָרַע שֶׁבַּיֵּצֶר הָרָע, וּתְזַכְּכֵנוּ וּתְלַבְּבֵנוּ בְּכֹחַ הַיֵּצֶר הַטּוֹב". ואחרי הביעור אנו אומרים: "וּכְשֵׁם שֶׁבִּעַרְנוּ הֶחָמֵץ מִבָּתֵּינוּ הַיּוֹם הַזֶּה. כֵּן תְּזַכֵּנוּ וּתְסַיְּעֵנוּ וְתַעַזְרֵנוּ לְבַעֵר הַיֵּצֶר הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ".

שַֹמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת

כל הטהרה הזאת שייכת ליציאת מצרים, כי חלק מרכזי בתהליך הגאולה של ישראל הוא טהרת הלב. כך הגמרא (שבת קמו ע"א) אומרת: "מִפְּנֵי מַה בַבְלִיים מְזוֹהָמִין? מִפְּנֵי שֶׁלא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה, הִטִּיל בָּה זוּהֲמָא, יִשְׂרָאֵל – שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינָי, פָּסְקָה זוּהְמָתָן, בַּבְלִיים – שֶׁלא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי, לָא פָסְקָה זוּהַמָתָן". הרי שישראל עברו טהרה אחרי יציאת מצרים.

גם בגאולה של ימות המשיח, אחרי קיבוץ הגלויות באה טהרה. שכך כתוב בתורה (דברים ל): "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה". ואחר כך: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ".

כן אומר הנביא יחזקאל (לו), כי בתהליך הגאולה ה' מקבץ אותנו מכל העולם. "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". ואחר כך הוא מטהר אותנו: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם". טהרה שמביאה התחדשות. "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

על כן אנו קוראים פרשת פרה לפני חודש ניסן, ומתפללים בכל שבת וחג על הגאולה בסדר הזה: "שַֹמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת". קודם ישועה ואחר כך טהרה. וכמו שאנו רואים בחוש בעינינו בדור הזה – טהרה גדולה ותשובה גדולה אחרי קיבוץ הגלויות.

 

ביעור חמץ שלא ניתן לאכילה

נפסלה מלאכול הכלב – אינו חייב לבער

ב"שולחן ערוך" (תמב ב) כתוב: "הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער". ומהי מלוגמה? תרופה שעשויה מקמח ותאנים, שאדם לועס ומניח על המכה. אם התרופה הזאת נסרחה – לא חייבים לבער אותה בפסח, כיוון שהיא לא נקראת אוכל.

וזאת לדעת כי בפסח יש שני איסורים. האחד הוא לא לאכול חמץ, והאחר הוא שלא יימצא בביתנו חמץ. "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ" (שמות יב יט). אבל אם הפת עיפשה, היא כבר לא נקראת חמץ, ומותר להחזיקה בבית.

פת שנתעפשה

ה"בית יוסף" הביא את דעת הר"ן שכתב כי ברגע שהפת נתעפשה היא כבר לא נקראת לחם, ולכן מותרת אפילו באכילה. שהרי אם הגמרא אמרה שמותר להשאירה בבית ולא עוברים בהשארתה על "בל ייראה ובל יימצא", משמע שאינה נקראת עוד לחם חמץ.

הרא"ש לא קיבל את דעתו של הר"ן ואומר שברגע שאדם אוכל את הפת הזאת משמע שהיא חשובה בעיניו. "אף על גב דאינו ראוי לאכילה איהו אחשביה". אע"פ שהכלב לא אוכלה, היא חשובה בעיני האדם האוכל. ומהו "אחשביה"? שחזר להחשיב את הפת שעיפשה כאוכל ואסורה באכילה.

כך כתב הטור: "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו, או ששרפו באש ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט – בטלו ומותר לקיימו בפסח ויש אומרים שמותר אפילו באכילה, וה"ר יהודה אברצלוני כתב שאסור באכילה ומותר בהנאה ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל".

בשר נחשים עם חמץ

כך כתב גם הט"ז כי כאשר ה"שולחן ערוך" כתב שלא חייב לבער, הוא לא התיר לאכול, כשם שכתב ה"שולחן ערוך" עצמו בסעיף ד': "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף ע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו".

תריאק"ה היא סוג של תרופה שמוזכרת הרבה בספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, והיא עשויה מבשר נחש אפעה ביחד עם פתותי חמץ. כמובן שבנוסף לשאלה האם מותר לאוכלה בפסח קיימת שאלה האם היא מותרת לאכילה גם בשאר ימות השנה, בגלל בשר הנחש שבתוכה.

אלכוהול שאינו ראוי לכלב

הזכרנו לעיל את המושג "אחשביה", שאומר כי כאשר אדם מחשיב את המאכל – הוא לא יכול להיכלל בהגדרה "לא ראוי לאכילת כלב". שהרי הוא חשוב לאדם לאכילה או לשתייה. דוגמה לאוכל שלא ראוי לאכילת כלב והוא חמץ, היא אלכוהול שיש בו חיטים או שעורים, כגון ויסקי או בירה. האלכוהול הזה לא ראוי לאכילת כלב, ואעפ"כ הוא אסור בשתייה ואסור להשאיר אותו בבית. שהרי בעיני האנשים הוויסקי או הבירה האלה חשובים וראויים לשתייה, אע"פ שלא מצינו כלב שיסכים לטעום אותם (עיין שו"ת "אגרות משה" אורח חיים חלק ג סימן סב).

חֵלֶב חיטים במפות ובכלים

על כן כתוב ב"שולחן ערוך" (תמב סעיף ג) כי בגדים שכיבסו אותם בחֵלֶב חיטה, וכן ניירות שהדביקו אותם בחמץ וכל כיוצא בזה, מותר לקיימם בפסח, שאין צורת החמץ עומדת. וכבר כתב ה"מגן אברהם" כי אע"פ שמותר להשאיר אותם בבית, אסור לפרוס על השולחן בפסח מפות שמכובסות בחֵלֶב חיטים, "דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל, דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חֵלֶב חטה" (בן איש חי צו יא).

אשר על כן הרב אליהו זצוק"ל היה מזהיר לא להשתמש בפסח בכוסות נייר ובצלחות נייר – אם מדביקים אותם בחֵלֶב חיטה. כיוון שכאשר נותנים לתוכם אוכל או משקה רותח, חֵלֶב החיטה הזה מתערב בתוך המאכל או המשקה ואוסר אותו. ואם הכלים עשויים פלסטיק, או עשויים נייר ויש עליהם הכשר שהדביקו אותם בדבק שאין בו חֵלֶב חיטה – מותר.

 

 

וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו

סיכה כשתייה ביום הכיפורים ובתרומה

המשנה (שבת פו ע"א) אומרת: "מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר 'ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו'". ובמסכת נדה (לב ע"א) אומרת הגמרא כי רק כוהן יכול לסוך את עצמו בשמן של תרומה. אבל ישראל אסור לסוך בשמן תרומה, "לרבות את הסך כשותה" שנאמר: "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו".

סיכה כשתייה – מדרבנן

התוס' הקשו ממה שנאמר במסכת יומא (עז ע"ב) כי מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ביום הכיפורים. ומדובר בחולה אף שאין בו חשש סכנה. ולמה התירו לו לסוך בשמן ביום הכיפורים? הרי זה כשתייה, והרי אסור לחולה שאין בו סכנה לשתות ביום הכיפורים? מכאן לומד רבנו תם בתוס' שסיכה היא כשתייה רק מדרבנן. ורק לעניין יום הכיפורים ותרומה. אבל בסתם אינה אסורה. ולכן התיר להתרחץ בסבון שעשוי מחֵלֶב או משאר חומרים האסורים.

אמנם כשיש איסור שהוא גם איסור הנאה, אסור להשתמש בסבון שעשוי מחֵלֶב כגון חֵלֶב של שור הנסקל שאסור להניחו על גבי המכה, כיוון ששור הנסקל הוא איסורי הנאה (פסחים כד). לפי זה יש אוסרים להניח על מכה שמן של חמץ בפסח, כי בפסח חמץ הוא גם איסור הנאה. ויבואר לקמן.

סיכה בחֵלֶב חזיר

ה"בית יוסף" חולק על תוס' ואוסר שימוש בסבון שעשוי מחֵלֶב. הוא כתב בשם ה"ארחות חיים" כי מותר לסחור בחֵלֶב חזיר "אבל לסוך בו בשרו ודאי אסור משום דבכלל שתיה הוא". וב"שולחן ערוך" יורה דעה הלכות יין נסך (סימן קכג סעיף ב) כתב בשם הרשב"א כי "אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה".

ה"בית יוסף" הביא את דעת הרשב"א, שמותר לרחוץ בחֵלֶב חזיר. ואסור לרחוץ ביין של נוכרים, כי חמיר לנו איסור עבודה זרה מאיסורי אכילה. על כן מחמירים אפילו ברחיצה, ולפי זה יש להחמיר שלא לסוך בפסח בשמן חמץ מחמת חומרת החמץ בפסח, כשם שמחמירים ביין נסך, כדלקמן.

רחצה בסבון העשוי חֵלֶב – זייף

הש"ך בספר "נקודות הכסף" הביא את דברי הרמ"א בגליון או"ה שתמה על הרוחצים בסבון שעשוי מחֵלֶב. "ותמהני לפי זה שאנו נוהגין לרחוץ ולחוף במה שאנו קורין ל"א זייף העשויה מחֵלֶב שהוא איסור דאורייתא".

כן הביא ה"ביאור הלכה" (סימן שכו סעיף י בד"ה בשאר חֵלֶב): "עיין בביאור הגר"א שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול אסור (להתרחץ בחֵלֶב) דסיכה כשתיה. ועל כן פנים מדרבנן אסור. ודלא כר"ת וסייעתו שהתירו בזה לגמרי. מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחֵלֶב ורק איזה מדקדקים זהירין בזה. ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחֵלֶב בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה".

בורית עם טעם לפגם

ה"פרי חדש" (יו"ד קי"ז סק"ד) כתב כי הסבון שיש לנו היום הוא בטעם פגום, ובכך הוא מיישב את תמיהת הרמ"א איך מקלים בסבון שמיובא מחו"ל ולא מבקשים עליו הכשר. הלא בקל ניתן למצוא סבון עשוי שמן כשר.

אמנם בשו"ת "שבט הלוי" (חלק ב סימן מח) כתב כי גם הרמ"א בימיהם אסר במציאות של סבון שאינו ראוי לאכילה. "הנה הבורית בכל הזמנים והתקופות היה דבר הפגום כמבואר מט"ז יו"ד סימן צ"ה ס"ק ט"ו". אלא שלא נהגו.

 

 

 

חמץ שאינו דרך הנאתו

שימוש באיסור לא כדרך הנאתו

בעניין כלאי הכרם ובשר בחלב, שיש בהם איסור הנאה, הרמב"ם אוסר גם אם אינו דרך הנאתו. וכך כתב (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ח): "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ.

אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא (תחבושת) מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך – הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה".

השאלה היא האם בחמץ שהוא איסור הנאה אנו אוסרים רק דרך הנאתו, או גם אם אינו דרך הנאתו.

בשר נחש שלא כדרך הנאתו

בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תעא) כתב כי מותר לאכול תרופה שנקראת טריאק גם לחולה שאין בו סכנה, אע"פ שהוא מכיל בתוכו גם חמץ וגם בשר נחשים. כיוון שבשר הנחש בטל ולא נאכל דרך הנאתו. אבל בעניין פסח כתב הרדב"ז כי הוא אסור באכילה אלא לחולה שיש בו סכנה.

טבק כדרך הנאתו

על-פי זה כתב ב"מגן אברהם" (סימן תסז סק"י) כי יש לבדוק כשרות על טבק שבקצת מקומות שורים אותו בשכר חמץ (שו"ע הרב תסז סעיף כד. משנ"ב ס"ק ל"ג). או במקום שמדבקים את הנייר בחמץ – יש לאסור. אמנם במקומות שלא רגילים לשרות הטבק בחמץ – לא נהגו לחשוש לזה (עין "שדי חמד" מערכת חמץ ומצה, סימן א' אות ג').

רחיצה בסבון כדרך הנאתו

אף שבעישון היה דיון אם הוא דרך הנאתו והאם הוא אסור בפסח, ברחיצה אין ספק כי הוא דרך הנאתו, ועל כן בפסח אסורה הנאה מחמץ כלל. כך כתב בשו"ת "משנה הלכות" (חלק יא סימן שמח): "הנה לכאורה מעשים בכל יום דאין אנו מתירין לסוך בפסח באלקאהאל (אלכוהול) וכל מיני פערפיומען (בשמים) שנתערב בהן חמץ, מוכרין בשטרי מכירות הגם שהחמץ שם נפסל מאכילת כלב". והטעם הוא שסיכה היא דרך הנאתו.

ואע"פ שלא מחמירים בסבון העשוי חֵלֶב בשאר השנה, אנו מחמירים באיסור חמץ בפסח שאיסורו הוא במשהו. ואיסורו איסור הנאה.

סיכה לרפואה

למרות שסיכה להנאה אסורה בשמן חמץ בפסח, סיכה לרפואה מותרת. שכן ראינו בגמרא לגבי יום הכיפורים שרחיצה או סיכה שאינה לצורך הנאה מותרת. "תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. תנא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים" (יומא עז ע"ב).

על כן כתב בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים חלק ג סימן סב) כי סיכה של חמץ שאינו ראוי לאכילה לצורך רפואה מותרת בפסח אפילו בחולה שאין בו סכנה. עוד הוסיף וכתב, כי גם החולקים על רבנו תם בתוס' שאסרו לסוך באיסור אכילה, לא אסרו אלא כשהאדם סך לצורך הנאתו. אבל המורח משחה להתרפא – אין זה דרך הנאתו. לכן מותר להתרפא במשחה שיש בה חמץ אפילו בחולה שאין בו סכנה.

מכירת סבון חמץ

בשו"ת שו"מ (מהד"ג ח"ב סי' קמ"ח) כתב על בורית שיש בה תערובת חמץ, ובעל החנות לא ידע שיש בתוכה חמץ ולא מכרה בשטר מכירה, ואחר חצות נודע לו ומכרה אז ושאל אם חייב לשרפה. והשיב שמותר אחר הפסח.

משמע מכאן שיש למכור את הסבון במכירת החמץ. ואע"פ שאנו מחמירים ולא מוכרים במכירת חמץ דברים שהם חמץ ממש, אלא דואגים לבער אותם מן הבית, בדבר זה אנו מקלים ומתירים להחזיקו בתוך הבית, כי כפי שראינו לעיל יש מקלים בו. ואף אם אדם לא עשה מכירת חמץ על הסבון הזה – מותר.

בשו"ת "חזון נחום" (סי' מ"ו) נשאל האם יש היתר למכור סבון חמץ בחנות בפסח וכתב דהמנהג כהיום שמוכרין אותן בהשטר מכירה. וכתב כי מן הדין מותר למוכרו בחנות כיוון שתערובות החמץ נפסלו מאכילת כלב.

וכתב על זה בשו"ת "משנה הלכות" (חלק יא סימן שמח) כי אין היתר לקנות ולמכור סבון כזה בפסח. שהרי כל האיסור בסבונים אלו הוא מטעם "אחשביה" לחמץ שבתוכו. לפי זה אם אדם קונה ומוכר שמפו או סבון או משחה בפסח – אין לך "אחשביה" יותר מזה.

מוצרים שצריכים הכשר לפסח

1. שמפו וסבונים לרחיצה צריכים הכשר לפסח, כיוון שהריח והשמן של הסבון נשארים בגוף גם אחרי הרחצה, והגוף נהנה מהם בעת הרחצה.
2. קרמים, משחות ובשמים שמותזים על הגוף צריכים הכשר לפסח (שו"ת "דברי מלכיאל" ד, כד, מג. וראה חזו"א דמאי טו, א. אג"מ או"ח ג, סב).
3. דברים שלא נכנסים לפה ולא מונחים על הגוף, כגון: חומרי ניקוי, משחת נעליים וכדומה, אינם צריכים שום הכשר לפסח. ואף אם עירבו בהם חמץ, טעמו נפגם לפני הפסח ואינו נחשב עוד חמץ כלל.
4. תרסיסי ריח ומטהרי אוויר שאינם מותזים על גוף האדם אלא על חלל האוויר אינם צריכים הכשר לפסח, אע"פ שנהנה מריחם. שכן הריח הוא לא החלק החמץ שיש שם אלא האלכוהול (אם קיים).
5. משחות לרפואה – אינן לצורך הנאה ומותרות בפסח.
6. משחות שיניים וכדומה שמכניסים אותן לפה ויש להן טעם מיוחד – צריכים הכשר מיוחד לפסח.
7. אודם ושפתונים צריכים הכשר מיוחד, כיוון שעלולים להיכנס לתוך המאכל בשעת האכילה. וצריך בזה זהירות יתירה.

ויהי רצון שיתקיים בנו האמור בנבואת מיכה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת: יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה: יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם אֶל ה' אֱלֹקֵינוּ יִפְחָדוּ וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". אמן.

 

סיפור

כִּי לֹא חָמֵץ

סיפרה הרבנית אליהו תליט"א: הניקיון לפסח ארך אצלנו כמה חודשים. הרב זצ"ל עצמו היה בודק בדיקת חמץ במשך כמה שעות, פינה אחר פינה – הכול כדי שלא יימצא בבית שמץ של חמץ.

פעם בליל הסדר הרב התהפך במיטתו. הוא אמר לי: חלמתי שיש בבית חמץ. אמרתי לו שאם זה אכן כך אי-אפשר לישון בבית, אבל זה לא יכול להיות כי ניקיתי את כל הבית ולא הייתה פינה שלא בדקתי אותה. ביקשתי ממנו שיגיד לי איפה בדיוק נמצא החמץ, והוא השיב: צריך לבדוק!

חזרתי ובדקתי בכל המקומות האפשריים בבית, אבל חמץ אין. ביקשתי מהרב שיעשה שאלת חלום. הרב נתן בידי ספר תנ"ך ואמר לי כמה דפים לספור. אחר כך אמר לי כמה שורות לספור וכמה מילים.  כאשר הגעתי למקום המבוקש שאל אותי הרב איזו מילה מופיעה שם, ואמרתי לו: רפואות.

"לכי לארון התרופות", אמר לי.

ואכן, בארון התרופות מצאתי שמן חיטה שרופא הביא לי בערב פסח לטיפול באחד הילדים. קיבלתי את התרופה אחרי בדיקת החמץ ושמתי אותה בארון התרופות. הקב"ה ראה את ההשתדלות הגדולה של הרב בעניין החמץ וסייע לו כדי שלא ניכשל חלילה.

תשובה כהלכה

או-טו-טו ישועה. מה הייתה דעת הרב אליהו על מצב הדור? עקבתא דמשיחא, אתחלתא דגאולה, גלות, או משהו אחר?

קרובה ישועתי לבוא. זה הרבה אחרי האמצע.

חוצפה יסגי. איך יכול להיות שאת המדינה בנו החילונים ואנחנו אומרים עליה שהיא אתחלתא דגאולה? איך זה מסתדר עם כל הניסיונות של החילונים בהתחלה לכפות על שומרי מצוות להתחלן?

א] את המדינה הבטיח הקב"ה לעם ישראל בידי הנביאים. הוא נתן בלבנו רצון לעלות ולבנות. נתן בידי האומות רצון לסייע לנו. נתן בלב הערבים פחד, ורובם ברחו מכאן במהלך השנים. ציווה לארץ והיא נותנת פריה בעין יפה. ב] הגאולה באה בידי אנשים שחלקם היו חילונים, חלקם מסורתיים וחלקם צדיקים. כשם שעל העלייה לבית השני הכריז המלך כורש, שלא היה צדיק גדול, ועדיין זו נקרא פקידה של הקב"ה. ג] כל הניסיונות של החילונים לחלן את עם ישראל היו צפויים והם כתובים בסוף מסכת סוטה. "חוצפה יסגי" וכד'. עיין בספר "אם הבנים שמחה" ותרווה נחת.

שטיפה משולשת. מה דין כלי מטבח שנטלו עליהם בטעות נטילת ידיים של הבוקר?

צריך לשטוף אותם שלוש פעמים.