קול צופייך, אחרי מות-קדושים תשע"ב, גליון מס' 629

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל

עסק הביש של דוד בן-גוריון

סיפר מו"ר הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל: בצעירותי, ממש בטרם התמניתי לדיין, הוצרכתי להיפגש עם ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, שכיהן בימים ההם גם כשר דתות ולכן היה צריך לאשר את המינוי שלי כדיין. התפתחה בינינו שיחה שבה הוא שאל אותי לדעתי על כישלונו האישי בסיפור הריגול במצרים שנודע בימים ההם כ"עסק הביש".

שאלתי אותו אם הוא רוצה לשמוע מה שכולם אומרים לו, או לשמוע את האמת, גם אם היא לא נעימה. הוא כמובן אמר שהוא רוצה לשמוע את האמת. אמרתי לו שכאשר הוקמה המדינה, היו רבים שאמרו כי זו הצלחה של בן-גוריון. פלא גדול של הצלחה גדולה.

אבל האמת היא שזאת הצלחה של עם ישראל. אלוקים נשבע לאבות "ויירש זרעך את שער אויביו" וקיים את שבועתו דרך הבנים. איך אלוקים יסביר את זה לעמו? הוא מביא את "עסק הביש". פתאום כולם רואים שכאשר בן-גוריון מתמודד באופן אישי, הוא עלול להיכשל על ימין ועל שמאל. אם כן, הם מבינים שההצלחה שהייתה לבן-גוריון במלחמת העצמאות ובמבצע סיני היא של הקב"ה שנתן לו כוח לעשות חיל בשביל עם ישראל.

איך קיבל בן-גוריון את הדברים? אני לא יודע. הוא רק נראה מאוד מהורהר אחרי הדברים הללו. אבל מזכירו דאז יצחק נבון היה מאוד נסער. לא היה מקובל בימים ההם לומר ביקורת כנגד "הזקן". הוא היה בדרגה אחת מעל כולם. כשיצאנו, הוא אמר לי באופן נחרץ שעשיתי טעות. לדעתו הפסדתי במילים שלי את הסיכוי להיות דיין בישראל.

גם הוא טעה. אינני יודע מה היו השיחות שבינו לבין בן-גוריון אחרי שיצאתי משם. אבל התוצאה הייתה הפוכה ממחשבתו של יצחק נבון. בן-גוריון חתם מיד על המינוי לדיינות. כנראה שהמילים הללו חדרו אל לבו.

מה חשבו אומות העולם בעת הקמת המדינה?

המשיך הרב זצ"ל ואמר: אלוקים עשה עמנו נסים ונפלאות פעמים רבות בהיסטוריה של העם היהודי. והנה, ברוך ה' גם אנחנו זכינו להיות עדים לנסים ונפלאות שכאלה, כפי שראינו בעינינו בשנת התש"ח, עת קמה המדינה, וגם אחר כך כמה וכמה פעמים.

במיוחד בעת הקמת המדינה היו רבים מאוד שהיו בטוחים בסופנו המר. הבריטים חשבו שאנחנו כולנו עומדים להישחט על-ידי הערבים. הערבים חשבו כי עוד מעט הם יזרקו אותנו לים. רבים מאוד מהם היו מצוידים בנשק בלי גבול וגם מאומנים במלחמות מנעוריהם.

הם התרברבו וכבר חילקו את רכושנו ביניהם. ממש התקיים בנו מה שאמרה אסתר המלכה בימי המן הרשע: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי: אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי: יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל" (תהלים כב, יז). אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' תקום – והוא הפר עצתם וקלקל מחשבתם, והנה אנחנו כאן. בזקנינו ובנערינו, על אפם ועל חמתם.

לא לשכוח את הנסים

על אף שעבר כבר זמן מה מאז התחוללו כל התשועות שנחלנו במלחמות, צריך לשים לב ולהתעורר לכך שאלוקים עשה לנו נסים ונפלאות שאין כדוגמתם בעולם. מלבד כל זאת הוא זיכה אותנו לקבל בחזרה את מה שלא זכו בדורות הקודמים לנו מאז יצאנו לגלות. וכי מי יכול היה להיכנס למערת המכפלה? מי יכול היה לבוא לכותל המערבי ולקבר רחל בכל עת? ואנחנו בחסדי שמים זכינו לכל המקומות הקדושים הללו. עדיין לא הכול בידינו, אך ישועת ה' כהרף עין!

בעבור מה זכינו לכל זאת? משום ששמנו מבטחנו באלוקים. לא שמנו מבטחנו ב"כוחי ועוצם ידי", שכן לא היו לנו כוח ועוצם יד בזמן קום המדינה, רק אמונה גדולה וחזקה.

מדינה צריכה קדושה

כדי שנזכור על מה ולמה יש לנו כל השפע הזה, מהי אותה עצמאות שעליה אנו ששים ושמחים, עלינו לקדש בכל שנה ושנה את היום הזה. דוד המלך אומר בספר תהלים: "היתה יהודה לקדשו – ישראל ממשלותיו". רק כשיש קדושה בעם – אז יש לנו זכות שלטון, יש לנו זכות עצמאות.

איך מקדשים את היום הזה? האם בזלילת בשרים על האש? לא ולא! עלינו לקדש אותו בלימוד התורה ובחשבון נפש, שכן זהו יום של התעלות, יום שצריך להרבות בו בלימוד בספרי המוסר, שמתוכם נשאב עוד תעצומות נפש להתקרב לאלוקים, והוא מצדו ימלא כל משאלות לבנו לטובה, עד ביאת גואל צדק ובניין אריאל במהרה בימינו, אמן.

 

ספירת העומר – ה' אֱלֹקֶיךָ נֹּתֵן לְךָ כֹּחַ

מה בין העומר ובין המָן שאכלו במדבר?

אחת השאלות על קרבן העומר היא על שמה של המנחה הזאת. עומר זה משקל: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות טז לו). בערך 2.4 קילוגרם. חכמינו אמרו שעומר הוא מידת אכילה של אדם ביום (עירובין פג ע"ב). זה מה שהיו מקריבים בהקרבת העומר.

השאלה היא למה קראו למנחה הזאת על שם המידה, והרי לא מצאנו שקוראים לקרבנות אחרים על שם המשקל או הכמות שלהם. כדי להבין את זה צריך להבין מה הקשר בין מנחת העומר  לבין המָן שירד במדבר שגם הוא היה "עומר" לכל אדם ואדם.

שלושה אירועים משמעותיים ביום ט"ז בניסן

בפירוש להגדה של פסח (הגדה של פסח אורח חיים תפט). כותב בעל הבן איש חי זיע"א, כי שלושה אירועים קרו ביום ט"ז בניסן.

מקריבים את מנחת העומר – ט"ז בניסן הוא יום חול המועד הראשון של פסח. "ממחרת הפסח". ביום הזה מקריבים את מנחת העומר, מהיום הזה מתחילים לספור ספירת העומר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה'  לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן". שבת זו, למדו חכמים, היא שבת שבתון של פסח.

הפסיק לרדת הַמָּן שירד במדבר – ביום ט"ז בניסן הפסיק לרדת המָּן שירד לבני ישראל במדבר. גם הוא היה עומר בדיוק: "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר. אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ" (שמות טז).

בני ישראל אכלו את הַמָּן ארבעים שנה. הם נכנסו לארץ בי' בניסן ואכלו מָּן עד מחרת הפסח בט"ז בניסן. "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה).

תלו את המן הרשע על העץ – עוד אירוע משמעותי ביותר קרה ביום הזה, והוא תליית המן האגגי. בי"ג בניסן נכתבו הגזרות של המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וכו'" (אסתר ג), אסתר מצווה לצום שלושה ימים.

ביום השלישי אסתר לובשת מלכות ומזמינה את המלך בו ביום "יבוא המלך והמן היום אל המשתה". המשתה הזה מתרחש בט"ו בניסן. במשתה זה היא מזמינה את המלך והמן לבא גם מחר אל המשתה. בלילה נודדת שנת המלך והוא מצווה את המן להרכיב את מרדכי בחוצות שושן. בבוקר הוא מגיע אל המשתה השני ובסופו הוא נתלה על העץ, בט"ז בניסן.

אותו מָן מלמד אותנו שאנחנו חיים ממוֹצָא פִי ה'

אוכל רוחני – צריך להבין מה מהות הַמָּן שאכלו ישראל במדבר. התורה מתארת אותו כדבר דק שכמעט אין לו ממשות. "דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ". דק כמו כפור. "שטוח, קלוש ומחובר כגליד דק" (רש"י). בקושי אפשר לתפוס אותו. בוודאי לא לאסוף ממנו כמות של עומר. בני ישראל לא רואים פה משהו "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: מָן הוּא? כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא".

לא נשמר – אותו מן הוא גם דבר שלא נשמר. "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם משֶׁה" (שמות טז יט).

אותם אנשים לא היו יכולים לסמוך על מחסן שיש בו מן לעת צרה. הם היו צריכים ללמוד לסמוך על ה' בלבד, שייתן להם מן כל יום. וזה לא קשה, כי ה' קיים לעד ולנצח, רק שצריך להכיר בקיומו ובכך שהוא זן ומפרנס לכל.

לחם מן השמים, הכנה לארץ ישראל – המָן הוא "לחם מן השמים" שניכרת בו יד ה' לגמרי. ההפך מארץ מצרים, ששם הכול נראה כמו מעשה אדם גמור, לכן אומר פרעה "לא ידעתי את ה'". אחרי שהם היו במצרים 210 שנים צריך להשכיח מהם את תרבות פרעה ומצרים ולהתחיל להתרגל להתנהג בדרכה של ארץ ישראל.

כך מסבירה התורה את ההבדל. "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא י).

עומר לכל אחד ואחד – מאכל המן מגיע לאוהל של בני ישראל וקורה בו דבר פלא. הוא נהיה אוכל ממשי. אפשר גם לשקול אותו והוא עומר בדיוק. "וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר. אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". כל אחד קיבל את מה שהוא צריך. "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם".

לפי הטעם של כל אחד ואחד – חכמים אמרו שכל אחד ואחד טעם במָן את הטעם שרצה בו. "כך היה המן כל מי שהיה רוצה לטעום בו טעם פת – היה טועם פת. טעם בשר – טועם. טעם דבש – טועם. טעם חמאה וחלב – טועם" (תנא דבי אליהו רבה יב).

מוֹצָא פִי ה' – מחיה ומנהל את הכול

למה אכלו מן ארבעים שנה?

לשם מה נועד הפלא הזה? למה שאלוקים לא יוריד להם עומר ממש של אוכל ישר למחנה? למה הוא מוריד להם משהו דק דק, והוא מתרחב ולובש ממשות של עומר באוהל שלהם? למה כל אחד טועם מה שהוא רוצה?

משה מסביר להם אחרי ארבעים שנה ואומר להם: תדעו לכם כי אכילת המן ארבעים שנה הייתה כדי ללמד אתכם משהו חשוב: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג).

מוֹצָא פִי ה' – בתוך הלחם

הסביר האר"י ז"ל, שבפועל אנו רואים כי מי שלא אוכל לחם – מת, ומי שאוכל – חי. זה מדויק בפסוק שלא כתוב בו "לֹא עַל הַלֶּחֶם יִחְיֶה הָאָדָם", אף שהאדם חי מהלחם. הפסוק אומר "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" – אלא הן על הלחם והן על "מוֹצָא פִי ה'" שמחיה את הלחם ונמצא בתוך הלחם. "כי על כל מוֹצָא פִי ה' – דהיינו מה שיצא מפיו יתברך בעת הבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר. אותו הדיבור נכנס באותו המזון, והוא הוא המחיה את האדם. ולכך צריך לברך על המזון, כי על ידי הברכה מתעורר החיות".

את הלימוד החשוב הזה לומדים על-ידי אכילת הַמָּן. "שהוא רוחניות בהחלט, שיצא מפיו יתברך" (לשון האר"י שם). והם רואים איך "הרוחניות בהחלט" הופכת להיות ממשות בהחלט בגודל של עומר לכל אחד ואחד.

מזה אמורים בני ישראל להבין כי כל דבר חומרי שהם רואים – יש לו שורש רוחני שמחיה אותו. לכן אומר משה בהמשך הדברים שלו שם: לפני כל מאכל שאתם אוכלים אתם צריכים לכוון ל"מוֹצָא פִי ה'" שבתוך הלחם ומחיה אותו ואותנו ולברך: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

מוֹצָא פִי ה' – מייצר שפע כלכלי בארץ ישראל

כשבני ישראל מגיעים אל הארץ, הקב"ה מקיים את שבועתו לאבות ונותן לבני ישראל שפע כלכלי גדול. "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". ברגע הזה הם לא חיים כמו במדבר ואוכלים מן, עכשיו הם עובדים וחורשים וזורעים וקוצרים ומביאים תבואה אל ביתם.

ברגעים אלו מתעורר החשש שהם ישכחו את מה שהם למדו במדבר ארבעים שנה. גם בגלל הכמות הגדולה. גם בגלל שהאוכל הוא כתוצאה מעבודה שלהם ולא יורד מהשמים. גם בגלל שאפשר לשמור את האוכל הזה. על כן אומר להם משה לפני הכניסה לארץ: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'  אֱלֹקֶיךָ וכו'".

היזהר לא לשכוח את "מוֹצָא פִי ה'" שמחיה את הכול. "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'  אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".

מוֹצָא פִי ה' – נותן כוח וגבורה לעם ישראל

גם הגבורה של ישראל היא ניסיון גדול. אלוקים הבטיח לאברהם "ויירש זרעך את שער אויביו". גיבור שמנצח את אויביו מסוגל לשכוח את ה' ולחשוב שזה שלו: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אבל באמת התיקון של הגיבור הזה היא לזכור כי הדיבור האלוקי "הוא הוא המחיה את האדם". "וְזָכַרְתָּ אֶת ה'  אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

כך מסביר הר"ן בדרשותיו (הדרוש העשירי), כי יש אנשים מוכשרים לחכמה או לגבורה, להנהיג אנשים או למלוך. "ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה'. עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו 'וְזָכַרְתָּ אֶת ה'  אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל', לא אמר 'וזכרת כי ה' אלקיך נותן לך חיל', שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן. ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך".

מוֹצָא פִי ה' – מנהל את עולם הטבע

הגמרא (שבת לג) מספרת על רבי שמעון בר יוחאי שיצא מהמערה אחרי 12 שנה וראה אנשים עובדים, חורשים וזורעים "אָמַר, מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה?!" רשב"י ובנו חיו במדרגת דומה למדרגת אותו מן שאכלו ישראל במדבר. נברא להם מעין, וחרוב נותן להם אוכל והם לא עמלים בו כלל.

כשהם יוצאים ורואים אנשים עובדים בשדה "כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם – מִיָּד נִשְׂרָף". לקב"ה לא נוח בהתנהלות הזאת של רבי שמעון ורבי אלעזר ומיד "יָצְתָה בַת-קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לְהַחְרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!".

כעבור 12 חודשים של לימוד וזיכוך נוסף, "יָצְתָה בַת-קוֹל וְאָמְרָה: צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם! נַפְקוּ, כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵיי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אָמַר לוֹ, בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה". עכשיו רבי שמעון מבין שדבר ה' הוא לא להחריב את העולם שבתוכו נמצא דבר ה'. לכן בכל מקום שרבי אליעזר מכה – רבי שמעון מתקן.

הגמרא בתלמוד ירושלמי (מסכת שביעית כה ע"ב) מספרת כי כשיצא רשב"י מהמערב הוא ראה "צייד ציפרין פרס מצודתיה, שמע ברת קלא אמרה דימוס ואישתיזבה ציפור אמר ציפור מבלעדי שמיא לא יבדא כל שכן  בר נשא". רשב"י רואה צייד שצד ציפורים. לפני שהצייד פגע בציפור שמע רשב"י בת-קול שאומרת שהציפור תיתפס, והיא נתפסת. אחר כך שומע בת-קול על ציפור אחרת שהיא תינצל – והציפור ניצלת. מבין רשב"י איך מוֹצָא פִי ה' פועל במציאות ואומר לעצמו: אם כן, גם אני לא אתפס על-ידי שליחי הקיסר אם לא יגזרו עלי משמים. ועל כן הוא יוצא מהמערה.

מוֹצָא פִי ה' – מספק מזון לכל חי

הגמרא בתענית (כד) מספרת על רבי חנינא בן דוסא שחי בקב חרובין מערב שבת לערב שבת כמו רשב"י. "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, בַּת קּוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֵינוֹ נִיזוֹן אֶלָּא בִשְׁבִיל חֲנִינָא בְנִי, וַחֲנִינָא בְנִי דַּיוֹ בְקָב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת".

רבי חנינא בן דוסא היה חי על משהו שיש לו בקושי מהות חומרית. "קָב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת" זה בערך 190 גרם חרובים לכל יום. "יוֹמָא חַד, בֵּי שִׁמְשֵׁי חַזְיֵהּ לִבְרַתֵּיהּ דַּהֲוֵית עֲצִיבָא, אָמַר לָה, בִּתִי אַמַּאי עֲצֵיבָתְ? אָמְרָה לֵיהּ, דְּאִיחֲלַף לִי מָנָא דְּמַשְׁחָא בְמָנָא דְּחָלָא, וּרְמָאי בִשְׁרַגָּא. אָמַר לָהּ, מִי שֶׁאָמַר לַשֶׁמֶן וְיַדְלִיק, יֹאמַר לַחוֹמֶץ וְיַדְלִיק. תָּנָא, הָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ".

תרגום: יום אחד בין השמשות ראה את הבת שלו עצובה. אמר לה: בתי, למה את עצובה? אמרה לו שהתחלף לה כלי השמן בכלי החומץ ושמה חומץ בנרות שבת. אמר לה: "מִי שֶׁאָמַר לַשֶׁמֶן וְיַדְלִיק, יֹאמַר לַחוֹמֶץ וְיַדְלִיק". מספרת הגמרא שהיה הנר דולק כל היום כולו, יותר ממה שהיה דולק אם היו שמים בו שמן רגיל.

רבי חנינא בן דוסא היה קשור למוֹצָא פִי ה' שמחיה כל דבר, לכן הוא יכול לבקש שדבר ה' שנמצא בתוך השמן יבוא כעת לתוך החומץ. גם הוא וגם רשב"י ממשיכים את תורתו של משה רבנו, שהיה בהר סיני "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמות לד כח). ובכל זאת לא כהתה עינו ולא נס ליחו כי הוא חי ישירות ממוצא פי ה'.

מוֹצָא פִי ה' – מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם

אנחנו אומרים כל יום בתפילה "אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (נחמיה ט ו). המשמעות היא שכל מה שאנחנו רואים במציאות חי ממוצא פי ה'. לא רק מה שאנחנו אוכלים. גם האדמה וגם הים. גם השמים וגם השמש, הירח והכוכבים. הכול חי ונמצא ממוצא פי ה' שמהווה את הכול.

על זה אומרת הגמרא שחמש פעמים דוד המלך אומר "בָּרְכִי נַפְשִׁי" – "כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָן דָּוִד? לָא אֲמָרָן, אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶגֶד נְשָׁמָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מְלֹא כָל הָעוֹלָם, אַף נְשָׁמָה, מְלֵאָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, אַף נְשָׁמָה, רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַף נְשָׁמָה, זָנָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – טָהוֹר, אַף נְשָׁמָה, טְהוֹרָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא –  יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, אַף נְשָׁמָה, יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. יָבוֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ וִישַׁבֵּחַ לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ" (ברכות י ע"א).

הכוח הזה קיים במציאות. גם בעלי-חיים אוכלים מזון וחיים בזכותו, אף שהם אולי לא מכירים אותו. כשמישהו מכיר את "מוצא פי ה'" הוא גם יכול להשפיע על המציאות כפי שהיו משפיעים הצדיקים הללו. כך יכול רבי חנינא בן דוסא לומר לחומץ שידלוק. כך יכול משה לקרוע את ים סוף. וכך יכול רשב"י לפעול במציאות דברים נסיים.

הקרבת העומר – להזכיר לנו מה שלמדנו על-ידי אכילת מָן

אחרי ארבעים שנה של אכילת מן, בני ישראל מבינים ש"מוֹצָא פִי ה'" מחיה את הכול. הַמָּן יכול להפסיק לרדת. עכשיו צריך לשמור שהלימוד הזה לא יישכח. בשביל זה הם מקריבים עומר באותו יום בדיוק שפסק המן לרדת. הם לוקחים אוכל חומרי ומניפים אותו לפני ה' – "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה'" (ויקרא כג יא). רק אחרי שהם מראים לעצמם ולעולם שהכול של ה' – הם יכולים לאכול את התבואה שצמחה באותה שנה.

במדרש (רבה ויקרא כח פסקה ג) למדנו שהעומר שמקריבים בבית-המקדש הוא כנגד המן שנהיה עומר במדבר ארבעים שנה. "אמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם. הה"ד (שמות טו) 'עומר לגלגולת'. ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכלכם, ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם 'והבאתם את עומר'".

לזה אומר בעל הבן איש חי כי המצווה לספור ספירת העומר היא על כל אחד ואחד מעם ישראל, לא כמו בספירת היובל שרק בית הדין סופר. "תנו רבנן, 'וספרתם לכם' – שתהא ספירה לכל אחד ואחד" (מנחות סה ע"ב).

למה רק "ממחרת הפסח", בארץ ישראל, הם לומדים שמוֹצָא פִי ה' הוא המחיה?

יש כמה וכמה הסברים להבין למה רק אחרי ארבעים שנה הם מבינים שאדם לא חי על הלחם לבדו. אולי בגלל שהכניסה לארץ ישראל מלמדת אותם כי הדיבור, הברית והשבועה של ה' "לזרעך אתן את הארץ הזאת" מתקיימים ומתממשים במציאות, והם יורשים את הארץ. אולי בגלל ברית המילה וזכותה של ארץ ישראל. ואולי בגלל המצה שהם אוכלים אחרי ארבעים שנה שלא עשו פסח במדבר.

במצה הם טועמים טעם מן. "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" – "וכי ארבעים שנה אכלו, והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו? (שהתחיל המן לרדת בט"ז אייר ופסק בט"ז ניסן אחרי ארבעים שנה). אלא לומר לך עוגות (מצות) שהוציאו ממצרים – טעמו בהם טעם מן" (קידושין לח ע"א).

צריך לזכור כי על-פי ההלכה לא אופים כמות גדולה של מצות שיש בה שיעור "עומר" (שו"ע תנז א). המצה היא משהו ממוצע בין הלחם של ארץ ישראל לבין המן שירד מהשמים ונהיה עומר. כמו החרובין של רבי שמעון בר יוחאי ורבי חנינא בן דוסא. לא יורד מהשמים, אבל הוא מעט. פרוסה של לחם עוני. אין חשש של "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'  אֱלֹקֶיךָ".

מה קורה אחרי שבעה שבועות?

בימי ספירת העומר אנחנו מדבקים את עצמנו במידות של ה' שבתוכנו. שלא נשאל "היש ה' בקרבנו אם אין?", ולא יתקיים בנו חלילה "ויבא עמלק". אחרי שנדע היטב שה' בתוכנו, אפשר יהיה להניף גם במקדש מנחת חמץ. אפשר יהיה להביא ביכורים למקדש. אפשר יהיה להקריב מנחת חיטים. זה היום שהתורה יורדת לעולם אחרי שהייתה בעולם העליון תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם. ה' יורד לשכון בתוכנו ביום השבועות. "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר". אולי זו כוונת רבי שמעון בן יוחאי שאמר "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (מכילתא בשלח ויסע ב').

מה עושים כדי לא לשכוח את ה'?

מלבד הקרבת העומר, ספירת העומר ואיסור אכילת חדש לפני הקרבת העומר יש עוד כמה דרכים שהתורה מצווה עליהן כדי שלא נשכח את הלימוד הגדול הזה שלמדנו בזכות אותו מן.

ברכות בכוונה – משה רבנו אומר באותה פרשה שהזכרנו לעיל כי הדרך הטובה ביותר לזכור את הלימוד של המָן הוא על-ידי הברכות. "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י) –  זו הפעם היחידה בתורה שיש ציווי על ברכה, ברכת המזון מהתורה. וזו המטרה שלה. ממנה למדו לברך לפני אכילת לחם או שאר מיני מאכלים. מכיוון שהברכות כולן, ובמיוחד הברכה על הלחם נועדה להזכיר את מוצא פי ה', אנו מברכים על הלחם "המוציא לחם מן הארץ".

צנצנת מן למשמרת בקודש הקדשים – צנצנת הַמָּן נועדה לשמור את הלימוד שלמדו בני ישראל לדורות. "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה'  לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז לג).

עניינו של המן האגגי הוא להשכיח את מוצא פי ה' המחיה את הכול

שורש עמלק הוא שכחת "מוצא פי ה'" שמחיה את כולם. בפעם הראשונה שעמלק בא להילחם בישראל זה קורה כשהם שוכחים את ה' שנמצא בתוכם והם שואלים "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". מיד בפסוק שאחר כך כתוב: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם".

לכן המן אוסף כל כך הרבה רכוש. כשאדם יודע שמוֹצָא פִי ה' מחיה אותו – הוא לא צריך לשמור מחסנים עצומים של אוכל או רכוש. הוא סומך על מוֹצָא פִי ה'. "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ". ה' קיים, הוא מקור החיים ובו צריך לדבוק. אין לו עניין לדבוק בממון. אין לו עניין לאסוף ולכנוס כל כך הרבה. המן האגגי לא יודע את הסוד הזה, לכן הוא אוסף וכונס כל כך הרבה.

זו הסיבה שבגללה המציאות אף פעם לא מספקת את המן. עשרת-אלפים ככר כסף שהמן הציע שווים עשרות מיליארדי דולרים. עם זאת הוא לא שבע. הוא אומר שכל מה שיש לו לא שווה לו. לא מספק אותו. "וכל זה לא שווה לי". עליו אמרו חכמים "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס", זֶה הָמָן הָרָשָׁע. (מגילה י). עליו נאמר "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג כה). תמיד רעב ורוצה עוד, תמיד אוסף עוד ועוד במטרה להשביע את נפשו ולא מצליח.

זה גם עובד הפוך. הרכוש הרב שיש להמן גורם לו לשכוח לגמרי את ה'. מתקיים בו "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'  אֱלֹקֶיךָ וכו'".

העומר מנצח את המן

במדרש רבה (אסתר י ד. ויקרא כח ו) מובא שקרבן העומר ששורשו במן שירד במדבר מנצח את המן הרשע. כך מובא במדרש על המן שמיהר לקחת את הלבוש ואת הסוס, הוא בא למרדכי שלא יודע שנדדה שנת אחשורוש: "כיון שהגידו למרדכי שהוא בא נתיירא עד מאד והיה יושב ותלמידיו לפניו. אמר להם לתלמידיו: בני רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי, שהרי המן הרשע בא להרגני. אמרו: אם תמות – נמות עמך. אמר להם: א"כ נעמוד בתפלה ונפטר מתוך התפלה.

וחסלון צלותהון יתבון ועסקין (סיימו תפילתם וישבו ללמוד) בהלכות מצות העומר, שהרי אותו היום ט"ז בניסן היה, ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שבית המקדש קיים. אתא המן לגביהון, אמר לון: במה אתון עסקין? (בא המן ושאל במה אתם עוסקים) אמרו לו: במצות העומר". והראו לו איך היו קומצים את העומר. "אמר לון: והדין עומרא מהו דדהב או דכסף? (העומר הזה הוא מכסף או מזהב?)

אמרי ליה: לא דדהב ולא דכסף ולא דחיטין, אלא דשעורין. אמר לון: בכמה הוא טימיה דידיה הוה. בעשרה קנטרין? (שאל אותם המן: בכמה שוויו של העומר הזה, האם בעשרה קנטרין, עשרה ככרות כסף?). אמרין ליה סגיין בעשרה מנין! אמר לון: קומו דנצחון עשרה מנכוון לעשרה אלפי קנטרין דכסף דילי" (אמרו לו חכמים: מספיק מעט שעורים, עשרה מנים. אמר להם המן: קומו! שניצחו עשר מנים שלכם את עשרת אלפים ככר הכסף שלי).

העומר מנצח את כספו הרב של המן הרשע. כי הוא קרבן שמלמד שיש מוֹצָא פִי ה', ואילו להמן יש רכוש חלול, בלי מוצא פי ה', לכן הוא לא משביע אותו ולא מתקיים בידו. הפלא הגדול הוא שלא רק קרבן העומר מנצח את המן. גם לימוד ההלכות בלי הקרבת הקרבן מנצחת את הרשע. הפלא השני הוא שאפילו המן הרשע בעצמו מבין את כוחו הגדול של העומר והערך הגדול של לימוד מנחת העומר.

ויהי רצון שימי ספירת העומר הללו יזכירו לנו את מוצא פי ה' שמחיה כל מה שבמציאות, ובזכותו ייפלו כל אויבינו תחתינו כפי שאירע לאבותינו בזכות מצווה יקרה וחשובה זו.

 

סיפורים על מרן הרב זצ"ל

תקשורת שמיימית

מספר שרון דניאל מירושלים: בשביעי של פסח התשע"ב קראתי במשך כמה שעות את הספר האחרון של "אביהם של ישראל". למחרת, עדיין תחת הרושם שהספר עשה עלי, פגשתי חבר שחזר מארצות-הברית אחרי כמה שנים שהיה שם, והיה קצת מיואש. במשך כחצי שעה סיפרתי לו נסים ונפלאות על הרב, והצעתי לו שילך לציון להתפלל שם, מאחר שידוע שזה עוזר.

מיד לאחר שנפרדתי ממנו התקשרתי למישהו שחייב לנו סכום עצום של כסף. כמעט שנה שאני רודף אחריו, אבל הוא מתחמק שוב ושוב, ואפילו לא מעביר אותנו למנהל הכספים אשר בפועל אמור לשלם.

התקשרתי מתוך הזיכרון של הטלפון הסלולארי לאיש הקשר, ומשום מה ענה לי מישהו אחר… הוא טען שהוא מנהל הכספים בעצמו. הוא התפלא איך ייתכן שהגעתי אליו לסלולארי, זה מספר שלא מועבר לאנשים!

הוא היה בטוח שחייגתי אליו בטעות, אך מאחר שכבר הגעתי אליו הוא הציע לקחת לידיו את העניין ולטפל בזה תוך 14 יום.

כשניתקתי את השיחה שוב בדקתי לאיזה מספר חייגתי, ומצאתי כי בוודאות של מאה אחוז התקשרתי למישהו אחר בכלל. אבל השיחה יצאה מהזיכרון של הטלפון ואין כאן מקום לטעות כלשהי.

נראה כי מישהו דאג לשנות את הספרות האחרונות של המספר כדי שאגיע לאן שבאמת היו יכולים לעזור לי… זה פשוט סיכוי סטטיסטי של אחד לכמה עשרות מיליונים שזה יקרה.

ברור שהרב משגיח עלינו גם מלמעלה. כל פעם להתפלא מחדש.