לשידור חי | חיים כהלכה לפרשת תצוה ←

עוצמת הברכה

כ"ד כסלו התשפ"ג(18/12/2022)
ראשי פרקים

שיתוף

עֲמֹד וְהִתְבּוֹנֵן נִפְלְאוֹת אֵל 

גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו 

הגמרא לומדת הלכות ברכות מיתרו שאמר: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" (שמות יח י, ברכות נד ע"א). ובמקום אחר הגמרא אומרת "תַּנָּא מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיַיס: גְּנַאי הוּא לְמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁלֹּא אָמְרוּ 'בָּרוּךְ' עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וְאָמַר בָּרוּךְ ה'" (סנהדרין צד ע"א). 

גלות ושמה כפיות טובה

למרות שישראל אמרו שירה על הים, במשך ארבעים שנה הם לא זוכרים כי הם שוחררו מבית עבדים והולכים לארץ זבת חלב ודבש. הם חושבים שהוציאו אותם מארץ זבת חלב ודבש ומוליכים אותם לארץ גזירה. כך הם אומרים "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א) לכן הם רוצים כל הזמן לחזור למצרים. על המן שהוא לחם אבירים הם אומרים "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". במתן תורה הם חושבים שאלוקים בא להרוג אותם "פן תאכלנו האש הגדולה". 

נדרשים להם ארבעים שנה כדי לראות כמה ה' טוב אליהם. אילו ניסים גדולים הוא עשה בשביל להוציא אותם ממצרים ולהפוך אותם לעם סגולה. "הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם: וְלֹֽא־נָתַן֩ ה֨' לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים כט, ב-ד). כל עוד הם לא מרגישים את אהבת ה' אליהם הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל ונשארים במדבר בסוג של גלות. 

לא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא על כפיית טובה

גם אדם הראשון גולה מגן עדן בגלל אותה בעיה של כפיות טובה. "לא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא על כפיית טובה, שנאמר 'ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי'". כשהוא חושב שה' שונא אותו. כשהוא לא מבין שה' אוהב אותו כמו בן ורוצה בטובתו – הוא לא זכאי להיות בארמונו של מלך. 

בשבילו נברא העולם 

אדם הראשון היה צריך להיות מלא ברכה ותודה לה' שברא לו עולם טוב מאוד (בראשית א לא). הוא היה צריך לקיים בעצמו "עֲ֝מֹ֗ד וְהִתְבּוֹנֵ֤ן נִפְלְא֬וֹת אֵֽל" (איוב לז יד) ולראות שאלוקים "ברא בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם". פירות יפים עם ריח טוב. פירות בריאים למאכל. "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן" (בראשית ב ט). אבל הוא היה אדיש לגמרי לטובה הזאת, הוא לא רואה אותה בכלל.

עולם יפה ומגוון 

אם הוא היה מתבונן בעולם הוא היה רואה שה' ברא בעולם מגוון עצום של פירות, של צמחים ושל בעלי חיים, עושר גדול שנועד לשמח את האדם שיכיר בטובה שה' משפיע עליו. זו הסיבה לשיר של יום חמישי שכתוב בו "הרנינו לאלוהים עוזנו", בכל כלי הנגינה "שאו זמרה ותנו תף כינור נעים עם נבל". 

ולמה נאמר שיר זה ביום חמישי? כי בו ביום נבראו עופות ודגים שונים זה מזה לשמח ליבו של אדם שישיר וישבח על כל אהבת ה' אליו (ראש השנה לא ע"ב), שכל כך אוהב אותנו עד שהוא מגוון את העולם בעושר גדול של מינים ובעלי חיים. 

עולם שיש בו דברים שלא בראם ה' כי אם לתענוג בעלמא 

עוד היה צריך אדם לשים לב שאלוקים ברא בעולם דברים שנועדו להחיות אותו וגם דברים שנועדו לעשות לו "תענוג בעלמא". כך למדו התוס' את ברכת "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאת לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי". שפירושה הוא, אלוקים ברא דברים חיוניים "כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם". וברא גם דברים "שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם, שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן" (תוס' ברכות לז ע"א).

כל אומן שונא בר אומנותיה 

ולמה אדם הראשון לא מתבונן בכל זה? כי הוא מתפתה לדעת הנחש שאומר לו ולחוה כי אלוקים שונא אותם: "מן העץ הזה אכל המקום וברא את העולם. ואם אתם אוכלין ממנו אתם יכולים לבראות עולם כמותו, שנאמר (בראשית ג, ה) 'והייתם כאלהים'. אלא כל אומן שונא בר אומנותיה" (מדרש תהלים – מזמור א).

לכן הוא לא שם ליבו כלל לפירות הגן האחרים שציווה ה' לאוכלם. "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל". שזו מצוות עשה (רבינו בחיי, הגר"א באדרת אליהו). שאם היו אוכלים מכל עץ הגן היו שבעים מטוב ה'. הם היו מרגישים את האהבה הגדולה של ה' שברא בשבילם מגוון כל כך עשיר של פירות יפים, טעימים ובריאים שממלאים את עצי גן עדן, ולא היו מתפתים לשמוע לקול הנחש שאמר כי ה' שונא אותם. 

 

גלות – מכפיות טובה; גאולה – מהכרת הטוב

תחת אשר לא עבדת את אלוקיך בשמחה ובטוב לבב 

כמו אדם הראשון שנטרד מגן עדן, כך נטרדו ישראל מארץ ישראל בגלל אותה  עצימת העיניים וכפיות הטובה: "וּכְשֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ בָּאָרֶץ, לֹא הָיוּ רוֹב חֲטָאתֵיהֶן אֶלָּא כְּפִיַּית הַטּוֹבָה. אַתְּ מוֹצֵא אֲמַצְיָה הָלַךְ וְנִלְחַם עִם בְּנֵי שֵׂעִיר וְנִיצְחַן, וְהוּא מֵבִיא אֶת אֱלֹהֵיהֶן וְעוֹבְדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְהִי אַחֲרֵי בּוֹא אֲמַצְיָה מֵהַכּוֹת אֶת אֱדוֹם וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר'. יֵשׁ כְּפִיַּית טוֹבָה יוֹתֵר מִזֶּה?". לכן התורה מציינת את סיבת הגלות בחוסר הכרת הטוב. "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת אֱלוֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיִבְךָ" (דברים כח מז).

הא למדת שכפיית הטובה הקשה לכפירה בעיקר 

ומסיים "מִפְּנֵי מָה עָנַשׁ הַכָּתוּב בְּיוֹתֵר לִכְפוּיֵי טוֹבָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּעִנְיָין כְּפִירָה בהקב"ה. אַף הַכּוֹפֵר בהקב"ה כּוֹפֶר טוֹב הוּא. הָאָדָם הַזֶּה הוּא כּוֹפֶה טוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, לְמָחָר הוּא כּוֹפֶה טוֹבָתוֹ שֶׁל קוֹנוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּפַרְעֹה, 'אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף'. וַהֲלֹא עַד הַיּוֹם הַזֶּה מִצְרַיִם יוֹדְעִין חַסְדּוֹ שֶׁל יוֹסֵף. אֶלָּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עָלָיו וְכָפָה טוֹבָתוֹ, וּלְבַסּוֹף כָּפָה טוֹבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָמַר 'לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכְּפִיַּית הַטּוֹבָה הִקְשָׁה לִכְפִירָה בָּעִיקָּר" (משנת רבי אליעזר ז. וע"ע דברים רבה ראה. פסיקתא רבתי – יד כ"ג. מדרש תהילים ק).

דוד המלך – תיקון חטא אדם הראשון

לעומתם בא דוד המלך, שכל חייו הודאה לה'. שבעים שנותיו של דוד המלך היו השלמה ל-930 השנים שחי אדם הראשון, ובזכות הודאתו הוא מגדל את עם ישראל לשלב הבא של גאולתם. לכן עלינו לאמץ את דרכו של דוד המלך. על כן תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר את מזמוריו של דוד המלך, וכל האומר "תהילה לדוד" בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא (ברכות ד ע"ב). שהתהילה הזאת כולה שיר הודאה תמידי לה'. "תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר: דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ". 

לא להיות כפויי טובה מרוב הרגל

נס יום יומי

עוד צריך אדם להיזהר שלא להיות כפוי טובה מרוב הרגל. כך היה עם המן, שבתחילה הם ראו בו נס ופלא, אבל אחרי שבוע הם מתרגלים אליו וחושבים שהוא תופעת טבע. ואם היו מתבוננים היו שמחים ומודים עליו בכל יום יותר מחברו. 

כי מי שלא מתבונן בנס, אפילו ייקרע לו ים סוף יום יום הוא יודה עליו ביום הראשון בשירה גדולה שמביאה רוח הקודש, אבל אחרי כמה ימים יתייחס אליו כאל תופעת טבע. למרות שהיה צריך להודות על הנס הזה כפל כפליים כשהוא חוזר פעם אחר פעם. 

מי שלא מודה – קץ בחיים הטובים

על ההתרגלות הזו כותב תנא דבי אליהו (רבה – פרק יד): "כׇּל הַקָּץ בְּחַיִּים טוֹבִים בעוה"ז סִימָן רַע לוֹ. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁזִּימֵּן אֶת עַבְדּוֹ יוֹם אֶחָד מִימֵי הֶחָג אֶל סְעוּדָּתוֹ – הֶחְזִיק לוֹ טוֹבָה. זִימְּנוּ שְׁנֵי יָמִים – הֶחְזִיק לוֹ טוֹבָה. שְׁלֹשָׁה יָמִים – הֶחְזִיק לוֹ טוֹבָה. אִילּוּ זִימְּנוּ כָּל שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עאכ"ו שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהַחְזִיק לוֹ טוֹבָה. 

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ הֲרֵי אַתָּה לְפָנַי שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּסְעוּדָה אַחַת וְגַם אֶתֵּן לְךָ מַתָּנָה טוֹבָה, טַעַם אֶצְלוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, אָמַר הָעֶבֶד לַמֶּלֶךְ אֵינִי מְבַקֵּשׁ יוֹתֵר לִסְעוֹד אֶצְלְךָ וַהֲרֵי לְךָ מַתָּנָה שֶׁלְּךָ וְטָרַף אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה בְּפָנָיו. נִמְצָא אוֹתוֹ הָעֶבֶד כְּפוּי טוֹבָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְכִי זוֹ הִיא דֶּרֶךְ אֶרֶץ? אֵין זֶה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, מִכָּאן וְאֵילָךְ מָה יֵשׁ לְעֶבֶד צוֹרֶךְ לַעֲשׂוֹת אֶלָּא צָרִיךְ לְפַיֵּיס אֶת הַמֶּלֶךְ וּלְבָרְכוּ וּלְשַׁבְּחוֹ".

סיבת הגלות – כפיות טובה על ארץ ישראל

כך צריך אדם לא להתרגל למעלה הגדולה של ארץ ישראל ולהודות עליה כל הזמן, כמו שאנו מודים בברכת המזון. "כָּךְ רָאוּי הוּא לְזַרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁיְּבָרֵךְ וִישַׁבֵּחַ וִירוֹמֵם וְיַעֲלֶה וְיִגְדַּל וִיקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ לְעָלַם וּלְעָלָמִי עָלְמַיָּא שֶׁהֵבִיא אוֹתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרָא חֶמְדַּת העוה"ז. וְזִימֵּן לָהֶם סְעוּדָה מִן הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה מִן הַלֶּחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין וּלְאַחַר שָׁעָה לֹא הָיוּ מְבַקְּשִׁין סְעוּדַת הַמֶּלֶךְ וְתִפְּלוּ עַל הַמָּן וְקָרְאוּ לוֹ לֶחֶם הַקְּלוֹקֵל, וּכְאִלּוּ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין מַתְּנַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָֹן שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה וּמִצּוֹתֶיהָ שֶׁבִּזְכוּתָהּ נִיתַּן לָהֶם א"י וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּפוּיֵי טוֹבָה עַד שֶׁהִגְלָה אוֹתָם מא"י וְיַשְׁלִיכֵם מֵעַל פָּנָיו".

הסבו שעה אחת עד שיגיע שעת הסעודה

ממשיך המדרש ואומר כי הגאולה מגיעה מתוך שימת הלב לחסד ה' הגדול, כמו שעשה דוד המלך, והודאה בשמחה לה' יתברך. כך ממשיך המדרש ואומר: "ואח"כ חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְשָׁבוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתוֹךְ הַגָּלוּת. וְאָמַר לָהֶם הקב"ה: בָּנַי, הֵסֵבּוּ שָׁעָה אַחַת עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁעַת הַסְּעוּדָה. וְכׇל כָּךְ לָמָּה כְּדֵי לְמָרֵק עוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּן טְהוֹרִין וְיָבֹאוּ לְחַיֵּי עוה"ב" (תנא דבי אליהו רבה יד).

 

האכילה הקדושה – חיבור לה'

אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו 

בגמרא יש מחלוקת בין חכמים האם צדיקים צריכים לסבול בעולם הזה וליהנות בעולם הבא, או גם ליהנות בעולם הזה. רב נחמן בר חסדא סובר שלא צריכים ליהנות בעולם הזה. לעומתו שואל רבא "אַטּוּ צַדִּיקֵי אִי אָכְלִי תְּרֵי עָלְמֵי מִי סָנֵי לְהוּ?" האם כשהצדיקים אוכלים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא – האם זה רע?

הלא אברהם אבינו תיקן את חטא אדם הראשון ונאמר בו (בראשית יג) "ואברהם כבד מאד במקנה בכסף וזהב" ובזקנותו מהו אומר "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל". והוא משתמש בשפע של העולם הזה להרבות כבודו של מקום. 

איעתריתו פורתא 

כך מספרת הגמרא על רבא שהגיעו לפניו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע "אמר להו: אוקימתון מסכתא פלן ומסכתא פלן? אמרו ליה: אין. איעתריתו פורתא? אמרו ליה: אין, דזבנן קטינא דארעא". שאל אותם רבא: האם למדתם מסכת פלונית ומסכת פלונית? אמרו לו כן. האם התעשרתם קצת? אמרו לו קנינו שדה קטנה והתפרנסנו ממנה. "קרי עלייהו: אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים שבעולם הזה בעולם הזה". אשרי  הצדיקים שהם מתעשרים בעולם הזה כמו שהרשעים מתעשרים בו (הוריות י ע"ב).

עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל 

מכאן למד "ר' חזקיה רבי כהן בשם רב: אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין מכין וחובשין. אמר ר' יוסי בי ר' בון אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק". אסור לגור בעיר שאין בה רופא, מרחץ, בית דין שמכים וחובשים בבית הסוהר את הרשעים. ואסור לגור בעיר שאין בה גינה של ירק. 

עוד למד "רבי חזקיה ר' כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. ר' לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא" (ירושלמי קידושין ד יב). רבי אלעזר בן פדת, שהיה עני, היה חושש לשמועה הזו ואוסף פרוטות ואוכל פעם בשנה פירות חדשים, לתקן חטא אדם הראשון.  

כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל – זו מצוות עשה

ה"מגן אברהם" הביא מקור לחובת האכילה מכל פרי מהפסוק "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" (דברים כ יט). וכך אמרו חכמים "כי ממנו תאכל" – מצוות עשה. "ואותו לא תכרות" – זו מצוות לא תעשה (ספרי שופטים רג). ופירש שהקוצץ אילן עובר בעשה ולא תעשה, וכ"כ התוס' (בפירוש זית רענן על הילקוט שופטים).

לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה 

מכאן נבין את החומרה הגדולה של מי שקוצץ אילן מאכל לפני זמנו. שכך כתוב בגמרא "א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה" (בבא קמא צא ע"ב). לא מת שיבחת הבן שלי אלא בגלל שקצץ תאנה לפני שהגיע זמן קציצתה. 

לשבח הקב"ה עליהם ולברך עליהם תחילה וסוף

וכתב הט"ז (או"ח רכז ס"ק ב) בשם התשב"ץ שהטעם הוא כדי להרבות בברכות, וכך מביא הש"ך (ויקרא יט טו) "כי לזה ברא הקב"ה הפירות לשבח הקב"ה עליהם ולברך עליהם תחילה וסוף, שנאמר יהיה כל פריו קודש הילולים לה', שני הילולים תחילה וסוף". וכן מביא המג"א (רכה יד). וכתב הבן איש חי (ראה) "על כן אפילו עני שבישראל ישתדל לקנות מכל פרי חדש, לאכול ממנו הוא ואנשי ביתו, ולברך שהחיינו להודות לה'".

המזיר עצמו – חוטא 

ולכן מי שמזיר את עצמו מן היין נקרא חוטא, וכך פוסק הרמב"ם "שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, (כוונת הרמב"ם לכמרים הנוצרים) גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". 

אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים וכו'" (דעות ג א).

להיזהר מהימשכות אחרי תאוות האכילה

רק צריך אדם להיזהר לא להימשך אחרי תאוות האכילה. כך כתב הרמח"ל: "הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁנֻּקּוּ מִכָּל אִסּוּרֵי הָאֲכִילָה הִנֵּה מֻתָּרִים הֵם, אָמְנָם מִלּוּי הַכֶּרֶס מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו פְּרִיקַת הָעֹל וּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו הַזְּנוּת וּשְׁאָר מִינִים רָעִים, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁבִּהְיוֹת הָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְֹבֹּעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִנֵּה אִם פַּעַם אַחַת יֶחְסַר לוֹ רְגִילוּתוֹ יִכְאַב לוֹ וְיַרְגִּישׁ מְאֹד" (מסילת ישרים יג). על זה נאמר "וישמן ישורון ויבעט" וזהו בן סורר ומורה זולל וסובא.

וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ

עיקר מצוות הברכה היא בארץ ישראל

יש מעלה מיוחדת בברכות ובהודאה לה' בארץ ישראל דווקא, שכך מצווה התורה על הברכה  בארץ ישראל: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ וכו' וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח). וגם בחו"ל מזכירים בברכת המזון "עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן", שהרי השפע שמגיע להם שם בא מהשפע של ארץ ישראל. 

חמדת כל ישראל וחמדת ה’ יתברך

במיוחד בדור הזה צריכים לברך בכוונה ובשמחה על הארץ ועל פירותיה, על שזכינו לחיות בארץ ישראל "אשר עיני ה’ אלוקינו בה מראשית שנה ועד אחרית שנה". וזוכים למצווה שמיליוני יהודים בכל הדורות חלמו עליה, השתוקקו לקראתה ובכו למענה. 

כמה ניסו הבעש"ט והגר"א לעלות לארץ ישראל תוך כדי סיכון חיים ממשי, וכשהיה הגר"א בדרכו הוא כתב לבני משפחתו כי הוא בדרכו אל ארץ הקודש “שהיא חמדת כל ישראל וחמדת ה’ יתברך, עליונים ותחתונים תשוקתם אליה”. וכן העיד החזון באגרתו (ח”א קעה) כי החפץ חיים שאף לעלות לארץ ישראל: “ומצות (יישוב) ארץ ישראל הוכרעה ע”י הרמב”ם והרמב”ן ושאר פוסקים, וידוע עד כמה שאף החפץ חיים זצ”ל לעלות”.

אין לשמוח אלא בישיבת הארץ

אלה בינינו שנולדו בארץ ישראל עלולים להתרגל לטוב הזה. אבל באמת  גם אלו הגרים בה צריכים להרגיש כל הזמן את גודל קדושתה. כן כתב רבי אלעזר אזכרי בעל ספר ה"חרדים" שגר בצפת ש"צריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן השב אל חיק אמו". 

וכן כתב ה"אבן עזרא" (בראשית לג): "מעלה גדולה יש לו לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא". וכן כתב אור החיים הקדוש שגר בירושלם (דברים כו א) "והיה כי תבא אל הארץ. אמר 'והיה' – לשון שמחה (ב"ר מב ג), להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו וגו'".

על הארץ ועל פירותיה

גם על פירות ארץ ישראל צריך להודות בכפל כוונה ושמחה. אנו זוכים לראות בעינינו את הנס הגלוי של ארץ ישראל שלא נתנה פירותיה אלפי שנה כמו שכתוב "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". וכעת נותנת פי שלוש תנובה ממה שמקובל בעולם. הרי שצריכים לברך בדור זה בכפל כפלים של כוונה. 

אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ 

ודבר זה מתבטא בנוסח הברכה כמו שכתב הב"ח (או"ח סימן רח) שאנו אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". כי "קְדוּשַּׁת הָאָרֶץ הַנִּשְׁפַּעַת בָּהּ מִקְּדוּשַּׁת הָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה הִיא נִשְׁפַּעַת גַּם בְּפֵירוֹתֶיהָ שֶׁיּוֹנְקִים מִקְּדוּשַּׁת הַשְּׁכִינָה הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". ובעת הגלות "כבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה 'היכל ה' המה' היו בני ישראל לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש". ועל כן אנו מברכים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".

מולידים קדושה בנפש האוכל אותם 

ועל כן כתב היעב"ץ (מור וקציעה או”ח ר”ח) שעל משה נאמר "וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך?", משה לא צריך אבל אנו ודאי צריכים להם, כי פירות ארץ ישראל מוסיפים כוח וחכמה, כמו שאמרו חז"ל "אווירא דארץ ישראל מחכים". וכן כתב החתם סופר (סוף חידושי חולין): "הנה שבח ארץ ישראל זבת חלב ודבש, אם שהוא כפשוטו בלי ספק, מכל מקום זה התואר מורה עוד קדושה הארץ ופירותיו, כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם, ומוסיף אהבה ודבקות בה’".

על ידי אכילת פריה וטובה נזדכך ונברכך עליה בקדושה ובטהרה

וכן כתב החתם סופר (תורת משה שמות טז, יב): “פירות ארץ ישראל קדושים המה ובפרט אחר שקיימו מצות התלויות בארץ בהם, ועל ידיהם נזדכך איש הישראלי ונטהר ונתקדש ויעלה מעלה מעלה ממדריגה למדריגה העליונה עד שבקל יוכל להשיג השגת האלקות. ובזה יש לפרש תפלתנו "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", שעל ידי אכילת פריה וטובה נזדכך ונברכך עליה בקדושה ובטהרה".

ועל כגון זה כתב אור החיים הקדוש שאנו צריכים לשלם על כך שכר לאלוהינו, אבל הוא בטובו משלם לנו שכר על כך "והגם שכפי האמת עלינו לשלם שכר לאלהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות נעימות מתיקות אהבתו בלבנו מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים" (אור החיים דברים ו כה).

מעלת עבודת האדמה בארץ ישראל כאילו הניח תפילין

ולכן יש מעלה לעבודת הקרקע בארץ ישראל כאילו הניח תפילין. "שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך', ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה. וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה?!" (החתם סופר סוכה לו, א).

יראה אל עבדיך פעלך

ועל זה אנו מתפללים שיתקיים בנו "שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ". ונזכה לשבוע מחסד ה' ונודה לו בשמחה "שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ". נראה אנו ובנינו את טוב ה' והדרו "יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם" ומתוך כך תשרה עלינו שכינה "וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ", שמתרגם יהונתן שהוא נעם גן עדן השורה עלינו בעולם הזה. "וַיְהִי בְּסִימוּתָא דְּגַן עֵדֶן מִן קָדַם ה' עֲלַנָא וְעוֹבְדֵי יָדֵינָא מִנֵּיהּ יְתַקְּנוּן". אמן ואמן. 

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt