בעת הסליחות אנחנו מכים על ליבנו ואומרים: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ", וכו'. מדובר בעבירות שאנשים לפעמים נכשלים בהן באופן פרטי. אנחנו מתחרטים על העבר ומקבלים על עצמנו לתקן את מעשינו בעתיד. בסליחות אנחנו אומרים תחנון גם על דברים שהציבור נכשל בהם. גם עליהם אנחנו מבקשים סליחה על העבר ובוודאי מקבלים על עצמנו לא להיכשל בהם בעתיד.
אחד מהם הוא "אָשַׁמְנוּ מִכָּל־עָם, בֹּשְׁנוּ מִכָּל־גּוֹי". ויכול השואל לשאול, האם זה נכון? האם באמת עם ישראל הוא העם האשם ביותר מכל העמים. הלא זו העלילה הזדונית ביותר, שאותה אומרים וחושבים כל אויבינו ושונאינו? איפה פה הווידוי שלנו?
התשובה היא שיש מנהיגים שמאמינים שעם ישראל אשם כמעט בכל הצרות. יש מנהיגים בתוכנו שמאמינים וחושבים בסתר ליבם ולפעמים גם אומרים, שאנחנו אשמים במלחמה עם הערבים שסביבנו כי לא ויתרנו מספיק, שאנחנו אשמים בפיגועים שהם עושים. מפעם לפעם הם אף משווים אותנו לנאצים, כי הלוא אנחנו האשמים מכל העמים.
בגלל המחשבה הנלוזה הזו, הם לא מאפשרים לצה"ל לרדוף את המחבלים ולהרוס את בתיהם באמת. הם לא מאפשרים לפגוע בגרעין האירני, הם לא מאפשרים לגרש את משפחות המחבלים לעזה. הם (אנחנו, מדינת ישראל) משחררים מחבלים רוצחים עם דם על הידיים בלי למצמץ, ומאידך אנחנו מאפשרים למחבלים לקבל תגמולים מכספי מדינת ישראל על כך שהם רצחו באכזריות יהודים פעם אחר פעם.
הרגשת האשמה הזו נמצאת בבסיס ההחלטות של מדינת ישראל לאפשר לערבים להשתלט על אדמות יהודים, לשרוף מכוניות, חנויות, מלונות ועסקים של יהודים במסגרת גביית פרוטקשיין או במסגרת הפגנות. כשהם נתפסים – השופט "הנאור" משחרר אותם למעצר בית או משחרר בכלל. כשהם שרפו מלון בעכו ונשרף מדען יהודי – הם קיבלו עונשים מגוחכים.
על זה אנחנו מתוודים בבכי ובצער ואומרים "אָשַׁמְנוּ מִכָּל־עָם, בֹּשְׁנוּ מִכָּל־גּוֹי". על עצם המחשבה הזו אנחנו בוכים ומכים על ליבנו. על עצם המחשבה שאנחנו האשמים מכל העמים. על כך שאנחנו מאפשרים את ההשתלטות על אדמות ארץ ישראל, ש"יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים, כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים". על שאנחנו משחררים את מחוללי הפרוטקשיין ו"לְעֵינֵינוּ עָשְׁקוּ עֲמָלֵנוּ, מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט מִמֶּנּוּ".
חכמינו אומרים שכשאדם אומר וידוי הוא צריך לתקן את דרכיו, ולא להסתפק בלהתוודות ולהמשיך במעשיו הרעים. אנחנו מכים על הלב שלנו כי זו האחריות שלנו. אנחנו חייבים לשנות בתוכנו את המחשבות השגויות הללו. אנחנו חייבים לזעום כאשר השופטים משחררים פושעים ערבים על ימין ועל שמאל. להפגין בלי הרף מול ביתם של השופטים והמשפטנים שכובלים את ידינו, מתוך מחשבה שאנחנו האשמים יותר מכל העמים.
די לגלותיות. די לעוול. די לטיפשות. הגיע זמן הגאולה.