כולנו מכירים את הסיפור על חזקיהו מלך יהודה שאיבד את הזכות להיות משיח בגלל שהוא לא הודה לה' על הצלת ירושלים מסנחריב מלך אשור. היו לחזקיה סיבות טובות לא לערוך שמחה לאומית. בשנה ההיא סנחריב כבש ערים רבות ביהודה, החריב אותם והגלה או הרג רבים מהתושבים שלהם. באותם שנים סנחריב גם מגלה את עשרת השבטים שהיו בממלכת ישראל.
לעומתו כשלונו של חזקיה בולטת הצלחתו של רבי עקיבא. שכאשר הוא רואה ביחד עם רבותיו את השועלים יוצאים מקודש הקדשים, הם בוכים והוא בוחר לצחוק. הוא מסביר להם כי הוא שמח בגלל העתיד הטוב. רבותיו מסכימים איתו וכך עם ישראל בוחר להסתכל על העתיד הטוב ולא לשקוע ביאוש ובעצבות. כנראה שבלי התכונה הזו לא היינו מצליחים לשרוד את אלפיים שנות הגלות.
בכל חיי עם ישראל היו סיבות לשמוח והיו סיבות להצטער, הצרות שעברנו בגלות הן לא פחות ממה שעברנו שנה שעברה בשמחת תורה. אונס, פרעות, שריפות על המוקד. השפלות. גזילת רכוש, גירוש, עיוות דין. השפלות ושפיכות דמים על בסיס קבוע. עם ישראל לא ביטל שום חג ושום שמחה. ההלכה אומרת שכשיש פגישה בין חג לאבלות, האבלות נדחית והחג גובר. גם תשעה באב נדחה מפני שמחת השבת. השמחות דוחות את כל האבלויות. זו החלטה עקרונית.
שמחת תורה של שנת תשנ"ד היה יום קשה במיוחד. קשה לכולנו להאמין שדברים כאלה יכולים להתרחש במדינת ישראל בשנת תשפ"ד. ככל שנקפו השעות והימים התברר שהאסון יותר גדול ממה שחשבנו בתחילה. כגודל השבר של היום הראשון, כך גודל התקומה שבאה בעקבותיה. כששמענו על היחידים שמסרו את נפשם להציל את הישובים בעוטף עזה. כששמענו כי אחרי כמה שעות הצליחו הבנים שלנו לגרש את כל הפורעים מתחומי המדינה הבנו שיש לנו עם יותר בריא ממה שסיפרו לנו.
ככל שעברו הימים התברר שהעוצמות של הלוחמים גדולות מאוד. הן משנות לא רק את פני המערכה, הם משנות גם את פני החברה הישראלית. העם בחר למאוס במחלוקת ושנאת חינם (חוץ מקומץ הזויים) ולבחור באחריות ובאחדות במיוחד בשדה הקרב.
הבחירה שלנו הרסה את החגיגות של שונאינו. השמחה ששמחו אויבינו התחלפה להם בבכי ונהי גדול. הבתים שלהם הרוסים. הכבישים מפורקים. המחבלים הרוגים עליהם נאמר "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי. כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ – ה' אוֹר לִי". אל תשמחו לנפילתנו. קמנו ועכשיו אתם תברחו בלי הפסקה.
כך מספרים הלוחמים בכל מקום. אנחנו מתקדמים והם בורחים. בכל מקום שאנחנו נכנסים, הם לא מעיזים להלחם פנים אל פנים מולנו. כל המלחמה שלהם היא מלחמה פחדנית של מארבים ובריחה. הבריחה של היום מצטרפת לבריחה שהייתה במלחמת העצמאות. יותר מחצי מליון ערבים ברחו מארץ ישראל בחודש ניסן תש"ח. גם במלחמת ששת הימים נסו הערבים מחצי האי סיני והשאירו את הנעלים אחריהם. כך היום וכך יהיה גם בעתיד.
גם ביו"ש הערבים בורחים ממקומות שבהם הם הקימו מאחזים בגיבוי ארופאי. גם בבנימין גם בהר חברון. מתקיים בהם "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף". מתקיימות כל ההבטחות של ה' על הבריחה הצפויה של אויבינו ושונאינו.
בשנה האחרונה אנחנו מתעוררים מדמיון מסוכן שהיה יכול להחריב אותנו. בשנה האחרונה חזרנו להיות ביחד. חזרנו להיות עם מתנדב והשארנו את הפלגנים בשוליים. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו.
בשמחת תורה נודה לה' יתברך על העם המופלא הזה. על ההתגייסות על האחדות ועל העוצמה. על הנצחונות ועל היוזמה. ועל הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך ומהללים את שמך. יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד.
פורסם בעלון קרוב אליך