הרב שמואל אליהו

פדיון שבויים; הלכות תפילה וכוונות בתפילה

כ"ג כסלו התשע"א(30/11/2010)
ראשי פרקים

שיתוף

קול צופייך, וישלח תש"ע, גיליון מס' 520

השיעור נמסר ע"י הרה"ג שמואל אליהו שליט"א הרב הראשי של צפת

פדיון שבויים

מצווה גדולה לפדות שבויים

בשו"ע יורה דעה (סימן רנב) מובא ש"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים". ולכן אם אנשים תרמו כסף לכל דבר של מצווה "יכולים לשנותן לפדיון שבויים". בהמשך מביא השולחן ערוך שיש ארבע מצוות עשה בפדיון שבויים. וארבע מצוות לא תעשה למי שלא מסייע בפדיון שבויים. "המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על 'לא תאמץ את לבבך'. ועל 'לא תקפוץ את ידך'. ועל 'לא תעמוד על דם רעך'. ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך'. ובטל מצות 'פתוח תפתח את ידך לו'. ומצות 'וחי אחיך עמך' 'ואהבת לרעך כמוך' 'והצל לקוחים למות' והרבה דברים כאלו". הגמרא אומרת ששבי הוא יותר גרוע ממיתה, רעב והרג. (ב"ב ח.) ולכן "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים". עם זאת לא פודים שבויים במחיר של שבויים אחרים. "מַאי חָזִית דְּדָמָא דִידָךְ סוּמָק טְפֵי, דִּלְמָא דָמָא דְהַהוּא גַבְרָא סוּמַק טְפֵי?" – מה ראית שהדם שלך אדום יותר. אולי הדם האדם ההוא אדום יותר? (יומא פב:).

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם למה לא פודים יתר על כדי דמיהם?

הגמרא אומרת "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". (גיטין מה.) ומיד שואלת מהו "תיקון העולם" האמור פה? האם משום "דוחקא דצבורא" שיצטרך הציבור לשלם הרבה כסף שקשה לו להשיג. או שהתיקון הוא החשש מבעיה בעתיד, "דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי". תרגום: אולי האיסור הוא מפני החשש הסביר שהשובים שיקבלו הרבה כסף בפדיון זה, ישקיעו הרבה מאמץ לשבות אחרים בעתיד.

האם אדם יכול לפדות את בִתו בממון גדול?

כדי לפתור את השאלה הזו הגמרא מביאה סיפור "תא שמע דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב". תרגום: בו ושמע מעשה באדם בשם לוי בר דרגא שפדה את הבת שלו שהייתה שבויה בשלושה עשר אלף דינרי זהב. מכאן רוצה הגמרא ללמוד שהבעיה היא שלא רוצים להטיל על הציבור עומס שהוא לא יכול לעמוד בו. לכן אם המשפחה מגייסת את הכסף בכוחות עצמה – לא מונעים בעדה לפדותה מחשש לשבי עתידי. שהחשש העתידי לא עומד בפני החשש של חיי השבויה הזאת הנמצאת כאן ועכשיו. "אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד?". תרגום: אולי לוי בר דרגא שפדה את ביתו בסכום כל כך גבוה לא עשה כן ברצון חכמים.

פסק הלכה ברמב"ם ושולחן ערוך

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ח יב) פסק שהטעם העיקרי שבגללו המשנה אמרה שלא פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם הוא החשש שמא השבאים ישבו יותר אנשים. "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". כך גם נפסק בטור שו"ע (יורה דעה סימן רנב) "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם". אם הרווח שלהם כל כך נאה, יהיה כדאי להם לקחת סיכונים גדולים יותר על מנת לשבות יהודים.

מקרים מיוחדים שפודים את השבויים יותר מכדי דמיהם

יש דעות שאומרות שקרובים יכולים לפדותו ביותר מכדי דמיו. יש דעות שאומרות ש"אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה, וכן לאשתו שהיא כגופו" ובגמרא (גיטין דף נח/א) מובא מעשה "תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנִינָה, שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ, תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הַאֲסוּרִים, אָמַר, (ישעיה מב) "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב? וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים"? עָנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: "הֲלֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ, וְלָא אָבוּ בִּדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלָא שָׁמְעוּ בְתוֹרָתוֹ". אָמַר: מוּבְטְחַנִי בוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְיִשְׂרָאֵל, הָעֲבוֹדָה שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנוּ בְכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ: לָא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְמָמוֹן הַרְבֵּה, וְלָא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְיִשְׂרָאֵל. וּמָנוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע".

למה היה מותר לרבי יהושע בן חנניה לפדות את התינוק? האם בגלל שהוא עתיד להיות גדול בישראל התירו לו לסכן אחרים? למה מתירים לאדם לפדות את עצמו או את אשתו בכל מחיר? למה לא חוששים שמה השבאים ישבו בגלל עוד ועוד אחרים אחרי שיקבלו ממון רב כל כך? יש אומרים שרק אם הציבור ישלם פעם אחר פעם יקבע מחיר מופקע, זה יעודד את השבאים לשבות עוד ועוד. אבל תשלום חד פעמי של מישהו על אשתו וכד', לא יעלה את המחיר הכללי של שבויים. וממילא לא יעורר אצלם את הרצון לשבות גם כשיש סיכון גדול. סוף סוף השבאים לא יודעים מי הוא הילד שיהיה "מורה הוראה בישראל" וישלמו בעבורו סכום גבוה. הם לא ידעו בעבור מי כדאי לקחת סיכונים גדולים על מנת לשבות יהודים. אמנם אם ברור שפדיון תלמיד חכם כמו רבי ישמעאל יעודד שבי של אחרים – לא יפדו אותו, כך פסק הלכה למעשה על עצמו אחד מגדולי החכמים המהר"ם מרוטנבורג.

סיפור שבייתו של המהר"ם מרוטנבורג

המהר"ם מרוטנברג היה מנהיג הקהילה היהודית באשכנז. בשנת 1286 הוצא צו ע"י הקיסר הגרמני רודולף הראשון, אשר לפיו היהודים הם "עבדי המלך" ואשר על כן, עליהם לשלם מיסים מיוחדים. כתוצאה מכך, נאלץ המהר"ם לברוח עם יהודים נוספים לאטליה. בעקבות הלשנה של מומר נתפס המהר"ם והואשם בבריחה מגרמניה וארגון בריחה המונית. המהר"ם ישב כשבע שנים במעצר בעיר אנזיהיים. הקיסר אשר הבין את "שוויו" של המהר"ם, בעיני קהילתו, ביקש עבורו כופר נפש גדול: עשרים אלף מארק. נעשו מאמצים רבים לשחררו והקהילות היהודיות הסכימו לשלם עבור הרב ממון רב וגייסו את הכסף לשחרור. המהר"ם הבין שאם ישלמו בעבור פדיון נפשו את הכופר הנדרש, לא יהיה לדבר סוף וכל אחד מחכמי הדור יהיה מטרה מבוקשת של קיסרים שחסר להם מזומנים בקופתם.

בגדלות נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר המהר"ם מרוטנברג את הפרצה והציל את חכמי ישראל משבי, ומהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות ישראל. המהר"ם מרוטנברג, נמק בכלאו בעיר אנזיהיים ובעיר ווסרבורג עד שנפטר בחלוף שבע שנים. רק אחרי 14 שנים שילם ר' אלכסנדר זיסקינד וויפמן את הכסף לפדיון הגופה של הרב והמהר"ם מרוטנברג נקבר בבית הקברות היהודי העתיק בקהילת וורמיזא. המצבות של מהר"ם מרוטנברג ור' אלכסנדר זיסקינד שנקבר לידו נשארו שלמות עד היום הזה. (עיין ים של שלמה למהרש"ל, גיטין ד: סו.).

כך היה גם עם הרב יצחק הוטנר ז"ל שחי בארה"ב ותכנן להקים ישיבה בישראל, באחד מביקוריו בשנת ה'תש"ל נחטף המטוס עליו שהה עם אשתו ובנו על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור, המטוס הונחת בעל כורחו בירדן. עד לשחרורו ניסו תלמידיו לשחררו יתר על כדי דמיו ושלחו שאלה על כך לרבי יעקב קמינצקי זצ"ל, הרב התנגד לפדיון זה מאותה סיבה בדיוק.

החלפת שבויים בסיום מלחמה

התוספות במקום שואלים איזה היתר הלכתי מצא לעצמו רבי יהושע לפדות את הנער במחיר מופקע הרי חכמים תיקנו שלא לפדות שבוי יותר מכדי שוויו? "ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה, אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו". התירוץ השני אומר ששעת חורבן זו מלחמה, והשבי שלו היה בתקופת חורבן בית המקדש כתוצאה ממלחמה, כשנגמר הקרב ההוא ולא היה חשש שיישבו אנשים נוספים אגב המלחמה – מותר לפדות בכל ממון, כי אין חשש לשבי נוסף. (ע"פ גיטין מה, תוספות ד"ה דלא). ובאמת כאשר מלחמה מסתיימת נהוג להחליף את כל השבויים שביד צד אחד תמורת כל השבויים שביד הצד השני. זהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם. כי אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה.

פדיון שבויים במקרה של סכנת נפשות – בפתחי תשובה יו"ד רנב, ד מובאת מחלוקת מה הדין אם השבוי בסכנת נפשות. יש פוסקים שסוברים, שכל התקנה שאין משלמים כופר מופרז היא דווקא במקרה רגיל של שבי, שבו סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אבל כשהשובים מאיימים להורגו, מדובר בפיקוח-נפש של ממש שדוחה את כל המצוות שבתורה. דבריו בנויים על התוספות שכתב להסביר את מעשה רבי יהושע בן חנניה, כי במקרה שיש חשש מיתה הקלו (גיטין דף נח/א) "כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן" כדאמרינן בפרק השולח (לעיל דף מד.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים. שמותר לפדותם יתר על כדי דמיהם, כל שכן הכא דאיכא קטלא".

לעומתם סוברים פוסקים רבים וביניהם הרמב"ן שאפילו במקרה זה אסור לשלם יתר על כדי דמיהם כי "מַאי חָזִית דְּדָמָא דִידָךְ סוּמָק טְפֵי, דִּלְמָא דָמָא דְהַהוּא גַבְרָא סוּמַק טְפֵי?" – מה ראית שהדם של האדם השבוי הזה אדום יותר. אולי הדם של האדם שישבה בעתיד אדום יותר? (יומא פב:). הכלל הוא שלא מסכנים חיים של מישהו אחד על מנת להציל מישהו אחר.

סיכום: על פי שלמדנו לעיל שלא מסתכלים רק על מה שלפנינו. בכל שחרור שבויים מוטל עלינו לראות שלא נעשה מעשה שיצמיח רעה ציבורית משחרור השבוי של עכשיו.

שחרור רוצח – איבוד כח ההרתעה

תשלום לשחרור ברוצחים ולא בכסף

כל הדיון לעיל הוא על שאלה של ממון. דהיינו האם מותר לשלם לשבאים מעט או הרבה כסף? יש מתירים במקרים מסויימים כדלעיל. בעשקה המדוברת של גלעד שליט. לא מדובר בנתינת כסף אלא בשחרור רוצחים מסוכנים. מה הדין לגבי שיחרור רוצחים? האם מותר לשחרר תמורת השבוי רוצחים שעלולים לרצוח אחרים?

איבוד ההרתעה

יש ציווי מפורש בתורה שאוסר לרחם על רוצח. "ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו". "ולא תחטיא את הארץ". שחרור שגורם אבדן כוח ההתרעה מבטל את מה שאמרה תורה "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד". ואפילו היום שלא הורגים רוצח צריך להזהר שהשחרור לא יתן אומץ לרוצחים אחרים להרוג יהודים.

כוח הנקמה

מלבד זאת יש מושג של נקמה. לא נקמה פרטית של אדם, אלא נקמה של בית דין, נקמה ציבורית. כך אומר הפסוק בספר במדבר (לה, לא) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". כל זה מדובר ברוצח שאינו יכול לרצוח יותר. כמו אייכמן. מה שמניע הוא הנקמה וכח ההרתעה. והוא ערך חשוב במקום שלו.

שיחרור רוצח שעלול לחזור לרצוח, סיוע לעבירה עתידית

אבל אם יש סיכון בשחרור הרוצחים הדיון הוא הרבה יותר מורכב. הנסיון מלמד שמתוך תשע מאות שמונים רוצחים שהמדינה מסכימה לשחרר, יחזרו כמה מאות לנסות ולרצוח יהודים. דרך הטבע חלק מהם יצליחו לממש את זממם. השאלה היא האם מותר לסייע לרוצח לרצוח בעצם שיחרורו. האם מותר לסייע לארגוני הרצח והפשע האלה לפעול ביתר שאת ועוז? האם אין כאן איסור של מסייע בידי עוברי עבירה?

איסור סיוע לרוצחים בנשק או באמצעים תומכי לחימה

יש לנו כלל שלא מסייעים בידי עוברי עבירה. לכן אסור לתת נשק לאנשים שחשודים על רצח שמא ישתמשו בו לרצח של נכרים. מטעם זה ישראל פונה למדינות העולם כדי שלא ימכרו נשק אטומי לאירן. מטעם זה ישראל באה בתלונות לצרפת שמכרה כור אטומי לעירק. גם לישראל אסור למכור נשק לשבטים באפריקה שהורגים אחד את השני בחינם, על זה הגמרא אומרת שאסור לאדם לסייע בידי עוברי עבירה.

כך גם מובא בגמרא (עבודה זרה טו/ב) שאסור למכור לנכרים שחשודים על שפיכות דמים לא נשק שהורגים בו עצמו, ולא אמצעים שרק תומכי לחימה. לא מוכרים להם סייף ורומח ולא מוכרים בית יד לרומח ונדן לסייף. אם יש לנכרים נשק שלהם – לא מספקים להם שירות לנשק הזה. לא משחיזים להם את הרומח או את הסייף.

איסור סיוע לרוצח גם בדרך עקיפה

הגמרא אומרת שכשמדובר ברוצחים אפשריים, לא מוכרים להם "לא סדן ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל". שלא יזיקו בהם לישראל. (רש"י שם) "כדרך שאמרו אסור למכור לעובד כוכבים, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים". במקרה של שפיכות דמים לא אומרים רק "לפני עיור לא תתן מכשול", מרחיבים את החשש גם למצב רחוק של "לפני דלפני". לא לתת מכשול בידי אדם שעלול לתת לאדם אחר שישים אותו לפני העיור. לא מוכרים נשק ועזרי לחימה למי שעלול למכור לרוצח.

אם מכר מה יעשה?

הגמרא מספרת שרבה מכר חמור לישראל שחשוד למכור לנכרי שיעשה בו איסור. אמר לו אביי תלמידו את הגמרא הזו. רץ רבה אחרי הקונה כדי לבטל את העסקה ולקנות ממנו חזרה את החמור. מספרת הגמרא שהוא רץ אחריו שלוש פרסאות ולא השיג אותו. (שלוש פרסאות – שתים עשרה קילומטר בקירוב) ויש אומרים שרץ אחריו פרסה אחת בין החולות ולא השיג אותו. (פרסה – 3860 מטר). המספר הזה הוא לא סיפור הסטורי, הוא הלכה ללמד כמה צריך להתאמץ לתקן את המעוות אם אדם מכר לישראל החשוד למכור לנכרי.

האם למכור לו ברזל?

מקשה הגמרא אם אתה חושש גם לסיוע לרצח בדבר רחוק, איך מותר למכור לנכרים אתים ומזמרות? הרי הם יכולים להפוך אותם לחרבות וחניתות. הפוך מהפסוק "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיה ב ד). אע"פ שזה חשש רחוק. מתרצת הגמרא שבאמת אסור למכור להם ברזל שאפשר לעשות ממנו נשק. כל מה שמותר הוא סוג של מתכת שאי אפשר להפכו לכלי נשק.

צריך לשחרר את גלעד שליט בדרך אחרת

לפי האמור בהקדמה יש מצווה גדולה מאוד לעשות כל מאמץ לשחרר שבויים. לעומת זאת יש סכנה גדולה בשחרור מחבלים ואסור לסכן חיי אחרים למען חיי אדם אחד. במקרה זה נכון לקחת סיכון למען גלעד שליט על גבם של הפלשתינאים, צריך למנוע מהם כסף, מים, חשמל, חומרי הדברה שעושים מהם חומרי נפץ. ברזלים שיוצרים מהם קאסמים. וכד'. עד שישברו וישחחרו את גלעד.

ואל תאמר למה הפלשתינאים אשמים? א] גם ההרוגים היהודים שעלולים ליהרג כתוצאה משחרור המחבלים לא אשמים. ב] הם אשמים שבחרו בחמאס והכתירו אותו עליהם. ג] מו"ר אבי שליט"א מזכיר את הרמב"ם על סיפור שכם, (הלכות מלכים פרק ט יד) "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל (את דינה) והם ראו וידעו ולא דנוהו". כל תושבי שכם שילמו את המחיר של העוול של האונס כי הם היו שותפים עקיפים לפשע של שכם בן חמור בכך שלא העמידו אותו לדין. באותה מידה כל תושבי עזה שותפים לפשע של שבי גלעד שליט.

דרך עם ישראל בשחרור שבויים

חכמינו אמרו שבמלחמה הראשונה עם עמלק נשבו שבויים "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". ה"שבי" הזה הייתה שפחה אחת. בני ישראל לא עשו עיסקת חילופי שבויים עם העמלקים. הם נלחמו בהם וניצחו אותם. גם דוד המלך לא עושה עסקה עם העמלקים בעת שפשטו על צקלג ולקחו את הנשים והילדים בשבי. הוא לא עשה עימם משא ומתן, הוא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). מנין למדו הלכה זו? מאברהם שנחלץ לשחרר את לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים (בראשית יד: יד-טז) במאמץ מיוחד רדף אברהם אחרי ארבעת המלכים שניצחו את הענקים ואת חמשת מלכי סדום, רדף אחריהם מרחק גדול, עד דן, עד חובה אשר משמאל לדמשק ושיחרר את החטופים. בעקבות זאת הוא נהיה נשיא על כל העמים. ב"עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" – "שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלוקים ולקצין" (רש"י בראשית יד יז).

מה לכוון בכל תפילת עמידה?

בשיעור שעבר דיברנו על כוונות בתפילת העמידה. שצריך כל אדם לכוון את ליבו כאילו הוא עצמו עומד בקודש הקדשים. מול הכפורת. אחרי השיעור נשאלו כמה שאלות ועליהם אני רוצה לענות כעת.

א] מנין שצריך להרגיש כאילו הוא ממש בבית המקדש?

שאלה: במשנה ברורה ובכף החיים (סימן צד) כתוב שאדם צריך לכוון כאילו הוא בבית המקדש מובא "שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים". "ויראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הכפרת". מנין למשנה ברורה וכף החיים החידוש הגדול הזה?

תשובה: הדבר הזה כתוב בטור (צח): "ונחשב כאילו אנו עומדים בו ומתפללין". וכן משמע מלשון הרמב"ם. אבל עיקר הלימוד הוא מהגמרא עצמה שאומרת: "היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכוין את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת". אם כן כשכותבים המשנה ברורה וכף החיים: "שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים". הם ממש מסבירים את הגמרא. וכשכותבים "ויראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הכפרת". זו ממש לשון של הגמרא.

ב] מנין שכולם צריכים לכוון לקודש הקדשים, אולי מספיק רק לכוון לירושלים?

שאלה: רבינו יונה והשולחן ערוך כתבו שבכל מקום אדם צריך לכוון את הלב גם לקודש הקדשים. "בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ. יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים". לכאורה קשה עליהם מלשון הגמרא שאומרת כי תושבי חו"ל צריכים לכוון לארץ ישראל. ותושבי ארץ ישראל צריכים לכוון לירושלים. מנין לשולחן ערוך שתושבי חו"ל צריכים לכוון גם לירושלים ולבית המקדש וכו'?

תשובה: באמת בתחילת הגמרא משמע שצריך כל אדם לכוון רק שלב אחד קדימה. חו"ל – לארץ ישראל. ארץ ישראל – לירושלים. ירושלים – לבית המקדש. בית המקדש – לקודש הקדשים. אבל בסופה של הגמרא משמע שכולם צריכים לכוון לירושלים. כך לשון הגמרא בתחילה: (ברכות ל.) "תָּנוּ רַבָּנָן, סוּמָא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת, יְכַוֵּן לִבּוֹ כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א ח) "וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל ה' אֱ-לֹהֵיהֶם", הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ, יְכַוֵּן לִבּוֹ כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "וְהִתְפַּלְּלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם" היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת". היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש. שנאמר "והתפללו אל הבית הזה". היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. שנאמר "והתפללו אל המקום הזה". היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכוין את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת. נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב במערב מחזיר פניו למזרח בדרום מחזיר פניו לצפון בצפון מחזיר פניו לדרום".

המקור של דברי השולחן ערוך שכולם צריכים לכוון לקודש הקדשים נמצא בסוף דברי הגמרא. "נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד. אָמַר רַבִּי אַבִּין וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא, מַאי קְרָא, (שיר ד) "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת". תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים בּוֹ". אם נפרש שתושבי חו"ל מתקדמים רק צעד אחד לכיון ארץ ישראל ותושבי ארץ ישראל צעד אחד לכיון ירושלים – לא ימצאו כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד. אבל אם כולם מכוונים בסופו של דבר לקודש הקדשים לבין הכפורת – כולם מכוונים את ליבם למקום אחד.

ג] מנין שצריך לכוון את כל הדרך, אולי לכוון שנמצאים ישר שם?

שאלה: האם צריך לכוון את כל הדרך מהבית שבו הוא נמצא עד בית המקדש, או שאדם יכול לכוון את עצמו עומד ישר מול הכפורת?

תשובה: כיון שהגמרא אמרה שהגרים בארץ ישראל צריכים לכוון את ליבם לירושלים. וכיוון שכולם בסופו של דבר צריכים לכוון את ליבם לקודש הקדשים. אם כן למה הגמרא אמרה שתושבי חו"ל צריכים לכוון את ליבם לארץ ישראל, ותושבי ארץ ישראל לירושלים? מכאן שהכוונה של הגמרא היא שתושבי חו"ל יכוונו קודם לארץ ישראל ורק אחר כך לירושלים וכו'. הסיבה היא הריחוק הגשמי שגורם ריחוק רוחני מהקדושה. לכן הם צריכים הרבה יותר הכנה במחשבה להרגיש את עצמם בבית המקדש ובקודש הקדשים.

ד] האם זו הלכה רק לחסידים?

שאלה: האם זו הלכה רק לחסידים וצדיקים? כי הגמרא אמרה את ההלכה הזו וסיפרה על חסידים?

תשובה: שלמה המלך שמתפלל בפתיחת בית המקדש מתפלל אל ה' והוא אומר שכל ישראל מתפללים אל ה'. "דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ". וכך הוא מדרג את התפילות. א] בתחילה הוא מדבר על התפילה של המלך בבית המקדש. "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם, לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ". ב] אחר כך הוא מדבר על כל העם שמתפלל בבית המקדש. "בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה". ג] אחר כך הוא מדבר על יהודי שלא נמצא בבית המקדש שיתפלל לכיון בית המקדש. "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ" הוא מתפלל לכיון הבית זה "וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". ד] אפילו הנכרים עתידים להבין שזה המקום שבו בחר ה' לקבל התפילות. לכן תפילת כל נכרי תהיה לכיון בית המקדש. "כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". ואתה, הקב"ה, תשמע את התפילה בשמים. ה] ממילא מובן שגם כלל ישראל שנמצאים רחוקים מהארץ מתפללים דרך הבית הזה. "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם". מהפסוק הזה למדה הגמרא במסכת ברכות שהתפילה של כל ישראל צריכה להיות מכוונת לכאן. ואם כן זה לא מדובר על יחידי סגולה. זה מדובר על כל כלל ישראל. זה מה שהגמרא מסיימת ואומרת: "נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד".

ההלכות הללו על שעה קודם התפילה מופיעות בשולחן ערוך. ההלכה לכוון על בית המקדש וקודש הקדשים גם היא מופיעה בשולחן ערוך ולא רק בכתבי המקובלים. אם כן זאת הלכה לכולנו. החסידים הראשונים היו עושים את זה כוונה רבה. שעה שלימה. אנחנו יכולים לעשות זאת פחות משעה. אבל הכוונה היא מצוות כולם.

ה] האם גם נשים צריכות לכוון?

שאלה: האם גם נשים צריכות לכוון שהם נמצאות בבית המקדש בקודש הקדשים? הרי נשים היו מרוכזות בעיקר בעזרת נשים. ולא היו מגיעות לקודש הקדשים?

תשובה: גם ישראלים שאינם כהנים צריכים לכוון את הכוונה הזו למרות שלעולם לעולם הם לא יכנסו לקודש הקדשים. ועל זה נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". זה נאמר על כל הנמצאים במתן תורה, גם הנשים. מלשון הגמרא שהבנו לעיל הדבר מוכרח שהגמרא אומרת: "נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד. אָמַר רַבִּי אַבִּין וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא, מַאי קְרָא, (שיר ד) "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת". תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים בּוֹ".

זאת הסיבה שחנה התפללה דווקא במשכן, להיות קרובה אל הקודש. מחנה לומדים הרבה הלכות תפילה. המדרש (איכה ג ג) מדבר על נשים אחרות שהיו באות להתפלל דווקא בבית המקדש. על הפסוק "גדר דרכי בגזית נתיבותי עיוה" המדרש מספר משהו פלאי, הוא מספר שהיו בנות לוד לשות עיסתן ועולות ומתפללות בבית המקדש ויורדות עד שלא תחמיץ העיסה. הייתה להן קפיצת הדרך. וזה פלא גדול, שכן גם בימינו שיש תחבורה וכבישים מסודרים זה לוקח כמה שעות.

כך מספרת הגמרא על בנות ציפורי ש"הויין סלקן ושבחן בבית מיקדשא ולא הוה בר נש קריץ לתאנה קדמי מנהון" תרגום: שהיו עולות ומשבחות בבית המקדש ולא היה אדם שמקדים אותם לקטוף את התאנים שבציפורי. את כל הדרך מציפורי עד ירושלים וחזור היו עושות מוקדם בבוקר וחוזרות לעבודתם. כך מספר המדרש על החזן של מגדל (הסמוכה לטבריה מרחק מיל) שהיה מסדר את נרות השבת והיה עולה לבית המקדש וחוזר ונמצא בערב שבת לידם בשעת הדלקתם. יש אומרים שהיה חזן אחד שהיה רגיל בכל ערב שבת לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בבית המקדש וחוזר ושובת בביתו. כל הדרכים המופלאות הללו נעלמו מאיתנו אחרי החורבן. על זה מקונן ירמיהו במגילת איכה. "גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה". מה שחשוב לענייננו הוא שהנשים היו מתפללות תדיר בבית המקדש. ושם היה מקומם.

ו] איך זוכרים את כל הכוונות בכל תפילה?

שאלה: האם אדם צריך לקרוא את כל השיעור לפני כל תפילה? אם כן איך הוא זוכר את כל הכוונות בכל תפילה ותפילה. הרי הפוסקים מנו כמה וכמה כוונות בכל תפילה ותפילה?

תשובה: הרב בן איש חי כתב על זה (פרשת יתרו א) "ומצאתי כתוב עצה טובה להיות לאדם למזכרת שירשום על דף הסידור שלו קודם תפלת העמידה מילות אלו: ירושלים ובית המקדש וקודש הקדשים. באותיות גדולות ע"כ, והוא מנהג טוב כי לרוב הטרדות צריך האדם לעשות מזכרת וכמו שאמר הכתוב "הציבי לך ציונים". ואפילו למי שדרכו להתפלל תפלת העמידה בעל פה תועיל לו. כי אזהרה שמענו, 'טוב לאדם להתפלל הזמירות והיוצר מתוך הסידור בשביל הכוונה'. רמז לדבר "אמר עם הספר ישוב מחשבתו". ולכן מאחר שתופס הסידור בידו כשקם להתפלל רואה תיבות אלו ויזכור".

ז] האם גם במטוס מכוונים לבית המקדש?

תשובה: במסכת ברכות (דף ל/א) "תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות – יכוין לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר "והתפללו אל ה'".

ח] האם גם כשבית המקדש חרב מכונים כך?

תשובה: בשיעור הקודם הבאנו את דברי הרמ"ק (אור יקר בפרשת שמות כט) שכתב על בית המקדש ש"הוא ראש אמנה – עיקר האמונה לדעת שהכל שם אפילו בחורבנו. מפני ששם קדושתה ורואים ואינם יודעים מה שרואים".

ט] האם בכל התפילות צריך לכוון שנמצא בקודש הקדשים או רק בשחרית?

שאלה: סיבת השאלה היא שכל כוונה כזו היא כוונה ארוכה, ואם כן בשחרית שיש זמן רב לפני התפילה ומתפללים בנחת אפשר לכוון בקושי רב לבית המקדש ולקדוש הקדשים. אבל האם גם בתפילות מנחה וערבית צריך לכוון כן?

תשובה: המשנה והגמרא במסכת ברכות (לב.) אומרות "תָּנוּ רַבָּנָן, חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת, וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם לִתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת? וּמְלַאכְתָּן אֵימָתַי נַעֲשֵׂית? אֶלָּא, מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵן, תּוֹרָתָן מִשְׁתַּמֶּרֶת וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת". לפי הגמרא החסידים היו עושים כן גם בשחרית וגם במנחה וגם בערבית. ואולי אנחנו לא כחסידים הראשונים שישהו בזה שלוש שעות כל תפילה. אבל זמן מועט בודאי שכן.

איפה מכוונים את הדרך?

  1. היוצא מביתו לבית הכנסת – יכוון שהולך למקדש מעט שהוא כנגד בית המקדש האמיתי והשלם. מחמת העניין הזה יש "שכר פסיעות" להולך לבית הכנסת מעין שכר של העולים לרגל לירושלמים ולבית המקדש. לכן עדיף ללכת למקום רחוק דווקא שיש יותר זמן להתכונן במחשבתו לבית המקדש. וילך לבית הכנסת כשהוא מעוטף בטלית ותפילין. ובלכתו בדרך יחושב בליבו שהוא הולך אל בית האלוקים. וכמו שכתבנו לעיל שאדם צריך לחשוב בדעתו שהוא יוצא ממקום שגר בו והולך אל (ארץ ישראל ו)ירושלים ובית המקדש. כך יחשוב אדם שהוא בדרכו לבית המקדש אשר בירושלים.
  2. עומד בשער בית הכנסת – כאילו עומד בשער המזרח. כתב בן איש חי (פרשת וירא ה) "בזוהר הקדוש הפליג מאד בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין והולך לבית הכנסת" ויזהר להתעכב מעט בפתח קודם שיכנס, כדי שיראה עצמו חרד ומזדעזע להיכנס בהיכל מלכו של עולם, שנאמר "בבית אלוקים נהלך ברגש", ועניין זה מועיל מאוד לשלמות האדם (שו"ע ס' צ' סע' יב').ואומר בפתח בית הכנסת את הפסוק: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהילים ה). וכתב בשער הכונות לרבינו האר"י ז"ל "כי מצווה זו קודמת למצווה להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת". ויראה הרואה כי העומד בפתח בית הכנסת ורוצה להכנס בו אומר כי הוא רואה את עצמו מול בית המקדש אשר בירושלים. "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ".
  1. נכנס לבית הכנסת– כאילו נכנס בשער בית המקדש מעט. כשנכנס למקומו יכנס באימה וביראה כאילו הולך בבית המקדש, שנאמר "בבית אלוקים נהלך ברגש". (משנה ברורה מו).
  2. מתחילת התפילה עד אחרי העקידה – כאילו הולך משער המזרח עד חמש עשרה המעלות. לפי האמור לעיל שהנכנס לבית הכנסת הוא כנכנס בשער המזרח, אם כן ההמשך הוא כאילו נמצא בחצר החיצונה של בית המקדש הנקראת "עזרת נשים" והולך אל מקום הקודש. שם אומרים את כל ההקדמה לתפילה "תיקון הנפש". "אמר רבי שמעון", "ותתפלל חנה" ומתקדם אל מקום המזבח כאברהם שהלך אל אותו מקום ונאמר לו: "לֶךְ לךָ אֶל אֶרֶץ הַמּרִיָּה".
  3. באמירת קרבנות – כאילו עומד מול מזבח הנחושת. ואומר פרשת התמיד ומתקדם ואומר פיטום הקטורת כשרואה את ענן הקטורת שיוצא מהקודש, עולה ומתחבר לשמי שמים. אחר כך אומר "איזהו מקומם של זבחים" עד שמסיים ואומר "יהִי רָצוֹן מִלּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁתִּבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה ביָמֵינוּ. ותֵן חֶלְקֵנוּ בּתוֹרָתָךְ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רצוֹנָךְ וּלְעבְדָךְ בּלֵבָב שָׁלֵם".
  4. "הוֹדוּ לַה'" עד "למנצח בנגינות" – כאילו נכנס בשער ההיכל. "ושבח זה של "הודו" אמרו דוד המלך אחרי שהעלה את ארון ברית ה' לירושלים והקריב לפני ה' עולות ושלמים (דברי הימים א' ט"ז, בן איש חי מקץ יא). ואומר מזמור "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי ולא שִׂמַּחְתָּ אֹיבַי לִי" שהוא המזמור שמתחיל במילים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" וענינו עליה במדרגות הקדושה. ואומרו כשהוא עולה במדרגות ההיכל ומתקדם לכיוון מזבח הקטורת כשהשולחן מימינו והמנורה משמאלו.
  5. "למנצח בנגינות" – כאילו עומד מול המנורה הטהורה. וטוב לומר מזמור "למנצח בנגינות" בצורת המנורה. זקופה ועומדת כמו המנורה שהייתה זקופה ועומדת בבית המקדש. ואם אין לפניו ציור בצורת המנורה, יצייר לנגד עיניו מזמור "למנצח בנגינות" בצורת המנורה (עוי"ח ויגש ג). ובמקום זה אומר את כל הזמירות עד ישתבח. וכשהיה אדם בבית המקדש במקום זה היה שומע את נגינת הלויים שעומדים על המדרגות שבין עזרת ישראל לעזרת הכהנים.
  6. קריאת שמע וברכותיה – כאילו עובר בין שתי הפרוכות. לפי האמור לעיל יוצא שכשאדם בין שתי הפרוכות שמפרידות בין הקודש לקודש הקדשים הוא אומר שלוש קדושות. "קדוש, קדוש קדוש" גם בכניסתו בברכות קריאת שמע, וגם ביציאתו כשאומר קדושת ובא לציון. במקום זה כשהוא כל כך קרוב לקודש הקודשים ומרגיש את אהבת העולם של ה' אלינו הוא אומר "קריאת שמע". ואומר "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". עד שגומר ברכות קריאת שמע, הוא בסוף המעבר שבין שתי הפרוכת.
  7. בין גאולה לתפילה – עומד בפתח דלתו של מלך. רש"י במסכת ברכות (ד/ב) מביא גמרא ירושלמי (ברכות פרק א') שם כתוב כי "מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך. יצא המלך ומצאו שהפליג. אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו". לפי הגמרא הזו המתפלל שסיים ברכות קריאת שמע ונמצא ב"גאל ישראל" נמצא עכשיו בפתח דלתו ביתו של המלך ודפק עליה שתפתח. הבית של הקב"ה הוא כמובן קודש הקדשים. ברגעים אלו אסור להפסיק לכלום. אפילו בשתיקה לא יפסיק. תיכף ומיד אחרי שגמר ברכות י"ח יאמר "ה' שפתי תפתח". (בא"ח ג').
  8. תפילת שמונה עשרה – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת, בקודש הקדשים לפני ה'. כשעומד להתפלל יכוין רגליו שיהיו שוות ודבוקות זו עם זו כדי להדמות למלאכים, שעליהם נאמר "ורגליהם רגל ישרה". ויכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה, ואם מתפלל בעל פה, יעצום עיניו ויניח ידיו על ליבו כפותות, הימנית על השמאלית, והאגודלים יהיו בפנים, ביראה כעבד לפני המלך.
  9. אחרי התפילה עד תתקבל – כאילו בין הפרוכות – אחרי התפילה פוסע ג' צעדים לאחריו כשפניו קדימה, ככהן גדול שיוצא מבית קדשי הקדשים. כמו שאומרים בסדר העבודה ביום כיפור. "טְהוֹר לֵב פָּסַע וְשָׁב לַאֲחוֹרָיו. פָּנָיו לַקֹּדֶשׁ וַאֲחוֹרָיו לַהֵיכָל. עַד שֶׁיָּצָא מֵהַפָּרֹכֶת". וכשפוסע לאחריו פונה קודם לשמאל ואחר כך לימין, כי שכינה מולו ושמאל שלו הוא ימין של השכינה. לכן, ימין ואחר כך שמאל.
  10. קדושה – כאילו חוזר לקודש הקדשים – לקראת הקדושה יחזור המתפלל למקום שעמד בו בתפילה, יעצום עיניו ויישר רגליו יחד ויאמר קדושה בכוונה בלחש עם שליח הציבור. והסביר מו"ר הרב שליט"א רק כי בעושה שלום הוא פונה קודם לשמאלו ואחר כך לימינו, ששכינה מולו כמו שהסברנו. אבל בקדושה הוא פונה קודם לימינו ואחרי כך לשמאלו. כי שכינה נמצאת על ראשו.
  11. אחרי החזרה – כאילו יוצאים שנית מקודש הקדשים – וחוזרים אל בין הפרוכות שם אומרים תחנון, אשרי וקדיש תתקבל.
  12. שיר של יום – כאילו בקודש, מול המנורה. כמו שאמרנו זמירות בתחילה מול המנורה. גם עכשיו אנו אומרים שיר שהיו אומרים הלויים על הדוכן. ואומרים אותו מול המנורה הטהורה.
  13. פיטום הקטורת – ליד מזבח החיצון – כמו שבתחילה אמרנו את פיטום הקטורת ליד המזבח החיצון מול ענן הקטורת. גם עכשיו אנו אומרים אותה שם, רואים את מזבח הזהב שבפנים ורואים את ענן הקטורת שבחוץ עולה מעל בית המקדש, מחבר שמים וארץ.
  14. עלינו לשבח – בחצר החיצונה. "וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁהֶה שָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ". "וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם לִתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּן אֵימָתַי נַעֲשֵׂית? אֶלָּא, מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵן, תּוֹרָתָן מִשְׁתַּמֶּרֶת וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת". (בבלי ברכות לב). ובגמרא ירושלמי (ברכות לז.) יש יותר ברכה. "אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: על ידי שהיו חסידים הייתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנה במלאכתן". ברכה גם בתורה וגם במלאכה. לעומת הגמרא בבלי שיש ברכה רק במלאכה. אבל התורה רק נשמרת.

קיצור הכוונות שצריך לכוון בתפילת י"ח

  1. יכוון ליבו לירושלים, לבית המקדש, לקודש הקדשים, עד שיראה עצמו עומד מול הכפורת – יכוון את כל הדרך ממקום שנמצא עד לירושלים, "שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים". "ויראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הכפרת". (ברכות ל. משנה ברורה, כף החיים צד).
  2. "יחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפילתו". כי עיקר מקום השכינה בעולם הוא בקודש הקדשים – "שער השמים". על כן כוונת "שיותי ה' לנגדי" אפשר לקיים כשרואה עצמו במקדש.
  3. יעמוד כעבד לפני רבו, באימה וביראה ובפחד – כי כשנמצא לפני ולפנים ושכינה מולו – צריך לעמוד באימה ויראה. "מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד" (שו"ע צה ד).
  4. התפשטת הגשמיות, קרוב למעלת הנבואה – "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי. עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה". (שו"ע או"ח צח סעיף א).
  5. לכוון למילים שמוציא מפיו, לשפוך נפשו לפני ה' – "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו". וצריך להתכוון הרבה בענין זה כי לפני הקב"ה המחשבה כדיבור. וכל המחשבות הוא חוקר". וישים נפשו בכפו בתפילתו. לשפוך נפשו לפני ה'.
  6. ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשוי, ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפלתו" (טור צח). אכי"ר.

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt

ספר חדש!
הלכות מלחמה ושלום

מעלת הלוחמים – הלכות אומץ וגבורה 
מאת הרב שמואל אליהו שליט"א