הרב שמואל אליהו

פרקי אבות, דיני ספירת העומר

כ"ו ניסן התשס"ט(20/04/2009)
זמן קריאה: 25 דקות
ראשי פרקים

שיתוף

קול צופייך, תזריע מצורע תשס"ט, גיליון מס' 491

 

פרקי אבות

טעם ללימוד פרקי אבות בימי העומר

מתחילים בימי ספירת העומר לקרוא בשבת בפרקי אבות. מה הטעם לכך? נראה, שהטעם הוא, כי כל פרקי אבות הם דברי מוסר, וכמו שאב מייסר את בנו כמו שכתוב: "כאשר ייסר איש את בנו", כך גם פרקי אבות הם דברי מוסר לעם ישראל בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" – למתן תורה. ועיקר המוסר לעם ישראל הוא ללמד את עם ישראל שהם אהובים לפני הקב"ה ויש לכל אחד מהם חלק לעולם הבא, וכמו שמסכת אבות מתחילה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים, לאולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", וכפי שמבאר הרמב"ם (בביאורו לאבות) על מה שמצטטת המשנה: "לעולם יירשו ארץ" – "ארץ", היינו עולם הבא.

האהבה הזאת היא הקדמה חשובה למתן תורה. כך אנו אומרים בכל תפילת ערבית ושחרית "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ" ובזכות אותה אהבת עולם לימדת אותנו ואת אבותינו תורה. "וַתּלַמּדֵמוֹ חֻקֵּי חַיִּים לַעֲשׂוֹת רצוֹנךָ בּלֵבָב שָׁלֵם". גם אנחנו משיבים באותה מטבע ואנחנו אוהבים את הקב"ה בכל לבבנו נפשנו ומאודנו "ואָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בּכל לבָבךָ וּבְכל נַפְשׁךָ וּבְכל מאֹדֶךָ" ומכוח אותה אהבה לאלוקים אנו לומדים תורה כמו שמופיע בפסוק מיד אחר כך. "והָיוּ הַדּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מצַוּךָ הַיּוֹם עַל לבָבֶךָ" וכו'.

שני חלקים לעולם הבא

כתוב: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". אומרים דרך רמז: כ"ל כ'הנים ל'ויים – ישראל, כולל גם ישראל. ויש להבין מה הפירוש: "נצר מטעי, מעשה ידיי להתפאר"? ונראה לבאר, שכוונת המשנה ללמדנו שיש "חלק" ויש "חלק". יש חלק שיש לנו ירושה מהאבות הקדושים, כמו זרע-גרעין שנמצא בארץ. ודבר זה אם לא מטפחים אותו עלול חלילה להביא עלינו רעות כמו שנאמר על הר סיני שנקרא בשם זה כי ירדה שנאה לאומות העולם עליו. שנאה לעם ישראל. ויש לנו אפשרות לטפח את הגרעין הזה ולהפוך אתו למטע של עצים נותני פרי. "נצר מטעי", התוצאה ממלאת את בעליה בסיפוק. עליו נאמר "נצר מטעי – מעשה ידיי להתפאר".

והנה, יש הטועים ואומרים בדרך עצלות, הרי חז"ל הבטיחו: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אז לא אלמד ולא אקיים מצוות ולא אעשה את מה שמוטל על כל איש ישראל, כי ממילא יש לי חלק המובטח לי שמחכה לי. אלא יש למשול משל למה הדבר דומה? לשני אנשים שהלכו ברחוב וראו תור ארוך. שאלו את העומדים שם למה מחכים בתור? אמרו להם שיש כאן משתלה ומחלקים לכל אדם שתיל, ועמדו גם הם בתור. כשהגיעו תורם שאלו אותם איזה שתיל אתם רוצים? אמרו להם תפוח עץ, ונתנו לכל אחד שתיל של עץ תפוחים. הבהירו לראשון שעליו להשקות את השתיל כל יומיים כדי שהעץ לא יתייבש ויצמח יפה, וכן שאר מלאכות הנצרכות לטיפול נכון בשתיל. גם השני שמע את ההוראות. אותו אדם שני נטע את השתיל בגינת ולא אמר לאשתו כלום, וכך לא השקו את השתיל ולא טפלו בו, ואחרי כמה ימים העץ התייבש. אשתו ראתה את זה וזרקה את השתיל היבש לרחוב. והנה "על המזל שלה" עבר שם פקח של העירייה, וכתב לה קנס על שהיא מלכלכת את הרחוב, ונאלצה לשלם. הראשון מצדו לא התעצל והשקיע בשתיל, נטע אותו השקה אותו, זימר ועשה בו את כל העבודות הנצרכות, וכך גדל העץ ונתן פירות יפים וריחניים. יום אחד בא חברו וביקר אצלו, היה אותו יום קיץ חם, והזמינו חברו לצאת לגינה תחת עץ יפה וריחני. שאל אותו חברו מנין לו עץ כל כך יפה? אמר לו חברו האינך זוכר, הרי שנינו קנינו שתיל וזהו השתיל שלי. התמרמר חברו ואמר לו, אני קבלתי דו"ח ואתה קבלת פירות! הוכיח אותו חברו ואמר לו, הן אני עבדתי בפקחות, עדרתי והשקעתי בשתיל עד שנעשה לעץ והוציא פרי, אבל אתה לקחת את החלק שלך ועשית אותו "חלק" בלבד, ואמרת לעצמך שהנה קבלת את ה"חלק" שלך ותנוח עליי נפשי, אם כך אין שום משמעות וחשיבות ל"חלק" שלך. כך גם ב"חלק" של העולם הבא. נכון שיש חלק לכל אדם לעולם הבא, אבל יש לנצל את החלק הזה לטובה ואז תצא תועלת וטובה עצומה לנצח נצחים, אבל מי שמשאיר ומניח את חלקו ללא שום השקעה, לא יראה שום תועלת מאותו החלק.

שערי גן עדן נפתחים ללומדי התורה אדם ידע לו – העולם הזה הובא בגדר "ערב שבת", ועליו אמרו חז"ל: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, אבל מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת?". מי שטורח, לומד טוב, מקיים מצוות בטרחה, יקבל מצוות בשבת, בעולם האמת. אבל מי שלא – לא. אבל אם אדם קובע עתים לתורה, בא לעולם האמת ושואלים אותו "קבעת עתים לתורה? נשאת ונתת באמונה?" אם קבע עתים לתורה אומרים לו כנס בשער הזה, ומשם כל השערים שאחריו פתוחים בפניו, ישר לגן עדן. "נשאת ונתת באמונה?" אם אומר "כן", מכניסים אותו בשער ההוא, וכל שער נפתח בפניו.

ספירת העומר

ספירת העומר – למנות ימים ושבועות

כתוב בתורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת השביעית מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". קבעו רבותינו, ששבת האמורה כאן זה יום טוב ראשון של פסח, שגם הוא נקרא שבת. לכן במוצאי יום טוב ראשון של פסח מתחילים לספור ספירת העומר עד גמר שבעה שבועות שיחולו ביום חג השבועות. הפסוק על שבעה שבועות הוא בספר דברים (ט"ז ט') אבל בספר ויקרא (כ"ג בפסוק ט"ז) כתוב שצריך לספור חמישים יום: "תספרו חמשים יום". הגמרא במנחות (סו, א) אומרת: "אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי". – מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות כמו שאנו עושים היום מונים ימים ושבועות. וכך מספרת הגמרא ש"רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי". אבל "אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא".

אמימר נקט למעשה שבימינו אין מצוות עשה מהתורה לספור ספירת העומר וזה רק "זכר למקדש" על כן הוא היה מונה רק ימים ולא היה אומר: "שהם שבוע אחד" או כמה שיוצא בחשבון.

אנו נוהגים כדעת אביי לספור ימים ושבועות כאילו זו מצוות עשה מהתורה ולא רק מצווה מדרבנן. וכך באמת פוסקים חלק מהפוסקים. לכן אנו אומרים ב"לשם יחוד" בלשון זו: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָּאִים לקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל ספִירַת הָעוֹמֶר" והכוונה היא אם זה מצוות עשה מהתורה – הרי אמרנו מצוות עשה. ואם זה מדרבנן – גם היא נקראת מצוות עשה וזו כונתנו מצוות עשה מדרבנן. ונוסח זה הוא על פי דעת רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי שפוסק כן. עם זאת אנחנו לא אומרים "לקיים מצות עשה דאורייתא" אלא "עשה" כי איננו רוצים להכריע במחלוקת ואולי זה "עשה מדרבנן", שגם מצווה עשה מדרבנן נקראת מצווה. ולמשל אשה שמדליקה נרות בערב שבת מברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" הרי רואים שזו מצווה שציווה הקב"ה ואע"פ שהיא מצוה מדרבנן.

חובה ספירה על כל אחד ואחד

ספירת העומר אינה כמו מצוות ספירת שבעה נקיים שלא צריכים לספור בפה. גם היא אינה כמו ספירת היובל של חמישים שנה שהיא מצווה המוטלת על בית הדין. כאן זה מצוה אישית על כל אחד ואחד לספור לעצמו. כמו שכתוב "וספרתם לכם", וכמו שכתוב בלולב "ולקחתם לכם" כל אחד לעצמו. אמנם, בדיעבד, אם יש אחד שלא ספר, יכול לבקש מהשליח ציבור לברך על הספירה ולכוון לפטור אותו. ולכן יש נוהגים לומר "ברשות מורי ורבותי", כלומר תתכוננו ותכוונו והכוונה היא דווקא על אלה שלא יכולים לברך בגלל ששכחו לספור יום אחר. ויש שלא אומרים את זה כי חובה על כל אחד לספור לעצמו דווקא ורוצים להדגיש שהחזן מברך ולא מתכוון להוציא אחרים ידי חובה.

למעשה בכל מקום ינהגו כמנהגם אבל ישימו לב שהחזן יוציא בכוונתו ידי חובה רק את אלה שלא מברכים. וכך גם יכוון הקהל.

אכילה קודם ספירת העומר

יש אומרים שחצי שעה לפני זמן ספירת העומר, דהיינו חצי שעה קודם השקיעה, אסור לאכול ארוחה כי חייבים לספור עומר. רק אכילת עראי כגון פירות או פחות מכביצה לחם – מותר. ולפעמים איזה לימוד בין מנחה לערבית, ומביאים מזונות ופירות, זה מותר כי אין זה נקרא "אכילה".

אם התחיל לאכול לפני הזמן, אם יכול להמשיך או לא? יש אומרים שבהגיע הזמן – חייב להפסיק ולברך ואחר כך לאכול. ויש מי שאומרים שכיון שהתחיל בהיתר – אינו חייב להפסיק. אבל דעתנו היא, שטוב לברך ולספור ואחר כך להמשיך לאכול, כי האוכל לא בורח.

קבלת שבת מוקדם לעניין הספירה

יש בתי כנסת שמתפללים בערב שבת מוקדם, כדי לקבל שבת ואוכלים מוקדם. אמנם, הבן איש חי כתב שרצוי לאכול כזית בלילה, אבל זה לא חיוב. וגם אלו המתפללים מוקדם, לא יכולים לספור ביום, אלא יחכו ללילה, וכשיגיע הזמן בסעודה, יפסיקו מעט ויספרו.

וחשוב להבין כי גם כשאדם מקבל על עצמו שבת מוקדמת, היום הוא עדיין יום שישי ולא שבת. אמנם הוא יכול להקדים להתפלל ערבית של שבת ואסור לו לעשות כל מלאכות שבת. אבל למעשה היום הוא עדיין יום שישי ולכן אשה יכולה בדיעבד לבדוק את עצמה אחרי קבלת שבת וכד'. ולענייננו צריך לספור ספירת העומר רק אחרי צאת הכוכבים למרות שקבלת שבת הייתה מוקדמת יותר.

זמן הספירה – 20 דקות אחרי השקיעה

יש מחלוקת גדולה אם צאת הכוכבים נחשבת כשיצאו כל הכוכבים או רק הגדולים. כמו כן, יש מחלוקת אם לילה ודאי נחשב אחרי 13 וחצי דקות או אחרי 20 דקות השקיעה, וטוב להחמיר להחשיב לילה ודאי 20 דקות אחרי השקיעה, בפרט בכל המצוות שהם דאורייתא. אמנם, יש אומרים שבימינו ספירת העומר לא דאורייתא, אבל כפי שכתבנו לעיל אנחנו מחמירים לכתחילה כדעת הבן איש חי וסופרים רק 20 דקות אחרי השקיעה.

ספירת העומר אחרי "עלינו לשבח"

נוהגים בירושלים לספור ספירת העומר אחרי גמר התפילה. ויש מקומות שנוהגים לספור לפני "עלינו לשבח", משום שיש אנשים שהולכים לפני סוף "עלינו לשבח" ושוכחים לספור, אבל מנהגנו לספור אחרי גמר התפילה כי יש לתפילה סדר ולא רוצים לבלבל אותו, ואם יש אנשים ששוכחים בגלל שיוצאים מוקדם האחריות היא עליהם לזכור לספור.

ובכל מקרה יש להזכיר את הספירה לאנשים גם בערב וגם בבוקר. וכך נוהגים בכמה בתי כנסת להזכיר אחרי שחרית את ימי הספירה בלי ברכה למי שלא ספר יום קודם שיספור ולא יאבד את הברכה על שאר הימים.

הש"צ מברך וסופר לפני הקהל

יש עדות שנוהגים, שקודם הקהל מברך ואחרי כן השליח צבור מברך וכל זה כדי שלא יחשבו שהשליח ציבור מוציא את הקהל ידי חובה. אבל אנחנו נוהגים שהשליח צבור מברך לפני הקהל, ואומר בליבו: איני מתכוון להוציא אתכם ידי חובה רק את אלה שלא מברכים מספק. ובאמת מספיק שהשומע יאמר בליבו: איני מתכוון לצאת ידי חובה, וזה מספיק כדי שיוכל לספור אחרי כן בברכה.

ויש מקומות שמזכירים לפני הספירה של שליח הציבור ואומרים לפני הברכה של השליח ציבור: "אתמול היה כך וכך". וכל זה כדי ששליח הציבור וכל האנשים הסופרים לא יטעו בימי הספירה. וחשוב לומר את הספירה של אתמול, כדי שהאומרים לא יפסידו את הברכה.

המסופק – לא מוציא את הוודאי ידי חובתו

יש אומרים בשם אחד הגדולים, ששמע מעשה שנהג ועשה רב גדול אחר, ואמר על זה: "איני מאמין שאותו גדול אמר דבר זה". ומעשה שהיה, שאותו רב פעם אחת הסתפק אם שכח לספור ספירת העומר, ולא רצה להפסיד את הברכה. מה עשה? אמר לאחד התלמידים שלו: אני אברך ואספור ואכוון להוציא אותך ידי חובה. ובכך חשב להרוויח את הברכה.

ולמה אמר שלא האמין לזה? חדא, משום שמפסיד את המצוה לאותו תלמיד, והרי החובה על כל אחד ואחד. ועוד, משום שמי אמר שלא יכול להוציא המסופק ידי חובתו את מי שמחויב בודאי.

לכן אם אומרים למישהו לברך ולספור את ספירת העומר והוא לא ספר איזה יום אחד – לא יכול לברך על דעת שיוציא אחרים ידי חובה. כי מי שלא מחויב בדבר לא יכול להוציא את האחרים ידי חובתם. ואדם זה ספק אם הוא מחויב בדבר.

הכוונות שבספירה

הזוהר הקדוש בפרשת אמור מאוד מחשיב את עניין ספירת העומר. וז"ל: "כל בר נש דלא מני חושבנא דא, אינהו שבע שבתות תמימות, למזכי דכותא, לא אקרי טהור, ולא הוה בכלל טהור, ולא הוה כדאי ליה למהוי ליה חולקא באורייתא". תרגום – "כל אדם שלא מונה חשבון זה של שבע שבתות שצריכות "תמימות" לא זוכה לטהרה, ואינו טהור, ואינו כדאי שיהיה לו חלק בתורה".

בסידורים שלנו כתבנו בפירוש, שבכל יום ויום אומרים למשל: "היום יום אחד לעומר", אומרים את הפסוק הראשון של "אנא בכח" ומכוונים שהוא החסד שבחסד, ואחר כך אומרים "למנצח" ומכוונים את האות יו"ד שבמילה "אלקים". וכך בכל יום, וכשאומרים אחרי שבוע ראשון שמונה ימים והלאה, מתחילים את סדר שבעת המעלות הנ"ל מהגבורה, וכן על זה הדרך. לפי הסדר של חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות – וכך על כל אחד מהסדרים עד נשלמים שבע הנהגות פרטיות שבשבע הנהגות כלליות, עד שנשלם ארבעים ותשעה יום.

ומילים אלו הם כדי שיתקן אדם בעצמו את המידות הללו כמו שמובא בזוהר דלעיל. "להיות טהור". כי הימים הללו מיוחדים לתיקון המידות דווקא כמו שראינו לעיל בעניין פרקי אבות. לכן ישים לב אדם בשבוע הראשון לתקן את כל פרט החסד. ובשבוע השני את כל פרטי הגבורה שתהיה כתקנה וכל על זה הסדר בכל המידות.

שאל אותו חברו וענה לו סתם

אחד שואל את חברו "כמה היום לעומר"? ואומר לו "תשעה" קודם שספר, יכול להמשיך לספור לפי שלא ספר שבועות, והתורה אמרה לספור ימים ושבועות. וכמו שכל אחד מבין שאם ביום של תשעה ימים אם מישהו ישאל את חברו מה השעה והוא יאמר לו "תשע" הוא לא נחשב כמו שספר עומר כי לא התכוון לכך ולא אמר תשעה ימים לעומר כך גם כאן זה לא נחשב. לעומתם יש אומרים שאם אמר לו חברו "כמה ימים היום לעומר"? וענה לו חברו מיד: "תשעה", הרי נחשב חיבור בין אמירתו "תשעה" למה שאמר לו חברו בשאלתו "לעומר" ונחשבת לו ספירה ולא יכול לברך באותו היום.

למה הדבר דומה למי שראה מישהו נודר נדר לתת צדקה סכום מסוים. ובא מישהו אחר ואמר: "גם אני". האמירה של השני היא מתחברת לאמירה של הראשון והוא חייב למרות שלא אמר את כל הנוסח "אני מתחייב לתרום כך וכך למקום זה וזה". האמירות של שניהם מצטרפות – כך גם כאן האמירות מצטרפות והוא לא יכול לספור. לכן יש להיזהר מאוד בדבר זה לענות

טעה בכוונתו בברכה

אם אדם לוקח פרי אדמה והתכוון לומר "בורא פרי העץ" באומרו "ברוך אתה ה'", ואחר כך נזכר וסיים "בורא פרי האדמה", אומר הרמב"ם, שמרגע שאמר "ה' אלקינו" והתכוון לומר "העץ" לא יצא ידי חובתו, למרות שסיים "אדמה". והראב"ד חולק עליו. מרן בעל השולחן ערוך פסק כהראב"ד, כי העיקר הוא הסיום. בדומה לזה, אדם בא לספור העומר ביום התשיעי, והתחיל בברכה ואמר "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם" על דעת לסיים ולספור "שמונה ימים", וכשהמשיך שמע מחברו שהיום "תשעה" או שנזכר שהיום "תשעה", ותפס את עצמו וסיים בספירה הנכונה "תשעה ימים לעומר" – לדעת הרמב"ם לא יצא ידי חובתו, כיון שהתחיל את ברכתו על דעת לספור בטעות "ארבעה". אבל למעשה, אנו פוסקים כדעת הראב"ד, שיצא.

ולמרות שזה לא בדיוק אותה מחלוקת כמו בברכת העץ והאדמה, שזה בברכה עצמה ובעומר מדובר בספירה שמיד אחרי הברכה. עם זאת אדם לא צריך להיכנס למחלוקת וצריך לפני שמברך על העומר לדעת כמה ימים הוא הולך לספור באותו יום. ואם מסופק – יחכה בברכתו עד שישמע את הציבור מברך וסופר. וידע מה אותו יום ואחר כך יתחיל את הברכה שלו.

מעלת אמירת לשם יחוד

על כל מצוה ומצוה שאדם עושה יש לומר "לשם יחוד". החיד"א מביא על פירושו על רות, כמה החשיבות לומר "לשם יחוד" על כל מצוה ומצוה. היה רב אחד גאון בזמנו של הרב חיד"א שלגלג על הנוסח של ה"לשם יחוד" ואותו רב אחר כך טעה בהלכה והתיר להתגלח בחול המועד. אמר עליו החיד"א שזה קשור לזה. כיוון שזילזל בלשם יחוד זה לא הייתה לו סייעתא דשמיא בהוראה השניה וטעה בה.

גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, הביא בספרו לשון חכמים על כל המצוות כולן נוסח של "לשם יחוד" מיוחד לאותה מצוה. למשל, בליל פסח הביא לשם יחוד לקיים מצות עשה לאכול מצה, לא תעשה לא לאכול חמץ, וחיבר כמה וכמה דברים על זה הדרך. וזה חשוב מאוד מאוד מאוד. שלא יהיו המצוות שלנו מצוות אנשים מלומדה. שנכוון תמיד בכל מצווה לשם שמים ולא מתוך הרגל, וכמו שבתפילה היו חסידים שוהים שעה קודם התפילה על מנת לכוון את דעתם, כך אנו בכל מצווה צריכים לכוון את דעתנו למצווה שלא תהיה בגדר מעשה בלבד.

ובלשם יחוד הארוך של בעל הבן איש חי אנו רואים שיש ערך לכל חלקי המצווה גם המעשה וגם המחשבה גם הדיבור וגם הרעותא דליבא שהוא הרצון. כולם חשובים לקדש שם שמים. "עַל־ ידֵי מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה יתֻקּנוּ כל־ צַלְמֵי לבוּשֵׁי ה' אַחֲרוֹנָה של שם הֲוָיָ"ה. עַל ידֵי הַדִּבּוּר יתוקנו לבוּשֵׁי ו' של שם הֲוָיָ"ה. עַל ידֵי הַכַּוָּנָה יתֻקּנוּ לבוּשֵׁי ה' ראשונה של שם הֲוָיָ"ה. ועַל־ ידֵי הַמַּחֲשָׁבָה יתֻקּנוּ אות הי' של שם הוי"ה. על ידי רעוּתָא דלִבָּא יתוקן קוץ של י' של שם הויה". ועיין שם בלשם יחוד שמסביר גם תיקונים אחרים שנעשים על ידי המחשבה והדיבור והרצון בעשיית המצווה.

לכן יש חשיבות רבה לדיוק בכוונה. שהרי מהדין, אדם אמר "ברוך מקדש השבת" יצא ידי חובת קידוש היום. אבל חכמים ציוו לקדש על היין. לכך, צריכים לומר בלשם יחוד, שבא לצאת ידי חובת קידוש כמו שהתורה כתבה, ולקדש על היין כמו שחכמים ציוו. ואם אדם יהפוך את הסדר לומר על דאורייתא דרבנן, וכן להפך, נמצא שהפך עולמות. לא שאנחנו ח"ו מזלזלים במצוות דרבנן, אלא שחובה על כל אדם לומר את נוסחאותיו ולברך את ברכותיו בצורה ובשפה ברורה ולא בשפה עילגת ולא ברורה.

כוונה ושמחה במצווה

כל מצווה שאדם עושה צריך לעשות בשמחה וברעותא דליבא אמיתית. אם אדם עושה מצווה בלי שמחה, מקבל שכר מסוים, אבל אם מקיים בשמחה, מקבל פי שנים שכר. על המצווה שעשה מקבל שכר, ועל השמחה שעשה בה את המצוה מקבל בנפרד וכפליים.

ובכל אנחנו צריכים לשמוח ביותר על היותנו עם של אלוקים. וכשאומרים מדי יום "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים", וכן "אתה בחרתנו מכל העמים", זה ברכה שצריכים לרקוד ולומר את זה, ולשמוח ביותר. ובכלל, כל מצוה ומצוה שאדם עושה יקיים בשמחה, לקיים "וישישו בשמחה. וכמו שאנו אומרים בתפילה כל בוקר. "וחַיָּבִים אֲנַחְנוּ לוֹמַר לפָנֶיךָ שִׁירָה בּכל יוֹם תָּמִיד. אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ. וּמַה יָּפָה מאֹד ירֻשָּׁתֵנוּ". וכן אנו אומרים בשבת: ואִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם. וכו' – אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין להוֹדוֹת לךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. וכו' עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ. ורוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בּאַפֵּינוּ. ולָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בּפִינוּ. הֵן הֵם. יוֹדוּ וִיבָרכוּ. וִישַׁבּחוּ. וִיפָאֲרוּ. וִישׁוֹררוּ. אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד". כי תמיד אדם צריך להודות לה'. כל יום ויום.

נוסח "לשם יחוד" ביום האחרון

צריכים לשים לב, שביום האחרון של ספירת העומר, לא לומר בנוסח של ה"לשם יחוד" כמו שרגילים לומר כל ימי הספירה: כּדִכְתִיב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחְרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תּמִימֹת תִּהְיֶינָה עַד מִמָּחְרַת הַשַּׁבָּת הַשּׁבִיעִת תִּסְפּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם והִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' ". ונֶאֱמַר "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת", כי כשאומר כן כבר נחשב כאילו ספר וברך שהרי אמר חמישים יום ואמר שבעה שבועות. אף על פי כן אם אמר פסוקים אלו בלשם יחוד בטעות – יכול יברך, כי לא התכוון באמירת פסוקים אלו לצאת ידי חובתו.

ספר שתי ספירות מספק

אדם שלא ידע מהי הספירה, וגמר את הברכה כשלא ידע בברור עדיין את הספירה אם היום עשרים או עשרית ואחת, ומשום כך אמר: "היום עשרים יום לעומר וכו' או עשרים ואחד יום לעומר וכו'" – הרי ברור לכל בר דעת שזו לא ספירה. שהרי אם אדם עובד בבנק הוא לא יכול לומר אדם יש לך כך וכך כסף או אולי כך וכך! ואף על פי כן אם אמר כך, יצא ידי חובתו בדיעבד.

ולכן בחוץ לארץ שיש ספק על ספירת הימים ובגלל זה עושים שני ימים טובים של פסח או שאר חגים. הם לא סופרים פעמים ספירת העומר לומר במוצאי היום טוב השני של פסח היום יום אחד לעומר ויום שני לעומר. למה כי ספירה צריכה להיות מדויקת ולא מסופקת.

ספר באותיות

אדם שאומר לחברו היום "ג'" לעומר ולא אמר "שלושה" וכן אם אמר היום "ל"ג" בעומר, ולא ספר שלושה ושלושים יום, יש אומרים שנחשב לו ספירה, אבל יש אומרים שמי שאומר כן לא התכוון לספור אלא לומר שלא אומרים וידוי באותו יום.

לכן למעשה אם אדם ספר באותיות והתכוון לספור – יצא ידי חובה ולא יכול אחר כך לספור פעם נוספת עם ברכה. גם אם לא ספר אחר כך כרגיל – יכול לסמוך על הספירה באותיות להמשיך לספור בשאר הימים עם ברכה.

שכח בלילה, יספור ביום

יש דיון בראשונים אם יכולים לקצור את העומר ביום אם לא קצרהו בלילה. מתוך כך נמשך הדיון אם אדם לא ספר בלילה האם יכול לספור ביום. כמו כן יש דיון האם מי שלא ספר יום אחר יכול לספור בשאר ימים. בגלל שני המחלוקות הללו אם אדם שכח לספור ספירת העומר בלילה עד עלות השחר – יספור ביום עד בין השמשות בלי ברכה. ובלילה הבא ממשיך לספור בברכה. ולמה בברכה? כי זה ספק ספיקא שמא הספירות לא תלויות אחת בשניה, ואם תלויות, אולי ספירת היום מועילה לו.

אבל אם שכח לספור לגמרי גם בלילה וגם ביום – לא יכול להמשיך לספור בברכה. אדם זה לא פטור מלספור, הוא חייב לספור ספירה כי לדעת הרבה פוסקים החובה של הספירה קיימת, רק שהוא סופר בלי ברכה כי ברכות לא מעכבות את המצווה ולכן אם ספר בלי ברכה – יצא ידי חובת ספירה. וטוב שיאמר לש"צ או לחברו שיכוון להוציאו בברכה, ויספור בלי ברכה. ולכן ידאג כל אדם שלא לשכוח לספור כלל. אדם זה אם הוא שליח ציבור – לא יכול לברך על מנת לספור לאחרים. ויתן לאחרים לספור.

סימנים לזכור את מנין הספירה

כל מי שלומד גמרא רואה שיש שם סימנים של חז"ל שנועדו לזכור את הגמרא בעל פה. וגם בהגדה של פסח אנו קוראים על רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים – במכות מצרים. כל זה על מנת לא לשכוח מה שצריך לזכור.

בגמרא (שבת סו) כתוב שהיו הילדים שנוסעים רחוק מההורים שלהם קושרים קשר על היד על מנת לא לשכוח את ההורים. "הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה" ובגמרא: מאי קשרים? "בן שיש געגועין על אביו, נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו".

גם בבית המקדש כשהיו מקריבים קרבנות בפסח והיה המניין רב ועצום כי כל משפחה הקריבה את קרבנה. ואיך היו מונים את מניין הקרבנות? אומרים חז"ל, שהיה ארגז מיוחד, שכנגד כל קרבן שהוקרב זרקו לתוכה פול. (מכאן ראיה שבזמן בית המקדש היו מתירים את הקטניות בפסח. ודרך אגב, האשכנזים בירושלים נהגו לאכול פולים ואפונים טריים בפסח ורק את היבשים לא אכלו, וכך אנחנו נוהגים. פעם אחת ישבתי בין הרב דוד עובדיה שהקב"ה ישלח לו רפואה שלמה רפואת הנפש ורפואת הגוף, לבין הרב שלום משאש ע"ה. הרב דוד עובדיה היה גר בחו"ל בעיר "סופרו" והרב שלום משאש היה מקזבלנקה. העלו את השאלה האם מותר לאכול שעועית יבשה בפסח? והרב דוד עובדיה אמר שבמחוזו אכלו שעועית יבשה בשופי בפסח, ואילו הרב משאש טען שמעולם לא אכלו את השעועית היבשה בפסח. ויש לדעת, שבין העיר סופרו לבין קזבלנקה היה מרחק רב כמו כל שטחה של ארץ ישראל). כך גם אדם יעשה לו סימנים לזכור את ספירת העומר. היה אחד שהניח בכיסו 49 גרעינים, כל לילה מוציא גרעין אחד, ובלילה הוציא וספר כמה גרעינים נשארו לו וכך ספר את העומר. וכל אדם יעשה לעצמו סימנים, ואם אלה סימניו, תבוא עליו ברכה.

שכר מצווה – סימנים

כתוב: "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". אם הזכרנו סימנים נזכור תמיד שהם סימנים ולא העיקר עצמו. מספרים משל על אדם "פאלח" שהביא שקי קמח למכור, אבל לא ידע לחשב כמה שקים הוא הביא וכמה לקחו ממנו האנשים. הציעו לו הלקוחות שבכל פעם שלוקחים שק קמח יזרקו סוכריה לקופסה, וכך בסופו של היום יספרו את הסוכריות וידעו כמה שקים לקחו ממנו וכך ישלמו לו. והנה, האדם הזה התחיל לאכול את הסוכריות שמקום השקים, במקום לשמור אותם לידיעתו. הקונה שהיה שם עשה את עצמו כאילו לא רואה את מעשיו של בעל השקים, וייחל לעצמו שבעל השקים יאכל את כל הסוכריות, וכך הוא ירויח, והמוכר הפסיד לעצמו.

כך תמיד האדם יזכור את העיקר ולא את הטפל. את המצווה את אלקים שציווה את המצווה. את עבודת בית המקדש. לכן אנו מזכירים בסוף כל ספירת העומר את המילים "הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה ביָמֵינוּ. אָמֵן". כדי שידע האדם שאנו מצפים לעיקר שהוא לעבודת בית המקדש ולא רק לספירת העומר כמו שהיא בימינו. שנדע כי אנו מצפים למתן תורה מציון. שנאמר (ישעיה ב ג) "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". וזה כמו מתן תורה שהיה במדבר ולו אנו מצפים שיהיה במהרה בימינו.

וכך אומר רש"י בשיר השירים על הפסוק האמור בתחילת שיר השירים. מהו השיר הזה? "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן". ומסביר שם רש"י שזה משל למעמד הר סיני "ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עימהם פנים אל פנים. ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע. ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה. ומחלים פניו לקיים דברו. וזהו "ישקני מנשיקות פיהו".

על פי רש"י כל שיר השירים הוא תפילה לקיים דברו של הקב"ה להופיע עלינו כמו במעמד הר סיני לבאר להם סוד טעמיה של התורה ומסתר צפונותיה. וזהו "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".

זכירת בנין בית המקדש בעומר

אנחנו אומרים "וטוב בעיניך לברכנו ולברך את עמך ישראל". מהו "וטוב בעיניך לברכנו"? אומר הקב"ה תביאו עומר. שאל המן את מרדכי כמה הוא עומר?, לפי שאמר לו מרדכי שלמדו הלכות עומר באותו היום. הוא שאל אותו כמה השיעור של העומר, האם זה טון? אמר לו מרדכי לא, אלא קומץ אחד של שעורים בלבד, ולא טפח אלא אצבע קטנה. אמר המן: בא קומץ עומר שלכם ודחה עשרת אלפים כסף שלי. והוא שקר בזה, כי הוא לא נתן בפועל עשרת אלפים, אלא הוא אמר למלך עשרת אלפים אשקול על ידי עושי המלאכה, ואמר לו המלך "הכסף נתון לך". (אומרים התוספות, "הכסף נתון לך", הכס"ף בגימטריא הע"ץ, והע"ץ נתון לך. והעם, מה שטוב להם לעשות, כך יעשו לך. כל כך חמור הדבר).

ובאמת איך קומץ אחד של שעורים דוחה עשרת אלפים ככר כסף שעולה כי כמה וכמה אלפי אלפים. אלא שהקב"ה רוצה לברך את עם ישראל רק שהוא מתאווה לתפילתם ולמצוותם של עם ישראל. וכשאנו מקריבים קומץ שעורים, יש להקב"ה סיבה להשפיע עלינו שפע של ברכה ותבואה וברכה בשדה.

שפע המקדש גם בימינו

ובאמת שבית מקדש של מעלה קיים גם עכשיו. והארון והלוחות והכרובים נמצאים במקום שהטמין אותם יאשיהו המלך. ורק אנחנו לא זוכים להקריב את העומר והקרבנות כתיקנם. ואומרים כי בימי החיד"א ע"ה היתה בחו"ל אשה שהיו צריכים להשקותה מי סוטה, ולא היה משכן ולא בית המקדש. קרא לה החיד"א ואמר לה שהיא חשודה על ניאוף, וצחקה עליו. אמרה לו: שטויות ודברים בטלים. אמר לה שיש עדים, ובעלה קינא לה, ועל הכל אמרה "שטויות". קרא לה את פרשת סוטה, ונתקיים בה כל מה שכתוב באותה פרשה ואיבדה את חייה בדרך רעה. וכל זה כי באמת כל ההשפעות הרוחניות של מי סוטה קיימות גם היום רק שאין לנו בית המקדש. וכל שכן כל ההשפעות הטובות קיימות, רק שאנו מבקשים שיבנה בית המקדש בפועל ממש.

שהחיינו בימי העומר

הרבה אנשים מתבלבלים בין ימי ספירת העומר לימי בין המצרים. בין יז בתמוז לתשעה באב אלו ימי צער ולכן לא מברכים עליהם שהחיינו. כי הזמן הוא זמן של צער. אבל ימי ספירת העומר אינם ימי צער ולכן אין בהם בעיה של זמן גרוע ומותר לברך בהם "שהחיינו" על הזמן הזה.

ולכן למרות שיש אומרים כי אפשר לברך בימי העומר שהחיינו על פירות שלא יאבד את הברכה אבל על בגד לא. אנו אנחנו אומרים שיברך על בגד ועל פירות. ומי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לחדש בגדים חדשים בימים אלו, יקנה ויניח אצלו וילבש לחג השבועות.

ותמיד טוב לאדם לשמור כל פרי חדש לשבת. כמו שכתוב בגמרא: (ביצה דף טז/א) "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי בית שמאי אומרים: מחד שביך – לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום". ונוהגים כבית שמאי. (שו"ע רמב).

דיני שהחיינו בבגדים חדשים

מעיקר הדין אדם שרואה פרי חדש מברך "שהחיינו", וכן אם קונה בגד חדש מברך שהחיינו, אבל אנחנו פוסקים שרק על האכילה מברכים, וכן על לבישת בגד דוקא מברכים שהחיינו. יש שמברכים על חולצה מאוד יקרה ומיוחדת מברכים שהחיינו, אבל על חולצה לבנה פשוטה אין שמחה כל כך גדולה, ולא מברכים שהחיינו, וכן על מכנסיים אין שמחה ולא מברכים, וכן על כיפה חדשה לא מברכים שהחיינו, שאין על זה שמחה כל כך גדולה, וכן על מגבעת. הכלל הוא, שהכל תלוי בשמחת הלובש. כתוב "וישישו בשמחה".

ריבוי אהבה ואחוה בימים אלו

כתב רבי יוסף חיים זיע"א בלשון חכמים [ח"א ע"ז] "הַיָּמִים שֶׁל ספִירַת הָעֹמֶר, צָרִיךְ להַרְבּוֹת בָּהֶם תַּחֲנוּנִים, וּבִפְרָט בּעֵת הַסּפִירָה, כִּי הַשָּׁעָה צרִיכָה לכָךְ מאֹד, ויִזָּהֵר להַרְבּוֹת בָּהֶם בִּטְבִילָה, למַתֵּק הַדִּינִין בּמֵי הַחֶסֶד, ויִזָּהֵר בָּהֶם מאֹד מאֹד מִן כַּעַס וּמִקּטָטָה וּמַחְלֹקֶת בַּבַּיִת וּבַחוּץ, ויַרְאֶה אוֹתוֹת אַהֲבָה ורֵעוּת, הֵן לִבְנֵי בֵיתוֹ הֵן לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים".

טעם העניין הוא שבאותה תקופה מתו תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו "כבוד" זה בזה", צריך לשים לב שהגמרא לא אמרה שזלזלו זה בזה, אלא לא אמרו "כבודו" האחד לשני. ובאמת בדורינו זה דבר שצריך הערה גדולה שיש כאלה שמזלזלים בתלמידי חכמים שאינם מהחסידות או מהזרם שלהם. והדברים מדברים בעד עצמם.

ובגמרא מנחות סח. מובא על רבי טרפון שדן בשאלה למה אם הקריבו "מנחות" לפני הקרבת שתי הלחם בדיעבד זה בסדר. ואין הדין כן בעומר? "אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט. שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. (חייך מול רבי טרפון) אמר לו רבי עקיבא: יהודה! צָהֲבוּ פניך שהשבתָ את הזקן? תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, (ערב פסח היה) כשעליתי לעצרת (באתי לחג השבועות) שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו".

ומעשה זה בא ללמד שלא ביזה חלילה יהודה בן נחמיה את רבי טרפון אלא חייך על תשובתו הנכונה, ורק מכלל חיוכו נראה זלזול קל ברבי טרפון. אפילו הכי הלך לעולמו תוך כדי ימי העומר. והוא לא היה אחד מעשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בן פסח לעצרת. רק שהזמן גורם.

ובגמרא (מנחות סד) מובא שלקראת סוף ימי הבית השני הייתה מלחמת אחים בירושלים. זאת המלחמה שעליה ועל שכמותה נאמר כי בשנאת חינם נחרב הבית השני. ו"צָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנָאִי זֶה עַל זֶה, וְהָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ וְאַרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים". ובאותה שעה לא היה להם שעורים להקריב את העומר. עד שבא חירש אחד ושם ידו האחת על גג של בית וידו השנייה על צריף. ואמר להם חכם אחד ושמו מרדכי שהוא רומז כי יש שעורים להקרבת העומר במקום שנקרא "צריפים גגות" או "גגות צריפים" וכך היה גם במעשה זה וגם בשתי הלחם. ומעשה זה היה כמה עשרות שנים קודם חורבן הבית וקודם מחלוקתם של תלמידי רבי עקיבא שהייתה סמוך אחרי החורבן. וגם פה שנאת החינם קלקלה את הקרבת העומר ושתי הלחם.

והאמת היא שבכל יום ויום אנחנו אומרים לפני התפלה כדברי האר"י הקדוש "הֲרֵינִי מקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: "ואָהַבְתָּ לרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". וַהֲרֵינִי אוֹהֵב אֶת כּל אֶחָד מִבּנֵי יִשְׂרָאֵל כּנַפְשִׁי וּמְאוֹדִי". אבל לפעמים אנחנו רק אומרים בפה ולא רוצים לקיים דבר זה באמת. אך בימים אלו אנו צריך להשתדל ביותר לכוון באמת ולהרבות בחסדים, ואם אדם רואה שיש משפחה בכל מקום שהוא שאין להם מה לאכול, לתת להם ולעזור להם במאכלים ללא שיתביישו מהם. למשל, יניחו ליד הדלת ויברח כשם שמובא בגמרא על כמה חכמים שעשו כן. וזהו מתן בסתר, וזהו אהבה ואחוה שלום ורעות.

ובזכות זה, נזכה אנחנו שנתחבר עם הקב"ה בביאת המשיח ובבניין בית המקדש, ושמה כולנו כאחד נברך את הקב"ה ונתברך מהקב"ה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

 

שיתוף

ראשי פרקים

שיתוף

hse.org.il.txt