הרב שמואל אליהו

קידוש ה' יום יום

י"ט אייר התשפ"ד(27/05/2024)
זמן קריאה: 15 דקות

שיתוף

ניצחון במלחמה – לא רק נשק

וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב

כל פרשת בחוקותי מדברת על כך שכאשר עם ישראל מתנהל נכון מבחינה רוחנית הוא מנצח, וכאשר הוא כושל רוחנית הוא מפסיד. כך מתחילה הפרשה ואומרת: "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם" וכו' "וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: וְרָדְפוּ֙ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֥ם לֶחָֽרֶב" (ויקרא כו ג). "וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵֽלֶּה: וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ" וכו' – "וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם". ובהמשך עוד ועוד כשלונות צבאיים.

וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם

את ההקשר הזה רואים גם במתן תורה. הגמרא מתארת את קשירת הכתרים: "באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח ע"א). השלמה לתיאור הזה נמצאת במדרש, שם מסופר על עוד שישים ריבוא מלאכים נוספים שהיו קושרים לכל אחד גם אזור במותניו שיוכלו להילחם באויביהם שנאמר "מוּסַ֣ר מְלָכִ֣ים פִּתֵּ֑חַ וַיֶּאְסֹ֥ר אֵ֝ז֗וֹר בְּמָתְנֵיהֶֽם" (פסיקתא דרב כהנא פיסקא טז נחמו – איוב יב: יח).

הכתרים חוזרים בהנחת התפילין

בחטא העגל הפסדנו את שני סוגי הכתרים הללו, "וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום" (שבת פח ע"א). והגמרא אומרת שמשה רבנו שומר עליהם כפיקדון והוא יחזיר לנו אותם כשנהיה ראויים להם.

בפרי צדיק (במדבר – אות י) הסביר כי  אנחנו ממשיכים עלינו את שני סוגי הכתרים הללו באמצעות תפילין של יד ותפילין של ראש שאנחנו חובשים, תש"ר כנגד הכתר שעל הראש ותש"י כנגד כלי המעשה שבהם אנחנו משתמשים להמליך את ה' בעולם.

תפילין – כוח אלוקי שנמשך ממרומים לבני אדם

תפילין הן ביטוי לכוח האלוקי שנמשך ממרומים אלינו. "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין – שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו; בימינו – זו תורה, שנאמר: מימינו אש דת למו, ובזרוע עזו – אלו תפילין, שנאמר: ה֗' עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן ה֓'׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל – דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". ובסמ"ג (ריש מ"ע כב) כתב דהפסוק וראו כל עמי הארץ וגו' קאי גם על תפילין שביד.

הכתרים חוזרים בשבתות ובחג השבועות

בזוהר וב"שער הכוונות" כתוב כי אנחנו יכולים להחזיר את הכתרים הללו גם על ידי ספירת העומר וחג השבועות. "בֵּגִין דְּאִלֵּין אִנּוֹן תִּקּוּן דִּלָּה וְתַכְשִׁיטַהָא" (מובא בכף החיים תצ"ד ס"ק ז'). והכול לפי הכנתנו ולפי קדושת מעשינו. גם בשבת אנחנו זוכים להארת הכתרים הללו לפי הכנתנו וקדושת מעשינו. כך כתב האר"י: "והנה בכל ערב שבת בבוא ליל שבת חוזר משה רבינו ע"ה וכו' ו"הוא מחזיר לישראל אותם ההארות שלקח מחלקם ואלו האורות נתנים לישראל בכל ערב שבת בסוד תוספת שבת" (כף החיים סימן רפא).

זכה רבי עקיבא לראות יותר ממשה – כי נהרג על קידוש השם

הפרי צדיק שאומר כי הכתרים הללו נמצאים אצלנו בתפילין מזכיר את המדרש שאומר כי זכו רבי עקיבא וחבריו לראות בתפילין מה שלא ראתה עינו של משה (במדבר רבה יט סימן ו). חז"ל למדו זאת מהפסוק "הן כל יקר ראתה עינו". והגמרא אומרת ש"יקר" אלו התפילין. ובספר "מגלה עמוקות" על ואתחנן (אופן עג) הסביר שראה רבי עקיבא לא רק את הקשר האחורי של התפילין, כמו משה אלא גם את אות ש' של תפילין מקדימה.

הסביר רב צדוק הכהן (פרי צדיק תולדות א) כי רבי עקיבא זכה לכך על ידי מסירות הנפש שלו. שכל ימיו השתוקק על קידוש השם "מתי יבא לידי ואקיימנו". "והוא מפני שהרגיש בנפשו שדייקא על ידי כן יתעלה נשמתו בתכלית היחוד עם התקשרות דעתיקא קדישא" (פרי צדיק פרשת זכור – אות יב).

ממנו נלמד על מעלת החיילים

זכו רבי עקיבא וחבריו לקידוש השם גדול. זכו ללמד תורה לעם ישראל. עליו נאמר "אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ". מעלת מסירות הנפש של רבי עקיבא, קידוש השם הגדול שעשה, התלמידים הרבים שלמדו את תורתו לאורך הדורות, ההשגות הגדולות שזכה להם בגללה – כולם צריכים ללמד אותנו על מעלת החיילים בדור שלנו שמסרו נפשם על קידוש השם במלחמה האחרונה ובמלחמות אחרות והמשיכו את דרך רבי עקיבא וחבריו. אין ספק שמעשיהם ישאו פרי מעין הפירות שהמשיכו רבי עקיבא וחבריו לדורי דורות.

 

איך עושים קידוש השם יום יום?

מצוות קידוש השם מדאורייתא בתפילה

חכמינו בגמרא אמרו שמקיימים מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" באמירת קדיש, קדושה ו"ברכו" בתוך קהל ישראל. "דֹּאמַר קְרָא וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה" (מגילה כג ע"א). ומנה הרמב"ם את המצווה הזו למצוות עשה "שֶׁצִּוָּנוּ לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם וְהוּא אֲמָרוֹ וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעִנְיָן זֹאת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מְצֻוִּים לְפַרְסֵם הָאֱמוּנָה הַזֹּאת הָאֲמִתִּית בָּעוֹלָם" (עשה ט).

כך כותב הרמב"ם בהלכות תפילה (ח ו) "וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל". ולמד המבי"ט מלשון הרמב"ם שהקדשת השם בקדושה או בקדיש היא מצוות עשה מהתורה "וזהו מדאוריתא לענין מצות קידוש השם יתברך" (קרית ספר).

תפילה מדרבנן, קדושה מהתורה

הר"ן כותב שכיוון שסדר התפילה הוא מדרבנן, גם קדיש וקדושה ו"ברכו" הוא מדרבנן. "ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא נינהו דסדר תפלה דרבנן". ויש מקשים על דברי הרמב"ם משאלת הר"ן הזו. וצריך לומר לדעת הרמב"ם כי אף שנוסח התפילה מדרבנן, אפשר לקיים בתוכה קידוש השם מדאורייתא כמו שמקיימים בתורה ברכת כהנים שהיא מצוות עשה מהתורה (ע"ע דברי יציב חו"מ נא).

קדיש, קדושה – מצוות עשה מהתורה

חיזוק לדברי הרמב"ם נמצא בזוהר (רעיא מהימנא אמור צג.) שכתב שזאת מצוות עשה מהתורה. "וְלֹא תְּחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. פִּקּוּדָא דָּא, לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, לְסַלְּקָא קְדוּשָׁתֵיהּ מִתַּתָּא לְעֵילָּא". ציווי זה לקדש את ה' בכל יום להעלות את הקדושה מלמטה למעלה. בהמשך מסביר הזוהר כי כל פסוק בקדושה ממשיך קדושה של מעלה לתוך העולם הזה בשלוש דרגות בכל פסוק בקדושה.

שנתחייבנו לקדש שמו יתברך

על פיהם כתב האר"י בשער הכוונות (דרושי חזרת העמידה דרוש ג) "תְּחִלָּה תְּכַוֵּן לְקַיֵּם מִצְווֹת עֲשֵׂה א' שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בְּפָסוּק 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וּפֵרְשׂוּהוּ בְּזֹהַר פ' אֱמֹר בר"מ שֶׁנִּתְחַיַּבְנוּ לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּסוֹד קְדֻשַּׁת נַקְדִּישֵׁךְ וְנַעֲרִיצְךָ. וְזֶה שֶׁכָּתַב 'בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' רָמַז בָּזֶה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְכַוֵּן כִּי בְּהַמְשִׁיכוֹ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה אֵלָיו ית' שֶׁתִּמָּשֵׁךְ עָלָיו בְּחִינַת הַקְּדוֹשָׁה הַהִיא ג"כ וְיִתְקַדֵּשׁ הָאָדָם מִקְּדֻשָּׁתוֹ ית'. וְזֶהוּ וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם יִתְקַדְּשׁוּ וְהוּא יִתְקַדֵּשׁ עִמָּהֶם בְּתוֹכָם וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב 'וְהִתְקַדַּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים'".

כוונה מיוחדת בכל אחד מפסוקי הקדושה

בעל הבן איש חי הביא דבריו בהלכות (תרומה ג) והוסיף כף החיים (או"ח סימן קכה ס"ק ד) מסידור הרש"ש ז"ל לכוון להמשיך הארת קדושה גם בשני הפסוקים האחרים של הקדושה. לכן יכוון לבחינת החכמה דמלכות ולשרשי הנר"ן שלו "במלא כל הארץ כבודו". ויכוון ב"ממקומו" לבינה דמלכות ולשרשי הנר"ן שלו, ויכוון ב"לעולם" לבחינת הדעת דמלכות ולשרשי הנר"ן שלו.

ממשיך וכותב כף החיים כי גם בקדושת "ובא לציון" יכוון כך, אבל אין הכוונה כאן למסור עצמו על קדושת ה' בשעת אמירת קדושה. כי זאת כוונה אחרת במקום אחר, כאן הכוונה היא לקרוא בשם ה' ולהודיע שמו ברבים כנזכר לעיל.

 

לגודל החשיבות – מפסיקים אפילו באמצע קריאת שמע

מעלת קידוש השם

למעלת חשיבות הקדושה הזאת, שהיא מצוות עשה מהתורה, כתב השו"ע כי אם אדם נמצא באמצע קריאת שמע וכד' ושמע קדיש או קדושה או "ברכו", יפסיק ויענה. "לקדיש ולקדושה ולברכו – מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן ל'מודים', אבל לא יאמר אלא תיבת 'מודים' בלבד". והטעם הוא כי מעלת מצוות קידוש השם היא מעל הכול, לכן מפסיקים באמצע קריאת שמע לומר את דברי הקדושה האלה. וכמובן שמפסיקים גם בפסוקי דזמרא או קרבנות לכל דברי הקדושה הללו.

לא מפסיקים בפסוקי "שמע" ו"ברוך שם"

אמנם לא מפסיקים  כשקורא פסוק "שמע ישראל" וכו', ובפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כי הם עצמם פסוקים של קידוש השם ולכן לא מפסיקים בשניהם (שו"ע סו א, משנ"ב כו. כה"ח יג). שהפסוק "שמע" מדבר על כך שמלכות ה' שהיא היום על ישראל בלבד תהיה על כל העולם בחינת "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג). והוא פסוק של קידוש השם. ופסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מסביר שמלכות ה' תהיה על כל העולם כולו. וזה גם פסוק של קידוש השם בעולם כולו.

שאר אמנים בקדיש ובברכות

כתב בן איש חי (ויגש ט) כי בשאר קריאת שמע מפסיקים לענות לחמשת האמנים הראשונים של קדיש ול"יהא שמיה רבא". "יפסיק לענות הקדיש כולו מן אמן יהא שמיה רבא, עד בעלמא, ואף על גב דמרן ז"ל פסק לענות עד יתברך, הנה בספרי הק' 'מקבציאל' הוכחתי מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, שיענה כולו עד בעלמא, וזה עיקר, וכן יענה חמשה אמנים ראשונים של קדיש, אבל אמנים של על ישראל ויהא שלמא, ואמנים דברכות, לא יפסיק לענות בפיו, אלא יהרהר בלבו".

מה מפסיקים לקדושה?

עוד כתב הבן איש חי כי יענה ב"קדושה שני פסוקים של 'קדוש' ושל 'ברוך' בלבד, אבל פסוק ימלוך, לא יענה, אלא יהרהר בלבו". שעל פי הפשט רק קדוש קדוש וגו' וברוך כבוד ה' ממקומו שאלו שני הפסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעו מפי המלאכים ושייכים לעניין הקדושה, אמנם מדברי שער הכוונות משמע דגם פסוק "ימלוך" שייך לקדושה (כף החיים סימן סו יח). לכן יהרהר בליבו בתפילה שיתקיים פסוק זה במלואו. וכן לברכו יענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" כשהחזן או אומר הקדיש אומר "ברכו" בקדיש ובעלייה לתורה.

מפסיקים למודים דרבנן

וכשמגיע שליח הציבור ל"מודים" בתפילת חזרת הש"ץ, אם היחיד נמצא בקריאת שמע יעמוד, ישחה ויענה שלוש תיבות "מודים אנחנו לך" בלבד. ולפי השו"ע אומרים תיבת "מודים" בלבד, וכתב הבן איש חי כי לדעתו צריך לענות שלוש תיבות אלו, "מודים אנחנו לך".

שבברכת מודים דרבנן אנו מודים על כך ש'כל החיים יודוך סלה'. שכל העולם כולו יודה לה' יתברך. ולכן אנחנו מזכירים במודים דרבנן את כל העולם. "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֱלֹהֵי כָל בָּשָֹר. יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית וכו'". ומכוון שגם עצי השדה ימחאו כף וכו'.

לא מפסיקים בתפילת י"ח

ולא מפסיקים לכל אלה בתפילת י"ח, ואע"פ שכתוב בגמרא כי לדעת תלמידי רבי יוחנן מפסיקים לענות "יהא שמיא רבא" אפילו בתוך תפילת עמידה: "רבי יהודה ורבי שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרי: לכל אין מפסיקין, חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה – פוסק". כבר אמרה הגמרא "ולית הלכתא כותיה".

ויש בין הראשונים מחלוקת בעניין. יש אומרים שהמתפלל לא מפסיק כלל בתפילתו, ויש אומרים שמפסיק ושותק ולא עונה עמהם. וכן פסק בשו"ע (קד ז) כי בתפילת י"ח "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה".

 

מה נקרא דברים שבקדושה?

קידוש השם קבעו בעשרה

הגמרא במסכת מגילה (כג ע"ב) אומרת: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". ויש שואלים על הכלל הזה, הרי מותר לאדם לברך על כל אוכל ביחיד למרות שהוא דבר שבקדושה. וכן מותר ללמוד תורה ביחיד או לעשות קידוש על יין ביחיד או בפחות ממניין.

וצריך לומר כי חכמים לא רצו לקבוע שכל דבר של קדושה יהיה בעשרה, שאם כן לא שבקת חיים לכל בריה. וכי ייתכן שאדם לא יכול ללמוד תורה בלי עשרה? לא יכול לברך את כל הברכות? אלא שדווקא במקום שיש בו קידוש השם תיקנו לקדש את השם בעשרה. "וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם" (רמב"ם ספר המצוות).

פורסין על שמע – קדיש וברכו

המשנה במגילה מנתה דברים מסוימים שבהם צריך עשרה שאלה דברים שיש בהם קידוש השם ברבים. "אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם וְאֵין קוֹרִין בְּתוֹרָה וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא"בפחות מעשרה אנשים. והסביר הבית יוסף כי פורסים על שמע הם אנשים שהתפללו ביחיד, אם הם פחות מעשרה הם לא היו פורסים על שמע "מפני שהם צריכים לומר קדיש וברכו". ואם יש עשרה "בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה" (שו"ע סט א).

עובר לפני התיבה – קדושה

וממשיך ואומר: "לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ששה אנשים שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה. ואם אינם נמצאים, אפי' בשביל אחד שלא שמע אומרים.

ואפילו מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר, שכבר שמע".

נשיאת כפיים – מגזירה שווה

בביאור הלכה (או"ח סימן קכח) הסביר כי הסיבה שצריך עשרה בנשיאת כפיים היא בגלל שכתוב "כה תברכו את בני ישראל". ובקדושה כתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ולכן צריך עשרה לברכת כהנים כמו קדושה. ויש אומרים שהסיבה היא שכתוב בני ישראל, ועדה של בני ישראל היא עשרה. לכן בברכת כהנים צריכים עשרה.

קריאת התורה – כמעמד הר סיני

לימוד תורה רגיל לא צריך עשרה. וגם ברכת התורה בבוקר לא חייבת עשרה. אמנם קריאה בתורה היא מעמד של רבים כעין מעמד הר סיני. וכך כתב שו"ע (קמא סעיף א) "צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור". והסביר המשנה ברורה שלומדים זאת ממעמד הר סיני שנאמר בו "ואתה פה עמוד עמדי", "משמע אפילו השם יתברך המקרא למשה היה עומד כביכול וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקדוש ברוך הוא הנותן אותה. ואמרינן עוד כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה". ולכן אנחנו צריכים לברכת הקריאה בתורה לפחות עשרה שיהיה מעין מעמד הר סיני.

הפטרה בעשרה – נבואות הגאולה

הרשב"א שואל למה הפטרה היא דבר שבקדושה שצריך עשרה. ובאמת אפשר לקרוא נבואות ביחיד. אבל קריאתן בציבור בברכה היא פרסום עניין הגאולה. שרוב ההפטרות עוסקות בגאולתם של ישראל. וכל ברכת ההפטרה שנאמרות בציבור עוסקות בעניין הגאולה. וקידוש השם הוא פרסום עניין הגאולה. ועליו נאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כמו שיתבאר להלן.

 

האמונה בגאולה – קידוש השם

מִי שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ

חילול השם הגדול הוא מי שלא מאמין בטוב שעתיד לבא לעולם. כך מסבירה הגמרא במסכת יומא (פו ע"א) שיש עבירה חמורה מעל כל העבירות האחרות. "אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ – אֵין כֹּחַ לֹא בִתְשׁוּבָה לִתְלוֹת, וְלֹא בְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר, וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כֻלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה כב) 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן'".

אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת – חילול השם

מהו הדבר הנורא הזה שגורם לישעיהו הנביא לומר שאין לו כפרה עד המיתה? האמירה של עשו הרשע "הנה אנכי הולך למות", האמירה שאין סיכוי והכול הולך להיות יותר רע.

החשיבה של עשו היא עוון חילול השם הגדול "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" זו האמירה שנקראת חילול השם ועליה נאמר "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר ה' אלוקים צְבָאוֹת".

הפסימיות – חטא המרגלים

האמירה הזאת היא האמירה של המרגלים שלא האמינו בהבטחת ה'. האמירה הזאת היא האמירה של בני ישראל במדבר ארבעים שנה שלא האמינו בטוב של ה', "לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל: כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ" (תהילים פרק עח כא). חוסר הביטחון בה' גורם כעס גדול והוא חילול השם. לכן אנחנו מתפללים להיות מאמינים "הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת. וְשִֹים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָּטָחְנוּ. וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ".

האמירה שיהיה טוב – קדושה

זה התוכן של הקדיש שאומר שהעולם יהיה מתוקן וכל בני בשר יקראו בשמו של ה'. יתקיים הפסוק "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לח כג). וכן בקדושה אנו מעידים שאנחנו מאמינים בישועת ה' שבא תבוא ו"ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה". וזה תוכן התפילה כולה.

רוב התפילה – קידוש ה'

כל "אשרי יושבי ביתך" הוא התוכן המאמין בטוב "תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד". לכן האומר אותה בכוונה הוא בן העולם הבא. גם "עלינו לשבח" הוא ביטחון בגאולה.

"וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן. לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָֹר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן וכו'". לכן הוא נאמר בעמידה. כן אנו אומרים "ה' ימלך לעולם ועד" עשר פעמים בתפילת שחרית. ומכיוון שהתפילה עוסקת בגאולה, מצווה להתפלל בבית הכנסת במניין כדי שיתקיים "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

קידוש השם ביום-יום

גם ביום יום אפשר לקדש את ה' בדרך הזו. שאם שואל אותך אדם: מה יהיה? אל תענה לו כדרך שענה עשו הרשע. אלא תענה לו כדרך הקדושה ותאמר לו בביטחון ובאמת: ה' מקיים את כל ההבטחות שלו ומביא גאולה לעם ישראל ולעולם. והוא יחזיר את כל היהודים לארץ ישראל ויבנה את כל ירושלים וכד'. ואל תענה חלילה כדרך שאומרים הכופרים שהולך להיות יותר רע, שהמדינה הולכת להתפרק, שהעולם ירדוף אחרינו. כל אלה הם דברי הבל והאומרם מחלל שם שמים ברבים.

אמונה באלוקים במקום חרדת האקלים

צריך לזכור כי המפחידים אף פעם לא מתייאשים, גם אם המציאות היא טובה מול עיניהם. תמיד מוצאים סיבה להפחיד את הציבור. פעם אמרו שהעולם הולך להתפוצץ כי יתנגש בו אסטרואיד. פעם גם אמרו שתהיה מלחמת עולם שלישית והעולם ייכנס לחורף גרעיני. היום יש מפחידים שאומרים שיש משבר אקלים והעולם הולך לקראת חורבן. צריך לטפל בעולם שלא תהיה זוהמה, אבל אסור להיכנס לחרדה שמא אלוקים הולך לנטוש את העולם ולתת לו להיחרב.

פצצת אוכלוסין – חילול השם

ההפחדות הללו מביאות אסון לאנושות. בשנת 1968 כתב פול ארליך ספר בשם "פצצת האוכלוסין" שהזהיר מפני ילודה וילדים וריבוי אוכלוסין. הוא אמר כי אם לא נמנע ילודה, יהיה רעב המוני בעולם ויתרחשו אסונות חברתיים. פול ארליך רכש לעצמו תנועה של חסידים שוטים. תקציבי עתק הושקעו בהסברה ובאמצעי מניעה. אלפי מרפאות להפלות הוקמו ברחבי העולם על מנת להציל אותו מהפיצוץ הנורא שעתיד להתרחש בכדור הארץ אם יבואו ילדים לעולם.

כנגד המגמה של ארליך קם הכלכלן ג'וליאן סיימון שהסביר שיש לעולם משאבים רבים, ריבוי אוכלוסין יפתח את העולם. הוויכוח התעצם ובשנת 1980 ערכו ג'וליין סיימון ופול ארליך התערבות פומבית והסכימו שיבדקו בשנת 1990 את מחירן של חמש מתכות נפוצות: נחושת, כרום, ניקל, טונגסטן ובדיל. סיימון העריך שערכו של סל המתכות ירד עד שנת 1990, ופול ארליך העריך שהמחירים יעלו. כעבור עשר שנים התברר שהמחירים ירדו ופול ארליך טעה בגדול.

ההוכחה הגדולה לטעות של ארליך היא היום. בשנת 1968 היו בעולם 3.5 מיליארד אנשים והיום יש בעולם  8 מיליארד אנשים. מאז הכלכלה העולמית עלתה ביותר מפי ארבעה. תוחלת החיים העולמית עולה, הבריאות העולמית עולה, תמותת תינוקות יורדת, כמויות המזון גדלו ומתגלים מקורות אנרגיה חדשים.

מדינות אירופה שהאמינו לתרחיש האסון של ארליך צמצמו את הילודה עוד ועוד והיום האוכלוסייה שלהן מורכבת ברובה מאנשים מבוגרים. היום המדינות הללו מורטות את שער ראשן מרוב בעיה ומייבאות מוסלמים שעושים להם צרות ורוצים לאסלם את אירופה. זה מה שקורה כשמאמינים לתחושת הבטן של הרשעים שחושבים שהעולם הולך להיהרס. המסקנה היא שצריך להקשיב טוב לקדיש ולקדושה ולתפילה שכולה קידוש השם. שכולה אומרת שה' הבטיח גאולה לעם ישראל ולעולם ויקיים אותה. אמן.

שיתוף

hse.org.il.txt