קריאת מגילה בפורים

משכן ומקדש – מעלים מהתהומות

אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי

במִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (תהילים פרק ל) מדבר דוד על כך שההתעסקות במקדש מעלה את האדם מהתהומות היותר עמוקים שיש – "ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר" – אל המקום היותר חזק שיש – הַרְרִי עֹז. "ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל". על כן מבקש דוד "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ". כי זה עניינו של בית המקדש, לרומם את החוטאים שנפלו לשחת. לקרב את הרחוקים ביותר. לקרב אפילו את אומות העולם. 

תִּֽהְיֶיןָ – בבניית המשכן

הסוד הזה של המקדש והמשכן רמוז בפרשת השבוע שבה כתובה המילה תִּֽהְיֶיןָ פעמיים בפסוק אחד העוסק באבנים שעל החושן המונח על לב אהרון הכהן: "וְ֠הָאֲבָנִים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט" (שמות כח כא). בפרשה הקודמת כתובה המילה תִּֽהְיֶיןָ שלוש פעמים. מילים עם סיומת ןָ הן נדירות מאוד, ובכל התנ"ך כולו יש רק 41 מילים כאלה. לעומת זאת מילים עם סיומת נה כמו תִּהְיֶינָה כתובות פעמים רבות, למשל "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג טו). 

צמיחה מתוך ירידה קשה

עיון בכל המקומות שיש מילים עם סיומת ןָ מלמד אותנו שיש משמעות גדולה מאוד לשינוי הזה. ב-36 מקרים שבהם מופיעה מילה עם ןָ בסוף – מתואר מקום שיש בו ירידה קשה מאוד, ולמרות כל הירידה יש בסופו של דבר עלייה וצמיחה למקום גבוה מאוד. שאר חמשת המקומות שבהם יש מילים שמסתיימות ב-ןָ הם בפרשות המשכן, תרומה ותצווה, וכנראה שגם במשכן זו הכוונה. 

בנות לוט – וַתַּשְׁקֶיןָ וַֽתַּהֲרֶיןָ 

הפעם הראשונה שמופיעות בתורה מילים שמסתיימות ב-ןָ היא בסיפור של בנות לוט, שם כתוב  "וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן". ואחר כך "וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן" (בראשית יט לג לו). אין ספק שמדובר בסיפור של ירידה קשה מאוד שבאה תוך כדי חורבן סדום ועמורה שקלקלו גם בעריות. בנות לוט, שיוצאות משם, עוברות על החטאים הקשים של בני סדום, ובסופו של דבר צומחת משם מלכות בית דוד. 

נשות עשו – וַתִּהְיֶיןָ וַתִּכְהֶיןָ 

הפעם השנייה שמופיעות בספר בראשית מילים שמסתיימות ב-ןָ  היא בתיאור נשות עשו החיתיות: "וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־ אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי: וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה: וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת" (בראשית כו כז). החיתיות הללו הן כנעניות שמהן יוצא עמלק (בראשית לו יב). חכמינו אמרו שעיניו של יצחק כהו בגלל עשן העבודה הזרה של בנות חת אלו. כהות העיניים של יצחק אפשרה בסופו של דבר את העברת הברכות מעשו ליעקב. 

המיילדות העבריות – וַתִּירֶאןָ וַתְּחַיֶּיןָ וַתֹּאמַרְןָ

ספר שמות מתחיל בסיפור גלות מצרים, בשיעבוד רוחני נורא של פרעה שדורש מהמיילדות העבריות להרוג את הבנים הזכרים של עם ישראל. כך אומר הפסוק "וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־ הַיְלָדִֽים". פרעה שואל אותן "מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים"? והתשובה: "וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת וכו'" בתוך שלוש פסוקים מופיעות ארבע מילים שמסתיימות ב-ןָ. זה הריכוז הגדול ביותר של מילים שמסתיימות ב-ןָ ונראה כי התורה ריכזה אותן כאן כדי להדגיש גם את רגע השפלות והירידה הנוראה בגלות מצרים, שמשם צמחה הישועה לעם ישראל. כאן מתגלה עוז הרוח והאמונה של הנשים שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים. 

צמיחת מלכות בית דוד – במואב

בתורה ובנביאים, כאמור, יש מקומות נוספים שבהם מופיעות מילים המסתיימות ב-ןָ. נזכיר רק את מגילת רות, שמתארת את הירידה הפיזית ואת הירידה הרוחנית של אלימלך, מחלון וכליון שיורדים לשדה מואב. התורה אומרת על המואבים "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וכו'". "לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם" (דברים כג). מהמקום הנמוך הזה מגיעה רות המואבייה ומשם צומחת מלכות בית דוד. במגילה זו מופיעות שלוש מילים שמסתיימות ב-ןָ . "וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד". וכן "שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ". וכן "ויִתֵּ֤ן ה֙' לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ". 

מקום המשכן – מטומאה גדולה לקדושה גדולה

העובדה שבבניית המשכן מופיעה הסיומת הנדירה של ןָ  חמש פעמים – במילה תִּהְיֶ֖יןָ – מלמדת כי מקום המקדש הוא מקום שיש בו ירידה וטומאה גדולה, כמו שרואים היום במסגדים שעל הר הבית. מסגדים שמסיתים בהם כנגד עם ישראל. המסגדים הללו היו במשך מאות שנים מקור לשנאת ישראל, מחלוקת, מריבות ושפיכות דמים. מהמקום הזה עתידה לצמוח הקדושה והברכה הכי גדולה בעולם. 

מגילת אסתר – הדרך לבניין בית המקדש השני

צמיחת המלכות מתוך החושך

צמיחת מלכות בית דוד מתחילה דווקא במקומות הנמוכים, וכך צומחת מלכותה של אסתר והיותו של מרדכי משנה למלך שמשפיע על כל העולם. "כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" (אסתר ט ד). כמו במקרה של דוד, גם כאן בתחילה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לא אוהבת את מרדכי שלא משתחווה להמן ובאה בטרוניה לדוד המלך. "רְאוּ מֶה עָשָׂה לִּי יְהוּדִי, וּמַה שִּׁלֵּם לִי יְמִינִי. מֶה עָשָׂה לִּי יְהוּדִי – דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, וְקַטְלֵיהּ דָּוִד, לָא הֲוָה מִתְיַלִּיד מָרְדֳּכַי, דִּמְקַנֵּי בֵיהּ הָמָן". כיוון שלא הרג דוד את שמעי בן גרא, נולד מרדכי היהודי שהתגרה בהמן הרשע וכמעט גרם להשמדת כל עם ישראל (מגילה יג ע"א). בסוף המגילה מרדכי רצוי רק לרוב אחיו, אעפ"כ הוא גורם קידוש ה' מסוף העולם ועד סופו. 

הניסים בימינו גלויים מהניסים במגילת אסתר

גם בימינו מלכות עם ישראל מתחילה במקום נמוך שעולה וצומח וממשיך לכיוון של מלכות שמכבדת תורה. אין ספק שאנו עתידים להגיע למלכות בית דוד. הרבי מחב"ד אומר על דורנו כי הניסים שאנו זוכים להם בימינו יותר גלויים מהניסים במגילת אסתר. "ואדרבה: נס פורים היה נס המלובש בדרכי הטבע, כך שרק ע"י הקשר של ההתחלה דמלכות אחשורוש עם 'בשנת שלוש למלכו' ועם 'בשנת שבע למלכותו' ועם 'חודש ניסן בשנת שתים עשרה למלכותו' וסעודות אסתר לאחשורוש והמן וכו' – ועושים מכל זה המשך וענין אחד ומתבוננים בזה – ניכר בו יד השם. מה שאין כן במאורעות העכשויים מתרחשים נסים ונפלאות גלויים, גלויים לא רק לבני ישראל, אלא גם לאומות העולם" (שיחת כ"ו ניסן תנש"א). צריכים רק לפקוח את העיניים ולראות את הצמיחה הגדולה שעם ישראל עבר מהימים ההם לזמן הזה. 

ניסים בדרך הטבע – גדולים יותר

בהצלה בפורים לא נעשה נס מעל הטבע כמו קריעת ים סוף וכד'. עם זאת אנו אומרים בתפילה: "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִֹיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה". הניסים הללו גדולים יותר מניסים רגילים. כן כותב הרמב"ן שכל הניסים הגדולים והמפורסמים ביציאת מצרים מעל חוקי הטבע באו ללמד אותנו שגם הניסים שבתוך הטבע, כמו פורים, הם ניסים. "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן שמות יג טז. בראשית יז, א. מו, טו. שמות ו, ב. יג, טז. כג, כה). ומכאן נלמד לכל הניסים המדהימים שמתרחשים בימינו, ורק צריך לפקוח את העיניים ולראות אותם. 

חשיבות מקרא מגילה

מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה

מגילת אסתר נקראת כך כי היא מגלה לנו את הנסתרות. מגלה לנו את מעשה ה' בתוך המציאות. בגלל המעלה הזאת חשוב מקרא מגילה ודוחה כמעט את כל המצוות, אפילו עבודה בבית המקדש. "אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה". גם בית הנשיא היו מבטלים את לימודם ובאים לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה ברוב עם. "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה. ומה עבודה שהיא חמורה – מבטלינן, תלמוד תורה – לא כל שכן?" (מגילה ג ע"א). 

מגילה נאמרה ברוח הקודש ושקולה כדברי תורה

הט"ז אומר שמצוות מגילה דוחה לגמרי מצווה מהתורה (תרפז ס"ק ב), שכן קריאת מגילה מדברי קבלה – דהיינו דברי נביאים, ובגמרא השוו את דברי הנביאים לדברי תורה. "דברי קבלה כדברי תורה דמו" (ראש השנה יט ע"ב). וכיוון שיש פה גם פרסום נס גדול, הרי היא קודמת לכל מצווה אחרת מהתורה. כן פסק השו"ע לגבי אונן, שחייב בשמחת פורים לאכול בשר ויין. וכך כתב: "יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים, דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה" (שו"ע אורח חיים – סימן תרצו ז). דהיינו, שמחת פורים היא מדברי קבלה שהם כדברי תורה, ולכן השמחה לא נדחית מפני אבלות של יחיד.

חיוב קריאת מגילה בלילה

חַיָּב אָדָם לִקְרוֹת הַמְּגִלָּה בַלַּיְלָה, וְלִשְׁנוֹתָהּ בַּיוֹם 

הגמרא (מגילה ד ע"א) אומרת: "וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַיָּב אָדָם לִקְרוֹת הַמְּגִלָּה בַלַּיְלָה, וְלִשְׁנוֹתָהּ בַּיוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים כּב) אֱלֹהַי, אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי". ובזה מקיימים שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ, שהרי הצום היה גם הוא בלילה וביום: "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד טז). על כן מקרא המגילה הוא בשניהם.

עיקר פרסום הנס הוא ביום

התוס' כותב "כי אע"ג שמברך שהחיינו בלילה – חוזר ומברך אותה ביום, דעיקר פירסום הנס הוא ביום". שהרי הפסוק אומר: "אֱלֹהַי, אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי". משמע שהיום עיקר, כיוון שהזכירו הכתוב תחילה. גם עיקר הסעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים הוא ביום, וכן משמע מהפסוק (אסתר ט כח) "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים" – ואיתקש זכירה לעשייה, מה עיקר עשייה ביממא אף זכירה כן. לכן הברכה בלילה לא מספיקה למצוות הקריאה ביום שהיא העיקר, ולכן לדעת התוס' מברך שהחיינו פעם שנייה ביום לפני קריאת מגילה.

ימים נזכרים ונעשים

מכאן למד הנודע ביהודה כי חובת הקריאה בלילה היא לא מדברי קבלה (שו"ת מהדורא קמא – אורח חיים סימן מא). וכן כתב: "נלע"ד דקריאת הלילה לאו מצוות עשה דדברי הקבלה רק קריאת היום, דבמגילה 'ימים נזכרים ונעשים' כתיב ולא 'לילות' (ועיין בתוס' בדף ד' ע"א בד"ה חייב וכו') ומה שאמרו חייב לקרות בלילה, היינו מצווה דרבנן אבל לא נרמז במגילת אסתר" (והובאו דבריו במחזיק ברכה אות א', שערי תשובה. טורי אבן מגילה ד').

חיוב מגילה בלילה – מדברי קבלה 

מרן הרב אליהו זצוק"ל סבר כי לפי דעת הרמב"ם (מגילה פ"א ה"ג) והשו"ע גם בלילה חיוב מגילה הוא מדברי קבלה כדברי תורה. שהרי פסקו כי רק בלילה מברכים שהחיינו: "הקורא את המגילה מברך לפניה ג' ברכות: על מקרא מגילה, ושעשה נסים, ושהחיינו; וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו" (תרצב סעיף א). משמע שהם לא פוסקים כמו תוס' שיש חיוב מיוחד בלילה למקרא מגילה וחיוב מיוחד ביום. לכן כל הדינים שנאמרו על מקרא מגילה של יום נאמרו גם על מקרא מגילה של לילה (כף החיים ס"ק כ). לכן אם יש לאדם ספק בקריאת מגילה – חוזר וקורא אותה בין ביום ובין בלילה כדין כל ספק דאורייתא לחומרא.  

 

הסבר המגילה תוך כדי קריאה

כיוון ליבו – יצא 

האם מותר לקרוא מגילה כשרה ולהסביר אותה תוך כדי קריאה? במשנה (מגילה יז.) נאמר: "היה כותבה, דורשה, ומגיהה, אם כוון לבו – יצא, ואם לאו – לא יצא".  אומרת המשנה כי מי שקורא את פסוקי מגילת אסתר ממגילה כשרה תוך כדי שהוא מסביר אותה, אם התכוון לצאת ידי חובה בקריאה הזאת ולא רק לדרוש דרשה – יצא. 

הבית יוסף (תרצ) כותב שאפשר לעשות כן אפילו לכתחילה: "וכתב הרא"ש 'ודורשה' אף על פי שאסור להפסיק במגילה כדאיתא בפרק ב' דברכות (יד.) והכא כשמשמיע הדרשה לרבים או דורש בינו לבינו נמצא שמפסיק בקריאתה, מכל מקום יצא בדיעבד. אי נמי כיון שאינו דורש אלא בעניינו של מגילה אין זה חשוב הפסק. והכי איתא בירושלמי (שם סוף ה"ב) "ודורשה ובלבד שלא יפליגו דעתם לעניינים אחרים". 

השו"ע פסק על פי הרא"ש: "וכן אם היה דורשה, שקורא פסוק במגילה שלימה ודורשו, אם כיון לבו לצאת ידי חובה, יצא; ולא יפסיק בה בענינים אחרים כשדורשה, שאסור להפסיק בה בענינים אחרים" (תר"צ, יג). כך כותב בשער הציון "ומשמע שם דבענינו של יום לא חשיב הפסק כלל ואפילו לכתחלה שרי, ואין מזה ראיה לקריאת התורה, דהכא כדי לפרסם ניסא שרי, כן נראה לעניות דעתי" (תרצ ס"ק מג).

אין לשוח בעוד שקורין אותה

כל זאת רק בדברים של הסבר המגילה. אבל בדברים אחרים אסור לדבר. כך כתב בשולחן ערוך (תרצב סעיף ב): "אין לשוח בעוד שקורין אותה". ואפילו "גוערין במי שסח בנתיים" (הרמ"א בשם הרשב"א סי' רמ"ד).  "דכיון שבירך עליה אין לו להפסיק בנתיים עד לאחר כל המצוה" (משנה ברורה אות ך'). אמנם אם דיבר דברים בטלים תוך כדי קריאה "ואפילו סח בנתיים – ממשיך ממקום שפסק" (שו"ע תרצ ה בהגה). וכמובן שאין לעשות כן לכתחילה.

לעומת הקורא, הרי "השומע שסח ולא שמע – לא יצא" (בית יוסף סימן תרצ"ב, מגן אברהם ס"ק ז', חיי אדם כלל קנ"ה אות ח"י). כיוון שכאשר הוא מדבר הוא לא שומע את הקורא, ומי שלא שמע אפילו מילה אחת – לא יצא. 

הקורא קטע קצר מהמגילה בע"פ – יצא

השומע שהפסיד מילה מהקורא, יכול לקרוא במהירות את החלק שלא שמע אפילו מתוך חומש (ולא חייב מגילה כשרה). שהקורא קטע קצר בעל פה – יצא. וקריאה ממגילה מודפסת הרי היא כמו על פה. כך נפסק בשו"ע (סימן תרצ ג) "צריך לקרותה כולה, ומתוך הכתב; ואם קראה על פה, לא יצא. וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה, אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה, או שקראם מתוך שחומש – יצא". 

דווקא דלא השמיט עניין שלם

הוסיף ברמ"א: "אבל אם השמיט תחלתה או סופה, אפי' מעוטה, לא יצא; ואפי' באמצעה דוקא דלא השמיט ענין שלם; אבל ביותר מחציה, אפילו הן כתובות, אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר, פסולה". ומכאן שיכול השומע להשלים מהחומש, שזה כמו בעל פה, ובלבד שזה לא יהיה תחילת המגילה או סופה, וכן לא עניין שלם כמו הובלת מרדכי ברחוב העיר או סעודת אחשוורוש וכד'. "ואם כן צורך גדול להיות לכל אחד חומש כי בעוד שמכים הנערים המן וכיוצא אי אפשר לשמוע כמה תיבות משליח צבור ויוצא מה שקורא על פה מחומש ויוצא על כל פנים דיעבד" (אשל אברהם אות ז', משנה ברורה אות י"ט). ועדיף שתהיה לו מגילה כשרה שיוכל להשלים ממנה. 

לקרותה בלא הפסק כדרך שקורין אגרת

עוד כתב שולחן ערוך (סימן תרצ סעיף ה) לא להפסיק את קריאת המגילה באמצע בשתיקה. ואם הפסיק – יצא ידי חובה. אפילו אם הפסקה הייתה גדולה "כדי לגמור את כולה". "אין להפסיק בקריאת המגילה מפני שנקראת אגרת ודרך אגרת לקרותו בלא הפסקה לכך צריך לכתחלה לקרותה בלא הפסק כדרך שקורין אגרת" (לבוש).

 

קריאה בלא טעמים וניקוד

יש טעם לקריאה בלא טעמים

אדם שלא יכול לבוא לבית הכנסת, יכול לקרוא מתוך מגילה כשרה בלא טעמים ויצא ידי חובה (כה"ח תרץ ס"ק ל). וכן כתב החיד"א "ונהגו בכמה מדינות לקרותה בלי טעמים" (ברכי יוסף אות א'). ולא ייתנו למישהו לקרוא בציבור בלי טעמים אם יש במקום מישהו שיודע לקרוא המגילה עם טעמים. 

קריאה בלי ידיעת הניקוד

הגמרא בירושלמי (מגילה פרק ב הלכה ב) מספרת: "ר' יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתיבין קומי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מינהון". שני תלמידים קראו את המגילה לפני רב. אחד קרא "יהודים" ואחר קרא "יהודיים", ורב לא תיקן אף אחד מהם כי לא מדקדקים בטעויותיה, שהעיקר הוא שהשומעים יבינו את הנס (שולחן ערוך תרצ יד). ודווקא בטעות שהלשון והעניין אחד כמו יהודים ויהודיים. אבל טעות שמשנה את המשמעות – צריך לחזור. למשל כתוב במגילה "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ". אם קרא נָפָל במקום נֹפֵל – לא יצא ידי חובה וצריך לתקן אותו. וכן אם קרא את הפסוק "וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וּמָרְדֳּכַי ישֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" ואמר יָשַׁב במקום ישֵׁב – לא יצא ידי חובה וצריך לתקנו, כי זה משנה את התוכן. 

יש לקרוא אחד לפניו מתוך החומש בלחש 

"אם אין שם מי שיודע לקרות הניקוד כהלכתו – אין לברך עליה". על כן "יש לקרוא אחד לפניו מתוך החומש בלחש" (שערי אפרים שער ו' אות נ"ח). והקורא בלחש – צריך לקרוא שוב לעצמו, אלא אם כן המסמן רק מקשיב ולא קורא הכול, ומסמן רק בטעויות, כך הוא שומע את כל המגילה טוב מהקורא.  

שמיעה באוזניות

מי שלא יודע לקרוא מגילה בטעמים ובדיוק הנדרש יכול לשמוע קריאת מגילה באוזניות בקול נמוך ולקרוא בקול במקביל ממגילה כשרה. שהרי אמרה הגמרא (ראש השנה כז ע"א) ששני דברים ביחד לא נשמעים, אבל "בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין אלמא כיון דחביב – יהיב דעתיה". זאת אומרת שבקריאת המגילה אפשר לצאת גם אם שומעים שני קולות במקביל. וכך פסק בפסקי תשובות (תר"צ, ב), שאם הקורא שומע באוזניות ומקריא מן המגילה הרי גם הוא וגם הציבור יוצאים ידי חובה. 

מגילה דרך רדיו או טלוויזיה

הכלל הוא שלא יוצאים ידי חובה אלא אם כן שומעים מאדם שחייב במקרא מגילה: "אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו; והוא שישמע מפי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא" (שו"ע אורח חיים – סימן תרפט ב). ולכן אם אדם שומע מפי הקלטה או מרדיו או מטלוויזיה – לא יצא ידי חובה. ועוד שהשומע מקלטת או מרדיו, הוא לא שומע את הקול של הבר חיובא, שהרי יכול להיות שמי שהקליטו אותו כבר נמצא בעולם האמת.

קריאה מוקדמת

קריאת מגילה מפלג המנחה

בשולחן ערוך (סימן תרצב סעיף ד) כתוב כי "מי שהוא אנוס קצת לצאת מבית הכנסת לפני קריאת מגילה, כגון שקשה עליו לישב בתענית כל כך – יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום, מפלג המנחה ולמעלה". ולפי זה אם חיילים רוצים לקרוא מגילה לפני השקיעה אחרי פלג המנחה כדי שהרבה חיילים יוכלו לשמוע, וכגון שהם יוצאים לפעילות בלילה, מותר ומצווה. 

קריאת מגילה לפני פלג המנחה

אם יוצאים לפעילות מבצעית לפני פלג המנחה, אפשר לקרוא אותה גם קודם פלג המנחה ביום קודם פורים, אבל בלי ברכה. שכך כתוב בשולחן ערוך (תרפח) "המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו, יקראנה בי"ג או בי"ב או בי"א (באדר), בלא ברכה; ואם אי אפשר להמתין עד ימים הללו, יש אומרים שקורא אפילו מתחלת החדש". חיילים אלו – אם תזדמן לידם מגילה כשרה בפורים, יחזרו ויקראוה בברכה. 

ויהי רצון שיתקיים בנו "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ", אמן ואמן.