רבי עקיבא ותלמידיו – מקדשי שמך

קידוש השם – ללמד תורה ברבים

וְנִקְדַּשְׁתִּי – ללמד תורה ברבים

מצוות קידוש השם הכתובה בתורה – "וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה֖' מְקַדִּשְׁכֶֽם" (ויקרא כב, לב) – נחשבת בעיני רבים כמצווה של אדם למסור את הנפש, אבל עיקר עניינה הוא לגדל את שם ה' בעולם. "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהילים קמה כא). כך מסביר הרמב"ם בספר המצוות את המצווה הכתובה בפרשת אמור "המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם". הפסוק שאחר כך הוא "הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י הֽ'", ולמדו מכך חכמינו בספרי "על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים – על מנת שתקדשו את שמי ברבים" (רמב"ם ספר המצוות ט).

וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם

כך היה אברהם אבינו מפרסם ברבים את שם ה'. "וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד, וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת" (רמב"ם הלכות ע"ז א ג).

ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה

המצווה הזאת הייתה חשובה מאוד ואברהם עשה אותה למרות שנסתכן והושלך לכבשן האש על ידי נמרוד. כך היה רבי עקיבא מקהיל קהילות ברבים ללמד תורה, למרות שהרומאים גזרו מוות בייסורים על עבירה זו. ותפסוהו והוציאו אותו להורג באכזריות שאין כדוגמתה, וסרקו בשרו במסרקות של ברזל. וכתב השל"ה הקדוש (שער האותיות – אות א' אמת ואמונה כא) שרבי עקיבא הידר אחרי המצווה הזו "כדאמר רבי עקיבא, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל נפשך מתי יבא לידי ואקיימנו" (ברכות סא, ב).

אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו

בזכות מסירות הנפש של אברהם זכה והתפרסם שמו של ה' בכל העולם מכוחו. כך קורה גם לרבי עקיבא ולתלמידיו. הגמרא מספרת על רבי דוסא בן הרקינס ש"עיניו קמו מלראות" ונודע לו כי רבי עקיבא בא לבקרו בביתו "אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ? שֵׁב בְּנִי שֵׁב כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ בְּיִשְׂרָאֵל" (יבמות טז ע"א), וכך היה עם מרן רבי יוסף קארו ואחרים שמסרו נפשם להגדיל שם ה' בעולם, כדלקמן.

עִמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה

רבי עקיבא מלמד את חמשת התלמידים הבכירים שלו להפיץ תורה ברבים. "אָמַר לָהֶם: בָּנַי. הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה אֵלּוּ לְאֵלּוּ, תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם עִמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה" (מדרש רבה בראשית סא ג). תלמידיו מילאו את דבריו "דאמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א). ומלבד זאת כתב רבי שמעון את הזוהר, והיה רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום והלכה כמותו. ותורת כל חמישה התלמידים ממלאת את עולם התורה עד ימינו.

כנגד קידוש השם הגדול מכולם – חילול השם קשה מכולם

ביחד עם מצוות קידוש השם יש מצווה לא לחלל את ה'. "וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י". הגמרא אומרת שיש ארבעה חילוקי כפרה. יש עוון שמתכפר בתשובה, יש בייסורים ויש ביום כיפור, "אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון" (יומא פו).  וכשם שחילול השם גדול מכל העבירות, כך קידוש השם גדול מכל המצוות. שעל זה נברא עם ישראל שנאמר "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".

רבי יוסף קארו מהדר במסירות נפש למען עם ישראל

קידוש השם יכול להיות בין בארץ ובין בחו"ל, אבל בהמשך נראה שעצם ישיבת יהודי בחו"ל היא חילול השם וישיבתו בארץ היא קידוש השם. ובאמת מדבר ה' לאברהם אבינו אנו לומדים שהכוח לקדש שם ה' הוא בעיקר בארץ ישראל "לך לך מארצך וכו' ונברכו בך כל משפחות האדמה". לכן המגיד אומר לרבי יוסף קארו כמה וכמה פעמים לעלות לארץ ישראל. שעיקר תפקידו של רבי יוסף קארו הוא לקדש שם שמים ברבים באמצעות תורתו.

עלייתו של רבי יוסף קארו לארץ ישראל לא הייתה סוגה בשושנים. בימיהם הארץ הייתה חרבה ושממה עד שרבי יוסף קארו היה צריך מסירות נפש של ממש לעלות לארץ. ואומר לו המגיד (פרשת אמור) "וְגַם בִּזְכוּת שֶׁגָּמַרְתָּ בְּלִבְּךָ לִמְסֹר נַפְשְׁךָ עַל קְדֻשַּׁת ה' שַׁדְרָנֵי קב"ה וְכָל בְּנֵי מְתִיבְתָּא דַּרְקִיעָא לִגְלוּיֵי לָךְ רָזִין אָלִין דְּלָא תִּשְׁכַּח יִתְהוּן בְּשׁוּם סִפְרָא. וְעוֹד לֵית חַכִּימָא בְּדָרָא דִּידָע יִתְהוּן אֲבָל בָּתַר דִּתְנַדֵּעַ יִתְהוּן יִתְגְּלוֹן לְךָ סִפְרַיָּא". בזכות שגמרת בלבך למסור נפשך על קדושת ה' שלח אותי הקב"ה וכל ישיבה של מעלה לגלות לך את הסודות הללו שלא תמצא אותם בשום ספר. ואחרי שתגלה אותם תראה שהם כבר כתובים בספרים.

קידוש השם – להקים תורה בישראל

ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת

חלק מהמצווה לקדש את שם ה' בתוך בני ישראל היא להקים את התורה. ומהי ההקמה? להקים מוסדות תורה ולהחזיק אותם, להקים בתי דין ולתקן תקנות מתאימות וכד'. במקרה של רבי יוסף קארו הוא מדפיס את הספרים שלו ומפרסם אותם בישראל. במקרה של רבי עקיבא הוא מעמיד תלמידים שימשיכו את התורה לדורי דורות. המצווה להקים את התורה נאמרת לעם ישראל ממש בכניסתם לארץ ישראל, כי עיקר המצווה לקדש ולפרסם את שם ה' הוא בארץ ישראל.

באותה שעה הם מצטווים להעמיד את כל העם מול הר גריזים והר עיבל ואומרים ברכות וקללות. הקללה האחרונה היא "אָר֗וּר אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָקִ֛ים אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֑ם וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן" (דברים כז כו). כנגדה הברכה לאלה שיקימו את התורה. הרמב"ן כותב שהדרישה היא מ"בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַנְּשִׂיאוּת שֶׁבְּיָדָם לְהָקִים אֶת הַתּוֹרָה בְּיַד הַמְּבַטְּלִים אוֹתָהּ", ואפילו היה המלך והנשיא צדיק ולא עשה כן ח"ו הרי הוא ארור. ואם עשה – ברוך מכל המברכים.

וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים

כך עושה נחמיה (יג, כג-כה): "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים השִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם: וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם".

וכן הוא ברמב"ם: "השוטרים, אלו בעלי מקל ורצועה, והם העומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים ועל החנייות לתקן השערים והמידות, ולהכות כל מעוות; וכל מעשיהם על פי הדיינים.  וכל שיראו בו ערוות דבר מביאין אותו לבית דין, ודנין אותו כפי רשעו" (הלכות סנהדרין א ב).

מסרי נפשייהו אקדושת השם – להעמיד התורה על תילה

כך בגמרא שואל רב פפא את אביי: "מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא"? למה תפילתם של הראשונים הייתה מתקבלת מיד ומתרחש להם נס, ולמה התפילה שלנו לא נשמעת כמו התפילה של החכמים הראשונים? הרי אנחנו לומדים תורה הרבה יותר מהם (ברכות  כ ע"א).

ענה לו אביי: "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". הראשונים היו מוסרים נפש על קדושת השם. והביא דוגמה מרב אדא בר אהבה שראה נוכרית לבושה בבגד לא צנוע, חשב שהיא יהודייה וקרע את הבגד מעליה. התברר שהאישה נוכרית וחייבו אותו בבית הדין לשלם ארבע מאות זוז פיצויים (שזה בערך משכורת מינימום של שנתיים). שאל רב אדא את האישה מה שמה. אמרה לו "מתון". אמר על עצמו "מתון מתון ארבע מאה זוזי שוויה".

פירשו המפרשים שדבריו הם משחק מילים על מתינות ששווה ארבע מאות זוז, שמתון זה בארמית מאתיים ופעמיים זה ארבע מאות – מחיר הקנס ששילם. ולמרות שטעה רב אדא בחוסר מתינות, הבערה שלו להעמיד את התורה על תילה הייתה מאוד חשובה ובזכותה היה מתרחש להם נס ונשמעו תפילותיהם.

קידוש השם – למסור נפש על דבר ה'

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה

המצווה הזאת היא גדולה כל כך עד שצריך למסור עליה את הנפש. "כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל יהרג וכו'".  אבל אם הנוכרי רוצה שיעבוד ע"ז או יעבור על ג"ע או ישפוך דמים – ייהרג ולא יעבור ואפילו ביחיד. וכן נאמר בגמרא שיוסף קידש שם שמים בסתר שלא עבר על גילוי עריות (סוטה י ע"ב).

ואם הנוכרי לא עושה את זה להנאת עצמו אלא כדי להעביר את היהודי על דתו, אם זה במקום שיש עשרה מישראל – ייהרג ולא יעבור על שום אחת מהמצוות. ואם זה ביחיד – יעבור ולא ייהרג (אא"כ בע"ז ג"ע וש"ד). ובשעת שמד שהמלכות רוצה להעביר את ישראל על דתם – אפילו כל מצווה – ייהרג ולא יעבור. "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה). אין מדובר במצווה שהיא רק לרבי עקיבא ולחבריו, אלא "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי".

הנהרג ברבים – קידש את ה' ברבים

ואם אדם נהרג ברבים או לפחות בעשרה מישראל "הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן". ולפעמים אפילו לא על מצווה ועבירה אלא על מראית עין של עבירה. וכך מספרת הגמרא בירושלמי "הַדָא דְתִימָא בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אֲבָל בָּרַבִּים אֲפִילוּ מִצְוָה קַלָּה לֹא יִשְׁמַע לוֹ! כְּגוֹן לוּלְיִינוֹס וְפָּפּוּס אֶחָיו שֶׁנָּתְנוּ לָהֶם מַיִם בִּכְלִי זְכוּכִית צְבוּעָה וְלֹא קִיבְּלוּ מֵהֶן".

לוליינוס ופפוס היו עשירים ראשי הקהל. רצו הרומאים לשבור את רוח ישראל ונתנו ללוליינוס ופפוס לשתות מים כשרים למהדרין בכלי זכוכית צבוע שיראה כאילו הם שותים יין של גויים – ולא הסכימו ונהרגו על ידי הנוכרים (שביעית פרק ד הלכה ב). פפוס ולוליינוס הבינו כי אם הם ישתו את המים הללו, יישבר לב הציבור ולא יהיה להם כוח לעמוד על דתם ומסרו נפשם להריגה.

הנהרג על קדושת השם, אפילו היה כמו ירבעם בן נבט – הוא מעולם הבא

הגמרא (תענית יח ע"ב) אומרת: "כְּשֶׁבִּקֵּשׁ טוּרְיָנוֹס לַהֲרֹג אֶת לוּלְיָנוּס וּפַפּוּס אָחִיו בְּלוּדְקִיָּא אָמַר לָהֶם אִם מֵעַמּוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אַתֶּם יָבֹא אֱלֹהֵיכֶם וְיַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהִצִּיל אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִיַּד נְבוּכַדְנֶצַּר. אָמְרוּ לוֹ: חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה צַדִּיקִים גְּמוּרִין הָיוּ וּרְאוּיִין הָיוּ לֵעָשׂוֹת לָהֶם נֵס, וּנְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ הָגוּן הָיָה וְרָאוּי לֵעָשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ. וְאוֹתוֹ רָשָׁע הֶדְיוֹט הוּא וְאֵינוֹ רָאוּי לֵעָשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ וְאָנוּ נִתְחַיַּבְנוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם (בגלל חטאים אחרים). וְאִם אֵין אַתָּה הוֹרְגֵנוּ הַרְבֵּה הוֹרְגִים יֵשׁ לוֹ לַמָּקוֹם וְהַרְבֵּה דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת יֵשׁ לוֹ לַמָּקוֹם בְּעוֹלָמוֹ שֶׁפּוֹגְעִין בָּנוּ וְהוֹרְגִין אוֹתָנוּ. אֶלָּא לֹא מְסָרָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדְךָ אֶלָּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע דָּמֵנוּ מִיָּדֶךָ אַף עַל פִּי כֵן הֲרָגָן מִיָּד. אָמְרוּ לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁבָּאוּ דְּיוֹפָּלֵי מֵרוֹמִי וּפָצְעוּ אֶת מוֹחוֹ (שֹׁל טריינוס) בְּגַיְזֵרִין". והתברר שדברי פפוס ולוליינוס היו אמת.

רש"י כתב שפפוס ולוליינוס צדיקים גמורים היו. הרמב"ם כתב ב"אגרת השמד": "וְאִישׁ שֶׁיְּזַכֵּהוּ הָאֵל לַעֲלוֹת בְּמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה כָּזֹאת, כְּלוֹמַר שֶׁנֶּהֱרַג עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, אֲפִלּוּ הָיוּ עוֹנוֹתָיו כְּמוֹ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו, הוּא מֵעוֹלָם הַבָּא, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיָה תַּלְמִיד חָכָם, וְכָךְ אָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם (פסחים נ, א): מָקוֹם שֶׁהֲרוּגֵי מַלְכוּת עוֹמְדִים אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִיצָתָם, כְּגוֹן רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו".

שהיה להם גאון עוז נפש למסור נפשם על קידוש השם וזה גאות ישראל וגאונם

ובספרא (בחוקותי פרק ה ב) כתוב כי אלו שמוסרים את הנפש שלא לעבור על דבר ה' הם גאוותם של ישראל. "שֶׁהֵם גְּאוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּגוֹן פָּפוּס בֶּן יְהוּדָה וְלוּלְיְנוּס אָלֶכְּסַנְדְרִי וַחֲבֵרָיו". ופירש המלבי"ם שהיה להם גאון עוז נפש למסור נפשם על קידוש השם וזה גאות ישראל וגאונם.

החיילים – שֶׁהֵם גְּאוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל

מהם נלמד על החיילים שמסרו נפשם להגן על עם ישראל, עליהם נאמר שהם באים "לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה). "שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה" (רש"י שם). ולכן ה' הולך איתם למלחמה, ועל כן ארון ברית ה' נמצא במחנה עם הלוחמים. "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

לכן משה רבנו אומר לבני גד ובני ראובן כי הם יוצאים לפני ה' למלחמה (במדבר לב, כ-כג). ואביגיל אומרת לדוד: "כִּי עָשׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ". לכן נאמר על הלוחמים "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שמואל א כה, כח-כט).

קידוש השם – באמירת קדיש וקדושה בתפילה

קדיש – מזרז הגאולה

בגלל שקידוש השם הוא פרסום שם ה' ברבים, יש מצווה לומר קדיש וקדושה וברכו ברבים ולפחות בעשרה (ברכות כא ע"ב). "ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (שו"ע נה א). ובגמרא כתוב שההקדשה הזאת מעוררת את הגאולה "בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וְעוֹנִין יְהֵא שְׁמֵהּ הַגָּדוֹל מְבָרֵךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, מַה לוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם" (ברכות ג ע"א).

קדושה – מזכיר זכותם וממהר גאולתם

וכן הביא המשנה ברורה: "וְצָרִיךְ לְכַוֵּן בְּיוֹתֵר בִּקְדֻשָּׁה לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם ית' וּבִזְכוּת זֶה יַשְׁרֶה עָלָיו הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קְדֻשָּׁה מִלְּמַעְלָה וִיכַוֵּן לְקַיֵּם הַפָּסוּק וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל והאר"י זַ"ל הָיָה מַזְהִיר מְאוֹד עַל זֶה" (קכה ד). ועוד מביא בשם ספר היכלות כי בשעה שאומרים קדושה – הגאולה מתעוררת, ואומר הקב"ה "כִּי אֵין לִי הֲנָאָה בָּעוֹלָם כְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁעֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת בְּעֵינַי וְעֵינַי בְּעֵינֵיהֶם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי אוֹחֵז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי בִּדְמוּת יַעֲקֹב וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ וּמַזְכִּיר זְכוּתָם וּמְמַהֵר גְּאֻלָּתָם" (קכה ס"ק ה).

ונקדשתי – מקראי קודש בשבת ובחג

אחרי הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" מצווה התורה שהחגים והשבת יהיו "מקרא קודש". והסביר הרמב"ן מהו מקראי קדש? "שֶׁיִּהְיוּ בַּיּוֹם הַזֶּה כֻּלָּם קְרוּאִים וְנֶאֱסָפִים לְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, כִּי מִצְוָה הִיא עַל יִשְׂרָאֵל לְהִקָּבֵץ בְּבֵית הָאֱלֹהִים בְּיוֹם מוֹעֵד לְקַדֵּשׁ הַיּוֹם בְּפַרְהֶסְיָה בִּתְפִלָּה וְהַלֵּל לָאֵל בִּכְסוּת נְקִיָּה, וְלַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה" (ויקרא כג ב). שבכל ההתכנסויות הללו ללימוד תורה ולתפילה ברבים מתקדש שם ה' ומתקיים "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

התנהגות מכבדת – קידוש השם

שיהא שם שמים מתאהב על ידך

בגלל הכוונה של השפעה ברבים כותב הרמב"ם (יסודי התורה פרק ה יא) כי התנהגות של תלמיד חכם יכולה להיות חילול השם או קידוש השם, ממנו ילמדו אם לאהוב את ה' או חלילה לשנוא. מקור דבריו בגמרא (יומא פו ע"א) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ – שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ, שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וִיהֵא מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו – אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה, פְּלוֹנִי שֶׁלָּמְדוּ תּוֹרָה – רְאוּ כַּמָּה נָאִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

אֲבָל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו – אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה – רְאוּ כַּמָּה מְקֻלְקָלִין מַעֲשָׂיו וְכַמָּה מְכֹעָרִין דְּרָכָיו! וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".

קידוש השם פרטי – מביא גאולה שהיא קידוש השם כללי

הפסוק שנאמר בגמרא על זה שלא מתנהג נכון הוא פסוק של גלות "באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו). ללמדך שחילול השם של אדם פרטי מביא גלות שהיא חילול השם כללי. גם בפסוק של קידוש השם בהתנהגות תלמיד חכם, מביאה הגמרא פסוק של גאולה מאותה סיבה: "עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (רמב"ם שם). ללמדך שהתנהגות מכובדת של תלמיד חכם מביאה גאולה שהיא קידוש השם כולל. ומי לנו גדול מרבי עקיבא שלימד כי עיקר התורה היא ואהבת לרעך כמוך.

 

קיבוץ גלוית ובניין הארץ – קידוש השם

גלות – חילול השם

ביציאת מצרים נאמר כמה וכמה פעמים שהיציאה ממצרים היא קידוש השם, אפילו שבני ישראל באותה שעה היו עובדים עבודה זרה. עם זאת ראו כולם שה' אומר ומקיים "וידעו מצרים כי אני ה'". גם בספר יחזקאל אנחנו קוראים שהגלות היא חילול ה'. "וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים: וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־ה֣' אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ" (יחזקאל לו יט-כ).

קיבוץ גלויות – וידעתם כי אני ה'

קיבוץ גלויות והגאולה נועדו לקדש את שם ה' בעולם. "וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה: לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲ-דֹנָ֣י ה֔' לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם: וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י ה֗' נְאֻם֙ אֲ-דֹנָ֣י ה֔' בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם: וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם".

קידוש השם – בניין הארץ, ניצחון על האויבים

מכאן משמע שכל יהודי שעלה לארץ ישראל – מקדש את השם בחיים ובשמחה. כך מנבא יחזקאל  בפרק כ"ח: "כֹּה אָמַר ה' אלוקים בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב". ללמדך שלא רק העלייה היא קידוש השם, אלא גם הישיבה בארץ מוכיחה שה' הוא האלוקים.

גם כל קניית בית, כל נטיעת כרם וכל תבוסה של האויבים היא קידוש השם, שנאמר: "וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (יחזקאל כח). גם הארת הפנים של ה' היא קידוש השם גדול: "וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אלוקים" (יחזקאל לט). הרמב"ם כותב כי רבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא. הבין רבי עקיבא כי בלי כל הכלים הארציים אי אפשר לקדש שמו של ה' בעולם.

 

קיום מצוות – קידוש השם

קדושה של מצוות – קדשנו במצוותיך

הפסוק "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" נאמר על מצוות שנאמרו בפרשות אחרי מות, קדושים, אמור. כך נאמרה קדושה על מאכלות אסורות בפרשת שמיני, על עריות ועל כל המצוות. כי בקיום המצוות אפשר להתקדש, אפילו אם אדם עושה אותן בינו לבין עצמו כמו יוסף הצדיק. כך אנחנו מכירים את הגמרא שמספרת על רבי עקיבא שהיה בכלא והקפיד על מצוות נטילת ידיים למרות שהיה דחוק במים (עירובין כא ע"ב).

קדשנו במצוותיך – לשם שמים ולא מצוות אנשים מלומדה

מהתפילה שאומרים בשבתות וחגים "קדשנו במצוותיך" משמע שיש אפשרות לקיים את המצוות עם קדושה ואפשר לקיים מצוות בלי קדושה. כך כותב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה) שהעובר על המצוות להכעיס – מחלל שם ה'. אבל "כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו – הרי זה מקדש את השם". מכאן משמע שצריך כוונה כדי לקדש את ה' כדי שתשרה על המצווה קדושה.

מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה – מביאה גלות

כך אנחנו לומדים כי גלות באה מקיום מצוות לא נכון. "וַיֹּאמֶר אֲ-דֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיהו כט).

הגאולה – מצוות מלאות קדושה

הגאולה, לעומת זאת, מגיעה מקיום מצוות מתוך כוונה להתקדש. כך אומר ישעיה הנביא באותו פרק: "כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדושׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ: וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח". לכן אנחנו מתפללים ואומרים בשבתות ובחגים שנזכה להתקדש מהמצוות ומתוך כך יתקיים בנו "שמח נפשנו בישועתך". אמן ואמן.