כשרבי עקיבא רואה את השועלים יוצאים מבית המקדש החרב, מבית קודשי הקודשים, הוא בוחר לצחוק בעוד חבריו בוכים. הוא מבין שהדרך להצליח במשימה הארוכה והקשה שעומדת בפני העם היא לראות כל הזמן לנגד עינינו את הגאולה העתידה – ולחייך. לראות בעיני רוחו את ירושלים בנויה וילדים משחקים ברחובותיה אף שבאותה שעה עיני הבשר שלו רואות אותה חרבה, בזויה ושוממה מבלי בניה.
מכוח הבחירה הזאת הצליח רבי עקיבא להעמיד חמישה תלמידים שממשיכים את דרכו ומקימים דורות של תלמידים שכל ימיהם חותרים ליישם את חזון הישועה, תלמידים שבורחים לצחוק ולא לבכות. תלמידים שיש להם כוחות להתמודד עם הקשיים כמעט אלפיים שנה.
את הדרך הזו למד רבי עקיבא מדוד, שנמשח למלכות וגורש מביתו, מעמו ומנחלתו, וגם המארח שלו גירש אותו: "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ". בשעה קשה זו הוא בחר להודות ולא לבכות: "אֲבָרֲכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי".
דוד לימד את בניו אחריו שזה המסלול למנהיגות נכונה, והמסורת הזה עברה מאב לבן עד שהגיעה לחזקיהו המלך, והוא אמר: "כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, לא יתייאש מן הרחמים". כך גם כתב דוד בתהלים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי".
זו הדרך ההפוכה מדרכו של עשו הרשע, שאמר כשלא היו לו עדשים ולחמניות כהרגלו: "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". דרך שונה מדרכו של המן, שהתרגז והכול לא היה שווה לו כשמישהו לא השתחווה לו כמו שרצה. הדרך שלנו ממש אחרת.
זו הסיבה שברבים מבתי הכנסת שרים במוצאי שבת את המזמור "לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה". יש למזמור הזה מנגינה קצבית, שונה מהמנגינות של פרקי תהלים האחרים. שמעתי פעם ממו"ר אבי זצוק"ל כי מסורת בידינו כי אלו המילים וזו המנגינה שהיו שרים חיילי דוד ביציאתם למלחמה, לזכור כי למלחמה יוצאים מתוך ביטחון ושירה. מתוך השירה הזאת הייתה שורה עליהם השכינה, והיו מנצחים במלחמתם. כך המנגן מנגן לפני אלישע הנביא במלחמת ישראל ויהודה נגד מישע מלך מואב: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה". יד ה' הזו מצילה את מחנות הלוחמים נגד מואב שהיו במצוקה באותה שעה, והם שבו וניצחו.
כך שרו חייליו של דוד: "אֱ-לֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ", ומתוך כך הודו והתפללו: "הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה. פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר", תפילה לדורי דורות.
את המסורת הזו שכח המלך יהושפט בן בנו של דוד, וכאשר התקיפו אותו העמונים והמואבים הוא עורר את העם באמצעות צום, כמו שאול: "וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה". הוא לא הבין שהעם צריך כעת עוצמה. א-לוהים ניבא את יַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ להציל את המצב. הנביא חיזק את העם ואמר: "כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹהִים". יהושפט התעשת ושינה כיוון "לְהַלֵּל לה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה". מתוך ההלל הוא קרא לעם: "הַאֲמִינוּ בה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ, הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ", והניצחון הגיע: "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ".
זו הדרך לניצחון: אמונה, ולא ייאוש ועצבות. אחדות ולא מחלוקת. עוצמה ולא חולשה ורוח נכאה. ביטחון ונחישות ולא ייאוש וחלישות כוח. בוודאי כשיש לנו מאבק נגד עם שהחזון שלו הוא עצב ואונס, רצח ושרפת תינוקות, שאוהב לדכא לענות ולהשפיל עד הקצה האחרון, וגם בבית שלו נוהג להשפיל את אשתו ולהכות את ילדיו, מתעלל באחיו וזורק אנשים מהגגות וגורר את גופותיהם אחרי מכוניות לקול צהלת ההמונים.
יש לנו מאבק עם אומה שאוהבת את המוות יותר מאת החיים. שאוהבת את הסבל יותר מאת התקווה. ששואבת כוח מדמעות ומצער של אנשים אחרים. כך היה בימי שמשון, שכולם צהלו ועלו לגגות לראות איך מענים את שמשון העיוור שניקרו את עיניו, וכך הם היום.
אנחנו ננצח אותם במלחמה נחושה. ננצח אותם באור ובאמונה. ננצח ונביס אותם ואת דרך החיים המושחתת שלהם. ננצח אותם באחדות ובעוז. ננצח מתוך הודאה גדולה על העבר ותפילה גדולה על העתיד, אמן ואמן.
