תקע בשופר גדול לחרותנו

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ

להודות לה' על חיסול נסראללה

וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים – רִנָּה

לאחרונה זכינו לריבוי בשורות טובות. גם פגיעה באלפי מפקדים וחיילים של חיזבאללה על ידי פיצוץ מכשירי הביפר שלהם, גם חיסול הרמטכ"ל של חיזבאללה, גם חיסולו של נסראללה, שהיה רוצח בסדר גודל של סאדם חוסיין ובן לאדן, וביחד איתו מפקדים רבים נוספים ועוד חיסולים רבים לאין מספר. השמחה שלנו גוברת והאומץ הולך ועולה, ובמקביל מתחזק הפחד של הערבים הרעים. "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".

שחרור מהפחד

השמחה הגדולה ביותר היא על כך שהשתחררנו מהפחד. פחדנו להתעסק עם החיזבאללה. התפיסה השגויה הייתה שיש להם 150,000 טילים והם ישגרו 3,000 טילים בכל יום לעבר מחנות צה"ל ומרכזי אוכלוסייה. 

התפיסה הייתה שלישראל לא יהיו מספיק מיירטים. שגם ערביי ישראל יבצעו פיגועים במקביל לערביי יו"ש שישתוללו והמדינה תתפרק וכו'. לכן נתנו לחיזבאללה לירות במשך שנה טילים על ישראל ובקושי הגיבו, במקום זה פינו את כל הצפון מהתושבים ונתנו להם רוח גבית. והנה השתחררנו מהפחד ותקפנו אותו בעוצמה והם מפוחדים עד מוות. הרעים אומרים שישראל חצתה את כל הקווים האדומים, ואנחנו מקווים לחצות עוד הרבה קווים אדומים כדי להשמיד את מלכות הרשעה הזו. 

בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן

בשבת האחרונה, אחרי שהפציצו את המפקדה הראשית של החיזבאללה עם כל המפקדים בתוכה, ניתנה פקודה לגיוס חרום של כוחות רבים מתוך מחשבה שהערבים בישראל יתחילו להשתולל, שטילים באלפיהם ירדו על מרכזי הערים בישראל ושתהיה אנדרלמוסיה רבתי בכל מדינת ישראל. בפועל היה שקט ברחוב הערבי. הרחוב הערבי היה בדממה מוחלטת. לבנון ותימן ירו כמה עשרות טילים, כנראה או שצה"ל ריסק להם את הטילים או שישראל ריסקה להם את הרוח, מתקיים בהם "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו טז).

רוח גבורה ודעת להילחם

הגמרא אומרת כי גבורת הרוח של דוד שנלחם בחיות טרף להציל גדי עיזים היא נס. "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א, י"ז). בוודאי יש כאלה שיאמרו שחבל לסכן את החיים בשביל שה. אבל דוד נלחם בו, מחזיק בזקנו, מכה וממית אותו. הגמרא אומרת שהאומץ הזה הוא נס. התוספות (בבא מציעא קו ע"א) קורא לכוח הזה "רוח גבורה ודעת להלחם". על השחרור מהפחד והעוז להילחם אנחנו תוקעים בשופר של חרות. 

השחרור מהפחד – שופר של חרות

שחרור רוחני מפחד מדומיין

בני ישראל במצרים היו בפחד מדומיין. פרעה אומר על עם ישראל שהם עם רב ועצום ממנו. הרבה יותר בכמות והרבה יותר עוצמתיים מהמצרים. מה שמחזיק את עם ישראל בעבדות זה הפחד שלהם. זו הייתה השיטה של פרעה, כמו של כל עריץ אחר – להכניע את הנפש של כל הנתינים שלו, להשפיל אותם, להפחיד אותם ולגרום להם חוסר אמון בעצמם. "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר". העבודה של משה היא לתת להם אומץ, לתת להם אמונה. 

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם

המאמץ של משה נושא פרי ובני ישראל משתחררים חלקית מהעבדות הנפשית שלהם בראש השנה. כך אומרת המשנה במסכת עדויות (פרק ב משנה י) "משפט המצריים שנים עשר חדש". זאת אומרת שהמכות היו במשך שנה שלמה מניסן ועד ניסן שבה יצאו ממצרים. בתחילת מכת דם, צפרדע כינים וכו' עדיין היו בני ישראל עובדים את המצרים. בראש השנה הם הפסיקו את עבודתם אצל המצרים. "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם" (ראש השנה י ע"ב). זה לא שפרעה נתן להם רשות לא לעבוד, הם הבינו מעצמם שהם לא עבדים שלו יותר וחבל להשקיע את זמנם וכוחם בשביל לבנות לו פירמידות ופסלים של הבל. 

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין

הגמרא אומרת כי השחרור הזה הוא המשך לשחרור של יוסף מבית האסורים ועלייתו למלכות. יום שבו הוא לומד שבעים לשון כדי שיוכל לתקשר עם כל העמים במעמד המיוחד החדש שלו כמלך בפועל של מצרים. כך הוא יכול לתקשר עם כל מלכי ונציגי האומות שבאים למצרים (סוטה לו). על השחרור של יוסף אנחנו קוראים בתהילים בפרק מיוחד מאוד: "תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ: כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב: עֵ֤דוּת׀ בִּֽיה֮וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע: הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּעֲבֹֽרְנָה" (תהלים פא).

בפרק הזה אנחנו נקראים לתקוע בשופר בראש השנה. עדות על ניהול העולם בידי ה' היא הסרת הסבל מיוסף ועלייתו למלוכה במצרים ששלטה בימים ההם על כל העולם התרבותי של פעם. 

ביום ההוא שבו השתחרר יוסף לא תקעו בשופר כאן בעולם הזה, ביום הזה פרעה וכל מצרים מכבדים את יוסף כבוד גדול "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא). השחרור הזה, המלכות והכבוד הזה הם ביטוי לתקיעת שופר של מעלה. תקיעת שופר שלא נשמעת באוזן. תקיעה בסתר, תקיעה מכוסה. "בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם" מוסתר ומכוסה "בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ".

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע

על תקיעת שופר של מעלה נאמר "וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע". זה השופר של קיבוץ גלויות שנשמע מסוף העולם ועד סופו וקורא לכל בני ישראל לשוב הביתה, וקורא לכל האנושות לעזור להם; זה השופר של תקע בשופר גדול לחרותנו משיעבוד נפשי לכל העולם הגויי; זה שופר המלחמה של ה' שנלחם באויבי ישראל "וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּים"; זה השופר שמפיל עליהם אימתה ופחד, ונותן לנו הרבה עוצמה. "וה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי אלוהים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן" (זכריה פרק ט יד). 

לָמָּה תוֹקְעִין?! כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן

מהסיפור הזה מלמד אותנו דוד המלך כי אנחנו חייבים להשתחרר בראש השנה מהשיעבוד הנפשי. "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי". זה גם מה שמלמדים אותנו חכמים, שהתקיעה של השופר מסלקת את כל כוחות הרוע מהעולם. "והרשעה כולה בעשן תכלה". "וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, לָמָּה תוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? לָמָּה תוֹקְעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר תִּקְעוּ! אֶלָּא לָמָּה מְרִיעִין? מְרִיעִין'?! רַחֲמָנָא אָמַר, "זִכְרוֹן תְּרוּעָה"! אֶלָּא לָמָּה תוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין? כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן" (רה"ש טז ע"ב).

כך אומרים חכמינו שבאותה שעה של מתן תורה התנקה העולם מהזוהמה של חטא אדם הראשון. ה' תקע בשופר וכל הסטרא אחרא נכנעה. ומביא התוספות (שבת פט ע"א) "דאמרינן במדרש 'לפניו ילך דבר' שטרדו הקב"ה למלאך המות בשעת מתן תורה שלא יקטרג לומר אומה שעתידה לחטוא לסוף מ' יום בעגל אתה נותן להם התורה, והוא שטן והוא מלאך המות כדאמרי' בפ"ק דב"ב (טז ע"ב) ואמרי' נמי בסנהדרין (כו ע"ב) 'תושיה' שניתנה בחשאי מפני השטן".

תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהן

כשהייתה עבדות בישראל היו העבדים משתחררים בתקיעת שופר. כך אומרת הגמרא (ראש השנה ח ע"ב) "מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן". הרי למדנו שהשחרור מתחיל בתקיעות שופר של ראש השנה ומסתיים בתקיעות שופר של יום הכיפורים. 

חרות עתידית לעם ישראל בראש השנה

מכאן למד רבי אליעזר על הגאולה של חודש תשרי, שהרי "כתיב הכא 'תקעו בחדש שופר' (תהילים פא) וכתיב התם 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול'" (ישעיהו כז. ר"ה יא). למד רבי אליעזר מתקיעת השופר של יוסף שכתובה בתהילים ולא מתקיעת שופר שכתובה בתורה.  כל זה בגלל שרבי אליעזר רוצה להדגיש את החרות שתהיה לעם ישראל בגאולה העתידה. ועל כך אנחנו מתפללים בכל תפילה ותפילה "תקע בשופר גדול לחרותינו".

הגאולה גם בניסן וגם בתשרי

מחלוקת רבותיו של רבי עקיבא

על החירות של חודש תשרי והגאולה של חודש ניסן מתארת הגמרא במסכת ראש השנה: "תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת. בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת. בְּפֶסַח נוֹלָד יִצְחָק. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה, וְרָחֵל, וְחַנָּה. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִיגָאֵל. 

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת. בְּנִיסָן מֵתוּ אָבוֹת. בְּפֶסַח נוֹלָד יִצְחָק. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה, רָחֵל, וְחַנָּה. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל" (ר"ה יא). מי שישים לב יראה ששני התנאים הגדולים הללו מסכימים בניהם שחלק מהגאולה הייתה ותהיה בתשרי וחלק הייתה ותהיה בניסן. שניהם מסכימים שבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה, וְרָחֵל, וְחַנָּה. והפקידה שלהן היא חלק מגאולתם של ישראל. שניהם מסכימים שביום הזה השתחררו יוסף ועם ישראל מהעבודה. שניהם גם מסכימים שיציאת מצרים הייתה בניסן. השאלה היא מתי תהיה הגאולה העתידה.

אלו ואלו דברי אלוקים חיים

הגמרא אומרת שאנחנו נוהגים בחלק מההלכות כמו רבי יהושע ובחלק כמו רבי אליעזר. בפועל אנחנו קוראים לחודש ניסן החודש הראשון, ובפועל אנחנו נוהגים ראש השנה בראש חודש תשרי. בפועל אנחנו קובעים ראש השנה למלכי ישראל בראש חודש ניסן, וראש השנה למלכי האומות בראש חודש תשרי. כך אומרים חכמי התוספות (ראש השנה כז ע"א) "אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים. ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן". 

עיבור בתשרי ולידה בניסן

על דרך זה כתב בפרי עץ חיים שהיה לעולם בחינת עיבור ולידה, דבתשרי היה בחינת עיבור העולם ובניסן בחינת הלידה.‏ וכן מבואר בשם האריז"ל בפירוש "היום הרת עולם" שאומרים בר"ה, דהוא מלשון הריון היינו מחשבה. וכתב עוד האר"י ז"ל דתשרי הוא מלשון התחלה, שאז היתה התחלת העולם במחשבה, ובניסן היתה לידת העולם בפועל, ונקרא כן ניסן כמו שבלידה צריך ניסים לולד לצאת מרחם אמו.‏

בניסן חשב ובתשרי יצא לפועל, או להיפך 

והנה באור החיים (בראשית א א) כתוב "שנחלקו רבותינו ז"ל (ר"ה י ע"ב) אחד אמר בתשרי נברא העולם ואחד אמר בניסן נברא העולם ונראה לי כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש לך לדעת שאמרו ז"ל (ב"ר א ד) שבתחילה חשב ה' לבראות העולם ואחר כך הוציא ה' מחשבתו לפועל, וכפי זה נוכל לומר כי בניסן חשב ובתשרי יצא לפועל או להיפך". גם בספר קדושת הלוי (ליקוטים קז) הביא בשם האר"י שבתשרי עלה במחשבה בריאת העולם ובניסן נברא, ואילו בדף אח"כ הביא בשם האר"י להפך שבניסן הי' במחשבה ובתשרי נברא. וצריך לומר שזו בדיוק המחלוקת בין התנאים באיזה חודש עלה במחשבה ובאיזה חודש היה בפועל. אבל בוודאי ששני החודשים שייכים לתהליך הגאולה.

שני סוגי גאולה

וכן חידש הבני יששכר כי יש שני סוגי גאולה. אחד ניסי שהוא ישועה, וזו דעת רבי יהושע על חודש ניסן. ולכן הייתה הגאולה בתקופת יהושע בצורה ניסית של ישועה וכפי שכולנו יודעים הכניסה לארץ בימי יהושע הייתה בחודש ניסן. לכן רבי יהושע אומר כשמו שהגאולה העתידית תהיה בניסן. 

לעומתו אומר רבי אליעזר שהגאולה העתידית תהיה כמו בימי עזרא הסופר בחודש תשרי, שבחודש תשרי הייתה ההתקדמות הגדולה של עולי הבית השני. והעזרה של ה' לא הייתה בניסים גלויים אלא בניסים נסתרים, עזרה ולא ישועה. ולכן אומר רבי אליעזר שהגאולה תהיה בתשרי, כמו השם שלו. 

בשורות טובות בברכה

יוצאים לחרות

את החרות הזאת אנחנו מרגישים בכל השנה האחרונה שהשתחררנו ממחשבות הבל על כך שאויבינו הם דורשי שלומנו וטובתנו ואם ניתן להם עבודה וכסף ואדמות הם יחיו איתנו בשלום. נבואות השקר הללו כבלו את ידינו וסימאו את עינינו, וכך הגענו לאסון של שמחת תורה. כשראינו את הזוועה הגדולה התחלנו להשתחרר מכבלי הדמיון, נפגשנו במציאות האמיתית הכואבת. החירות הזאת עלתה לנו בדמים מרובים, וצריכים לשמור עליה מכל משמר. 

על בשורות טובות מברך הטוב והמטיב 

הרב משה הררי שליט"א ביקש ממני להדגיש כי חייבים לברך על כל הניסים שקורים כעת לעם ישראל ובתוכם על הנס הזה של שחרור מכל הדמיונות המסוכנים. כך אמרו חכמינו במשנה: "על הגשמים ועל בשורות טובות אומר 'ברוך הטוב והמטיב'" (ברכות נד ע"א).  ובגמרא (נט ע"ב) חילקו ואמרו כי על נס שלו הוא מברך ברכת "שהחיינו וקיימנו". "על שלו ועל של חבירו – אומר ברוך הטוב והמטיב". וכן נפסק בשו"ע (רכב) "על שמועות שהם טובות לו לבדו, מברך: שהחיינו; ואם הן טובות לו ולאחרים, מברך: הטוב והמטיב". ולפי זה צריכים לברך ברכת הטוב והמיטיב על הבשורות הטובות של ימינו. 

מברך על הטובה ומבכה על הרעה

חשוב להדגיש כי גם כשיש צרה בצידה של ההצלה, וכגון כאן שיש פצועים והרוגים וחטופים בצד שלנו, אנחנו חייבים להודות על החלק הטוב ועל הניסים שנעשו לנו. שכן כתוב "תא שמע מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר ברוך הטוב והמטיב". וכן היא ברכת הטוב והמטיב של ברכת המזון שתקנו אותה על כך שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ולכן מברכים הטוב והמטיב בבית אבל (שו"ע או"ח קפט ב).

וכן להלכה בשו"ע "מברך על הטובה: הטוב והמטיב אע"פ שירא שמא יבא לו רעה ממנו, וכן מברך על הרעה: ברוך דיין האמת אע"פ שיבא לו טובה ממנו, כגון שבא לו שטף על שדהו אע"פ שכשיעבור השטף היא טובה לו, שהשקה שדהו" (שו"ע או"ח סימן רכב ד).

וכבר הזכרנו את הסיפור של חזקיהו מלך יהודה שלא זכה להיות משיח כי לא הודה על הנס שהיה לו עם סנחריב מלך אשור שצר על ירושלים, ובגלל מגיפה מתו מאה ושמונים אלף ראשי גייסות שלו. ולא אמר שירה לה'. ואמרו המפרשים שלחזקיהו הייתה סיבה טובה לא לומר שירה, שבאותם שנים סנחריב מחריב את כל ערי יהודה ומגלה את עשרת השבטים מארץ ישראל. כיוון שהיה לו גם נס גדול וגם רעה גדולה לא אמר שירה. אבל זו הייתה החלטה של טעות גדולה, כי בגללה לא זכה להיות משיח אלהי יעקב.

עד מתי אפשר לברך?

אם אכל ושכח ולא בירך – אינו חוזר ומברך

לדעת הרמ"א (או"ח סימן רכה ג) על פרי חדש "ואם לא בירך בראייה ראשונה, יכול לברך בראייה שנייה". וכתב כף החיים שם כי יש ראשונים שכתבו כי אם שכח ולא בירך על הפרי החדש בראייה ראשונה אינו מברך בראייה שנייה והביא דבריהם בית יוסף. וכתב הרדב"ז (חלק א' סימן ק"ל) כי אנחנו לא נוהגים לברך בראיית הפרי אלא באכילתו, ואם שכחנו לברך בשעת אכילתו הראשונה – לא מברכים בפעם השנייה שאנחנו אוכלים. "אם אכל ושכח ולא בירך – אינו חוזר ומברך אפילו יחזור לאכול מאותו פרי, וכל שכן אם בא לברך באותה אכילה עצמה כל עוד שלא נתעכל במיעיו שלא יברך".

אם שכח לברך בשעת לבישה ממש יכול לברך לאחר שלבש

אמנם בשמחות יותר משמעותיות מאכילת פרי יש דעות שמברכים אפילו אחר כך. כך כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן מב) על מי שלבש בגד חדש "ומיהו אם שכח לברך בשעת לבישה ממש יכול לברך לאחר שלבש כל זמן שעודנו בתוקף שמחתו בלבישה ראשונה אפילו כל היום כלו יכול לברך. ולא דמי לאכל הפרי דאין מברך אף שלא נתעכל עדיין דהתם אזדה לה השמחה לאחר האכילה אף שלא נתעכל אבל הכא כל זמן שהוא מלובש בלבישה ראשונה הרי הוא עדיין בכלל". אבל אם פשט את הבגד ולבש אותו פעם שניה עיין כף החיים אות ה' שכתב דלאח"כ מברך בלי שם ומלכות.

שהחיינו על מכונית חדשה 

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ג ה') כתב כי מי שקנה רכב בתשעת הימים לא יכול לברך שהחיינו עליו באותם ימים, אבל יכול לברך שהחיינו גם אחרי תשעה באב. וזה שונה מפרי שאכל ולא יכול לברך יותר שהחיינו (מג"א רכה ט. משנב ס"ק יג) כי השמחה בפרי חדש היא קטנה והשמחה ברכב חדש היא הרבה זמן. וכבר שמענו ממרן הרב אליהו זצוק"ל שכדאי במקרה כזה לקנות חולצה חדשה ולברך עליה כדי לקבוע זמן לברכה. 

שהחיינו על לידת בנים ובנות 

ובמשנה ברורה (או"ח סימן רכג) הביא משם הפמ"ג על מי שנולד לו בן ולא ברך שהחיינו כששמע בראשונה, יכול לברך גם אחר כך "דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע ג"כ יברך לכו"ע דעדיין הטובה נמשכת". ואע"פ שאמרנו שיכול לברך אחר כך, עם כל זה – יזהר לברך מיד "ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו" (משנ"ב רכג טו). וכתב עוד המשנה ברורה (רכג,ב) כי בפעם ראשונה שרואה האב את בתו שנולדה מברך ברכת שהחיינו.

מקלים ולא מברכים ברכות אלו

וכתב ברמ"א (רכג) "ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות". והסביר המג"א שהרמ"א לא מקל לוותר על הברכות הללו אלא רק מסביר את טעם הקולא. ובאמת הקולא הזאת לא נכונה. וכן כתב כף החיים בשמו. וכן כתב המשנה ברורה "אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר". שהרשות היא רק על מי שראה את הפרי ולא ברך, אבל מי שאוכל אותו חייב לברך. "דאפילו למאן דאמר רשות היינו על ראייתן, אבל על אכילתן כולי עלמא מודים דחובה ועל כן כתב דראוי ליזהר שלא לבטלו". וכן כתב הברכי יוסף בשיורי ברכה אות ב' דכשאוכל חובה לומר זמן.

כן היו מקלים בברכות הגשמים

כן מספר הרמ"א שהיו מקלים בברכת הגשמים. "ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים, משום דמדינות אלו תדירים בגשמים ואין נעצרין כל כך" (רכא א). וכתב כף החיים "אבל בבית יוסף כתב הא ודאי פשיטא שאפילו באותם ארצות שרגילים במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואחר כך ירדו גשמים שצריך לברך עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק א' ומשמע דהכי סבירא ליה". והוא מביא שורה ארוכה של פוסקים שאומרים כי צריך לברך. אמנם אם מישהו ברך בלי שם ומלכות – לא גוערים בו. 

הברכות חשובות – כי כך יודעים שזה המלך

הברכות הללו הן מאוד חשובות. כך כתב מרן אבא זצוק"ל כי הפסוק אומר כי בני ישראל התמרמרו במדבר "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יד ה), והקשה רש"י בשם חכמינו בספרי "אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה) 'ותבן לא ינתן לכם' אם תבן לא היו נותנין להם חנם דגים היו נותנין להם חנם? ומהו אומר 'חנם'? חנם מן המצות". והסביר הזוהר שלא היו צריכים לברך עליו במצרים, וכעת היו צריכים לברך והיה קשה להם והתמרמרו. 

והסביר מרן הרב אליהו כי במצרים לא הכירו את ה' ולכן לא היו מברכים. וכעת שהם צריכים לברך ולהזכיר שהדגים והקישואים וכל השאר הם של ה' ולא שלהם, זה קשה להם כי זה משנה להם את התפיסה של המציאות שמלא כל הארץ כבודו, והיא תיקון עצום למה שחשבו בתחילה כשהיו במצרים ואחרי שיצאו ממנה. 

ויהי רצון שנזכה להודות למלך מלכי המלכים על כל הניסים והטובות שהוא עושה איתנו, ובמיוחד בשנה הזאת ובמלחמה הזאת, עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל־יוֹם עִמָּנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל־עֵת
עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. אמן.