בעקבות המצב – עת צרה היא ליעקב וממנה יושע

איגרת ירמיהו לבני דורנו

והעיקר לא לפחד כלל 

זה כמה ימים שאנחנו עדים להתפרעויות של ערבים, זריקות אבנים ויריות, ירי טילים מרצועת עזה על ירושלים, אשקלון, אשדוד ושאר ערי ישראל. האירוע הזה נועד לגרום לכולנו חשש ללכת ברחובות והתכנסות בבתים מרוב פחד. צריך להקשיב לדברים שאמר ה' לירמיהו הנביא, וגם ביקש ממנו באופן מיוחד וחריג לכתוב אותם בספר שיישמרו לדורי דורות. "כֹּֽה־אָמַ֧ר ה֛' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּתָב־לְךָ֗ אֵ֧ת כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֵלֶ֖יךָ אֶל־סֵֽפֶר" (ירמיהו ל, וכן כל הפסוקים בהמשך). 

הדברים הללו נכתבו בעיקר לדור שלנו, כאמור שם: "כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־ה֔' וְ֠שַׁבְתִּי אֶת־שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר ה֑' וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ". מדובר כאן על דור שבו כבר התקבצנו לערי ישראל ולערי יהודה וכבשנו אותם, וִֽירֵשֽׁוּהָ, וזה הדור שלנו. 

מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּ֣וֹלֵדָה 

ירמיהו בא ללמד כי גם אחרי שהתחילה הגאולה לא הכול הולך על מי מנוחות, יש חלקים מפחידים אבל זה לא ביטול הגאולה. "כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר ה֔' ק֥וֹל חֲרָדָ֖ה שָׁמָ֑עְנוּ פַּ֖חַד וְאֵ֥ין שָׁלֽוֹם". החרדה היא מהקושי שקיים אחרי קיבוץ גלויות. כאן מביא הנביא דימוי מיוחד לסוג הפחד שעלול לאחוז בנו: "שַׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר, מַדּוּעַ֩ רָאִ֨יתִי כָל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶהֶפְכ֥וּ כָל־פָּנִ֖ים לְיֵרָקֽוֹן". ההשוואה של גברים לנשים יולדות הוא ממש לא במקרה. ירמיהו רוצה לרמוז לנו שיש כאן חבלי לידה, חבלי משיח. משהו אמור להיוולד, ולכן כל המצוקה.  

מכל צרה יוצאת ישועה

חשוב מאוד לנביא להזכיר לעם ישראל כי מהקושי הזה נעלה למדרגה גבוהה יותר. כאב שיוליד ישועה גדולה. "ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ". הגאון מווילנה הורה לתלמידיו, מייסדי ראשית היישוב בארץ, ללמוד את הפרק הזה ובמיוחד את הפסוק הזה. "לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה, על-פי הכתוב: 'ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע'. לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיח באות בהפרעות ומכשולים… ולכן, חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה חס ושלום איזו מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב ייוושע, ומן המיצר נגיע למרחביה" (קול התור, פרק א סעיף יג).

אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק 

ממשיך ירמיהו הנביא ואומר, כי כל מטרת הלידה היא תוספת אומץ ותוספת חרות, להמשיך ולהוריד את עול הגויים מעל צווארנו למרות שכבר עלינו לארץ וירשנו אותה. עול האומות שמונע מאיתנו לפעול בנחישות כנגד אויבינו. שמונע מאיתנו ליישב את ארץ ישראל וירושלים, שמונע מאיתנו לחיות חיי קודש בארץ ישראל ומנסה להשפיע עלינו השפעות זרות. 

על כן אומר הנביא שמטרת הלידה החדשה היא שבירת עול זרים. "וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם׀ ה֣' צְבָא֗וֹת אֶשְׁבֹּ֤ר עֻלּוֹ֙ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֔ךָ וּמוֹסְרוֹתֶ֖יךָ אֲנַתֵּ֑ק וְלֹא־יַעַבְדוּ־ב֥וֹ ע֖וֹד זָרִֽים". ואחרי ששוברים את עול הזרים – זוכים למלכות ה' ולמלכות בית דוד. "וְעָ֣בְד֔וּ אֵ֖ת ה֣' אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְאֵת֙ דָּוִ֣ד מַלְכָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָקִ֖ים לָהֶֽם". 

וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב 

עוד היה מזכיר הגר"א לתלמידיו פעמים רבות את הפסוק שאמר ירמיהו על הפחד. "וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־ה֙' וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד". 

הבטחת "אל תירא" נאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, נאמרה ליצחק כשרדף אותו אבימלך מלך פלישתים, נאמרה ליעקב שהיה צריך לרדת למצרים, נאמרה למשה לפני מלחמת סיחון ועוג ונאמרה לעם ישראל וליהושע לפני כיבוש הארץ. 

מסתבר כי גם מנהיגים גדולים צריכים להתגבר על הפחד שעלול לשתק אותם, חלילה, ולמנוע מהם מהלכים חשובים. יש בנו יכולת להתגבר על הפחד, וזה מה שנדרש מאיתנו בעת הגאולה. כך אומר גם הנביא ישעיהו: "חַזְּק֖וּ יָדַ֣יִם רָפ֑וֹת וּבִרְכַּ֥יִם כֹּשְׁל֖וֹת אַמֵּֽצוּ: אִמְרוּ֙ לְנִמְהֲרֵי־לֵ֔ב חִזְק֖וּ אַל־תִּירָ֑אוּ הִנֵּ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ נָקָ֣ם יָב֔וֹא גְּמ֣וּל אֱלֹהִ֔ים ה֥וּא יָב֖וֹא וְיֹשַׁעֲכֶֽם" (ישעיהו לה). 

וְהָי֤וּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה 

עוד מנבא ירמיהו הנביא כי חלק מהתהליך הוא נקמה גדולה בגויים שהציקו לעם ישראל, וייסורים מדודים לעם ישראל: "כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־ה֖' לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם, אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ". ומוסיף "לָכֵ֞ן כָּל־אֹכְלַ֙יִךְ֙ יֵאָכֵ֔לוּ וְכָל־צָרַ֥יִךְ כֻּלָּ֖ם בַּשְּׁבִ֣י יֵלֵ֑כוּ וְהָי֤וּ שֹׁאסַ֙יִךְ֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וְכָל־בֹּזְזַ֖יִךְ אֶתֵּ֥ן לָבַֽז" (ירמיהו ל). אנו רואים את מנת הייסורים שהיו לעם ישראל בעת המגיפה האחרונה, קטנה יחסית לייסורים הגדולים שהיו ועדיין קיימים לאומות העולם מהמגיפה. 

וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵֽׁב 

הנביא מוסיף ואומר כי המטרה של הייסורים בתוכנו היא להבין שכל הפצעים באו בגלל שלא רצינו וביקשנו את ירושלים בכל ליבנו. "כִּי֩ אַעֲלֶ֨ה אֲרֻכָ֥ה לָ֛ךְ וּמִמַּכּוֹתַ֥יִךְ אֶרְפָּאֵ֖ךְ נְאֻם־ה֑' כִּ֤י נִדָּחָה֙ קָ֣רְאוּ לָ֔ךְ צִיּ֣וֹן הִ֔יא דֹּרֵ֖שׁ אֵ֥ין לָֽהּ". הפצעים הללו יתרפאו כשנרצה לראות את כיסא המלכות של ה' בירושלים הבנויה. "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע" (ירמיה ג יז). 

עלינו לזכור שכל המאבק הוא האם המלכה האמיתית תלבש את כתר המלוכה ותשב בירושלים, או שמא השפחה הנחרפת. הנביא ירמיהו מנבא שבסוף הדרך תשב המלכה האמיתית "כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' הִנְנִי־שָׁב֙ שְׁבוּת֙ אָהֳלֵ֣י יַֽעֲק֔וֹב וּמִשְׁכְּנֹתָ֖יו אֲרַחֵ֑ם וְנִבְנְתָ֥ה עִיר֙ עַל־תִּלָּ֔הּ וְאַרְמ֖וֹן עַל־מִשְׁפָּט֥וֹ יֵשֵֽׁב: וְיָצָ֥א מֵהֶ֛ם תּוֹדָ֖ה וְק֣וֹל מְשַׂחֲקִ֑ים וְהִרְבִּתִים֙ וְלֹ֣א יִמְעָ֔טוּ וְהִכְבַּדְתִּ֖ים וְלֹ֥א יִצְעָֽרוּ" (ירמיהו ל). כן מנבא גם ישעיהו הנביא "לֹא־יִהְיֶ֨ה שָׁ֜ם אַרְיֵ֗ה וּפְרִ֤יץ חַיּוֹת֙ בַּֽל־יַעֲלֶ֔נָּה לֹ֥א תִמָּצֵ֖א שָׁ֑ם וְהָלְכ֖וּ גְּאוּלִֽים: וּפְדוּיֵ֨י ה֜' יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה" (ישעיהו לה). השאלה היחידה היא מתי. הפורעים הערבים מנסים לעכב את שלטון ישראל בירושלים, ובמיוחד במקום הר בית ה'. אנחנו עושים את הכול להקים שכינתא מעפרא, להחזיר לה את כתר המלוכה בהקדם ובמהרה. 

וְעֵת צָרָה הִיא לְיַֽעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ 

ישועה מהפרעות 

מתחילת ההתיישבות בארץ ישראל היו הערבים פורעים ורוצחים וגורמים כאב וצער גדול. זקני צפת שהנהיגו את העיר בעת הפרעות סיפרו כי באורח פלא לא היה דבר שהועיל לעם ישראל יותר מהפרעות הללו. ועד כמה שהדברים נשמעים מוזרים, הם מתאימים לדברי הנביא ולדברי הגר"א שאמר לתלמידיו שיעלו לארץ ישראל כי מכל צרה תצמח ישועה. 

דברים דומים שמעתי מבני קצובר, שהיה אבי התיישבות היהודים בשומרון. הוא נתן הרצאה שלמה על בניית כל היישובים בשומרון שנבנו מתוך מצוקה ואמר שדברי הגר"א מתאימים לכולם. פעם זה היה בג"ץ שצמצם את יכולתם ופעם זה היה פיגוע. לפעמים זה היה סכסוך פנימי בין תושבים שלא ידעו איך להיחלץ ממנו, ובסופו של דבר מכל צרה צמחה ישועה. והדברים הם פלא. 

פרעות הערבים בתר"פ-תרפ"א – מתוך התחזקות ישראל

פרעות הערבים הראשונות (כמעט) היו בשנים תר"פ-תרפ"א, 1921-1920, סמוך ונראה לסיום מלחמת העולם הראשונה שבה כבשו האנגלים את ארץ ישראל מידי הטורקים והבטיחו אותה לעם ישראל בהצהרת בלפור ובוועידת סן רמו. הערבים ניסו לעצור את המהלך האלוקי על ידי פרעות, והתוצאה הישירה של הפרעות הייתה במינוי היהודי הרבט סמואל לנציב עליון, מינוי שהפיח רוח חיים בעלייה ובהתיישבות היהודים בארץ ישראל. 

פרעות תרפ"ט כנגד התחזקות היהודים בירושלים

הפרעות הבאות היו בשנת תרפ"ט, 1929, בהן נרצחו 133 יהודים. העילה הרשמית של הערבים הייתה האחיזה של היהודים בכותל המערבי שהם טענו שהוא שלהם. לכן הם קראו למאורעות הללו "תַ'וּרַת אל-בֻּראק", מהפכת הכותל המערבי, שכך הוא נקרא בשפתם. בשנים הללו ירושלים נבנתה מאוד. נבנו בה ישיבות חדשות, נבנו בה שכונות חדשות מחוץ לחומה, והעיר היהודית התחזקה מאוד. 

הפרעות הללו סילקו את כל הדמיונות שהפיצו פרופסורים מ"ברית השלום" כאילו אפשר לחיות עם הערבים בארץ ישראל בשלום אם קצת נוותר להם ונצמצם את העלייה ואת ההתיישבות. הפרעות הללו הבהירו ליהודים באופן חד משמעי כי צריך לקנות נשק, לאמן חיילים ולהתכונן ליום פקודה. מלחמה עקובה מדם תהיה עם הערבים כשהבריטים יצאו מהארץ וצריך להיערך לה בהקדם.  

הפרעות הללו הבהירו ליהודים כי צריך לבסס את הכלכלה על עבודה עברית ולא על עבודה ערבית. וכך נשברה הכלכלה הערבית וקיבלה מכה אנושה. בסופו של דבר הפרעות הללו היו אחד הגורמים החשובים בביסוס היהודים ובבריחת הערבים מארץ ישראל בשנת תש"ח.

פרעות תרצ"ו-תרצ"ט – מכת המוות של הערבים בארץ ישראל

המכה האחרונה על הערבים שזירזה את הבריחה הגדולה שלהם בשנת תש"ח היו הפרעות שהם עשו ביהודים בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, 1939-1936, "המרד הערבי הגדול" הם קראו להם. בפרעות הללו נרצחו 400 יהודים בידי ערבים ועוד 5000 ערבים בידי בני עמם מחמת סכסוכים פנימיים. גם הפרעות הללו קרו בגלל החוזק שלנו. ב-1933 עלו הנאצים לשלטון באירופה ורבבות יהודים עלו לארץ ישראל, בשנת 1936 היו פה כבר 400,000 יהודים. מספר שלא נשמע כמותו עד העת ההיא. היהודים רכשו קרקעות מערבים, ההתיישבות התרחבה, הכלכלה התעצמה והערבים התמלאו פחד בראותם את ארץ ישראל הופכת במהירות למדינה יהודית חזקה.

המספר הגדול של הערבים שנהרגו בפרעות הללו לא נגרם על ידי היהודים אלא על ידי ראשי כנופיות הערבים שהרגו זה את זה. הם דרשו כספים מהעשירים לצורך מימון המרד הגדול. מי שלא נתן כסף – נרצח באכזריות לעיני כל. מנהיג מסע הטרור היה אמין אל-חוסייני. מתנגדיו היו ממשפחת נשאשיבי שאמרו אחר כך כי נקמת הדם ברוצחי אל-חוסייני ומשפחותיהם תימשך לפחות חמישים שנה. 

הפרעות הללו גרמו ליהודים להבין את גודל האכזריות הערבית, ועודדו אותם להקים את פלוגות הלילה שעברו לפעולות התקפיות, הם התנתקו מנמל יפו והוקם נמל תל אביב, הוקמו יישובי "חומה ומגדל" והיישוב היהודי התחזק עוד ועוד. 

יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ

גם הפרעות של היום באות בעקבות ההתחזקות הגדולה של מדינת ישראל וההיחלשות בכל המרחב הערבי. בלבנון, בסוריה, בעירק, באירן, בירדן, במצרים, בלוב ובאלג'יר. גם הפרעות האלה מנסות לעצור את התהליך האלוקי. ניסיון שאין לו שום התכנות. "וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל זְמִינִין בְּהַהוּא זִמְנָא לְאַתְעָרָא עִם כָּל עַמִּין דְּעַלְמָא לְמֵיתֵי עַל יְרוּשָׁלֵם דִּכְתִיב, (זכריה יד) וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלַם לַמִלְחָמָה וְגו'. וּכְתִיב, (תהלים ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וּכְתִיב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ" (זוהר א קיט.).

כ"ד ספרי התנ"ך להחזרת עטרה ליושנה

דע מאין באת ולאן אתה הולך

אנחנו מבינים שהערבים רוצים שהכתר יישאר על ראש השפחה. איך אנחנו מחזירים את הכתר לראש המלכה האמיתית, כנסת ישראל? חכמינו אמרו שזה מתחיל בלימוד כ"ד ספרי התנ"ך שמלמדים אותנו מה התפקיד ומה הייעוד של עם ישראל. וכשיודעים – פועלים לשם כך.  

כך אמרו חכמינו, למה התורה נמשלה לכלה? "מה כלה מתקשטת בעשרים וארבע קשוטין הן האמורים בספר ישעיה, אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבע ספרים" (רש"י שמות לא יח, מדרש תנחומא כי תשא פרק טז).

בגדי המלוכה של כנסת ישראל

בספר ישעיהו מתאר הנביא את רשימת 24 הבגדים והתכשיטים שניתנו לעם ישראל ביציאת מצרים ונלקחים מהם בעת החטא והגלות: "תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים: הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת: הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים: הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים: וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים" (ישעיהו ג). 

גם הנביא יחזקאל (טז) מזכיר את התכשיטים שאלוקים נתן לישראל ואומר כי תכליתם היא הכנת כנסת ישראל למלוכה. "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי: וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ". הלבושים הללו הם לא רק לשם צניעות והגנה מהקור. הם סימן למלכות: "וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה". 

לימוד ליל שבועות להבאת תכשיטי וכתרי המלכה

לימוד כ"ד ספרי התנ"ך עוזר לכל אחד להבין מה שליחותו האמיתית של העם ולא יחשוב שבכך שהוא מקיים כך וכך מצוות הוא יוצא ידי חובתו. כשכל אחד מאיתנו ילמד על השליחות של עם ישראל ויתרום את חלקו למימוש השליחות הזאת תתקשט כנסת ישראל בכל 24 תכשיטיה ותזכה לכתר המלוכה שמגיע לה. 

זה מה שאנחנו עושים בליל שבועות בלימוד תקציר כ"ד ספרי התנ"ך, להכין את תכשיטי הכלה, הלא היא כנסת ישראל: "בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּקּוּן דִּלָּה וְתַכְשִׁיטַהָא" (זוהר א ח). התכשיט העיקרי הוא הכתרים שנלקחו ממנה, ובלימוד ליל שבועות אנחנו מחזירים את הכתרים הללו למקומם באמצעות הלימוד. כן כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א: "וְעוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עַל הַחֲבוּרָה שֶׁעוֹסֶקֶת בַּתּוֹרָה בְּזֶה הַלַּיְלָה: כֻּלָּם יִהְיוּ רִשּׁוּמִין וּכְתוּבִים בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. והקב"ה מְבָרֵךְ אוֹתָם בְּכַמָּה בְּרָכוֹת וּבַכְּתָרִים שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן" (בא"ח במדבר ג').

מחזירים את העטרה לראש הכלה

הלימוד הזה אינו קריאת המילים גרידא, אלא הפעולה על פיהם. כך היה עם מרן ר' יוסף קארו זצוק"ל, שבהיותו בחו"ל עשה תיקון ליל שבועות כמו שכתוב בזוהר, וקראו בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים. ביחד אתו למדו כמה חברים וביניהם רבי שלמה הלוי אלקבץ, בעל הפיוט "לכה דודי", ובמאמר קצר הוא מתאר כי בעת שהחלו ללמוד התגלתה אליהם השכינה ודיברה עמהם, ובסוף ציוותה עליהם לעלות לארץ ישראל. והם עולים לארץ ישראל כי כאן הם יכולים למלא את שליחותם. 

"שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים ידידי אוהבי, שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם! אשריכם בעולם הזה ואשריכם בעולם הבא אשר שמתם על נפשותיכם לעטרני בלילה הזה. אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה".

החזרת הכתרים בהחזרת המלוכה לעם ישראל

השכינה אומרת להם: אפשר להחזיר את המלכות לשכינה. אפשר להחזיר את המלכות לכנסת ישראל. אין שום הכרח שהשפחה הנחרפת, הנוצרית או הערבית, תשלוט על העולם ועל ישראל. אין שום חובה שיהיה חילול ה' מסוף העולם ועד סופו. אפשר להוציא את עם ישראל מהגלות, אפשר להפסיק את שיעבוד המלכויות. אפשר לבנות את ירושלים, אפשר להחזיר את מלכות בית דוד. אפשר להחזיר את הכתרים. 

מסקנת רבי יוסף קארו – לעלות לארץ ישראל

לכן צריך כל אדם להבין שאי אפשר להסתפק בלימוד התיקון של ליל שבועות. צריך בעקבותיו לעלות לארץ ישראל כמו שעשה רבי יוסף קארו וחבורתו. אי אפשר לדבר על החזרת הכתרים למלכה ולא להחזיר אותם בפועל ממש. זה ביכולתנו. כך אומרת השכינה לרבי יוסף קארו ולתלמידיו: "וְאִלּוּ הֱיִיתֶם מְשַׁעֲרִים אֶחָד מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרֹב רִיבַי רְבָבוֹת מֵהַצַּעַר אֲשֶׁר אֲנִי שְׁרוּיָה בּוֹ, לֹא הָיְתָה נִכְנֶסֶת שִׂמְחָה בְּלִבְּכֶם וְלֹא שְׂחוֹק בְּפִיכֶם בַּזָּכְרְכֶם כִּי בְּסִבַּתְכֶם אֲנִי מֻשְׁלֶכֶת בֶּעָפָר". לכן הם עולים לארץ ישראל ותלמידיהם בונים את ירושלים. 

החזרת הכתרים בבניין ירושלים 

שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם – עַל רֹאשָׁם

החזרת הכתרים לעם ישראל קשורה לבניין ירושלים והחזרתה ליופיה הראשון. כך אומרת הגמרא (שבת פח) כי בתחילה ניתנו לנו כתרי מלכות במעמד הר סיני. "וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) 'וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב'". והכתרים של עם ישראל עתידים לחזור כשתיבנה ירושלים ותמלא את ייעודה. "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה' – שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם – עַל רֹאשָׁם". 

עשרים וארבעה תכשיטים לירושלים

מכאן נבין את המדרש שאומר: "תָּנֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע פְּלַטְיוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְכֹל פַּלְטֵהּ וּפָלְטֵהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה מְבוֹאוֹת וְכָל מָבוֹי וּמָבוֹי עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה שְׁוָקִים וְעַל כֹּל שׁוּק וְשׁוּק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה שֶׁקָּקִים וְעַל כֹּל שָׁקַק וְשָׁקַק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֲצֵרוֹת וְעַל כָּל חָצֵר וְחָצֵר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתִּים וְכָל חָצֵר וְחָצֵר הָיְתָה מוֹצִיאָה עִם כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם" (רבה איכה פרשה א פסקה ב). כך מה שאומרת הגמרא שעשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים (ברכות נה ע"ב).

כן מינה דוד המלך 24 אלף משוררים למקדש "מֵאֵלֶּה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה' עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף" (דברי הימים א פרק כג ד). כן אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׁרִים וְאַרְבָּע רְנָנוֹת כדי שיפתחו השערים של בית המקדש. וכתב בעל ה"מגלה עמוקות" שיש עשרים וארבעה פסוקים בתפילת שלמה המלך בעת שביקש על פתיחת השערים בבית המקדש שמתחילים במילים "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" ומסתיימים במילים "ה' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" (דברי הימים ב' ו). 

וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ

המספרים הללו רומזים לנו כי מדובר כאן על 24 בגדי תפארתה של ירושלים. היופי שעתיד לחזור לירושלים נאמר (ישעיהו נד): "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". ה"כדכד" הזה שמדבר ביופיה של ירושלים מרמז על 24 המעלות של ירושלים של מטה, שהן מכוונת כנגד 24 מעלות של ירושלים של מעלה. 

דָּוִיד המלך – מקים שכינתא מעפרא

מהסיבה הזאת אנו מדגישים את העובדה שלידתו ופטירתו של דוד המלך היו בשבועות. אחרי שספרנו שבעה שבועות והגענו לספירה "מלכות שבמלכות". וכשדוד המלך ממלא את ייעודו הוא נכתב בכתיב מלא: "וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ" (מלכים א פרק ג, יד. וברוב המקומות בספר דברי הימים). שדויד בכתיב מלא הוא בגימטרייה 24.  

 

החזרת הכתרים על ידי רבי עקיבא ותלמידיו

עשרים וארבעה תכשיטים אצל רבי עקיבא

השליחות של רחל אשת רבי עקיבא הייתה להחזיר את הכתרים לכנסת ישראל ביחד עם רבי עקיבא בעלה שמרומם את עם ישראל, מלמד תורה ומקהיל קהילות ברבים, מתוך התורה הוא מוסר נפש להחזרת עם ישראל למלכותו ולמעמדו ונושא כליו של בר כוכבא שהיה ראוי להיות מלכא משיחא עד שנהרג בעוונות (רמב"ם מלכים יא ג). 

זו הסיבה שחכמינו מסרו את המספר 24 פעמים רבות גם בחייו וגם בחיי תלמידיו שהמשיכו את דרכו בעיטור הכלה בכ"ד תכשיטים וכתר מלוכה. אצל רבי עקיבא כולם זוכרים שהוא למד 24 שנים בבית המדרש והיו לו 24 אלף תלמידים. 

עשרים וארבעה תכשיטים אצל רבי שמעון

אצל רבי שמעון אנו זוכרים שהוא למד בתחילה במערה 12 שנה ואחר כך 12 חודשים שהם 24. כך מספרת הגמרא כי כשהוא יוצא מהמערה פוגש אותו רבי פנחס בן יאיר ורואה שבשרו התייבש ונסדק בשהותו במערה. אומר לו רשב"י שבזכות הישיבה במערה הוא התחזק בלימוד התורה. 

"דְּמְעִיקַרָא – כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי קוּשִׁיָא, הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר תְּרֵיסָר פֵּירוּקֵי. לְסּוֹף – כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר קוּשְׁיָא, הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פֵּירוּקֵי" (שבת לג). שבתחילה, כשהיה מקשה רבי שמעון בר יוחאי קושיה, היה עונה רבי פנחס בן יאיר 12 תשובות. אחרי שיצא רבי שמעון מהמערה הוא עלה במעלות התורה, ועל כל קושיה שהיה מקשה רבי פנחס בן יאיר היה מתרץ רבי שמעון בר יוחאי 24 תירוצים. 

עשרים וארבעה תכשיטים אצל רבי יהודה

גם על רבי יהודה בר אלעאי מובאים בגמרא (נדרים מט ע"ב) סיפורים שמלמדים שפניו היו מאירות ביותר והיו המינים מתרעמים על כך. והגמרא מספרת את המעשה הבא: "אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָא לְרַבִּי יְהוּדָה, פָּנֶיךָ דּוֹמִין אוֹ כְּמַלְוֵי רִבִּית, אוֹ כִּמְגַדְּלֵי חֲזִירִים. אָמַר לֵיהּ, בִּיהוּדָאֵי, תַּרְוַיְיהוּ אֲסִירִין, אֶלָּא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵּית – הַכִּסֵּא אִית לִי מִבֵּיתִי וְעַד בֵּי מִדְרָשָׁא, וְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֲנִי נִכְנָס".

אמר כופר נוצרי לרבי יהודה. פָּנֶיךָ דּוֹמִין אוֹ כְּמַלְוֵי רִבִּית, אוֹ כִּמְגַדְּלֵי חֲזִירִים. ענה לו רבי יהודה: שני הדברים הללו אסורים על העם היהודי. והסיבה שפני מאירות היא שיש 24 בתי כיסא מביתי עד בית המדרש ובכל אחד מהם אני בודק את עצמי שאינני זקוק לנקבי. ובאמת דברי רבי יהודה נשמעים מופלאים, אלא אם כן יש פה רמז לתפקיד של רבי יהודה שבא לנקות את עם ישראל מכל טומאות המינים שדבקו בו ובגללם עבר השלטון לידי הנצרות. זה הניקיון שבאמצעותו יוכל רבי יהודה להחזיר את 24 תכשיטי כנסת ישראל למקומם. 

יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, כְּדַעֲבֵד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לביתהו 

זו הסיבה שבגללה קונה רבי עקיבא לאשתו תכשיט שנקרא "ירושלים של זהב". "יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, כְּדַעֲבֵד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לביתהו" (שבת נט ע"א). הכתר הזה הוא לא במקרה. זו הייתה התוכנית של אשתו מלכתחילה, לעטר את ירושלים ולהחזיר לה את תכשיטיה וכתריה, ולכן הבטיח רבי עקיבא לאשתו את התכשיט הזה כשהיה מלקט את התבן מתוך שערה "אִי הֲוָאִי לִי – רָמִינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא" (נדרים נ ע"א). 

ויהי רצון שנזכה לראות את ירושלים על כל יופיה וכל כתריה. שנזכה לראות את הילדים המשחקים ברחובותיה, ונזכה לראות את אורה של ירושלים מאיר מסוף העולם ועד סופו. אמן ואמן.