הכנה לשבת הגדול

התחלת הגאולה והניסים

נס גדול היה פה

"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול". ששבת הייתה בי' בניסן וט"ו בניסן היה ביום חמישי. ביום י' בניסן לקח כל אחד מישראל את השה לביתו שנאמר "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". "וְלָקְחוּ לָהֶם כָּל אֶחָד שֶׂה לְפִסְחוֹ וְקָשַׁר אוֹתוֹ בְּכַרְעֵי מִטָּתוֹ וְשֶׁאָלוּם הַמִּצְרִיִּים לָמָּה זֶה לָכֶם? וְהֵשִׁיבוּ לְשַׁחֲטוֹ לְשֵׁם פֶּסַח בְּמִצְוַת הַשֵּׁם עָלֵינוּ. וְהָיוּ שִׁנֵּיהֶם קֵהוּת עַל שֶׁשּׁוֹחֲטִין אֶת אֱלֹהֵיהֶן וְלֹא הָיוּ רַשָּׁאִין לוֹמַר לָהֶם דָּבָר. וְעַל שֵׁם אוֹתוֹ הַנֵּס קוֹרִין אוֹתוֹ שַׁבָּת הַגָּדוֹל" (טור תל).

המצרים הכו את בכוריהם

בתוספות (שבת פז ע"ב) כתוב שהנס הגדול הוא "למכה מצרים בבכוריהם". וז"ל המדרש (תנחומא פרשת בא, אות יח): וּמֵת כָּל בְּכוֹר (שמות יא, ה). נִתְכַּנְּסוּ כָּל הַבְּכוֹרוֹת אֵצֶל אֲבוֹתֵיהֶן אָמְרוּ לָהֶם כָּל מָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה הֵבִיא עָלֵינוּ, אֵין אַתֶּם מְבַקְּשִׁין שֶׁנִּחְיֶה, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנוֹצִיא אֶת הָעִבְרִים הַלָּלוּ מִבֵּינֵינוּ, וְאִם לָאו הֲרֵי אָנוּ מֵתִים, הֵשִׁיבוּ אוֹתָם וְאָמְרוּ לָהֶם אֲפִלּוּ כָּל הַמִּצְרִים מֵתִים אֵינָן יוֹצְאִין מִכָּאן, מָה עָשׂוּ נִתְכַּנְּסוּ כָּל הַבְּכוֹרוֹת וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל פַּרְעֹה וְהָיוּ מְצַוְּחִין אֶל פַּרְעֹה וְאוֹמְרִים לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הוֹצֵא הָעָם הַזֶּה שֶׁבִּשְׁבִילָם הָרָעָה תָּבֹא עָלֵינוּ וְעָלֶיךָ. אָמַר לָהֶם לַעֲבָדָיו: צְאוּ וְקַפְּחוּ שׁוֹקֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ. מָה עָשׂוּ הַבְּכוֹרוֹת, מִיָּד יָצְאוּ וְנָטַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם חַרְבּוֹ וְהָרַג אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר לְמַכָּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם (תהלים קֹלוֹ י), לְמַכָּה בְּכוֹרִי מִצְרַיִם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְמַכָּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם, מִשֶּׁנֶּהֶרְגוּ אֲבוֹתֵיהֶם נִגְלָה עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַרְגָּן, שֶׁנֶּאֱמַר וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר".

ימים גדולים, בין עשור לפסח

כותב הבית יוסף כי לפי הפירושים הללו כל הימים שבין עשור לחודש עד ערב פסח הם ימים גדולים. "וְאִם תֹּאמַר לְפִי טַעַם זֶה הַוֵּה לֵהּ לְמִקְרִי לְכֻלָּהוֹ יוֹמִי דְּמֵעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ עַד עֶרֶב הַפֶּסַח יָמִים גְּדוֹלִים, דִּבְכֻלָּם נַעֲשָׂה הַנֵּס. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁעִקַּר הַנֵּס הָיָה בְּהַתְחָלָתָהּ שֶׁאָז הָיָה עִקַּר קֵהָיוֹן שִׁנֵּי הַמִּצְרִיִּים אֲבָל אַחַר שֶׁעָבַר הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן כֵּיוָן דְּדָשׁוּ דָּשׁוּ".

לפי שהיתה בו התחלת הגאולה והניסים

מרוב גדולתו של היום הזה כתב הרמ"א כי "המנהג לומר במנחה ההגדה, מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו". והסביר המשנה ברורה בשם הלבוש "לפי שהיתה בו התחלת הגאולה והניסים". אמנם לא כל העדות נהגו במנהג זה.

למה הנס הזה נחשב נס גדול?

את נס הירדן לא מזכירים ואת הנס הזה מזכירים

ויש שואלים, הרי לפי שני הפירושים לא היה פה שום נס שהוא מעל גדר הטבע, ולמה אפוא קוראים לו נס גדול? הרי היו כבר תשע מכות פלאיות, ומשה הפך את המטה לתנין שבלע את כל המטות של החרטומים. למה קוראים לו נס גדול? למה קוראים לו התחלת הגאולה והניסים?

הקושיה מתחזקת לפי הפירוש של הט"ז שכתב "רבים מקשים, אם כן הוי ליה ליחס הגדולה לי' בחודש אפילו בחול. ושמעתי מפי מהר"ב משה חריף ז"ל דבאותו י' ניסן נעשה עוד נס, שנבקע הירדן, ואם כן היו סבורין שהמעלה היא מחמת נס הירדן. לכן קראוהו 'שבת הגדול' דיום עלייתן מהירדן לא היה בשבת. והגדתי זה לפני מורי וחמי ז"ל וקלסיה" (ט"ז או"ח תל, סק"א). ובאמת במה הנס של השה יותר גדול מהנס של קריעת מי הירדן? הלא הנס ההוא היה גדול יותר, ולמה מבדילים את הנס הזה להזכיר אותו בכל שנה ושנה, ואילו את הנס של קריעת מי הירדן לא מזכירים כל שנה?

נס עם סימן

הדבר תמוה עוד יותר כשזוכרים כי יש סימן שלם בשו"ע רק כדי לספר לנו שהשבת שלפני פסח נקרא שבת הגדול. וענה על זה בספר אור אברהם כי כבר כתב החתם סופר בתשובותיו לאו"ח סימן רח, דבאמת דין תורה הוא לקבוע זכר לנס, והמקור לזה מהגמרא מגילה יד. רק חכמים הם שתקנו באיזה אופן יתקיים זכר הנס הזה, וכגון מה שקבעו הדלקת נרות דחנוכה או מקרא מגילה בפורים. ועל כן נראה שחכמים קבעו זכר לנס של משיכת השה את שבת הגדול, ובזה מקיימים מצוות עשה מהתורה להודות על הנסים. וכן תירץ הבית דוד: "שמצוה לזכור ניסי ה'. ובקריאת שם שבת הגדול נזכר הנס". ועכשיו מתחזקת השאלה במה הנס הזה כל כך משמעותי שצריך להזכיר אותו כל שנה ושנה יותר מניסים אחרים גדולים שהיו באותה עת.

חובה להיות גדולים לפני שיוצאים לחרות

הגאולה היא הרבה יותר גדולה ממה שחושבים

התשובה היא שהנס הזה הוא נס הכרחי ביציאת מצרים. הוא נועד להקנות להם את הידיעה שהם עם גדול שנועד לשליחות גדולה וכל היציאה ממצרים נועדה להגשים את היעוד הגדול הזה. את כל הדברים הללו אנחנו לומדים מההפטרה של שבת הגדול "וערבה". ההפטרה של שבת הגדול היא מספר מלאכי שהתנבא ביחד עם חגי וזכריה בשנת שתיים לדריוש (מגילה טו ע"א), ושם אומרים שלושת הנביאים לעם ישראל שהם חייבים להבין שהגאולה היא הרבה יותר גדולה ממה שהם חושבים.

וְרַבִּים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל

חגי הנביא אומר להם כי בתחילת בניין הבית השני זלזלו בו הזקנים שראו את הבית הראשון "וְרַבִּ֡ים מֵהַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּם֩ וְרָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת הַזְּקֵנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר רָא֜וּ אֶת־הַבַּ֤יִת הָֽרִאשׁוֹן֙ בְּיָסְד֔וֹ זֶ֤ה הַבַּ֙יִת֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם בֹּכִ֖ים בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וְרַבִּ֛ים בִּתְרוּעָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה לְהָרִ֥ים קֽוֹל" (עזרא פרק ג, יב) על זה אומר להם חגי הנביא בנבואת ה' "מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם" (חגי ב ג).

גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה

מחזק אותם הנביא חגי ואומר להם "וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה', וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת". במה הם יתחזקו? בכך שיבינו כי הבית הזה יהיה גדול מאוד ויבואו אליו כל הגוים. "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת".

מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל

גם הנביא מלאכי מזכיר להם את הזלזול בבית המקדש בימיהם, שהם מביאים קרבנות מבוזים, עדות על זלזולם בבית המקדש. "אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת". מזעזע לשמוע את הזלזול הזה שנובע מחוסר הבנה בגדלות בית ה'.

לתיקון העניין הזה אומר להם מלאכי כי בית המקדש הוא מקום גדול מאוד והשפעתו היא על כל האנושות מסוף העולם ועד סופו. "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת" וכן הוא אומר בהמשך "כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם". לכן אומר הנביא "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

קנאה גדולה, קצף גדול וחמה גדולה נגד אויבי הגאולה

המונעים את קידוש השם הגדול הזה ייענשו עונש גדול, כך אומר הנביא זכריה. "וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה: וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה" (זכריה פרק א טו). וכן הוא אומר: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ" (זכריה פרק ח). כל זאת בגלל שהאויבים שתופסים את הר הבית ומונעים את בניין הבית הגדול והקדוש, מעכבים קידוש ה' גדול בעולם.

גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו

את הצורך להיות גדולים אנחנו לומדים גם ביציאת מצרים וגם על ידי הנביאים הללו בעת בניין הבית השני. אנו קוראים אותו בדברי הנביאים כי הוא לימוד חיוני לקראת בניין הבית השלישי. כך כותב הראי"ה קוק זצוק"ל בפנקסיו "גְּדוֹלִים אֲנַחְנוּ וּגְדוֹלוֹת הִנֵּה מְשׁוּגוֹתֵינוּ, וּבִשְׁבִיל כָּךְ גְּדוֹלוֹת הֵן צָרוֹתֵינוּ, וּגְדוֹלוֹת הֵן גַּם כֵּן תָּנְחֻמּוֹתֵינוּ. טָעוּת יְסוֹדִית הִיא הַחֲזָרָה מִכָּל הַיִּתְרוֹן שֶׁלָּנוּ, הַחִדָּלוֹן מֵהַהַכָּרָה שֶׁל 'אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ'".

אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו

וממשיך הראי"ה וכותב: "לֹא רַק מְשֻׁנִּים אֲנַחְנוּ מִכָּל הָעַמִּים, מְשֻׁנִּים וְנִבְדָּלִים בְּחַיִּים הִסְתוֹרִיִּים מְצֻיָּנִים שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם בְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, כִּי אִם ג"כ מְעֻלִּים וּגְדוֹלִים מְאֹד מִכָּל עַם. וְאִם נֵדַע אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ אָז יוֹדְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, וְאִם נִשְׁכַּח אֶת גָּדַלְנוּ אָנוּ שׁוֹכְחִים אֶת עַצְמֵנוּ, וְעַם שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת עַצְמוֹ בְּוַדַּאי הוּא קָטָן וְשֵׁפֶל. עַל כֵּן רַק בְּשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִנְנוּ נִשְׁאָרִים קְטַנִּים וּשְׁפָלִים, וְשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִיא שִׁכְחַת גְּדֻלָּתֵנוּ" (פנקסי הראי"ה – חלק רביעי פנקס הדפים א סט).

תורה וגדולה במקום אחד

מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד

על חשיבותה של הגדולה להביא את הגאולה אנו לומדים מהגמרא שמספרת לנו על שלושת מפיצי התורה הגדולים ביותר בעם ישראל. כך אומרת הגמרא (סנהדרין לו ע"א): "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". ומסביר רש"י "תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד. שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה, כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה, וכן רבי בנשיאות ובתורה".

מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד

עוד אומרת הגמרא בהמשך: "אמר רב אדא בר אהבה אף אני אומר מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". החיבור של רב אשי למשה ולרבי יהודה הנשיא נותן לנו רשימה של מפיצי התורה בישראל לדורי דורות. הראשון הוא משה שהפיץ את התורה שבכתב. אחריו רבי יהודה הנשיא שערך את המשניות. אחריו רב אשי שערך את  התלמוד הבבלי. משמעות הדבר שתורה וגדולה הן שילוב שמביא הפצת תורה בעוצמה מיוחדת במינה.

תורה וגדולה – נדיר אבל חיוני

מלשון הגמרא משמע שהופעה של תורה וגדולה ביחד היא נדירה. ולא עוד אלא שהיא לפעמים אפילו סותרת ומפריעה. כך משמע מהגמרא ששואלת על יהושע למה לא נאמר עליו שיש לו תורה וגדולה של מלכות במקום אחד. שהרי הוא היה ממשיך התורה של משה והוא היה המנהיג של ישראל. עליו נאמר "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו – שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל". תורה וגדולה.

אבל זאת לא הייתה תורה וגדולה לגמרי. שהגמרא אומרת שהיה שם אלעזר הכהן בנו של אהרון הכהן. והיה צריך יהושע לעמוד לפניו לפני האורים ותומים ולא מצינו שעמד יהושע לפני אלעזר בגלל שאלעזר הורה הלכה בפניו שלא כדין (עירובין סג ע"א).

חסרון לשאול בתורה וגדולה בגלל שמואל

כן אומרת הגמרא על שאול המלך שהיה תלמיד חכם, אבל לא היה הגדול שבדורו שהרי היה שמואל הנביא שבתחילה מינה אותו להיות מלך, ואחר כך הוריד את שאול מגדולתו ומלכותו, על כן לא הייתה בשאול המלך גדולה של מלכות ותורה.

חסרון לדוד בתורה וגדולה בגלל עירא היאירי ומפיבשת

כך אומרת הגמרא על דוד המלך שהיה תלמיד חכם ומלך, אבל היה בימיו עירא היאירי אחד מגיבורי דוד. "וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד". הגמרא (עירובין סג ע"א) אומרת כי כל זמן שעירא היאירי היה קיים לא היה דוד מורה הלכה, שלא יהיה כמורה הלכה בפני רבו (מועד קטן טז ע"ב). ובאמת היה לדוד המלך עוד רב ששמו מפיבשת שהיה בנו של יהונתן ונכדו של שאול המלך. על גדלותו בתורה אומרת הגמרא (ברכות ד ע"א) שהיה מבייש פני דוד בהלכה. עוד אומרת הגמרא כי כשקיבל דוד המלך לשון הרע על מפיבשת קרתה נפילה גדולה בעם ישראל. "אמר רב יהודה אמר רב אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו" (שבת נו ע"א). שוב תקלה בחיבור בין תורה לגדולה.

לא תורה וגדולה לשלמה בגלל שמעי בן גרא

עוד תקלה בין תורה לגדולה הייתה אצל שלמה המלך שלכאורה הייתה שם תורה וגדולה במקום אחד. ומסבירה הגמרא שגדלות התורה ובמלכות הייתה גם אצל שלמה המלך. אלא שהיא לא הייתי מושלמת כיון שהיה מישהו גדול ממנו ושמו שמעי בן גרא. החכם המופלא הזה היה עוין את דוד המלך מאוד וזרק עליו אבנים בריחתו מפני אבשלום.

גם היחסים עם שלמה לא היו תקינים ולבסוף שלמה הרג אותו. הגמרא אומרת שכל עוד שהיה שמעי קיים לא נשא שלמה את בת פרעה. וכשנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועליו נבנה כרך גדול של רומי, שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו. ממש ההפסד הגדול שבכל ההפסדים בגלל שלא מצאו דרך לחבר בין התורה לגדולה.

לא תורה וגדולה לחזקיה בגלל שבנא הסופר

כך אומרת הגמרא שהיה חזקיה מלך וחכם, אבל לא הייתה בו תורה וגדולה במקום אחד, כי היה בימיו תלמיד חכם גדול בשם שבנא הסופר, הגמרא אומרת שהוא היה גדול מחזקיהו, ששבנא הסופר היה דורש בבית מדרש לפני 13 אלף תלמידים ואילו חזקיהו היה דורש רק בפני 11 אלף תלמידים.

הגמרא אומרת כי שבנא טעה, אף שהיה חכם מחזקיה, ולא עוד אלא שהתנגד עם חזקיה שנאבק בסנחריב מלך אשור. רצה שבנא להשלים עם סנחריב כנגד רצון ה' ביד נביאיו חזקיהו וסייעתו. ולבסוף נאמר עליו "צָנ֤וֹף יִצְנָפְךָ֙ צְנֵפָ֔ה כַּדּ֕וּר אֶל־אֶ֖רֶץ רַחֲבַ֣ת יָדָ֑יִם שָׁ֣מָּה תָמ֗וּת וְשָׁ֙מָּה֙ מַרְכְּב֣וֹת כְּבוֹדֶ֔ךָ קְל֖וֹן בֵּ֥ית אֲדֹנֶֽיךָ" (ישעיהו כב יח).

מסתבר שקשה לשלב את התורה והמלכות באדם אחד, וכשהיה השילוב הזה, הייתה הפצת תורה גדולה. וזאת תהיה תורת הגאולה בימות המשיח. תורה וגדולה במקום אחד.

לא הפירמידות גדולות, אתם גדולים

עבודה רוחנית – להיות גדולים

על כן אנחנו צריכים בשבת זאת לעשות עבודה רוחנית כדי להיות גדולים בדעתנו. שכאשר בני ישראל היו במצרים, המצרים נראו להם חשובים ביותר, הפירמידות נראו להם גדולות והתרבות מתקדמת. כל זאת בשעה שהמצרים הנאורים הללו היו מתעבים את העבריים ולא היו מוכנים לאכול איתם לחם. עם ישראל היה בעיניהם עם בזוי של עבדים. היו צריכים להתבונן כי מדובר בעם עובדי אלילים, שמקדשים את כל התועבות המוסריות הגדולות, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים.

וַֽיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב – אבל לא יודעים שהם כאלה

באמת עם ישראל היה גדול ועצום מהמצרים, כך אומרת התורה על מביא ביכורים שאומר "וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב". הם היו גדולים, עצומים ורבים, על כן ניסו המצרים לשבור את רוחם כדי שירגישו קטנים ושפלים "וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה".

גאולת הדעת בשבת הגדול

בשבת הגדול הכול התחיל להתהפך. בני ישראל התחילו להבין שהפירמידות הגדולות של מצרים הן לא עדות לתרבות גדולה, אלא לרֶשַׁע ולניצול גדול. הם הבינו שהאליל של מצרים הוא הבל הבלים, וגררו אותו ברחובות. הם התחילו להבין שהם העם הגדול באמת. הם העם הבכור, עליהם נאמר: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל", ולא על המצרים. הם נועדו להביא ברכה לעולם, הם נועדו להביא שלום וצדק ושמחה. הם צריכים ללמד את העולם מהי דרך האמת. את השליחות הגדולה הזאת הם נושאים בשמחה על שכמם. ולכן שבת זו נקראת "שבת הגדול".

שהקב"ה עושה נס על ידו

איך לומד אדם שהוא אדם גדול? מכך שה' מביא את הנס על ידו. שהרי הנס הזה שונה מכל הניסים האחרים. שכל הניסים הקודמים נעשו שלא על ידיהם, הם רק צפו בהם. אבל נס זה נעשה על ידיהם.

כך למדנו מדברי יעקב ליוסף, "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (בראשית מח). ומסביר שם רש"י כי גדולת מנשה היא "שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב"ה עושה נס על ידו".  וגם כאן הנס שנעשה על ידיהם הביא גדולה. כך היה גם עם מרדכי שהנס נעשה על ידו ונאמר עליו "כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" (אסתר פרק ט ד. ולא נאמר תורה וגדולה במקום אחד, כי הורידהו חכמים שבאותו דור מגדולתו).

גדולה – שהגויים מבינים

עוד יש גדולה בנס שהגויים רואים דרכו את גדולת אלוקינו. כך היה בנס של שבת הגדול שהמצרים ראו אותו והיו קהות שיניהם, כך נאמר על אפרים שיצא ממנו יהושע בן נון שעליו נאמר שיגדל ממנשה "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו – שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל", הרי תורה וגדולה שבזכותה נאמר "וזרעו יהיה מלא הגוים – כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון". וזהו יתגדל ויתקדש שנכתב על פי הפסוק "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים".

בדרשת שבת הגדול יעורר העם לגאולה

בניסן עתידין ליגאל

כתב החיד"א במחזיק ברכה (ד) "בדרוש שבת הגדול יאזור חיל לעורר לב העם על הגאולה דאמרו רז"ל בניסן עתידין ליגאל. וכמה מאות שנים הנסני"ם נראו בארץ ואנחנו לא נושענו ויאריך בזה כיד ה' הטובה עליו".

לסלק את רוח הטומאה מתוכנו

וכתב כה"ח: "מנהג ישראל בכל מקום דורש בו הרב לציבור להודיעם דינים השייכים לפסח ולהוכיחן ולהזהירם, גם על ביעור שאור המעשים המקולקלים ומחמצת הדיעות המשובשות ונפיחת המדות הסרוחות" (כה"ח תל ס"ק ד  בשם עמודי שמים חלק ב' דף ט"ו ע"ב, יפה ללב חלק ב' אות א'(.

לסיים בדבר הלכה לדעת מה יעשה ישראל

ובמשנה ברורה כותב (שם, סק"ב) על דרשת שבת הגדול: "והעיקר להורות לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון, דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ ואפיית המצה ושאר הלכות פסח". וכן כותב ב"כף החיים" (שם, סק"ג) וז"ל: "והעיקר להורות לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון". לפי שעיקר התקנה להתחיל בדברי אגדה ומוסר, להמשיך לב העם ולסיים בדבר הלכה לדעת מה יעשה ישראל. וכך אנא עבדא נוהג, שקודם סיום הדרשא של שבת הגדול או שבת כלה וכו', אומר הדינים השייכים לאותו חג, וגם בכל שאר שבתות השנה קודם סיום הדרשא אומר קצת דינים הנצרכים מש"ע או"ח ויו"ד".

והעיקר להורות לעם דרכי ה' ושאר הלכות פסח

חמץ שנשכח

בכל שנה אנשים מתקשרים אלי אחרי חצות היום של ערב פסח ואומרים לי שהם שכחו למכור חמץ ויש להם הרבה חמץ בבית. אחרי חצות היום של ערב פסח אי אפשר כבר למכור חמץ ואין לי דרך לסייע להם.

כדי שלא נגיע לשאלה הזו צריך אדם לומר ברגע זה ממש שלא ישכח: "הרי אני ממנה את הרב שמואל אליהו (או הרב אליקים לבנון או רב אחר) למכור את החמץ שלי". אם אמרת את המשפט הזה ואחר כך שכחת למכור חמץ בצורה מסודרת, הרי לא איבדת את החמץ שלך. שאנחנו מוכרים את החמץ לכל מי ששלח אותנו. למכירת חמץ שילחו את המילה "חמץ" למספר 0584525200.

אוכל של בעלי חיים – בל ייראה ובל יימצא

בשולחן ערוך (תמח סעיף ו-ז) כתוב כי "אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר". כי יש איסור בפסח גם שלא לאכול חמץ וגם שלא יראה ולא ימצא חמץ אצלנו, וגם לא נהנה ממנו. וכשאנחנו נותנים לבעלי חיים לאכול, הרי אנחנו נהנים ממנו. לכן העצה היא לקנות מעכשיו אוכל כשר לפסח לדגים, לחתולים ולכלבים ולכל בעלי החיים האחרים. ואם לא קנה אוכל מוכן – שייתן להם אוכל כשר ממטבחו.

רצוי לזרוק חלק מהחמץ, ולשרוף רק מעט

אדם לא צריך לשרוף את כל החמץ שיש לו. הוא יכול לזרוק אותו לפח האשפה העירוני בערב של בדיקת חמץ או בבוקר לפני זמן ביעור חמץ ויפקיר אותו במילים. כך הוא ישאיר ברשותו רק מעט חמץ, והטעם לכך הוא ששריפת חמץ צריכה להיות שריפה לגמרי ולא רק לפחם אותו מבחוץ. ואם מדובר על כיכר לחם שלמה, קשה לשרוף את כולה באופן שלא תהיה כולה ראויה לאכילת כלב. לכן יזרוק את העיקר וישרוף מה שנשאר. השריפה של המעט חשובה כי בתפילה על שריפת החמץ אנחנו מתפללים על שריפת היצר הרע וכל כוחות הרע של העולם.

חרות בפקודה

ההלכה אומרת שכולם חייבים לשתות ארבע כוסות של יין טוב בהסבה על סדר ההגדה – גברים, נשים, ילדים ומבוגרים. כל אחד ישתה את היין שהוא אוהב עם הכוסות שהוא אוהב ובלבד שיהיו בהן 86 סמ"ק של יין,

ההלכה עוד אומרת כי מי שאין לו יין ימכור את לבושו ויקנה יין. ועוד היא אומרת שצריך אדם לשתות את היין אפילו אם זה קשה לו מאוד. "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות" (תעב סעיף י).

הטעם שחייב אדם לשתיית היין בהסיבה היא להורות על חרות. אפילו אם עם ישראל מעוניין להישאר בגלות תחת ממשלות הנכרים, מכריחים אותנו להיות בני חורין. החרות שלנו מביאה חרות לכל העולם, מלמדת את כל העולם כמה רעה העריצות. ולכן זו לא אפשרות אלא ממש חובה.

כך אומר הנביא יחזקאל לאנשים שחשבו להישאר בגלות בימי הבית השני "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן: חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצוֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה" (יחזקאל כ).

אנחנו מקווים שנבוא לארץ ישראל בלי כעס וחמה אלא בשמחה רבה. כדכתיב "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיה פרק לה י). אמן ואמן.