השפע של חודש אלול
ונהפך הקב"ה ידיד ואוהב אל האדם השב בתשובה
בחודש אלול מתעוררת אהבת עולם של ה' יתברך לעמו ישראל, שניכרת בעיקר בנבואות הנחמה שנאמרות בהפטרות באותן שבתות, והשיא בהפטרה שנקראת בראש השנה "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". לכן כתב האר"י ז"ל כי מהות חודש אלול מתגלה בראשי תיבות "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (פרי עץ חיים ושער הפסוקים). שעניינה ביטוי לאהבת ה' אלינו ולאהבתנו שמתגלה גם היא בחודש זה.
וכתב רבי חיים ויטאל כי זה בא "לִרְמֹז כִּי בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל הקב"ה מִתְרַצֶּה עִם יִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֶׂה דּוֹד לָהֶם לְקָרְבָם בִּתְשׁוּבָה, וְהוּא קָרוֹב לְקוֹרְאָיו בְּחֹדֶשׁ זֶה". "וְנֶהְפַּךְ הקב"ה יָדִיד וְאוֹהֵב אֶל הָאָדָם הַשָּׁב בִּתְשׁוּבָה" (עץ הדעת טוב – כי תצא).
מחדשים את הברית עם הלוחות המחודשים
הקשר שבין עם ישראל לה' יתברך נקרא "ברית". בחטא העגל הפרו בני ישראל את הברית ולכן משה שובר את לוחות הברית. ובחודש אלול ותשרי משה מתפלל ובני ישראל מְחַדְּשִׁים את הברית, ובסופם מקבלים את לוחות הברית שנית ביום הכיפורים. זו הסיבה שאנחנו מזכירים כל כך הרבה פעמים את הברית בתחילה הסליחות ואומרים "רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא" – ריבונו של עולם, זכור את הברית של אברהם האהוב, של יצחק, של יעקב וכו' "בְּדִיל וַיַּעֲבֹר" בזכות י"ג מידות של ויעבור.
כן אנחנו מתפללים על חידוש הברית בסליחות ואומרים "אלהינו שבשמים בְּרִיתְךָ זְכֹר וְאַל תִּשְׁכָּחֵנוּ". וכן "הַבֵּט לַבְּרִית וְאַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ. עֲנֵנוּ בָעֵת וּבָעוֹנָה הַזֹּאת". כן אנחנו אומרים כ-150 פעמים בחודש אלול ועשרת ימי התשובה "זְכֹר לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית שְׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה".
התפילה מעוררת את כוח הברית
התורה מספרת כי גאולת עם ישראל נעשית על ידי התפילה שמעוררת את כח ברית האבות. כך אומר הפסוק "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב כג). גם אנחנו זועקים ומתפללים כדי שה' יזכור את ברית האבות שהבטיח לגאול אותנו גאולה שלימה וזו מטרת התפילה על הברית בסליחות.
מחדשים את הברית כמו בהר הכרמל
חידוש הברית היה גם בימי אליהו הנביא שנקרא בזכות החידוש הזה "מלאך הברית", שבתחילה אליהו אומר "עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אחר כך אליהו מראה במוחש לישראל מי שולט בשמים ובארץ, "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (מלכים א, יח לט). ומחדשים את הברית עם ה'. גם אנחנו רוצים כמותם לחזק ולחדש את הברית עם ה' ולכן אנחנו אומרים ה' הוּא הָאֱלֹהִים בסליחות ביחד עם "שמע ישראל" ו"ה' מלך".
אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ
עיקר הברית עם ישראל היא שנביא לעולם ברכה. "אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם". כדי שנוכל לקיים את השליחות הזו ה' כרת איתנו ברית ונתן לנו את ארץ ישראל שמסוגלת לשליחות הזאת. מי שהחל בה היה אברהם שנשלח לארץ כדי שיתברכו בו כל משפחות האדמה.
אלוקים גם כורת עם אברהם ברית על קיום עם ישראל בעת שאנחנו בארץ וגם בהיותנו מוחלשים בגלות, שלא נאבד ולא ניטמע בן הגויים. "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם". כדי שנוכל לבצע את השליחות כרת איתנו ה' ברית שלא תישכח מאיתנו התורה. "וַאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר ה' רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ לֹֽא־יָמ֡וּשׁוּ מִפִּיךָ֩ וּמִפִּ֨י זַרְעֲךָ֜ וּמִפִּ֨י זֶ֤רַע זַרְעֲךָ֙ אָמַ֣ר ה' מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם" (ישעיהו נט).
לצורך קיום הברית נבנו המשכן והמקדש, בתי כנסיות ובתי מדרשות. באמצעותם נשמר הקשר בינינו לבין ה' "וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ" (בראשית יז, ז). באמצעות המקדש יבוא שלום לעולם: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל לו) ותמלא הארץ ידיעת ה' "כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־ה֔' כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים" (ישעיהו יא).
על קיום הברית הזאת אנחנו מתפללים בסליחות, ולא רק מתפללים אלא משתדלים שהיא תתקיים, שכל חלק בברית הזאת הוא גם חלק שלנו. ה' כרת ברית על הארץ ויש עלינו מצווה לרשת את הארץ, ה' כרת ברית על התורה ויש עלינו מצווה ללמוד וללמד וכו'. שכל חלק בברית הוא הדדי.
המחזיק בברית – ניצול
ברית מצילה מגיהינום
ההחזקה שלנו בברית האבות היא חשובה מאוד ויכולה להציל מדינה של גיהינום. הגמרא (עירובין יט ע"א) דורשת את הפסוק "עוֹבְרֵי בְעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ" על אלה שנתחייבו להיות בגיהינום. "הַהוּא דִמְחַיְּיבֵי דִּינָא דְּגֵיהִנָּם חֲדָא שַׁעְתָא" ובא אברהם אבינו ומוציא אותם משם. "וְאָתִי אַבְרָהָם וּמְקַבֵּל לְהוּ, וּמַסִיק לְהוּ". ובלבד שהם שומרים את הברית ולא מתנתקים מעם ישראל. "לְבַר מִיִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל כְּנַעֲנִית, וּמוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ וְלֹא מְבַשְׁקַר לֵיהּ".
היוצאים מן הכלל הם מי שהתחתן עם נוכרית, עליו נאמר "בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר" (מלאכי ב י-יא). וכן מי שעבר ברית מילה ואחר כך מתבייש בה, והוא מושך את עור הברית כדי שייראה כאילו הוא לא נימול. וזה נקרא "מושך בערלתו". שמתבייש בהיותו יהודי ורוצה להתנתק מעם ישראל.
כשיש ברית – יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ
מלבד שני אלה מציל אברהם את כל מי שנקרא בשם ישראל ולא מתכחש ליהדותו, "זֶה יֹאמַר לה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (ישעיה מד ה). זה מה שכתוב בפרשת ניצבים שהברית היא להיות חלק מהעם, "אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה֣' אֱלֹהֵיכֶ֑ם וכו' לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וכו' לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם". בברית הזאת אדם צריך להיות שייך לעם ישראל. אבל מי שלא רוצה להיות חלק מהעם, "לֹא־יֹאבֶ֣ה ה֘' סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־ה֤' וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה ה֙' אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם" (דברים כט).
גאולה ממצרים – שומרי ברית במ"ט שערי טומאה
חכמינו אמרו שישראל נגאלו ממצרים בזכות שנקראו ישראל. שלא שינו את שמם ולשונם ולא התחתנו עם מצריות (מדרש רבה במדבר יג יט). בשם ישראל ירדו ממצרים ובשם ישראל יצאו, ולמרות שהיו במ"ט שערי טומאה נשמעה זעקתם וה' זכר להם את הברית שכרת עם האבות.
גאולה בימינו – בידי שומרי ברית שלא שמרו תרי"ג
כך גם הגאולה של ימינו באה ע"י אנשים ששמרו על היותם יהודים. התשובה הראשונה שלהם הייתה לא להתנצר ולא להתבולל, לשמור קצת יהדות, ולהשתדל מאוד לשמור על קיומו של עם ישראל בארץ ישראל.
ולמרות שלא זכו לשמור תרי"ג מצוות, זכו להציל את עם ישראל שלא יכלה ולא יתבולל בין האומות ועל ידיהם באה הגאולה. זה שנאמר בפרשת ניצבים "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
ודייקו המפרשים כי כאן נאמר "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" ואילו בסוף הפרשה נאמר לשוב אל ה'. "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל י). ומה ההבדל ביניהם? שבתחילה עם ישראל שומר על היותו יהודי בכל ליבו ונפשו שזה מה שנצטוו באותו יום "לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וכו' לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם" ועליו נאמר "כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". ובסוף התהליך הוא שומר את כל תרי"ג המצוות.
י"ג מידות ברבים – כי היא ברית על הרבים
כל שאומרן דרך תפילה ובקשת רחמים אין נאמרין ביחיד
וכיוון שהברית היא על קיום העם כעם צריך לומר את י"ג מידות שעליהן נכרתה הברית בציבור. כך פוסק הרשב"א (בשו"ת חלק א סימן ריא) שם נשאל האם מותר לומר י"ג מידות ביחיד. ותשובתו: "מסתברא לי שכל שאומרן דרך תפילה ובקשת רחמים אין נאמרין ביחיד וכדבר שבקדושה הן. כמו שאמרו באגדה 'נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראהו למשה בסיני. ואמר כל זמן שישראל חוטאין כשיגיע עת צרה יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".
כדברי הרשב"א פסק גם בתרומת הדשן (סימן ח'. דרכי משה תקסה ה). וכך פסק גם השו"ע "אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם; אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם".
נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת
הטור (תקסה) הקשה ואמר כי לא ראינו בגמרא שי"ג מידות הן דבר שבקדושה כמו קדיש וקדושה. "ואיני יודע מה חשש יש בדבר שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו".
וצריך לומר שטעם העניין הוא כי י"ג מידות קשורות לברית עם כל עם ישראל לדורותיו, כמבואר בלשון הפסוק: "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם. וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (שמות לד י). לכן הן נאמרות רק ברבים.
וזכור לנו היום ברית שלש עשרה – בציבור
וכל כך הקפידו בזה עד שכתב הרמ"א שאין לומר סליחות ביחיד. והקשה המשנה ברורה (תקסה ס"ק יג) כי "האחרונים תמהו על עיקר הדין דלמה לא יאמר היחיד סליחות דהוא תחנונים בעלמא". וענה הט"ז "וצ"ל דאיסור הוא משום שמזכיר בסליחות 'וזכור לנו היום ברית שלש עשרה' וכן בהרבה סליחות נמצא שמזכיר זכות שלש עשרה מדות ואותן אין לאומרם אף בלא 'ויעבור'. אבל אותן סליחות שאין נזכר בהם שלש עשרה מדות ודאי יכול יחיד לאומרם ואין בזה חשש" (כה"ח תקפא ס"ק כו. ותקסה ס"ק לא).
להתפלל בסליחות על הגאולה – שהיא עיקר מהברית
עצם הסליחה והתפלה – לבלתי ישכח אהבת ירושלים וחבת ציון
הקיום המלא של ברית האבות הוא בגאולה. "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". לכן עיקר גדול בסליחות הוא התפילה על הגאולה השלמה. וכך כתב באגרות הרמ"ז (טז) שעדיף להתפלל על גלות שכינה ועל חורבן הבית יותר מכל הסליחות שאדם אומר על חטאיו "כי הוא הוא עצם הסליחה והתפלה היותר מקובלת לפני המקום, כי השעה צריכה לכך והזמן מזומן לכל איש נאמן לבלתי ישכח אהבת ירושלים וחבת ציון, וגדול זכותו נוכח פני עליון".
לכן אנחנו אומרים "אָשַׁמְנוּ מִכָּל עָם. בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹי. גָּלָה מִמֶּנּוּ מָשֹוֹשֹ. דָּוֶה לִבֵּנוּ בַּחֲטָאֵינוּ. הָחְבַּל אֶוְיֵנוּ. וְנִפְרַע פְּאֵרֵנוּ. זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ. חָרֵב בַּעֲוֹנֵינוּ. טִירָתֵנוּ הָיְתָה לְשַׁמָּה. יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים. כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים" וכו', כי אם אין גאולה – כנראה שהיינו עסוקים בעסקינו הפרטיים ולא באהבת ירושלים וחיבת ציון. "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?" (חגי א ד).
בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל מתחלפת החרפה ביראה
מכאן נבין למה המקום היחידי שבו מוזכר חודש אלול בשמו בכל התנ"ך הוא ספר נחמיה. שם כתוב כי בחודש אלול מחליט עם ישראל לא להיכנע לנוכרים שמונעים מהם לבנות את חומת ירושלים, הם מחליטים ללכת עם נחמיה שאומר להם "אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה" (נחמיה ב יז).
הם מתגייסים ובונים במאמץ רב את חומות ירושלים "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם" (נחמיה ו טו). בו ביום מתחלפת החרפה של עם ישראל וירושלים ביראה מעם ישראל "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת" (נחמיה ו טז). והסביר רש"י שהגויים "נפלו הם עצמם בעיניהם שהיו מואסים בעצמם כי נפל פחד היהודים עליהם".
קידוש ה' גדול
באותה שעה שכבוד ישראל וירושלים עולים, עולה גם כבוד ה' יתברך. שבתחילת ספר נחמיה מתפלל נחמיה ואומר "אָנָּא ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו" (נחמיה א). חסר שם השם "הגיבור". עם ישראל כבוש תחת רגלי הגויים לא מתגלה גבורת עם ישראל, ולכן גם לא מתגלה גבורתו של ה'. אחרי בניין ירושלים נחמיה מתפלל "וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד" וכו' (נחמיה ט לב). בשעה שמתגלה גבורת ישראל שלא נכנע לגויים ולעושי דבריהם, מתגלה גבורתו של ה' בעולם ואפשר להתפלל בשם "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא".
כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ
זה מה שאנחנו אומרים בסליחות "שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ". כביכול שם ה' הגיבור רשום לא רק על קלף של ספר תורה, אלא כתוב על חומות ירושלים שנבנות. לפי זה יוצא שהבונים שבנו את החומה – כתבו את שם ה' על כל אבן ואבן שבנו בחומות ירושלים. כך גם בימינו שאנחנו בונים בירושלים בתים או כבישים וגשרים – הכול הוא כתיבת שם ה' בעולם וקידוש שמו ברבים.
קידוש השם בהצלחת עם ישראל
לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם – מכת ארבה
קידוש השם יש גם בבניינו של עם ישראל. שכשעם ישראל נחלש יש חילול השם. כך כתוב ביואל הנביא "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם" (יואל ב יז). והם מתפללים על מכת ארבה. ואיך מכת הארבה קשורה לחרפת הגויים? רש"י אומר שזה מלשון משל, שמלגלגים עליהם. האבן עזרא אומר שמכת הארבה גורמת ליהודים לרדת מהארץ ולגור במדינות אחרות, וגורמת לגויים לשאול איפה האלוקים של היהודים.
כי שמך נקרא על עמך
לעומת זאת, כשעם ישראל מתחזק יש קידוש השם בעולם. כך קורה היום כשממשלת איטליה קונה מעם ישראל שני מטוסי מודיעין חכמים במיוחד ומשלמת 500 מיליון דולר על כל מטוס. מסתבר שהם יודעים לייצר מכוניות שנים רבות, אבל לא יודעים לייצר מטוס חכם כזה, וזה חוזק עם ישראל וממילא כבוד ה'. כך קונים כל האירופאים מערכות הגנה, מכ"מ ומל"טים ב-4.6 מיליארד דולר מעם ישראל, מערכות שמוטמעת בתוכן חכמה גדולה, וגרמניה מבקשת לקנות חץ 3. אין אומה מלבד ישראל שמצליחה לייצר את הדבר החכם הזה, וחוזק עם ישראל הוא קידוש ה'. כי שמך נקרא על עמך.
49 פעמים שמך בסליחות
בסליחות אנו מתפללים שיגדל כבוד ה' על ידי גדילת כבוד עם ישראל. לכן אנחנו אומרים בסליחות של אלול את התפילה לשמו של ה' באמצעות המילה "שמך" 49 פעמים, ובעשרת ימי תשובה 75 פעמים. גם האשכנזים, שאומרים בכל יום סליחות בנוסח מיוחד, מזכירים את שם ה' שנקרא עלינו בכל יום, בסך הכול כ-25 פעמים בסליחות, ובערב ראש השנה כמעט 50 פעמים.
וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד
לכן מתחילים בכל העדות את הסליחות במזמור "אשרי יושבי ביתך" (תהילים קיג). הכול בגלל שהפסוק הראשון במזמור עוסק בברכת שמו של ה': "אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ, וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד". הפסוק השני עוסק בברכת ה' עצמו: "בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ, וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד".
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא
רבי עמרם גאון תיקן לומר קדיש אחרי "אשרי יושבי ביתך", וכן נוהגים בני כל העדות (טור תקפא). ואם לא אמרו אותו בתחילת הסליחות אומרים אותו כשמגיעים עשרה. ויש שואלים מדוע הקדיש הזה נמצא באמצע הסליחות. וכי אומרים קדיש אחרי "אשרי" שבפסוקי דזמרא? והלא אין אומרים קדיש אלא על דבר שהוא מצווה בפני עצמו, כמו תפילה או קריאת שמע, או סדר קדושה או שיר של יום או פיטום הקטורת.
ונראה כי הטעם קשור לקידוש שמו של הקב"ה, שהוא עיקר הסליחות. וכשם ש"אשרי" עוסק בגדולת שמו של הקב"ה בעולם ובקדושתו, כן בקדיש מגדלים ומקדשים את שמו של ה' "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא". וגם כשהציבור עונה הוא אומר: "יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵֹּא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא". דרך מַלְכוּתֵיהּ פֻּרְקָנֵיהּ ומְשִׁיחֵיהּ בגאולתם של ישראל. לכן אומרים קדיש – לא כסיום לימוד וכד'. אלא בפני עצמו – שהוא תוכן הסליחות.
סליחות ביחד עם ה'
הארת פנים דלתתא כנגד הארת פנים דלעילא
אנו מתפללים על כל הבריתות הללו ומתפללים על הברית הזאת י"ב פעמים בכל סליחות. בשם האר"י הקדוש נאמר כי יש לומר בסליחות י"ב פעמים אלפא ביתא כנגד י"ב סוגים שונים של הארת פנים שמתקיימים בחודש אלול שנאמר בו: "אני לדודי ודודי לי" (עיין פרי עץ חיים ר"ה הקדמה שער כד).
משמעות העניין היא שאלוקים מאיר לנו פנים באופנים שונים, וכשהחמה מאירה פנים – גם הלבנה מחזירה את אורה. לכן אנו מתפללים כנגד כל אותן בחינות שונות של הארת פנים ומתפללים עליהן.
י"ב הארות
גאון עוזנו ותפארתנו, רבנו יוסף חיים זיע"א, כתב בתשובה מהם י"ב האלפא ביתא (שו"ת תורה לשמה תקכג). "ותחלת הכל מתחיל אלפ"א בית"א דרחמנא וזו היא בעתיק דכורא, ואחריה אנשי אמונה זו בנוקבא דעתיק, ואחריה תמהנו בדכורא דא"א, ואחריה אל תעש עמנו כלה בנוקבא דא"א. ואחריה אלפ"א בית"א של הודוי זו באבא עלאה, ואחריה אשמנו מכל עם זו באימא עלאה. ואחריה אלפ"א בית"א דאלהינו שבשמים זו ביש"ס. ואחריה עננו אבינו זו היא בתבונה. ואחריה אדון הסליחות בוחן לבבות זו בז"א. ואחריה עשה למען אמתך זו בלאה ואחריה מזמור נפ"א זו ברחל. ואחריה אלפ"א בית"א דפיוט אליך ה' נשאתי עיני זו ביעקב". ולא מנה את "אשרי יושבי ביתך" שגם הוא באלפא ביתא כי הוא מחולק מכל הסליחות שהוא אב לכולם.
סליחות כסדרן
לכן היה אומר מו"ר הרב זצוק"ל, כי אם אין מניין בשעה שמתחילים את הסליחות, יתפללו כסדר שבתחילה אנו מזכירים את י"ג מידות שהיא הברית שה' כרת עמנו על גאולה שלמה ויזכירו את הברית שמוזכרת בתפילת "רחמנא". ויאמרו י"ג מידות בטעמים, וכשיהיה מניין יאמרו ג' פסוקים וחצי קדיש ואחר כך ימשיכו (לבוש וא"ר תקפא). אבל לא יהפכו את הסדר של הסליחות לומר קודם את סוף הסליחות ואחר כך את י"ג מידות. כי אנחנו מתפללים לפי סדר התפילה של מעלה.
תיאום כוונות עם ה'
כיוון שהסליחות שלנו מקבילות לשפע האלוקי שבחודש הזה, חשוב לכוון גם את השעה של התפילות, וכך כתוב בסימן הראשון שפותח את השולחן ערוך. "המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה" (אורח חיים – סימן א ב). "שבאלו הזמנים הקדוש ברוך הוא נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין הגויים והתפלה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצוייה וקרובה להתקבל" (טור). ואם יתפלל באשמורת הבוקר הוא הראוי מהכל כי זה הזמן שהקב"ה קרוב אלינו, והיא עת רצון משובחת מן הכל". כך כתב השו"ע: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים" (שו"ע תקפא ס"א).
סליחות לפני חצות לילה
לכן כתב בשער הכוונות בדרושי תפילת ערבית (דרוש א): "גם דע כי בחצות לילה הראשונה אין ראוי לומר כלל שום סליחות ולא להזכיר י"ג מדות דויעבר, זולתי בליל יום הכפורים". "גם אין ראוי לומר שום קינה ולא לעורר שום בכיה על חורבן הבית רק אחר חצות כנזכר בזוהר פעמים רבות פרשת ויקהל. כי בחצות הלילה אז מתעוררת הבכייה למעלה על חורבן בית המקדש ואז זמנה האמיתית".
לכן חשוב להתפלל סליחות רק אחר חצות, כדי להתפלל בשעה שה' בוכה על צער החורבן שזו השעה היא עת רצון. וכתב החיד"א ב"ברכי יוסף" כי הזוהר כתב להיזהר לא לומר את י"ג המידות לפני חצות הלילה כי אינו הזמן של מעלה.
ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד – פעמיים כי טוב
נסיים בדברים שפתחנו בהם על ביטחון הגאולה. אנו אומרים פעמיים בתפילה ובסליחות: "ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד". כתב ב"בית יוסף" (סימן נ'): "ומה שאומרים אותו פעמיים נראה שהוא על פי מה שכתב בתיקונים (תיקון ע', דף קל"ד ע"ב) כשבא לפרש הסודות הנרמזים בשבח זה אמר ובגין דא כפל לון תרין זימנין". ומבואר ב"מתוק מדבש", כי אנו אומרים את המשפט הזה פעמיים כנגד המלכת ה' בעולמות היותר עליונים, ומתוך כך אנו רואים את התגלות מלכות ה' גם בעולם שלנו. ויהי רצון שנזכה לראות מלכות ה' בעליונים ובתחתונים במהרה. אמן.