זה לא קל לאמא האמיתית – זאת ממשפט שלמה, שוויתרה על הבן שלה לאמא המתחזה.
ידעה האמא האמיתית כי אחרי הוויתור שלה, היא תצטרך לראות יום יום את הילד שלה נמצא בידי האמא המזוייפת. זה כאב לב גדול ומתמשך. היא מקבלת על עצמה ברצון את הכאב כי היא רוצה שהבן שלה יחיה.
האימא האמיתית יודעת, שהאשה המרשעת תרעיל את נפש הילד ותעשה כל מה שביכולתה כדי שהילד לא יחזור אליה. עם זאת, היא מוותרת. שלא כדין, ובגלל אהבתה הגדולה לבנה.
במקרה ההוא פעל שלמה המלך כדי שהצדק ייעשה מייד והבן יחזור לאמו האמיתית.
במקרים אחרים, הצדק לא נעשה, ובוודאי לא כל כך מהר.
כך היה כשחלק מאנשי ההגנה הסגירו למוות את לוחמי האצ"ל בידי הבריטים. בימים ההם, לא הרשה מנחם בגין לפתוח במלחמת אחים צודקת. גם כשירו בתותח הקדוש על אלטלנה, הוא נשך את שפתיו ועצר את אנשיו בגדלות רוח. הוא הבין שמלחמת אחים תהרוס את הישוב היהודי שעמד במלחמת מגן אל מול צבאות מדינות ערב.
בן גוריון צחק ולגלג על "חולשתו" של מנחם בגין. הוא החרים אותו והכריז כי הוא פסול לבא בקהל, "בלי חרות ומק"י". בסופו של דבר, בן גוריון חזר בו, ובגין נבחר על ידי העם לראשות הממשלה. לימים הוא הוכר כאחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה.
להיסטוריה יש נטיה לחזור על עצמה. גם עכשיו, העם בוחר בנתניהו, והשמאל מחרים אותו "רק לא ביבי", כאילו הוא מצורע ח"ו והם טהורים וזכים כשלג. הם מוכנים לשבת עם תומכי טרור. הם מוכנים להרוס את הכלכלה, לסרב פקודה, לפרק את הצבא ולשרוף את האסמים, ובלבד שיתנו להם את הגה השלטון. גם עכשיו מגלה הימין בראשות נתניהו אחריות ומוותר לשמאל שמשתולל ברחובות.
זה גם כואב, אבל זה כבוד להיות חלק מהמגזר המבוגר האחראי. נהגנו באחריות וויתרנו כמו שעושה כל אמא אמיתית. בסופו של דבר, הצדק חייב להופיע. אסור לנו להתאהב בתפקיד של האמא שמוותרת תמיד. אנחנו עלולים לגלוש לתחום האשה המוכה שבעלה צועק עליה: "מטורפת בגללך אני צועק, בגללך אני מחריב את הכל". חייבים לקחת את המושכות בידיים מידי האנשים שמוכנים לשרוף את הכל ובלבד שלא יזיזו להם את הגבינה.