מעמד הר סיני – למען ארץ ישראל

עיקר עשרת הדברות – רק ארץ ישראל

ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ ישראל

כשהתורה מתארת בספר שמות את מעמד קבלת התורה בהר סיני, היא מציינת כי מטרת המעמד הזה היא לעשות את עם ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש". התורה לא מזכירה את ארץ ישראל אפילו פעם אחת.

לעומת זאת, כשמשה רבנו מדבר על מעמד הר סיני בספר דברים (פרקים ד-ה) הוא אומר מספר רב של פעמים שכל התכלית של מעמד הר סיני היא לשמור את החוקים והמשפטים בארץ ישראל דווקא. וצריך להבין למה בפרשת יתרו ארץ ישראל לא מוזכרת, ובפרשת ואתחנן היא מוזכרת כל כך הרבה פעמים.

השפעת חטא המרגלים

נראה שהתשובה לשאלה זו היא חטא המרגלים. כאשר התורה ניתנה לעם ישראל היה נראה כי ברור לכל העם שהיעד של עם ישראל הוא ארץ האבות, ארץ ישראל. כך ה' אומר למשה "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי" (שמות ו ח). כך הבטיח ה' לאברהם בברית בן הבתרים "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו טז). וכך היה ברור.

כשעם ישראל טעה בחטא המרגלים וחשב שאפשר לשמור תורה ומצוות במדבר; כשעם ישראל שכח שהייעוד של "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" יכול להתקיים רק בארץ, יש צורך להזכיר לו שכל מתן תורה יכול להתקיים רק בארץ ישראל.

תורה רק בארץ ישראל

המעיין בפסוקים שנכתבו סביב מתן תורה בספר דברים, כגון "רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה֣' אֱלֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ" (דברים ד, ה), עלול לחשוב כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בארץ ישראל. ואולם ההלכה היא לא כך, שכן מצוות התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל ומצוות שתלויות בגוף קיימות גם בחו"ל. משה מדבר איתם באותה שעה בלשון זו בכוונת מכוון, כדי שיבינו את ערכה הגדול של ארץ ישראל. אחר כך הוא יסביר להם שיש חילוק בין מצוות התלויות בארץ לבין המצוות שתלויות בגוף.

רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה

שנאו את הארץ ונתיישבו בהר

בתחילת ספר דברים משה מזכיר לעם ישראל את הטעות של חטא המרגלים שלא עלו לרשת את הארץ. לפני סיפור חטא המרגלים (בסוף פרק א) הוא מתחיל ואומר כי מטרת ספר דברים היא לבאר את התורה "בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר".

הביטוי של משה הוא קצת חריף. "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה". המילים "רב לכם" אומרות לאדם: אתה שוהה פה יותר מדי זמן. מסביר הכלי יקר "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות". יש מצווה לזכור את מעמד הר סיני, ולפי דעתם אין מקום מתאים לזכירת המעמד יותר מההר עצמו. ולכן הם שהו שם שנה פחות אחד עשר יום.

בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ

על כן מבאר להם משה רבנו בתחילת ספר דברים את התורה ואומר להם כי הביאור של התורה הוא ביישוב ארץ ישראל: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".

בני ישראל שבאותו הדור לא הבינו את דבריו של משה ומאסו בארץ חמדה. הם חטאו בחטא המרגלים ונגזר עליהם לנוע במדבר ארבעים שנה. לכן עומד משה ומסביר להם שעיקר המשמעות של עשרת הדברות הוא בעיקר בארץ הקודש ישראל.

שכינה בתיקון ליל שבועות של מרן רבי יוסף קארו

זו הסיבה שבגללה מגיעה השכינה לרבי יוסף קארו בתיקון ליל שבועות ואומרת לו לעזוב את כל עולם התורה הגדול שבחו"ל. לעזוב את הישיבות, התלמידים ולעלות לארץ ישראל.

מדוע בחרה השכינה להתגלות לרבי יוסף קארו זצוק"ל דווקא בליל שבועות ולצוות אותו על עלייה לארץ ישראל? הרי מוטב לצוות אותו על כך בחג הפסח. אלא שלפי דברי משה רבנו עיקר המטרה של מעמד הר סיני הוא לקיים את התורה בארץ ישראל. לכן אומרים לו ביום מתן תורה, כי זו השליחות של גדול התורה רבי יוסף קארו זצוק"ל לעלות לארץ ולהעלות את ישראל אחריו.

רשימת הקשרים בין ארץ ישראל למתן תורה

א.    בזכות התורה יורשים את הארץ

משה מזכיר את ארץ ישראל במעמד הר סיני כמה פעמים. בכל פעם הוא מדגיש נקודה אחרת בקשר בין הארץ למעמד הר סיני. בפעם הראשונה אומר משה כי התורה, החוקים והמשפטים נועדו להביא לעם ישראל חיים לְמַעַן תִּחְיוּ, והחיוניות תביא את ירושת הארץ "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד, ב-ד).

ב.    השפעה על אומות העולם רק דרך ארץ ישראל

בפעם השנייה אומר משה כי רק מארץ ישראל יוכל עם ישראל להשפיע את האור לכל האומות. כך נאמר לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", תהיה גוי גדול ותביא ברכה לאנושות "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". כך נאמר גם פה, לכו לארץ ישראל, תהיו גוי גדול ותביאו ברכה לאנושות. "רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה֣' אֱלֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ".

רק בארץ ישראל תזכו להשפיע ברכה על התרבות האנושית. יתקיים בכם "וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה. כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם" (דברים ד, ה-ח). כל זאת לעומת חו"ל שמתקיים בנו "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה" (דברים כח לז).

ג.     לא שומרים תורה – אבד תאבדון מהארץ

עוד מלמד משה כי הקשר בין התורה לארץ ישראל הוא דו כיווני. בעשרים ושלושה פסוקים מכין אותם משה לחיים בארץ ישראל. "וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה ה֙' בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ". משה מקיים את ציווי ה' ומזהיר אותם להתרחק מעבודה זרה ולשמור את התורה, כי אם הם לא יעשו כן – הם לא יוכלו לחיות בארץ ישראל.

"הַעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ". משה אומר להם כי זה לא אובדן מוחלט. בסוף הגלות ירחם ה' עליהם ויחזרו לארץ ישראל "כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת־בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם" (דברים ד, ט-לא). אבל הגלות היא בהחלט קשה מאוד ונקראת אבדון. אנחנו הנמצאים בסוף הימים יודעים להעיד כמה דבריו של משה רבנו הם אמת לאמיתה.

ד.     בגלל אהבת ה' הוא נותן לכם את הארץ

משה אומר לישראל שה' בחר בהם, רוצה בטובתם ואוהב אותם "וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" (דברים פרק ד, לז). הוא מזכיר להם כי אין עוד עם בעולם שה' התגלה אליו בצורה כל כך גלויה, "כִּ֣י שְׁאַל־נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן־הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אָדָם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד־קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַֽע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי".

אין עוד עם בעולם שה' הוציא אותו מגלות ונתן לו כוח לכבוש את ארץ ישראל מגויים גדולים ועצומים. "א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם ה֧' אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ וכו' לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת־לְךָ֧ אֶת־אַרְצָ֛ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה".

מכאן נבין שה' אוהב אותנו ורוצה בטובתנו "וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־חֻקָּ֣יו וְאֶת־מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל־ הַיָּמִֽים". הכול תיקון לחטא המרגלים שחשבו כי ה' שונא אותם ולכן הוציאם ממצרים והביאם לארץ ישראל "וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ" (דברים א כז).

ה.   ערי מקלט – לשים את התורה בארץ

באמצע הסיפור על מתן תורה יש תיאור על כיבוש עבר הירדן המזרחי וערי מקלט, תיאור שלכאורה לא קשור למתן תורה. התבוננות בפרשה הזו תראה לנו פסוק אחד שנמצא באמצע הציווי על ערי המקלט שמלמד מה הקשר בין פרשה זו למעמד הר סיני. "וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל". ובאמת מה הקשר בין ערי מקלט לבין שימת דברי התורה לפני עם ישראל?

לשם כך צריך להבין שערי מקלט הן חלק מארבעים ושמונה ערי הלוויים שנועדו כדי לתת ללוויים אפשרות להנחיל את התורה לעם ישראל. "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". בערים הללו היו מרכזי לימוד תורה אזוריים לכל עם ישראל. משה רבנו, שהוא נשיא שבט לוי, מלמד את שבטו באמצעות ערי המקלט הללו איך שמים את התורה בפני בני ישראל. לכן פרשה זו כתובה קודם מעמד הר סיני.

ו.       ארץ ישראל מראה את אהבת ה'

אחרי מתן תורה מפחדים בני ישראל למות מהאור הגדול והאש הגדולה של מעמד הר סיני ומבקשים ממשה שהוא יקבל את התורה בשבילם "ְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ". חכמינו אומרים כי תש כוחו של משה "שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עֲלֵיכֶם וְרִפִּיתֶם אֶת יָדִי כִּי רָאִיתִי שֶׁאֵינְכֶם חֲרֵדִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו מֵאַהֲבָה" (רש"י דברים ה כד).

ה' מנחם את משה ואומר לו "וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ" (דברים ה כה). הוא מבטיח לו כי ארץ ישראל תאיר את עיני ישראל לראות שהכול בא מאהבה. בינתיים אומר ה' למשה: תשאר לצידי, "וְאַתָּ֗ה פֹּה֘ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ". שמירת המצוות בארץ ישראל תראה לעם ישראל את הטוב "בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה ה֧' אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן".

ז.      מתן תורה מאהבה

זו הסיבה שמיד אחרי פרשה זו מופיעה פרשת קריאת שמע שנועדה להטמיע בעם ישראל את האהבה לה', תיקון למחשבה שבגללה טעו המרגלים וטעו ישראל בקבלת התורה בפחד.

זו הסיבה שבגללה חוזר משה ואומר לישראל כמה פעמים שהתורה היא ביטוי של טובה. "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים פרק ו יז).

ח.   איך מחנכים את הבנים?

זו צריכה להיות התשובה של כל אב לבנו ששואל אותו למה לשמור תורה. "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". והתשובה: ה' אוהב אותנו ולכן הוא גאל אותנו מעבדות קשה. "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה", נקם את נקמתנו "וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ".

ולא עוד אלא שהוציא אותנו ממצרים והביא אותנו לארץ ישראל "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ". חלק מאהבתו הגדולה מתגלה בתורה שנתן לנו שעושה לנו רק דברים טובים "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו כ-כה).

זכירת מעמד הר סיני – שורש המצוות

מצווה לזכור את מעמד הר סיני וקבלת התורה

הרמב"ן על התורה אומר כי יש מצווה לזכור את כל הטוב של מעמד הר סיני כמבואר לעיל. גם מי שלא היה שם באופן פיזי צריך לצייר במחשבתו את הטוב של מתן תורה כל יום. "רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ: י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י ה֣' אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר ה֜' אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן" (דברים ד, ט-י).

שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח מַעֲמַד הַר סִינַי וְלֹא נָסִיר אוֹתוֹ מדַּעְתֵּנוּ

המצווה היא "שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח מַעֲמַד הַר סִינַי וְלֹא נָסִיר אוֹתוֹ מדַּעְתֵּנוּ אֲבָל יִהְיוּ עֵינֵינוּ וְלִבְּנוּ שָׁם כָּל הַיָּמִים" (רמב"ן בהוספותיו לספר המצוות מצות לא תעשה ב(. וכך כתב בפירושו לתורה שהיא גם מצוות עשה "חָזַר וְאָמַר רַק אֲנִי מַזְהִירְךָ מְאֹד לְהִשָּׁמֵר וְלִשְׁמֹר עַצְמְךָ מְאֹד מְאֹד לִזְכֹּר מֵאַיִן בָּאוּ אֵלֶיךָ הַמִּצְוֹת, שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח מַעֲמַד הַר סִינַי מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ שָׁם עֵינֶיךָ הַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וּדְבָרָיו אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ שָׁם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וְתוֹדִיעַ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ בַּמַּעֲמָד הַנִּכְבָּד הַהוּא לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָּנֶיךָ עַד עוֹלָם" (וראה עוד בהלכות גדולות, הקדמה, לאוין קע).

אזהרה כפולה ומכופלת

בגלל החזרה של התורה על הציווי הזה אומר הגמרא )מנחות צט ע"ב) בשם רב נחמן בר יצחק כי השוכח את לימודו עובר בשלושה איסור לאו. שנאמר "השמר לך" ונאמר "ושמור נפשך מאוד" וכן נאמר "פן תשכח את הדברים". כל אחד מהם הוא איסור נוסף שבא להדגיש את חשיבות הזיכרון של מעמד הר סיני ומתן תורה.

וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד – שכחה היא סכנת נפשות

מהמילים "וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד" אנו לומדים שהזיכרון הזה הוא חיים בשבילנו. כולנו זוכרים את המשל של רבי עקיבא על השועל והדגים, לפיו המציע להפסיק ללמוד תורה שקול לשועל שמציע לדגים לצאת מהמים כי ביבשה יותר בטוח. ובגמרא "רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ תּוֹרָה נִתְּנָה בְּאַרְבָּעִים וּנְשָׁמָה נוֹצְרָה בְּאַרְבָּעִים כָּל הַמְשַׁמֵּר תּוֹרָתוֹ נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה אֵין נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת".

מצווה הכוללת כל התורה כולה

הרמב"ם, הסמ"ג והחינוך לא מנו את המצווה הזו בין תרי"ג המצוות למרות שהיא כתובה במפורש בתורה ובגמרא. אבל באגרת תימן כותב הרמב"ם לתושבי תימן שהיו בעת גזירת שמד: "ציוונו ה' לזכור מעמד הר סיני תמיד והזהרנו לשוכחו וחייבנו להודיעו לבנינו כדי שיגדלו בידיעתו". ובאמת אין סתירה בדברי הרמב"ם. כי מה שלא מנה הרמב"ם את המצווה הזו בתרי"ג מצוות היא בגלל היותה כוללת את כל התורה כולה. ומצוות כאלה הן למעלה מכל תרי"ג המצוות (עיין מגילת אסתר שם).

זכירת מעמד הר סיני בברכת אהבת עולם ובחג השבועות

כתב המגן אברהם (סימן ס ס"ק ב) כי אנו מקיימים את המצווה הזו בברכת "אהבת עולם". כשאנו אומרים "וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן" אנחנו צריכים לזכור שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. וכשאומרים "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" נזכיר לעצמנו שה' נשא אותנו על כנפי נשרים והביא אותנו אליו. וכאשר אנחנו אומרים "בְּאַהֲבָה לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ" נזכיר לנו את אהבת ה' הגדולה אלינו ונחזיר לו אהבה.

הכול לתקן את מחשבת הטעות הנוראה של המרגלים שחשבו שה' שונא אותם ולכן הוא מוציא אותם ממצרים ומביא אותם לארץ ישראל. ומסיים המגן אברהם כי בגלל חג השבועות לא תיקנו קריאת פרשת מעמד הר סיני בשבת כמו שתיקנו בפרשת זכירת מעשה עמלק, שהרי אנו זוכרים את המעמד ואת האהבה ואת מתן התורה במיוחד בחג השבועות.

תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם?

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה

התורה נותנת שני תאריכים לחג השבועות. בפסוק אחד היא אומרת לספור שבעה שבועות שהם ארבעים ותשעה ימים. "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא פרק כג טו). בפסוק שאחריו היא אומרת לספור חמישים ימים. "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'". מה הייתה הכוונה של התורה בשני הפסוקים הללו?

הקב"ה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָיו וּשְׁעוֹתָיו נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה

את השאלה הזו מביא הרא"ש (פסחים פרק עשירי – סימן מ). ועונה שיש ספירה של תורה ויש ספירה של בני אדם. כשבני אדם אומרים תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם הם מתכוונים מספר הכולל חמישים. כשהתורה אומרת תספרו חמישים יום היא אומרת לספור עד שתגיעו לחמישים. ויש לזה דוגמאות רבות.

השוני הזה הוא מכוון. כך מלמד אותנו רבי שמעון בר יוחאי בפירוש על הפסוק "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית פרק ב ב). דבריו מופיעים במדרש אחרי שרבי שאל שאלה את חברו: למה כתוב שהבריאה הסתיימה ביום השביעי, הרי הבריאה נסתיימה ביום שישי?

"רַבִּי שָׁאֲלֶיה לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בר רבי יוֹסִי. אמר ליה: שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ 'וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' אֶתְמְהָא? אֶלָּא כְּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוֹרְנוּס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן הִגְבִּיהָה מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָה מִשֶּׁתַּחַשְׁךָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו הוּא מוֹסִיף מָחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ אֲבָל הקב"ה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָיו וּשְׁעוֹתָיו נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה" (מדרש רבה בראשית י ט).

ספירה משולבת

התורה אומרת לנו כי באמת ה' כילה את מלאכתו במדויק וסיים כשהגיע היום השביעי. כך היא הפעולה האלוקית. אבל אנחנו בני אדם לא יכולים לדקדק עד כדי כך ולכן אנחנו מוסיפים מהחול על הקודש. ולכן כדי לומר "ויכל ביום השביעי" צריך לעבוד ביום השביעי עצמו. לכן מאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימים (משנה ברורה סימן תצד ס"ק א). כל זה בגלל שספירת החמישים היא מעלה גדולה. כך בספירת היובל שנאמר "וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה" וכן "כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם" שסופרים 49 שנים עד אליה.  היא במדרגה גבוהה שאי אפשר לספור, אבל מקרינה אור על חיינו.

הפלא במניין בני ישראל במדבר

משמעות כלכלית במספרים

מספרי בני ישראל והלוויים מסתיימים במאות. בשבט ראובן יש 46,500 נפש וכן כמעט בכל השבטים. גם מניין משפחות הלווים מתחלק במאות. לגרשון 7,500, לקהת 8,600 ולמררי 6,200. קשה לומר שהתורה עיגלה מספרים, שהרי המספר כאן מתאים למספר בפרשת פיקודי, ושם נמנו על ידי מחציות השקל. גם מספר הלוויים מדויק שהרי ספירת בכורי ישראל מגיעה ל-22,273 עודף על מספר הלוויים ב-273, ואיך אפשר לחייב את בכורי בני ישראל לשלם חמישה שקלים כל אחד לפדיון כשהמספר לא מדויק?

כמו כן, כשאנו רואים כי בשבט גד התורה מנתה בפרשת במדבר 45,650 ואילו  בפרשת פנחס כל השבטים מספרם מסתיים במאות ורק שבט ראובן הוא 43,730. השבטים הללו מלמדים על השאר שמניינם מדויק, וזה פלא. איך ייתכן שהמספר שנולדו היה תמיד במאות?

שני תירוצים לשני מניינים

כדי לענות על שאלה זו נזכיר את שאלת הרמב"ן איך ייתכן שבמניין ישראל בחודש תשרי היו 603,350 איש וכך היה גם במניין חודש אייר. וכי לא מתו או נולדו בינתיים? ועונה הרמב"ן שתי תשובות. אחת שמתו ונולדו ונשאר המספר אותו דבר. והשנייה שהמניין הראשון היה עם הלוויים והשני בלעדיהם, והריבוי השלים בדיוק למספר הראשון (רמב"ן על שמות פרק ל פסוק יב). וזה פלא שהמספרים אחרי כל זה היו בדיוק אותו דבר.

נשמה של כל אחד ביטוי לנשמה גדולה שמתגלה

כדי להבין את זה נביא את הגמרא האומרת שעשרת בני המן מתו כאחד (מגילה טז ע"ב), והפירוש הוא שנשמתם לא יצאה בגלל הריגתם, אלא כשנלקח מהם כוח הטומאה העליון שהחיה אותם הם מתו. כך בקודש, לידה של כל אישה היא ביטוי לכוח רוחני שמתגדל בעם ישראל, כל אישה יולדת שישה בכרס אחת כביטוי לרצון של העם להיות שישים ריבוא (מהר"ל גבורות ה' יב). הופעת הכוח היא במאות, ולכן תמיד נולדים מאה ביחד. וזו תשובה גם לפלא בהסבר הרמב"ן על המניין המדויק. וזה גם מסביר בימינו את הסיבה להתעכבות או לזירוז לידות של נשים בישראל.

ויהי רצון שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובטהרה כאשר רוב יושביה עליה. אמן.