בביתו של מרן הרב אליהו זצוק"ל לא היו
חוגגים את ט"ו בשבט עם שולחן ערוך של שלושים מיני פירות. הרב היה מסתפק בפירות משבעת המינים ועוד כמה פירות אחרים שמצויים בשוק. הדבר שבו היה הרב מהדר יותר מכל דבר אחר היה לשמח גם אנשים אחרים במצווה זו של סדר ט"ו בשבט.
לשלוח לאלמנות ולמשפחות שאין להם חלק מפירות ט"ו בשבט, שישמחו את ליבם, הוא דבר גדול.
לקבל פרי מיוחד או סלסלת פירות זה מחמם את הלב ומשמח את הנשמה.
חכמינו אמרו שאין דבר שמשמח את ה' יותר ממה שאנחנו משמחים את האלמנות והיתומים.
כך כותב הרמב"ם שיותר טוב להרבות בשליחת פירות למי שאין לו מלהרבות פירות על שולחנו: "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים". שהמשמח את האנשים המסכנים הללו דומה לשכינה. שנאמר "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדושׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדושׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".
במיוחד השנה, כשיש כל כך הרבה אלמנות, יתומים ופצועים, אנו צריכים לשלוח להם סלסלאות של פירות ארץ ישראל, עד שלא יהיה מקום פנוי בבית מפירות ארצנו.
שירגישו שהאהבה הגדולה של עם ישראל מציפה אותם. שנשמח את ליבם ביום שמחת ארץ ישראל.
