שמחה גדולה ובדיקת חמץ למי שאינו בביתו

משנכנס אדר, וגם בניסן

ימי מילואים שמביאים לשמחה

חכמינו אמרו: "משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כט ע"א). עד מתי? מהפסוק לומדים שהשמחה היא בכל החודש כולו: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט כב). אחת הסיבות לכך היא שבעת ימי המילואים שחלים בסוף החודש הזה ומסתיימים בר"ח ניסן. בימים אלו מלמד משה את אהרון ובניו איך עובדים בבית המקדש שמשרה שכינה בישראל, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.

בזוהר כתוב כי בימים הללו קורה משהו גדול מאוד, עליהם נאמר: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיה ל). "מָאן שִׁבְעַת הַיָּמִים? אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעַת יוֹמִין דִּבְרֵאשִׁית. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר: אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים" (ח"א לד, א).

שמחה גדולה פותחת שערי תפילה

על כוחה של השמחה אפשר ללמוד מתיאור התשובה שעם ישראל עובר בימי חזקיהו המלך. העם חוזר לחגוג את הפסח אחרי שלא חגגוהו כל ימי אחז. "וַיַּעֲשֹוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלַים אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִֹמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לה' יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לה'" (דברי הימים ב פרק ל).

וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם

צמד המילים "שמחה גדולה" נמצא בתורה נביאים וכתובים שמונה פעמים בלבד, והוא מבטא שמחה מיוחדת במינה. כאן הצמד המיוחד הזה מופיע פעמיים. ונראה שהייתה שם שמחה גדולה מיוחדת במינה כמו שאומר הפסוק: "וַתְּהִי שִֹמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלָים כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלָים". השמחה המיוחדת הזאת פועלת לפתיחת שערי שמים לתפילתם, כמו שכתוב שם: "וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם, וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם". מכאן למדנו חכמים שכוהנים צריכים לברך בשמחה ובאהבה גדולה (עיין שו"ע קכח ס"ע מג).

 

אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה

בגלל ששמחה פותחת שערי שמים לקבלת התפילות אמרו חכמים שכל תפילה תהיה מתוך שמחה. "תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה" (ברכות לא).

כן כתב בשולחן ערוך (נא) שצריך לומר בשמחה את מזמור לתודה שכתוב בו "הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה". וכן אנו מזכירים לפני תפילת י"ח את השמחה הגדולה שהייתה בעת שירת הים ואומרים מיד סמוך לתפילת י"ח "מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְֹרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִֹמְחָה רַבָּה וְאָמְרוּ כֻלָּם". התיאור הזה לא נאמר בתור סיפור דברים אלא כהדרכה לשמחה רבה שאנו צריכים להיות בה קודם שאנחנו מתפללים תפילת י"ח.

אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון

כך כותב האר"י הקדוש בשער הכוונות: "אָסוּר לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ בְּעִצָּבוֹן, וְאִם נַעֲשָׂה כָּךְ אֵין נַפְשׁוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל הָאוֹר הָעֶלְיוֹן הַנִּמְשָׁךְ עָלָיו בְּעֵת הַתְּפִלָּה. אָמְנָם בְּעֵת שֶׁמִּתְוַדֶּה הַוִּדּוּי וּמְפָרֵט חֲטָאָיו אָז טוֹב לְהִתְעַצֵּב בִּלְבַד, אֲבָל בִּשְׁאַר הַתְּפִלָּה נִמְשַׁךְ לוֹ נֶזֶק נִפְלָא גָּדוֹל עַל יְדֵי עַצְבוּתוֹ, אֲבָל צָרִיךְ לְהַרְאוֹת לְפָנָיו ית' הַכְנָעָה גְּדוֹלָה בְּאֵימָה וְיִרְאָה, אָמְנָם תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה וּגְדֻלָּה בְּכָל הָאֶפְשָׁר כְּדִמְיוֹן הָעֶבֶד הַמְּשַׁמֵּשׁ אֶת רַבּוֹ בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה, וְאִם מְשַׁמְּשׁוֹ בְּעַצְבוּת עֲבוֹדָתוֹ נִמְאֶסֶת לְפָנָיו, וְכִמְעַט שֶׁעִקַּר הַמַּעֲלָה וְהַשְּׁלֵמוּת וְהַשָּׂגַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּלוּיָה בְּדָבָר זֶה, בֵּין בְּעֵת תְּפִלָּתוֹ וּבֵין כְּשֶׁעוֹשֶׂה אֵיזֶה מִצְוָה מִשְּׁאַר הַמִּצְוֹת וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּגְמָרָא מֵהַהוּא דְהַוָה קַבָדַח טוּבַּא כו' וְאָמַר תְּפִלִּין קָא מַנַּחְנָא. וְאַל תָּבוּז לְעִנְיָן זֶה כִּי שְׂכָרוֹ גָּדוֹל מְאֹד" (שעה"כ דרושי ברכת השחר).

"ויברך דוד" בשמחה גדולה

האומר שירת הים בשמחה – נמחלים עוונותיו

להבין את ערכה הגדול של התפילה בשמחה נראה כי כתבו חכמינו על שירת הים "שמי שאומר אותה בכל יום בשמחה רבה ובדקדוק התיבות ובטעמים ומכוין כאילו הוא בעצמו יוצא ממצרים ועובר הים והקב"ה מצילו – מוחלין לו עונותיו" (כף החיים נא ס"ק מא. משנה ברורה נא ס"ק יז).

אפשר לפרש שהאדם יראה עצמו בדמיון כאילו הוא יצא ממצרים ועומד כעת על יד הים. ואפשר שהכוונה היא שאדם יראה את עצמו חי היום בניסים כל כך גדולים שהם כמו קריעת ים סוף. כך אמרו חכמינו "קשים מזונותיו של אדם יותר מקריעת ים סוף". או "קשה זיווגו של אדם יותר מקריעת ים סוף".

לפי זה מי שמתפרנס או נשוי צריך לדעת שנעשה לו נס ענק, לא פחות מקריעת ים סוף.

ובאמת פרנסה ונישואין הם הרבה יותר נס מקריעת ים סוף, שהוא מאורע חד פעמי והם מתרחשים תמיד. ההתרחשות התמידית שלהם גורמת לאנשים לחשוב שהם לא נס. אבל באמת הם נס הרבה יותר גדול מיציאת מצרים.

בכל שנה ושנה צומחים 780 מיליון טון חיטה, 680 מיליון טון אורז, ועוד מיליארד ושמונים מיליון טון תירס. ועוד 250 מיליון טון סויה. וכמות כזו תפוחי אדמה, וסלק סוכר, וקנה סוכר. ועוד 150 מיליון טון עגבניות, ענבים בכמות דומה, 3 מיליון טון קפה וכו' וכו'. אדם צריך לחשוב על כל השפע הזה בברכת המזון, בברכת השנים, בברכת מחיה המתים, באשרי יושבי ביתך וכד'. השפע הזה הוא נס גדול מאוד, והרואה אותו והמודה על כך בשמחה כל יום – נמחלים לו כל עוונותיו.

 

הכנה לשירת הים

המתבונן יראה שההכנה לשירת הים היא בשתי קבוצות פסוקים. הקבוצה הראשונה היא ארבעה פסוקים שאמר דוד המלך שמתחילים במילים "ויברך דוד". אחרי ארבעת הפסוקים הללו יש שבעה פסוקים נוספים שנאמרו על ידי עם ישראל בתקופת נחמיה והם מתחילים במילים "ויברכו שם כבודך" עד "במים עזים".

המעיין בפסוקים הללו ימצא דבר מופלא. הפסוקים של "ויברך דוד" נאמרו בשמחה גדולה, שהיא כידוע נדירה מאוד. גם הפסוקים שכתובים בספר נחמיה נאמרו בשמחה גדולה וגם בשמחה גדולה מאוד. בגלל השמחה הגדולה שבה נאמרו הדברים תיקנו חכמים לומר אותם לפני שאנחנו אומרים את שירת הים שצריכה להיאמר בשמחה כאילו עומדים על שפת הים.

שמחה גדולה בלי נס מעל הטבע

חשוב לומר כי גם בימי דוד וגם בימי נחמיה לא נעשו ניסים מעל הטבע כמו קריעת ים סוף וכד'. להפך, בתקופת נחמיה היו להם קשיים גדולים, כפי שמבואר בהמשך. גם בימי דוד המלך לא היו ניסים מעל הטבע, והיה העולם כמנהגו נוהג. אמנם בזכות ההתבוננות שלהם זכו לראות את ניסי ה' יותר ממה שראו בני ישראל שעמדו על ים סוף, ולא היו בשמחה גדולה מאוד כמותם.

שִׂמְחָה גְדוֹלָה גוררת שִׂמְחָה גְדוֹלָה

הפעם הראשונה שנזכרת בעולם כולו שמחה גדולה היא על ידי דוד המלך בעצמו שכתוב בו "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (דברי הימים א כט ט). פסוק זה נכתב ממש לפני הפסוק "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד", והשמחה של דוד באה בזכות עם ישראל שהתנדבו לצורך הקמת בית המקדש הראשון, וכמו שאמרנו זה לא נס מעל הטבע.

מתוך השמחה הגדולה של דוד המלך מתעוררים ישראל גם הם לשמוח שמחה גדולה, וכך אומר הפסוק כי ישראל מקריבים קרבנות לפני ה' "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְשְׁחוּ לה' לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן" (דברי הימים א פרק כט כב).

שמחת דוד המלך – חידוש גדול

השמחה של דוד אינה פשוטה כלל וכלל. אביו ואחיו מתנכרים לו, חמיו שאול המלך רודף אותו והזיפים מבקשים להסגיר אותו לשאול. הוא בורח לפלישתים לאכיש מלך גת, וגם הוא אומר לו ללכת. הוא עוזב את אכיש ובא לביתו ומוצא שהעמלקים לקחו את אשתו ואת בניו בשבי ושרפו את העיר.

מה עושה דוד? "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ". ואומר רש"י שהכוונה לאכיש וקראו אבימלך כי כל מלכי הפלישתים נקראים בשם אבימלך. במקום להתלונן אומר דוד המלך: "אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי" (תהילים לד ב). עם כל הרדיפות שרודף אותו בנו, הוא שמח ומודה לה' ומחדש בעולם שמחה גדולה.

הפסוקים בימי נחמיה נאמרו בשמחה גדולה מאוד

שמחה גדולה יותר משמחת דוד המלך

אחרי ארבעת הפסוקים של דוד אנו אומרים שבעה פסוקים מספר נחמיה שמתחילים במילים "וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ, וּמְרוֹמַם עַל-כָּל-בְּרָכָה וּתְהִלָּה" ומסתיימים במילים "וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים". החידוש של הפסוקים הללו שהם נאמרו בשמחה גדולה יותר מהשמחה של דוד המלך.

אצל דוד המלך מוזכרת פעמיים שמחה גדולה. בספר נחמיה מוזכרות פעמיים "שמחה גדולה" ועוד פעם אחת "שמחה גדולה מאוד". מתוך השמחה הגדולה מאוד שלהם הם זוכים לומר את הפסוקים המוזכרים הללו. כל הפסוקים הללו הם לא סיפור דברים אלא הכנה בשבילנו שנדע איך לשיר שירת הים ואיך להודות לה' ולהתפלל.

מהפך שמתרחש בעם ישראל בפחות משנה

הגמרא אומרת שהשמחה הגדולה מאוד שמוזכרת בספר נחמיה היא על ביטול יצר הרע של עבודה זרה והכנעת היצר של עריות על ידם (ערכין לב ע"ב). המסתכל בפסוקים יראה כי בספר נחמיה יש י"ג פרקים שמתארים מהפך שעם ישראל עובר בפחות משנה. בחודש כסלו מספרים לנחמיה בפרס שחומות ירושלים שרופות (נחמיה א).

בחודש ניסן מקבל נחמיה אישור מהמלך לעלות לירושלים לבנות את חומותיה (נחמיה ב). הוא מגייס את העם והם בונים ביחד את חומות ירושלים למרות שהיו לנכרים שותפים מבן היהודים שסייעו להם (נחמיה ג-ו) וזו צריכה להיות סיבה לחולשה גדולה ולצער גדול מאוד. נחמיה והעם מסיימים לבנות את החומה ב-52 ימים ומסיימים את בנייתה בכ"ה באלול (נחמיה ו טו).

שמחה גדולה ומשלוח מנות בראש השנה

בראש השנה מתכנסים כולם לתוך חומות ירושלים הבנויה ושומעים את דברי התורה שנאמרים מעל גבי בימת עץ. הם בוכים כי הם מבינים שאורחות חייהם שונים מהמצוות של ה'. עזרא ונחמיה מעודדים אותם ומסבירים להם שהם צריכים להיות בשמחה, ועם ישראל שומע ומבין ומתהפך ממצב של בכי לשמחה גדולה. "וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת, שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים, אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם" (נחמיה ח).

שמחה גדולה מאוד בסוכות – מסלקת יצרים רעים

בסוכות שאחר כך הם מתעצמים בהבנת גודל המעשה שהם עושים, גאולה ובניין בית המקדש השני. הם עושים סוכה ושמחים שמחה גדולה מאוד. "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד".

מתוך השמחה הגדולה מאוד בסוכות הם מתכנסים להתחזקות רוחנית ולתשובה מיד אחר כך "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם: וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט). כל ההתחזקות הזאת שבוע אחר כך היא בזכות השמחה הגדולה מאוד שמשרה שכינה גדולה מאוד ומסלקת יצרים גדולים מאוד.

מכירים את מי שאמר והיה העולם מתוך השמחה

תוך כדי ההתחזקות הזאת הם אומרים את הפסוקים "וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה, אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִֹיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים". ואנחנו חוזרים אחריהם ואומרים את המילים הללו כדי לזכות בשמחה הגדולה מאוד שלהם ובתשובה הגדולה שבאה בעקבותיה.

שמחה שבונה ומרחיבה את ירושלים

מתוך התשובה שלהם, הם חונכים את חומות ירושלים בשמחה "וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת" (נחמיה יב). ושם נאמר הפסוק הפלאי הזה "וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְֹמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִֹמְּחָם שִֹמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָֹמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִֹמְחַת יְרוּשָׁלַים מֵרָחוֹק". אין בכל התנ"ך פסוק שיש בו חמש פעמים המילה שמחה כמו הפסוק הזה.

אנחנו אומרים את הפסוקים שנאמרו בשמחה גדולה ובשמחה גדולה מאוד כי השמחה הזאת פותחת שערי שמים כמו שכתוב אצל חזקיהו: "וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם, וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם" (דברי הימים ב ל). וצריך להתבונן בדברים הללו הרבה מאוד.

 

בדיקת חמץ למי שאינו נמצא בביתו

אנשים שלא נמצאים בביתם בפסח

אנשים רבים נמצאים בימים אלו במילואים, במלונות, בבית ההורים וכד'. השאלה היא מה הם יעשו עם החמץ שנמצא בביתם, איך יעשו בדיקת חמץ וביעור חמץ. השאלה היא גם האם הם צריכים לעשות בדיקת חמץ או ביעור חמץ בבית שבו הם גרים או בחדר שבו הם לנים.

גם לבטל וגם לבער

כדי לענות על השאלה הזאת צריך לזכור את הכלל כי מהתורה מספיק לבטל את החמץ ולומר שהוא כעפרא דארעא.

במקרה כזה אדם  לא עובר על "וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ" (שמות יג ז). כי כיוון שאדם ביטל את החמץ או הפקיר את החמץ – החמץ הזה כבר לא שלו ולא ברשותו.

עם זאת חכמינו אמרו שצריך לבדוק שלא יהיה חמץ ממש בביתו "לְפִי שֶׁחָשְׁשׁוּ אַחַר שֶׁהַבִּטּוּל תָּלוּי בְּמַחְשַׁבְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם וּבְדֵעוֹתֵיהֶן, אוּלַי יֵרַע בְּעֵינֵי הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּעַד כַּמָּה אֲלָפִים לְהַפְקִיר. וְאַף שֶׁבְּפִיו יֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה בָּטֵל וְהֶפְקֵר וְחָשׁוּב כְּעַפְרָא מִכָּל מָקוֹם לִבּוֹ לֹא כֵן יַחֲשֹׁב וְלֹא יְבַטְּלֶנּוּ בְּלֵב שָׁלֵם וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר בְּבַל יִרְאֶה שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא מִבֵּיתוֹ. וְעוֹד שֶׁמָּא מִתּוֹךְ שֶׁרְגִילִין בּוֹ כָּל הַשָּׁנָה אִם יִהְיֶה בְּבֵיתוֹ וּרְשׁוּתוֹ גָּזְרִינַן שֶׁיִּשָּׁכַח וְיָבוֹא לֶאֱכֹל. וְלָכֵן תִּקְנוּ חֲזַ"ל שאע"פ שֶׁמְּבַטֵּל לֹא סַגִּי אֶלָּא צָרִיךְ לִבְדֹּק לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם. ומ"מ צָרִיךְ לְבַטֵּל ג"כ שֶׁמָּא לֹא יִבְדֹּק יָפֶה וְיִמְצָא חָמֵץ בְּפֶסַח וְיַעֲבֹר עָלָיו" (משנ"ב תלא ס"ק ב).

חמץ שנפלה עליו מפולת – הרי הוא כמבוער

עוד יש הלכה שאומרת כי "חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער" (משנה מסכת פסחים פרק ב). ונפסק בשו"ע (תלג ס"ע ח) שאם יש עליו שלושה טפחים מפולת לא צריך לבדוק. והטעם שהוא כמו מבוער, שהרי התורה אמרה "שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם" (שמות יב יט) והרי החמץ הזה לא מצוי כלל. אמנם צריך לבטלו בליבו כיוון שאפשר לחפש אחריו.

וכך כתב שו"ע הרב על מי שעזב את ביתו לפני הפסח: "שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵינוֹ עוֹבֵר כְּלָל בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא עַל הֶחָמֵץ שֶׁבְּבֵיתוֹ כֵּיוָן שֶׁאֵין מָצוּי אֶצְלוֹ בִּימוֹת הַפֶּסַח וְהַתּוֹרָה אָמְרָה 'לֹא יִמְצָא' – מִי שֶׁמָּצוּי בְּיָדְךָ, וַהֲרֵי חָמֵץ זֶה נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ כְּחָמֵץ שֶׁנָּפַל עָלָיו מַפֹּלֶת, וּכְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁהוּא כִּמְבֹעָר מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי וְאֵין צָרִיךְ אֲפִלּוּ לְבַטְּלוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו כְּלָל בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא.

אַף חָמֵץ זֶה שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֶצְלוֹ בִּימוֹת הַפֶּסַח הֲרֵי הוּא אֶצְלוֹ כִּמְבֹעָר, אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים גָּזְרוּ שֶׁאֵין יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּבִעוּר כְּזֶה אֶלָּא חַיָּב הוּא לְבַעֲרוֹ בִּעוּר גָּמוּר כְּדִינוֹ קֹדֶם שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ אִם יוֹצֵא בְּתוֹךְ ל' יוֹם, אֲבָל קֹדֶם ל' יוֹם לֹא חָלָה עָלָיו גְּזֵרַת חֲכָמִים, וּמִן הַתּוֹרָה יָכוֹל הוּא לְבַעֲרוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּבִעוּר כָּזֶה דְּהַיְנוּ בְּמָה שֶׁמַּפְלִיג מִבֵּיתוֹ שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ הַפֶּסַח לֹא יְהֵא הֶחָמֵץ מָצוּי אֶצְלוֹ וְיִהְיֶה אֶצְלוֹ כִּמְבֹעָר". (שו"ע הרב ס"ע ו).

יצא קודם שלושים יום מפסח – אינו צריך לבדוק

כוונת שו"ע הרב למה שכתוב בשו"ע (סימן תלו א): "המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא ואינו מניח בביתו מי שיבדוק: תוך שלושים יום – זקוק לבדוק. קודם שלושים יום – אינו צריך לבדוק (וכשמגיע פסח יבטלנו). ואם דעתו לחזור קודם הפסח – צריך לבדוק ואחר כך יצא דחיישינן שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער".

אם דעתו לחזור בפסח – בודק אפילו מראש השנה

אמנם אם דעתו לחזור לביתו בפסח, אע"פ שעזב את ביתו הרבה לפני החג – צריך לבדוק שמא יחזור ויראה חמץ ויחמוד אותו או יאכלנו, והרי עבר על בל יראה או חלילה על אכילת חמץ. "ואם שכח ולא בדק – יבטל כשיגיע הפסח, ולא יברך על הביטול". וכן אם דעתו לחזור בערב פסח יבדוק קודם שיצא שמא לא יספיק לבדוק קודם הפסח (שו"ע שם).

שליח לבדיקת חמץ

אם אדם יצא מביתו למילואים או לכל מקום אחר, ונמצאים בבית אשתו או בני ביתו הגדולים, הם יכולים וצריכים לבדוק את החמץ גם בגלל שהם חייבים לבער את החמץ במקום שבו הם נמצאים, וגם מדין שליחות של בעל הבית. במקרה כזה גם אם בעל הבית יוצא מביתו בתוך שלושים יום הוא לא צריך לבדוק את החמץ כי יכול לסמוך על אשתו או על בני ביתו הגדולים (משנ"ב ס"ק ג, כה"ח ס"ק ד). אבל את ביטול החמץ יעשה במקום שבו הוא נמצא.

גם אם לא ביקש מבני ביתו לבדוק את החמץ, ובמיוחד אם יצא למילואים הרבה זמן קודם הפסח ולא חשב שיישאר עד פסח ואין עימו קשר, תבדוק האישה ויבדקו הילדים כיוון שזכין לאדם שלא בפניו. אבל את הביטול יעשה הוא במקום שנמצא.

ודאי חמץ וודאי יחזור – ודאי יבערנו

יש מחלוקת אם היוצא קודם הפסח יכול לבטל גם חמץ ממשי, או שרק פירורים וחשש חמץ. הב"ח כתב שכל מה שפטרו אותו חכמים זה רק כשיש ספק, אבל כשיש בוודאי חמץ חייב לבערו. וכן פסק מגן אברהם (ס"ק ב'). אבל הבית יוסף כתב בשם הר"ן דאפילו בוודאי חמץ אינו צריך לבדוק (כף החיים סימן תלו ס"ק יא). אמנם המשנה ברורה כתב שאם יש בוודאי חמץ וודאי יחזור ויבערנו כדעת המגן אברהם אלא אם כן זה הפסד מרובה (ביאור הלכה ד"ה זקוק לבדוק).

במקרה של מפונים שנמצאים בבתי מלון ולא באים לביתם, לא נכון להורות להם לחזור לביתם כי ביתם בסכנה הוא עומד. אבל אם הם באים מדי פעם לביתם לפני פסח לקחת בגדים וכד', ייקחו את החמץ הממשי מהבית, כגון לחמים ועוגות, ולא יישארו שם הרבה לנקות את הפירורים.

וכתב בשו"ע הרב שלעניין הלכה יש לחוש לכתחלה לסברא הראשונה שמי שיש לו חמץ בוודאות בביתו – יחזור לבער את החמץ הממשי בוודאי בביתו. "אבל בדיעבד כגון ששכח ויצא מביתו ולא ביער החמץ ממנו ונזכר בדרך וטורח לו לחזור ולבער, יש לסמוך על סברא האחרונה ואין צריך לחזור לביתו לבער אם יצא קודם שלשים יום".

דין היוצא למילואים

היוצא להציל – פטור מבדיקה

יש הלכה שאומרת כי מי שהולך להציל, וכגון היוצא למילואים, הקלו עליו חכמים בבדיקת חמץ והתירו לו להסתמך על ביטול בלבד. וכך כתוב במשנה ונפסק בשו"ע (סימן תמד ס"ע ז) על אנשים שהולכים לעשות מצוות חשובות שאינן הצלת נפשות. "ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו – אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער; ואם לאו, יבטלנו בלבו".

אבל מי שהולך להציל נפשות לא צריך לשער אם יכול להספיק לחזור ולבדוק וללכת להציל. "ואם היה הולך להציל מן הנהר ומן הדליקה ומהמפולת ומיד האנס, – יבטלנו בלבו, ולא יחזור אפילו יש שהות" (שו"ע תמד ס"ע ז). ולכן מי שיצא מביתו למילואים, אפילו יכול לחזור – לא צריך אלא יבטלנו בליבו. אמנם אם יש בני בית אחרים בביתו – יכולים הם לבדוק את החמץ. ואם הם נמצאים בבתי מלון – לא צריכים לחזור לביתם שנמצא במקום סכנה.

מכירת חמץ מוקדמת בשלט רחוק

מי שיש לו ספק בעניין בדיקת חמץ יכול למכור את החמץ שיש בביתו המרוחק במכירה שמתבצעת ביום י"ג על ידי הרב המוכר. במקרה זה לא חלה עליו חובת הבדיקה בליל י"ד, שהרי החמץ כבר אינו שלו. אבל אם ימכור במכירה הרגילה הרי בליל י"ד החמץ עדיין היה ברשותו, שהמכירה שהוא מוכר לרב אינה מכירה באמת אלא מינוי שליחות לרב למכור ביום י"ד. וכל עוד הרב לא מכר בי"ד, הרי החמץ ברשותו וצריך לבדוק (חיי אדם כלל קיט סעיף יח, הובא במ"ב תלו ס"ק לב).

אבל אם המכירה של הרב תתקיים ביום י"ג, הרי בעל החמץ פטור מהבדיקה. וכך יעשו אלה שיש להם ספק אם צריכים לבדוק בביתם המרוחק. ועיין בדברי המשנה ברורה שם שיש חולקים ואומרים שגם מי שמוכר דרך רב שמוכר ביום י"ד לא חייב בבדיקה.

ביטול אויבינו ושונאינו

בגמרא (פסחים ד ע"א) ובשו"ע (סי' תלז ס"א) נאמר שהשוכר בית מחברו – חלה עליו חובת הבדיקה אע"פ שאינו הבעלים. לפי זה השוכר חדר במלון, כיוון שנתנו לו מפתח לפתוח ולנעול את חדרו, ואף אחד לא רשאי להיכנס לשם בלי רשותו – דינו כשוכר שצריך לבדוק את החמץ בחדרו.

וצריך לבדוק את חדרו בליל י"ד בניסן בברכה, ואחר הבדיקה יבטל את כל החמץ שאולי נשאר ברשותו ולא הצליח למוצאו בבדיקה, וכן יבטל את החמץ שנמצא בביתו.

ויהי רצון שנזכה לקיים מצוות פסח כהלכתה ולא ייראה ולא יימצא שאור בביתנו, ויתבטלו כי אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו. אמן.