ברחמים גדולים אקבצך

קיבוץ גלויות ברחמים גדולים

זיכרונות – אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ

הנביא ישעיה אומר כי קיבוץ הגלויות והגאולה הם בחסד עולם ומתוך רחמים גדולים. "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'" (ישעיהו נד ז-ח). על קיבוץ גלויות זה אומר הנביא ירמיהו (ב, ב) את הפסוק "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ".

הרמב"ם אומר שכל דברי הנביאים בעניין הגאולה כתובים בתורה בפרשת ניצבים. בפרשת ניצבים גם מוזכרים הרחמים שמביאים את הגאולה. "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל ג).

רחמי האומות כביטוי לרחמים אלוקיים

רחמי ה' נראים דרך התעוררות הרחמים של אומות העולם עלינו אחרי שנאה ורדיפה של אלפי שנים (מלבי"ם, העמק דבר). כן כתב הר"ן בדרשותיו ומובא ג"כ באברבנאל "דהכי פירושא, דתחלה יתן ה' עמו לחן ולחסד בעיני האומות אשר בם גולים בתוכם, ויקילו מעליהם עול הגלות במסים וארנונות וכדומה". דבר זה היה בהחלטת האומות לפני מאתיים שנה על "אמנציפציה", שהיא שוויון זכויות ליהודים והקלה במיסים וארנונות.

ממשיך הכתב סופר וכותב: "ואח"כ תהיה גאולה שלימה להביא אותנו לארצינו ארץ הקדושה. וזהו 'ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך', ויתן לך רחמים בעיני האומות, ואח"כ ושב וקבצך מכל העמים, יהיה יום קיבוץ גליות".

דבר זה התרחש באופן פלא לפני יותר ממאה שנה כשהכריזה האימפריה הבריטית שיש לעם ישראל זכות על ארץ ישראל (הצהרת בלפור, 1917). את ההכרזה הזו קיבלו האומות בוועידת סן רמו (1920), ואחר כך בהחלטת חבר הלאומים (1922). חכמינו לימדו אותנו להבין כי ברחמי האומות עלינו אנחנו רשאים לראות גילוי של רחמי ה', ממש כשם שהתעוררות של פרעה לתת לנו לצאת ממצרים, וההתעוררות של כורש לבנות את הבית השני, הן ביטוי לרחמי ה' עלינו.

ראויים אנחנו ליגאל

והקשה הכתב סופר: למה צריך רחמים בשביל זה? הרי כשאנחנו עושים תשובה, מן הדין מגיעה גאולה לעם ישראל. "תמוה, למה יעשה ה' ככה לעמו אם יחזרו בתשובה וראוים אנחנו ליגאל למה לא ימהר ויחיש לגאלינו להביא אותנו למחוז חפצינו, ומה לנו בחירות וחנינות האומות?" ועונה הכתב סופר, כי התשובה שתהיה בתחילת תהליך הגאולה לא תהיה תשובה שלמה ולכן אנחנו נזקקים לרחמים האלוקיים כדי להניע את תחילת תהליך הגאולה (כתב סופר דברים ל).

צרות גדולות בדרך לגאולה

עוד כותב הכתב סופר כי המסתכל בפסוקי פרשת ניצבים רואה כי התורה מתארת לפני הגאולה צרות רבות גם לארץ וגם לעם. "ונתן משה רבנו ע"ה סימן לדבר שבעת אשר יגדל צרתם וילכו חושך ולא אור, לא יאמרו תקותינו וישועתנו אבדה, כי אז סימן שהגאולה קרובה לבוא, וכמו השחר עלה קודם שיאיר ויזרח תחלה בא חושך ואפילה ביותר ושוב האיר היום כן הדבר הזה. וזה כוונתו. כמו היום מאפיל תחלה ואח"כ מאיר מתוך החושך, כן האיר לכם במצרים שהיה באופן זה, תחלה 'ותכבד העבודה' ואח"כ האיר לכם והוציא אתכם מאפילה לאור גדול, כך יאיר לכם שלעתיד יהיה גאולתינו על דרך זה, כנ"ל נכון". הכתב סופר נפטר 70 שנה לפני השואה, שמיד אחריה הוקמה המדינה, ואין ספק שדבריו הם בגדר "חכם עדיף מנביא".

 

שורש כל חטא – המחשבה שה' נגדך

כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב

החשש הגדול הוא שהצרות שלפני הגאולה יגרמו לעם ישראל להתייאש. ממש כמו שקרה לחלק מעם ישראל שהפסיק להאמין באפשרות ליישב את הארץ השוממה, הפסיק להאמין שעם ישראל מסוגל לחזור לארצו והפסיק להאמין שעם ישראל יכול לחזור בתשובה.

חוסר האמונה גרם להם להתבולל ולמחוק מסדר התפילות שלהם את הבקשה לקיבוץ גלויות ולבניין ירושלים. כנגד החולשה הזאת אומר ה' למשה רבנו שה' לא עוזב ולא יעזוב אותנו "לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ". כך חוזר משה ואומר ליהושע לעיני כל ישראל: "וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת" (דברים לא).

חרדת נטישה בדמות עגל

חוסר האמון הזה הביא את חטא העגל שבו חששו ישראל שה' נוטש אותנו באמצע המדבר. הם חשבו כך למרות כל הניסים שהיו להם עד אותה שעה: עשר מכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, ה' הביא להם את מי הבאר והאכילם את המן.  למרות כל זה חשבו בני ישראל כי ה' יתברך מסוגל לנטוש אותם במדבר.

שורש חטא המרגלים

אי האמון באהבת ה' היה גם היסוד של חטא המרגלים שחשבו שלמרות יציאת מצרים והניסים שאיתה ה' שונא אותם ולכן הוא מביא אותם אל הארץ כדי שיושמדו על ידי האמורי היושב בארץ ישראל. כל ארבעים השנים מתהלכים בני ישראל בתחושת חמיצות והפסד של החצילים והקישואים וכו', לא מבינים שהם קיבלו את המתנה הגדולה של החיים שלהם, את החרות. שחרור מהעבדות. את התורה שגואלת אותם מכל התועבות של מצרים. התחושה הזו היא זאת שהביאה אותם לחטא העגל וחטא המרגלים.

כל אומן שונא בר אומנותיה

חכמינו זיכרונם לברכה אמרו כי המחשבה שאין לאלוקים אהבה אלינו היא שורש לכל החטאים כולם. הם הסבירו את העניין הזה בחטא אדם הראשון. "אמר לה הנחש: מן העץ הזה אכל המקום וברא את העולם ואם אתם אוכלין ממנו אתם יכולים לבראות עולם כמותו, שנאמר (בראשית ג, ה) והייתם כאלהים. אלא כל אומן שונא בר אומנותיה" (מדרש תהלים א).

אדם וחווה האמינו לנחש שהסביר להם כי אלוקים אסר עליהם לאכול מעץ הדעת בגלל שהוא שונא אותם. לכן הם החליטו לאכול מעץ הדעת. בחוסר האמונה שלהם באהבה הם הביאו לעולם צער ויגון, מיתה ועצבון. בחטא הזה מתגלה כי חוסר האמון שלנו באהבת ה' הוא שורש החטא הזה וכל החטאים שבאו בעקבותיו. אנחנו צריכים לתקן את החטא הזה בעיקר בראש השנה, שזה היום שבו אדם הראשון לא האמין באהבה – וחטא.

 

התיקון הגדול של חודש אלול – להבין שה' אוהב אותנו

איך דיבור של רגע יכול למחוק עוונות?

זה ההסבר העמוק לגמרא שאומרת כי אמירת י"ג מידות של רחמים מכפרת על החטא. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָתוּב, אִי-אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ-צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין, יַעֲשׁוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶה, וַאֲנִי אֶמְחוֹל לָהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם" (ראש השנה יז). ולכאורה ישאל כל אחד, איך הזכרת י"ג מידות בדיבור של רגע יכולה למחול עוונות שאדם אכל נבלות וטרפות וכד'?

תיקון חטא – להבין את חסד ה'

ובאמת אמירת י"ג מידות היא התשובה הכי אמיתית שיש. כשאדם אומר בכוונה י"ג מידות הוא עוקר את מחשבת החטא בשורשה. כשהאדם אומר בכל ליבו כי ה' הוא לא אכזר, "אל רחום וחנון ארץ אפים ורב חסד ואמת וכו'" הוא עוקר את המחשבה שה' יכול לנטוש את עמו באמצע הדרך.

כשאדם אומר בי"ג מידות "נוצר חסד לאלפים", הוא אומר כי ה' לא עושה גאולה חלקית. ה' מתחייב למהלך של אלפי דורות, ולכן הוא התחיל בגאולה ולא עוצר אותה באמצע. אין חשש שה' יתעלם מכאבנו ויהיה מסוגל להפקיר את עם ישראל במדבר כמו שחשבו בטעות בחטא העגל ובחטא המרגלים.

גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם

זה לא פלא שהעם חושב מחשבות זדון כאלה על ה'. כך הם חיו אצל המצרים עובדי האלילים ששעבדו אותם באכזריות גדולה. כך אומרת התורה על אלילי כנען "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב). שהוא דבר מתועב לשפוך דם נקי (פירוש הטור).

אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי

ובגמרא (תענית ד ע"א) למדו על אהבת ה' מהפסוק מנבואת ירמיהו (יט ה): "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי. אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי – זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר: 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה'. וְלֹא דִבַּרְתִּי – זה יפתח. וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי – זה יצחק בן אברהם".

מעולם לא עלתה על לב ה' המחשבה שאברהם ישחט את בנו. זו אכזריות גדולה וה' הוא אל רחום וחנון. רק אברהם טעה בכוונת ה' שאמר לו להעלות עולה וחשב אברהם שצריך לשוחטו. ובאמת כל הציווי של ה' מלכתחילה היה שאברהם יעלה את יצחק על המזבח ויורידהו חי ובזה הוא מרומם אותו (בן יהוידע על תענית  ד ע"א). ולכן אנחנו קוראים את פרשת העקידה בראש השנה להזכיר את רחמי ה' שלא רוצה קרבנות אדם.

בנים אהובים לאל אוהב

למנוע את מחשבת הטעות הזו אומרת לנו התורה כי אנחנו בנים לאל אוהב "בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽה֖' אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת". אל תעשו כמנהגם של עובדי אלילים שעובדים את אליליהם בשריטות של שפיכת דם.

המנהג הזה הוא משפטם של עובדי האלילים  "וַֽיִּקְרְאוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל וַיִּתְגֹּֽדְדוּ֙ כְּמִשְׁפָּטָ֔ם בַּחֲרָב֖וֹת וּבָֽרְמָחִ֑ים עַד־שְׁפָךְ־דָּ֖ם עֲלֵיהֶֽם" (מלכים א פרק יח, כח-כט). אל מול טעותם זו עומד עם ישראל ואומר כי אנחנו נחשבים אצל ה' כמו בנים אהובים. לכן אל תעשו כמשפטם של עובדי העצבים השופכים דם נקיים אלא תרבו אהבה הדדית (מכות כא ע"א).

באמירה חוזרת ונשנית של י"ג מידות רחמים אנחנו מפנימים ומבינים שה' הוא "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה". ככל שנקשיב יותר ויותר למה שאנחנו אומרים, כך נתרחק יותר ויותר מהמחשבה הקלוקלת ומהסיבות שהביאו אותנו לחטא העגל והמרגלים, והביאה את האומות לשרוף באש את בניהם ובנותיהם.

מזכירים מידות רחמים ולא מידות דין

שימו לב שבי"ג מידות אנחנו לא מזכירים את המשך הפסוק על מידות השם, "לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". בוודאי שגם סוף הפסוק הוא אמת ונכון, אנחנו לא מזכירים אותו כי החוטאים מכירים את הצד הזה של אלוקים ואולי רק אותו.

הזכרת מידות הדין לא מסייעת למי שתופס את האלוקים שכולו דין. לכן אנחנו מאזנים את תפיסת הדין באמירת י"ג המידות של הרחמים, כך נהיה מאוזנים שנבין כי יש בתורה גם דין, אבל עיקר העיקרים הוא הרחמים. כמו שאצל כל ההורים יש גם דין לעיתים רחוקות כלפי הילדים שלהם, שאם לא כן – הילדים יגדלו חסרי חינוך, אבל הדין הזה נובע מתוך הרחמים. ולכן ההגדרה של ה' הוא רחמנא.

רַחֲמָנָא – תחילת הסליחות ועיקרן

לכן תחילת הסליחות היא התפילה שמתחילה במילים "רַחֲמָנָא" פעמים רבות, זה שמו של ה'. זה היחס לאלוקים, זה מה שאנחנו צריכים לקנות בנפשנו ולקחת איתנו מהסליחות. וחשוב מאוד להזכיר כי התפילה הזאת נטועה במקום מאוד עליון, "עתיקא קדישא", המידה שמשפיעה על כל המידות האחרות.

על זה כתב בעל "אהלי יעקב" כי מהסיבה הזאת אנו אומרים במידת יצחק "עננו ופחד יצחק עננו" ולא "עננו פחד יצחק עננו". ללמדך כי מידתו של יצחק לא עומדת בפני עצמה אלא בחיבור לחסד הגדול של אברהם. וכל משמעותה היא לתחם את החסד שלא יפרוץ מחוץ לגבולותיו. לכן אומרת הגמרא כי ה' מטה כלפי חסד. שאם יש לאדם מחצה חובות ומחצה זכויות, ה' מטה את הכף לחסד, כי הוא היסוד העיקרי של מידות ה'.

זו הסיבה שאנו בגללה אומרים בסליחות "אֵל רַחוּם שִׁמְךָ. אֵל חַנּוּן שִׁמְךָ. אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם שִׁמְךָ. מָלֵא רַחֲמִים שִׁמְךָ". כי הרחמים הם אלה שמגדירים את ההופעה האלוקית.

יסוד חוזר בכל הסליחות

אחרי שהבנו את היסוד הזה נראה שהוא חוזר בכל הסליחות. כך אנחנו מכוונים את התודעה שלנו ולומדים שה' הוא רחמנא כשאנו אומרים "אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וּמִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת. מוֹחֵל עֲוֹנוֹת עַמּוֹ מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. מַרְבֶּה מְחִילָה לַחַטָּאִים. וּסְלִיחָה לַפּוֹשְׁעִים. עוֹשֶֹה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָֹר וְרוּחַ. לֹא כְרָעָתָם לָהֶם גּוֹמֵל".

כך אנחנו מכוונים כשאנו שרים את אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת ואומרים בו "טוֹב וּמֵטִיב לַבְּרִיּוֹת. יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת. כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת. לוֹבֵשׁ צְדָקוֹת", וממשיכים "מָלֵא זַכִּיּוּת. נוֹרָא תְהִלּוֹת. סוֹלֵחַ עֲוֹנוֹת. עוֹנֶה בְּעֵת צָרוֹת: פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת. צוֹפֶה עֲתִידוֹת. קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת. רוֹכֵב עֲרָבוֹת. שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת. תְּמִים דֵּעוֹת". וכן כל שאר הסליחות.

התיקון הגדול של ראש השנה

מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ

בראש השנה אנחנו מגיעים לפסגת התיקון אחרי שלושים יום שבהם חזרנו ואמרנו י"ג מידות רחמים כל בוקר בסליחות. בראש השנה אנחנו מרגישים את אהבת ה' הגדולה בכל תא ותא של גופנו. לכן אנחנו קוראים בראש השנה את ההפטרה שאומרת "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד".

ההפטרה מתחילה במילים "כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל". עם ישראל הוא עם שרידי חרב. עם שיצא מהשואה ומגלות של אלפיים שנה. העם הזה יכול להיות מר וחשדן. הלב שלו יכול להיות לב אבן. לכן אומר לנו הנביא ירמיהו: דע לך שה' אוהב אותך אהבת עולם. הבנה שהיא תיקון לשורש החטאים.

יום זיכרון, געגועים ואהבה

לכן נקרא ראש השנה יום הזיכרון. זיכרון שמשמעותו רחמים, אהבה וגאולה. כל הפסוקים של הזיכרונות מלמדים שזו כוונתם. בתחילה מזכירים את הזיכרון שהתחיל את גאולת מצרים "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב".

גם הגאולה העתידית מתחילה בזיכרון: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". זיכרון שמעורר את הרחמים והגעגועים. "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'".

בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן

ראש השנה הוא יום של הארת פנים. כך אנחנו לומדים מהפסוקים שאומרים אחרי התקיעות: "אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן: בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ: כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵינוּ: כִּי לה' מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ".

הארת הפנים הזו מביאה לנו חיים. כדכתיב "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים". ובזכות האור הזה מתקיים העולם. על כן אנחנו מתחילים להתפלל על חיים בראש השנה ובכל עשרת ימי התשובה. "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים. לְמַעֲנָךְ אֱלֹהִים חַיִּים".

וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ

הארת הפנים לכל העולם בשלבים

הארת הפנים של ראש השנה היא לכל העולם. כך אנחנו אומרים בפסוקים של מלכויות במוסף של ראש השנה: "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָֹו, וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". שזו מלכות ה' על כל העולם כולו.

בתחילה מושל ואחר כך מלך

אמנם יש שלבים בהכרת הגויים במלכות ה', שבתחילה יתקיים בהם "כִּי לה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם", ומפרש אותו הגר"א זלה"ה כי החילוק בין מלך למושל הוא כי ה"מלך" הוא ברצון העם שהמליכוהו עליהם מרצונם הטוב בלי שום הכרח כלל, רק מהכרת יקר גדולתו בחרו בו להיות עליהם למלך. שנאמר "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".

אבל "מושל" הוא אשר העם לא בחרו אותו מרצונם הטוב אבל הוא ברוב תוקפו וגבורתו יכריחם להיותם לו לעבדים והוא ימשול בם. וזה כעין ההבדל שיש במלכות בשר ודם בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כן נאמר בתהילים (צט) כי יש שלב שבו מתקיים "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ: ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים: יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא".

אחרי הכרתת עמלק – גם האומות מקבלות מלכותו

יש שלב שבו גם בגויים מקבלים את מלכות ה' ברצון. זה קורה כשנכרתת קליפת עמלק. על זה נאמר "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א). וכן הוא אומר "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט). (ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן כה).

כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל

את שני השלבים הללו אנחנו רואים במזמור שאומרים קודם תקיעת שופר שבע פעמים. "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִם בְּקוֹל רִנָּה: כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ" (תהילים מז). שבתחילה הוא אומר "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" – בכפייה. אבל תקיעת השופר הופכת למלכות ה' ברחמים ומקבלים מלכותו ברצון. "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר", שכידוע שם אלוקים הוא דין, ושם הויה הוא רחמים. ובאמת אחרי שמתהפך הדין לרחמים כלפי הגויים הם שמחים במלכותו, שנאמר: "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל" וכו'.

שבעה מזמורים כנגד שבע קליפות

כתב האדמו"ר מצאנז (שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רנא) כי זאת הסיבה שאנו אומרים את המזמור הזה שבע פעמים לפני תקיעות שופר, כי יש שבעה כוחות של ס"מ שמפריעים לגויים לקבל את מלכות ה' באהבה.

רמז לזה נמצא בסיפור על אותה קליפה שהייתה בבית המדרש של אביי שהייתה נדמית כתנין עם שבעה ראשים, והיא הייתה מפריעה לקדושת הלימוד של אביי לגודל מעלתו (קידושין כ"ט ע"ב). מספרת הגמרא שכאשר הגיע רב אחא בר רב יעקב ללמוד אצל אביי, סידר אביי שרב אחא יישן בבית הכנסת שלו, וכך נפגשה אותה קליפה עם רב אחא, וכל פעם שהשתחווה רב אחא נפל ראש אחד מהקליפה הזו עד שכלתה באותו דור ובאותו בית כנסת. וכן לדורות (טז שפ ס"ק א)

גילוי מלכות ה' רק בגאולת עם ישראל

תקיעות וברכות של ראש השנה – מעכבות זו את זו

מלכות ה' על העולם מתגלה רק דרך ירושלים ודרך עם ישראל. חכמינו בגמרא אמרו כי בתפילת מוסף של ראש השנה אומרים פסוקים של מלכויות זיכרונות ושופרות. ואם אדם יודע רק פסוקים של מלכויות, אבל לא זוכר את פסוקי השופרות או הזיכרונות – לא יאמר גם פסוקי מלכויות. שהם קשורים זה בזה ותלויים זה בזה. "תנו רבנן: תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים – מעכבות" שאם לא יודע לומר את הפסוקים של ברכה אחת לא יכול לומר את הברכה השנייה (שו"ע תקצ"ג סעי' א').

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן – מלכות רק דרך עם ישראל

המשמעות היא שמלכות ה' על כל העולם כולו תהיה רק דרך זכירת הברית של עם ישראל תהיה רק דרכם רק בירושלים. "וְתִמְלוֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ, עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ, בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ, יִמְלוֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ". על כן נאמר בספר יואל (ב א) כי תקיעת השופר הגדול שמכריזה על מלכות ה' בעולם נשמעת מהר הקודש בירושלים כשעם ישראל יתקבץ לתוכו. "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם ה' כִּי קָרוֹב". כך אנו גם אומרים בפיוט: "ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. בְּהַר הַקֹּדֶשׁ תִּתְקַע. נְוֵה צִיּוֹן תִּרְקַע. וְהַר שֵֹעִיר יִבָּקַע. וְתִנָּתֵק וְתָמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה".

עיקר קיום המצווה שהיא על סדר הברכות

הקשר בין מלכות ה' לקיבוץ גלויות ולגאולת ישראל מתבטא בכך שאנחנו תוקעים בשופר תוך כדי הזכרת פסוקי מלכויות, גאולות ושופרות. מאותה סיבה אנחנו גם לא מדברים בין הברכות לתקיעות של מוסף (רמב"ן ו"ף, דף י' בדפי הריף) כי אנו רואים עיקר בתקיעות של תפילת מוסף ולא בתקיעות שלפני מוסף שתוקעים אותן בישיבה.

כך מסביר ה"טורי זהב" כי לפני תקיעות של מוסף "הוי כמי שלא התחיל עדיין במצוה". כי "עיקר קיום המצוה שהיא על סדר הברכות" של מוסף. ומה שאמרה הגמרא כי התקיעות הנוספות הן לערבב את השטן, אין הכוונה לתקיעות הנוספות של מוסף. אלא שהתקיעות הנוספות שתוקעים לפני מוסף נועדו לערבב אותו "כדי שלא יקטרג בשעת התפלה" (טורי זהב תקצב ס"ק ב).

המשמעות הרוחנית בחיבור תקיעת השופר לתקיעת השופר הגדול של ה' לחרותנו ולקיבוץ גלויותנו. חיבור בינה לבין מלכות ה' על כל העולם. חיבור בינה לבין כך שה' זוכר לנו אהבת כלולותינו. כנראה יש בתקיעת השופר שלנו כוח לעורר את כל הכוחות הללו מלמעלה. "וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא. כְדֵין אַתְעַר שׁוֹפָרָא אַחֲרָא עִלָּאָה וְאַתְעַר רַחֲמֵי וְאִסְתְּלַק דִּינָא" (זוהר ג' צט:).

ויהי רצון שנמשיך לראות בשנה זו המשך לקיבוץ גלויות, לשחרור משעבוד, למלכות ה' ולאהבת ה' הגדולה עלינו שתהיה השנה ובשנים הבאות אחריה גדולה יותר מזו שהייתה עם היום. אמן.