האם יש סמכות הלכתית לחברי הכנסת ולממשלה?

כל קול משפיע

החלטות שגובלות בפיקוח נפש

הבחירות נראות בעינינו כמעשה פוליטי, אבל יש להן משמעויות הלכתיות רבות. זאת בנוסף לעובדה שבבחירות אדם יכול להשפיע על החלטות רבות, ובהן כאלה שמסכנות חיים של חיילים, כגון הוראות פתיחה באש, החלטות על גירוש ועל הרס בתי מתיישבים.

תקציבי עתק לכנופיות פשע ערביות או לילדי ישראל

בממשלה האחרונה למדנו כי הצבעה יכולה להשפיע על ההחלטה אם עשרות מיליארדי שקלים מכספי המיסים שלנו יופנו לכנופיות הפשע הערביות או לבניית יישובים יהודיים, לבניית הכלכלה הישראלית, לישיבות ולתלמודי תורה. היא יכולה להשפיע על מדיניות הממשלה אם היא תוותר על שדה גז למחבלים של החיזבאללה. ויתור שיש לו משמעות גדולה על ביטחון תושבי הצפון שמאוימים מהטילים של החיזבאללה.

תנ"ך או טרלול פרוגרסיבי

ההצבעה משפיעה גם על משרד החינוך, האם יבטלו את לימודי התנ"ך או שיחנכו את התלמידים בבתי הספר שכדאי להיות חד מיניים. האם משרד הבריאות יכריח את הפסיכולוגים לטפל רק בשיטה ההרסנית של הפרוגרסיביים הקיצונים, או יאפשר להם לטפל ולרפא נטיות מיניות הפוכות.

לכו להצביע

האחריות היא על כל אחד ואחד. לפי התוצאות בבחירות האחרונות מסתבר שכל קול משפיע. לצערנו יש מקומות שבהם מצביעים 72% מבעלי הזכות להצביע ויש מקומות שבהם מצביעים בסביבות 60% מהם. אם המצביעים שבאמת מאמינים שצריכים מדינת יהודית יעשו מאמץ גדול לבוא ולהצביע בבחירות הללו גם כן – נוכל סוף סוף להכריע את הבחירות.

להצביע ולהשפיע

חיוני שכל אחד יצביע בבוקר מוקדם ולא ידחה את קיום המצווה הגדולה הזאת. "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה". מצווה על כל אחד להשפיע על כל סביבתו להצביע, ומצווה להכין מהיום רשימה של אנשים שהוא צריך להתקשר אליהם ולדבר איתם על הצבעתם ולבדוק אם צריך להסיע אותם לקלפי. כל הדברים הללו נראים לפעמים טפלים אבל הם חשובים ביותר.

ממוני הקהל מחייבים רק הציבור שבחר בהם

אנשים העושים שררה על הצבור שלא מדעת הקהל

הרשב"א )בשו"ת חלק ה סימן רמה( נשאל על מנהיגים "העושים שררה על הצבור שלא מדעת הקהל ובלא מינויים". והאנשים לא מוחים בהנהגתם כי הם מפחדים מהאלימות שלהם. לעתים קורה שחלק מהאנשים מסכימים למעשיהם אבל רוב הציבור לא מקבל את הנהגתם, האם החלטתם מחייבת? האם חרם שהם מטילים על הציבור מחייב את הציבור?

אפילו בדבר שלתועלת הציבור אין למיעוט כוח לכפות על הרוב

ועונה הרשב"א כי הממונים הנבחרים הם חיוניים ביותר. "מפני שבכל מקום ומקום הוצרכו הרבים למנות אנשים להשגיח על תקוני הצבור והם גודרים ומתקנים לפי השעה. ולולא זה ירבו המתפרצים ואיש כל הישר בעיניו יעשה". אבל אם הם לא נבחרו על ידי הציבור אלא השתלטו על הציבור בכוחנות אין להם יכולת להחרים או להורות הוראות אלא אם כן "יסכימו עמהם רוב הצבור והתלמידי חכמים שבעיר, ואפילו יהיה אותו החרם לגדר ולתיקון, שאין הרוב משועבדים למיעוט".

בוודאי בדברים שאינם לתועלת אין למיעוט סמכות

ממשיך הרשב"א וכותב "וכל שכן אם יהיה שלא כדין שאם אינו כדין ואין גדר ותיקון בכך אפילו עשו אותו ראשי הצבור וגדוליו, אין הצבור מחוייבים לנהוג על פי רצונם כיון שאין תקון וגדר בדבר. וכל שכן אם היא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה עד שיהו פורצים ועוברים, ואפי' עשאוהו לגדר ולסייג שלא ליגע לאיסורין".

סוף דבר, רק כאשר הממונים התמנו על הציבור מדעתו של הציבור – ההחלטה שלהם מחייבת, אבל לא כאשר השתלטו בכוחנות על הציבור ועל התפקידים.

מי שמונה על ידי הדוכס – לא מחייב

וכך כתב בשו"ת דברי יוסף (סימן ל') שהמנהיגים העומדים היום לפקח על הציבור על פי הכוח והרשות שנתן להם הדוכס, אין להם כוח לאסור או להתיר, שהרי האנשים הללו לא בררום הציבור להיות טובי העיר, ולא נתנו להם כוח לתקן או לבטל שום הסכמה.

סמכות מנהיגי ציבור שאינם מלכים

להוציא למלחמה

הגמרא (מו"ק טז ע"א) שואלת על סמכות של בית דין וממוני קהל לפעול, ושואלת מנין הכוח שלהם לנדות אנשים. ועונה כי דבורה וברק לא היו מלכים אלא מנהיגים שנקראים שופטים,  והם גייסו צבא למלחמה בסיסרא. כיוון שהיו שבטים שלא רצו לבוא, דבורה וברק נידו והחרימו את האיש מֵרוֹז שהיה אדם חשוב ולא בא למלחמה וסחף אחריו את כל יושבי עירו לא לסכן את חייהם במלחמה בשביל עיר שהם לא גרים בה. והוא קולל והוחרם. "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה כג). מדבורה למדו חכמים שכל מנהיג יכול לקלל ולנדות ולהחרים מי שלא שומע בקולו להתגייס למלחמה או בעניין דברים אחרים של צורכי ציבור.

החרמת רכוש

אחת השיטות של המושלים בעבר הייתה להפקיר נכסים של מי שלא שומע לקול המנהיגים. הגמרא למדה על הכוח הזה מעזרא הסופר שאסף את כל העם להורות להם לגרש את כל הנשים הנוכריות שעלו איתם מבבל וחיו איתם בארץ ישראל.

"וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה: וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת".

הם מכנסים את הציבור ואומרים "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא י).

עונשים גופניים

ממשיכה הגמרא ושואלת: מנין יודעים שיש כוח לבית הדין ולטובי העיר גם להשתמש בעונשים גופניים? ואומרת שזה נלמד מנחמיה שהיה מנהיג עם ישראל שפעל להוצאת הנשים הנוכריות כמו עזרא."וָאָרִ֤יב עִמָּם֙ וָאֲקַֽלְלֵ֔ם וָאַכֶּ֥ה מֵהֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים וָֽאֶמְרְטֵ֑ם וָאַשְׁבִּיעֵ֣ם בֵּֽאלֹהִ֗ים אִם־תִּתְּנ֤וּ בְנֹֽתֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וְאִם־תִּשְׂאוּ֙ מִבְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לִבְנֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם"  (נחמיה יג, כג-כו).

כן למדו את הדברים מהאישור שנתן דריווש לעזרא להקים בתי דין עם יכולת להעניש, להמית, לנדות, לשים בבית האסורים וכד'. "וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱוֹן דָּאיְנִין לְכָל עַמָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכָל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן: וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין" (עזרא ז כה).

שכן נהגו בכל קהלות הקדש ולא נסתפק אדם בזה מעולם

על פי זה כתבה הגמרא ומעיד הרשב"א בשו"ת (ח"ד סי' קפ"ה) שהציבור רשאים לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות כפי מה שייראה בעיניהם והרי הוא קיים כדין התורה, ויכולים לקנוס ולענוש כל העובר בכל אשר יסכימו ביניהם. וכן מבאר בשו"ת המיוחסות להרמב"ן (סי' ר"פ) שכל צבור וצבור יש להם רשות על יחידיהם ורשאין לגדור ולתקן בעירם כמו שב"ד הגדול יכולים לגדור ולתקן על כל ישראל ע"ש, וכן מבאר בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' קכ"ו) שרוב כל עיר ועיר אצל יחידיהם הם כב"ד הגדול אצל כל ישראל לגזור ולענוש ע"ש.

בכל עניין שיראה בעיניהם לתקן ולקנוס

בשו"ת ריב"ש (סימן שצ"ט) מבאר כי בגמרא בבא בתרא (ח ע"ב) כתוב "ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים, ולהסיע על קיצתן". ובאמת הם יכולים לטפל "בכל ענין שיראה בעיניהם לתקן ולקנוס העובר". וכך מובא בתוספתא (ב"מ פרק יא) "רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך, כל מי שתרצה או מי שתרעה פרתו בין הכרמים יהא נותן כך וכך, וכל מי שתראה בהמת פלונית יהא נותן כך וכך, רשאין לעשות קיצתן".

תקנות אלו לצורך הנהגת העיר חשובות לפני הקדוש ברוך הוא

על כל הנושאים החומריים הללו כתב בשו"ת מהר"ם אלשיך (נט) כי הם קודש וחשובים לפני ה': "הולכין אחר הרוב בין במה שהוא מיגדר מילתא במילי דשמיא בין במה שהוא לתיקון העיר במילי דעלמא שכיון שהוא תיקון לכולל לא חיישינן אם יהיה רווחא להאי ופסידא להאי. דתקנת הכולל עדיף כענין להתנות על המדות וכו' וכיוצא מעניני צרכי העיר ותקנותיה ע"פ טובי העיר כי תקנות אלו במילי דעלמא לצורך הנהגת העיר חשובות לפני הקדוש ברוך הוא. כי בגלל הדבר הזה ירבה שלום בארץ ובשמוע המיעוט אל הרוב ישקוט מדון כי יהיו ישראל כאיש אחד חברים ומרבים שלום בעולם".

מקרים שיחידים כופים את הרוב

נושאי ביטחון, בית כנסת וספר תורה

בשולחן ערוך (חו"מ קסג א) יש מקרים שאפילו יחידים יכולים לכפות את הרוב, והם דברים הכרחיים בסיסיים "כופין בני העיר זה את זה (אפילו מעוט כופין את המרובים) לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר; ולבנות להם בית הכנסת; ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור. הגה: והוא הדין לכל צרכי העיר" וגם לצרכי תושביה כגון קופת צדקה. "וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה".

מסחר הוגן

וכן "חייבים בי"ד להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כאשר יראה לבית דין" (שו"ע חו"מ קסג). ואין מדובר בדיין שבא לבית הדין שהוא צריך לדון בו, אלא אחריות ציבורית של מנהיגי קהילה. כן "חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה, שאין לו לאדם להרויח בדברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות, אלא השתות"  (שם כ).

חכם חשוב

התקנות צריכות להיות בעצת ובהסכמת חכם חשוב. "במה דברים אמורים, במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור. אבל אם ישנו, אין התנאי שלהם מועיל כלום, ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי, אלא אם כן עשו מדעת החכם".

מלך – שהומלך על פי נביא, או שהסכימו עליו כל ישראל

מלכים שלא מונו על ידי נביאים

מלכי בית דוד התמנו על ידי נביאים. אבל היו מלכים שלא מונו על ידי נביא ועדיין נקראים מלך. כן כותב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פרק ג א): "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני", וזו מלכות שלא הייתה על פי נבואה. וכך כותב הרמב"ם (בהלכות סנהדרין פרק ד יג): "ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל".

וכל שקבלו עליהם אותו למלך מחוייבים לסור אל משמעתו

ואין הכוונה לראשי גלויות שבבבל דווקא, אלא גם ראשי אלפי ישראל. כך כתב הרדב"ז (מלכים ג', ח'): "מלך – שהומלך על פי נביא, או שהסכימו עליו כל ישראל". וכן כתב קרן אורה (הוריות דף יא עמוד א): "אלא נראה דהדבר תלוי בעם, וכל שקבלו עליהם אותו למלך מחוייבים לסור אל משמעתו. וגם בהם הדבר תלוי להורידו מגדולתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"א) שדוד כל הימים שברח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט, אף על פי שנמשח תחילה ע"ש הדיבור. וכן משמע פשטיה דקרא מקרב אחיך תשים עליך מלך, דשימת המלך תלוי בעם".

כן כתב הרב קוק (משפט כהן תסד): "אותם שהוסכמו בעמדתם לכתחילה, בשביל האומה בהנהגתה הכללית, גם הארצית, כמלכי בית חשמונאי, וגם נשיאיהם, פשיטא דלא גריעי מראשי גליות שבבבל".

מנהיגים שאינם מלכים

יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ – כְּמֹשֶׁה בְדוֹרוֹ

ואפילו אינם מלכים ממש, אלא מנהיגים. שכך אמרו חכמים. "שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, פְּלוֹנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן? פְּלוֹנִי כְּאֶלְדָד וּמֵידָד? פְּלוֹנִי כְּנָדָב וַאֲבִיהוּ?" לכן לא נתפרשו שמותיהם של שבעים הזקנים. "לוֹמַר לְךָ, יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ – כְּמֹשֶׁה בְדוֹרוֹ. בְּדָן בְּדוֹרוֹ – כְּאַהֲרֹן בְּדוֹרוֹ. יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ – כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֲפִלּוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים, וְנִתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, הֲרֵי הוּא כְּאַבִּיר שֶׁבָּאַבִּירִים".

"וְאוֹמֵר, 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם' (דברים יז). וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ, שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁלֹּא הָיָה בְיָמָיו? הָא אֵין לְךָ לֵילֵךְ אֶלָּא אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁהָיָה בְיָמָיו. וְאוֹמֵר, 'אַל תֹּאמַר, מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה'" (קהלת ז. ראש השנה כה).

זקנים ושופטים שאומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה

ובאמת האחריות של מנהיגי הציבור היא לא רק על מה שתובעים אותם בפניהם, אלא גם על מה שלא בפניהם. לכן ההלכה אומרת שכאשר נמצא מישהו הרוג באים הזקנים הקרובים אל העיר ההיא ורוחצים את ידיהם לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", וידועים דברי חכמינו שאמרו בוודאי שלא חשדנו שהזקנים והשופטים שפכו את הדם ההוא. אבל הזקנים והשופטים רוחצים את ידיהם רק כאשר הם בנו את כל המעטפת שלא תאפשר לאדם לרצוח מישהו אחר. אבל אם הם התרשלו במלאכתם, הם לא יכולים לרחוץ את ידיהם.

שופטים שהם מנהיגים

לכן בספר שופטים מובאים סיפורים רבים על שופטים ששפטו את ישראל, אבל בכל המקרים לא מדובר על שופטים שבאו אליהם אנשים לפסוק מי חייב למי וכד'. אלא שופטים שבימינו נקראים מנהיגים, אנשים שמקובלים על הציבור כמנהיגים שאינם מלכים, אבל לוקחים אחריות על הציבור.

ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם

וכך מובא בשולחן ערוך (חו"מ ב): "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים (ויש להם כוח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור). וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם".

לחייב גלות ולנדות

וכן הוא בשולחן ערוך (חו"מ תכה א): כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה, אין בידנו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן, אלא מנדין אותן ומבדילים אותן מן הקהל. וכל זה מצד הדין, אבל אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומגדר מילתא, יכולין לענוש במה שירצו כמו שנתבאר לעיל סי' ב'. ודוקא בדיני נפשות הצריכין בבית דין, אבל הנהרגין בלא ב"ד נידונין גם עתה, כמו שיתבאר.

טובי העיר בעירן כבית דין הגדול

ומעיד הרמ"א "וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבית דין הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; ויש חולקים אעפ"י שיש חולקין וסבירא ליה דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם' מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר; וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר".

רבי אלעזר צד גנבים במשפט מלך העכו"ם

ה"בית יוסף" הביא את דברי הרשב"א (חו"מ סב ושפח) שהוכיח מר' אלעזר ב"ר שמעון (ב"מ פג ע"ב) "שתפיס גנבי שהיה בהרמנא דמלכא ועניש וקטיל להו… אלא ודאי כדאמרינן שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאילו במשפט המלוכה כי מלך במשפטים אלה יעמיד".

וגם במשפט מלכות ישראל

כן פוסק הרשב"א בתשובה: "ואפשר עוד כי גם למלכי ישראל רשות בכעין זה. לפי שזה משמירת עמו כדי שלא יזוקו הישראלים הדרים פרוצים בין השכנים ויהיה בזה נזק המלך. והרי זה בכל מה שאמרו במשנתנו 'ופורץ לעשות לו דרך'. וכל האמור בפרשה – מלך מותר בו. א"כ מה שציוה המלך – לשמירת העם הרשות בידו. נמצא דין מלכי ישראל שווה לדין האומות בדבר זה וזה ראיה כי זה דינא דמלכותא ולא גזילה דמלכותא, ושפיר דמי".

גם בקהילות היהודים

כך כותב הרא"ש שנהגו לדון בדינים אלו בכל מקום. "מנהג פשוט בכל תפוצות גלות ישראל, מי שחייב מס לקהל, חובשים אותו בבית הסוהר, ואין מביאין אותו בפני בית דין, אלא טובי העיר דנין אותו כפי מנהגם" (כלל ז יא).

כל אחד יאמר דעתו לשם שמים

כשהמנהיגים לא מושלמים, צריכים להשביע אותם שיאמרו דעתם לשם שמים. וכך מובא בשולחן ערוך (חו"מ קסג( "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם, בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן" (תשובת מוהר"ם ספר קנין סימן כ"ז והגהת מיי' פי"א דתפלה).

תקנת הקהל כל צבור וצבור במקומם כגאונים לכל ישראל

כן כתב הבית יוסף (חושן משפט סימן ב): "כתב הרשב"א (תשכ"ט) על תקנת הקהל כל צבור וצבור במקומם כגאונים לכל ישראל שתקנו כמה תקנות וקיימות לכל ישראל". ומקורו במרדכי (בבא בתרא – אות תפ) שהסביר בשם רבנו תם כי הסכמת אנשי העיר היא באמצעות נציגיהם טובי העיר. "ופירש ר"ם הטעם דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום".

כן כתב בשו"ת רבי אליהו מזרחי: "ועוד דפירוש טובי העיר בכל מקום אינו רוצה לומר היותר חכמים או היותר זקנים או היותר עשירים אלא היותר משתדלים בצרכי צבור, שכל צרכי הקהל נעשו על ידם ועיני כל הקהל תלוים בהם לכל צרכיהם מעניני סדור הצדקות וההקדשות וכיוצא בהם ונקראים בעבור זה ראשי הקהל מאחר שכל צרכיהם נעשים על פיהם" (הרא"ם נג). בגלל סמכותם כתב הרא"ש: "דפשוט הוא דמה שטובי הקהל מסכימים לעשות שריר וקיים הוא בלא קנין" (כלל ו' סימן י"ט. והביא דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נ).

מי ראוי להיות חבר כנסת?

פסולים משום רשעה לא יכולים להיות חברי כנסת

בשו"ע חו"מ (סימן לז) "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה". לכן אדם כמו אהוד אולמרט, שישב בבית הכלא על לקיחת שוחד, לא יכול להיבחר כי הוא נחשב כפסול דין בגלל שוחד שלקח.

וכל אלה שנפסלו בגלל רשעתם לא יכולים להיות חברי כנסת אחרי שישבו בכלא. כי ישיבה בכלא לא נחשבת תשובה על פי כללי שו"ע. רק מי שבא לידו מעשה באופן שהיה יכול לחטוא ולא חטא – נקרא תשובה. ובמקרה של אולמרט, למשל, הוא רימה את הציבור ולכן רק אם יהיה פעם ראש עיר בארה"ב ויציעו לו שוחד ויהיה יכול לקחת בשקט ולא ייקח, זה ייקרא תשובה.

וכן הדין לגבי איילת שקד, שכיוון שהיא רימתה את המצביעים שלה היא פסולה מלהתמנות כמנהיגה כיוון שהיא הוכיחה לכולם שהיא לא נאמנה. והיא לא יכולה להיות שליחת ציבור עד שתעשה תשובה להוכיח את נאמנותה באופן שיבוא לידה מעשה ותעמוד בדבריה למרות שהייתה יכולה לרמות. רק אז תוכל להיבחר, ולא קודם לכן.

צְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ, וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ

אנו עוסקים בבחירות של מנהיגים שיש להם קצת דיני מלכות. אבל אנחנו רוצים את הדבר האמיתי: מנהיג שכולו ענווה וקדושה, מנהיג שכולו עוז ועוצמה, מנהיג שכולו דבק בשם ה', מנהיג שכולו קודש קודשים.

אנו מתפללים על מלכות בית דוד. על מלך המשיח שנאמר עליו: "הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה'" (זכריה ו). "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (ירמיה כג ה). אמן ואמן.