האם מותר לקחת שלל במלחמה

שלל שבט בנימין

זה שאול שעמד בתחלת בוקרן וזריחתן של ישראל

יעקב מברך את שבט בנימין "בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל". בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד – זה שאול משבט בנימין "שעמד בתחלת בוקרן וזריחתן של ישראל". והוא ניצח ובזז את האויבים ועליו נאמר "וְשָׁא֛וּל לָכַ֥ד הַמְּלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּ֣חֶם סָבִ֣יב׀ בְּֽכָל־אֹיְבָ֡יו בְּמוֹאָ֣ב׀ וּבִבְנֵי־עַמּ֨וֹן וּבֶאֱד֜וֹם וּבְמַלְכֵ֤י צוֹבָה֙ וּבַפְּלִשְׁתִּ֔ים וּבְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִפְנֶ֖ה יַרְשִֽׁיעַ" (שמואל א, יד מז).

נֹ֣שְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּֽאֲבָנִים וּבַחִצִּים

כמוהו היו בני בנימין גיבורים ואבירי לב ובעלי מלחמה (הרד"ק בראשית מט כז), והם באו לעזור לדוד בהיותו בצקלג "נֹ֣שְׁקֵי קֶ֗שֶׁת מַיְמִינִ֤ים וּמַשְׂמִאלִים֙ בָּֽאֲבָנִ֔ים וּבַחִצִּ֖ים בַּקָּ֑שֶׁת מֵאֲחֵ֥י שָׁא֖וּל מִבִּנְיָמִֽן" (דברי הימים א יב). יודעים לירות בקשת ובחיצים קדימה ואחורה. "אַף בַּאֲבָנִים הָיוּ נוֹתְנִים עַל יֶתֶר הַקֶּשֶׁת אֶבֶן מוֹרִים" (רש"י). וזה ממש דבר פלא ליידות אבנים על ידי קשת ולא להחטיא, "כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים פרק כ טז), ומעיד רש"י: "ואני ראיתי כן הרבה".

וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל – אלה מרדכי ואסתר

וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל נאמר על מרדכי ואסתר משבט בנימין "אף משתשקע שמשן של ישראל ע"י נבוכדנצר שיגלם לבבל:  יְחַלֵּק שָׁלָל – מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן שנאמר "הנה בית המן נתתי לאסתר".

בית המן היה במקום החשוב והניכר ביותר ברחוב שושן הבירה. הבית הזה מוזכר במגילה ארבע פעמים, בו רקם המן את כל התוכניות הרעות שלו, שם הוקם העץ הגבוה חמישים אמה שכל העיר תוכל לראות. הם לוקחים אותו שלל והבית ניתן לאסתר כדי שכל הממלכה תדע כי חסדו של המלך נוטה ליהודים ולא לשונאיהם, ותישבר רוחם וגאונם של הרשעים.

וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם

למרות שמרדכי ואסתר מקבלים את בית המן, היהודים לא לוקחים שלל. כל זאת למרות ש"נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ח יא). עם כל זה "והם בביזה לא שלחו את ידם, שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון". בעיקר שהמלך לא יקנא "שלא יתן המלך עין צרה בממון".

לא שלחו את ידם – כדי למחות את זכרו של עמלק

רבנו בחיי מסביר שעם ישראל לא לקחו ביזה בגלל שהמן היה מזרע עמלק. "ומפני זה נזהר מרדכי בדבר שלא ליהנות משלל המן שהיה מזרע עמלק כענין שכתוב בפורענות המן (אסתר ט, י) ובבזה לא שלחו את ידם, לפי שהתורה הזהירה בכך (דברים כה, יט) תמחה את זכר עמלק, וכן מצינו לעתיד המלחמה והשלל הכל לה' שנאמר (מיכה ד, יג) 'והחרמתי לה' בצעם וחילם לאדון כל הארץ'" (רבנו בחיי שמות יז טז).

חרם על עמלק

זֶה שְׁלַל דָּוִד

מרדכי ואסתר, וכל היהודים שאיתם, החמירו על עצמם שלא מן הדין, שהרי התורה לא אסרה את רכושם. הם רצו להרחיק מהם את טומאת עמלק כמו שאול שהוא מאותו שבט. לעומתם לוקח דוד שלל מהעמלקים שפשטו על צקלג ולקחו בשבי את משפחתו "וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם".

דוד תוקף את העמלקים ומחזיר את כל השבויים וכל הרכוש. "וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד". מלבד זאת הוא לוקח את רכושם של העמלקים "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד" (שמואל א ל).

כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ

את השלל שלקחו מעמלק נותן דוד גם לחיילים שנשארו במחנה "כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה". חכמינו במדרש אמרו שדוד למד את החוק הזה מאברהם שנתן חלק לענר, אשכול וממרא שישבו על הכלים (בראשית רבה מג ט). עוד נותן דוד מהשלל לאזרחים שלא לחמו כלל: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה'". כמו שמשה נותן לאזרחים משלל מדיין.

וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'

למרות שלדוד היה מותר לקחת את רכוש עמלק (רמב"ם הלכות מלכים פרק ו ד), שאול מצטווה למחות גם את בעלי החיים של עמלק "עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־ חֲמֽוֹר" (שמואל א פרק טו, ג).

שאול, שהיה תלמיד חכם (במדבר רבה יא יג), התפלא על הציווי והתיר לעם להחיות את הצאן והבקר של עמלק. שמואל שואל אותו "וְלָ֥מָּה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל ה֑' וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י הֽ'" ושאול עונה "וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַֽה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל". הוא תולה את האשמה בעם שרצה לקחת מהבהמות של עמלק להקריב אותם לקרבן לה'.

שמואל לא מקבל את התשובה הזו והוא אומר לשאול כי בגלל לקיחת השלל הוא איבד את המלוכה "יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה֔' וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ". האיסור באותה שעה לא לקחת מהשלל הוא הוראת שעה כמו שהיה בזמן אברהם אבינו בסדום שאסר על עצמו את רכושם, למרות שעל פי ההלכה היה מותר לו.

אברהם נשבע לא לקחת משלל סדום

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ

אברהם מנצח את ארבעת המלכים ולוקח את כל השלל שהם שבו בסדום ועמורה וארבעת ערי הככר. מלך סדום התייאש לגמרי, הוא נשאר בסדום ולא רדף כלל אחרי ארבעת המלכים שהגיעו לסביבות דמשק. על כן כל השלל היה של אברהם, שהרי ההלכה אומרת שכשאדם מתייאש לגמרי – המציל לוקח לעצמו. "ת"ר: שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה, ועמד אחד מהן והציל – הציל לאמצע (כל אחד לוקח את שלו – רש"י), ואם אמר אני אציל לעצמי – הציל לעצמו" (אור החיים הקדוש ע"פ בבא קמא קטז ע"ב). רק כשיש ספק הדברים תלויים בדברי המציל. אבל כשברור שהנשדדים התייאשו מרכושם, המציל יכול לקחת לעצמו את כל מה שהציל.

אעפ"כ מלך סדום כפוי הטובה מכשכש בזנבו ומבקש מאברהם "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (אור החיים הקדוש יד כא).

אברהם נשבע בה' לא לנגוע בשלל סדום. "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית יד כב).

אין לצדיק ליהנות מממון רשע שלא עשה טובה מממונו

אברהם לא רוצה לנגוע ברכוש של כפוי טובה רע עין שכזה (העמק דבר יד כג). כן אומר בעל מושב זקנים של בעלי התוס' "מכאן שאדם צדיק אין לו ליהנות מממון אדם רשע שבזה העולם לא עשה טובה מממונו".

ממון המלך וממונם של אנשי סדום היה ממון של גזל, ואברהם לא רצה לנגוע ברכוש שמקורו בגזל (הטור הארוך יד כג) ולא היה בו מעט מן החסדים "הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֹ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה" )יחזקאל טז מט).

כמו  עיר הנידחת – את כל שללה תשרוף

בעבור אברהם, רכוש סדום הוא חרם כמו רכוש עיר הנידחת שהתורה אומרת עליו "וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֘ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד: וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם לְמַעַן֩ יָשׁ֨וּב ה֜' מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ". ואברהם לא רוצה לנגוע ברכוש שלהם אפילו לא במקל.

עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם

למרות שאברהם מוותר על השלל שלו, הוא לא מוותר על השלל של האנשים שהלכו איתו ואומר למלך סדום "בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם" (בראשית פרק יד, כד). אברהם לא מדבר רק על מה שלקחו אנשיו והנערים בעת סערת המלחמה, אלא גם על מה שיקבלו נעריו משלל המלחמה. "הם יקחו חלקם" הוא לא רוצה להתחסד על חשבון אחרים ולוותר על חלקם בשלל (החיד"א בפני דוד בראשית פרשת לך לך).

יש שלל מותר לה' בלבד

שלל יריחו – בלתי לה' לבדו

לעומת סדום, שאברהם לא רוצה ליהנות ממנה, שלל יריחו היה מותר. אעפ"כ יהושע אוסר אותו כיוון שזו הייתה העיר הראשונה שבני ישראל כבשו ועשו אותה כמו ביכורים שהם קודש לה'. "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ: וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לה' אוֹצַר ה' יָבוֹא" (יהושע ו). לא כמו השלל של עמלק שהיה אסור בימי שאול גם לקרבנות.

תל עולם לא תבנה – קדש לעולם

החרם על יריחו היה כל כך חזק ויהושע משביע את ישראל "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע, ו כו). "אמר יהושע יריחו כבושה תחלה לארץ ישראל נוציאנה תרומה כאשה הזאת שמפרשת חלתה מתחילת עיסתה" (רד"ק יהושע פרק ו פסוק יז).

כמו שהפרי הראשון הוא קודש לה', ביכורים; כמו שהוולד הראשון באדם ובבהמה הוא בכור קדוש לה'; כמו ראשית העיסה קודש ומפרישים אותה חלה לכהן – כך גם העיר יריחו שהייתה ראשונה בכיבוש הארץ תהיה כולה קודש לה'. וכאשר חיאל בית האלי בנה את יריחו – כל בניו מתו במהלך בניית יריחו.

לעומת יריחו היה השלל של העי שנכבשה אחריה מותר בשימוש "וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם. שִׂים לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ" (יהושע ח).

 

 

יש מקרים שבהם שלל הוא חיובי

ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם

יש שלל שהוא חלק מהמלחמה, לקיחתו שוברת את רוח האויב. כך היה בבית המן שניתן לאסתר והיא שמה את מרדכי על בית המן. כל אויבי ישראל עוברים יום יום ברחוב העיר הראשית ונשברת רוחם. ממש כמו שאומר אחשוורוש: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים" (אסתר פרק ח). לכן אל תחששי מגזרת המן, כי כולם מפחדים מכם.

הגויים רואים את גדולת מרדכי "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". הם רואים את עושר ישראל ומפחדים. דומה למה שהיה בירושלים "ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם" (רש"י על תענית טז ע"א). כך יש משהו מגדולת ירושלים בגדולת מרדכי היהודי.

גדולת מרדכי – קידוש השם

מרדכי מחליף את השק והאפר בבגדי מלכות אע"פ שמן הסתם לא היה נוח לו בבגדי פאר אלה. אבל הבגדים עושים את פעולתם, היהודים רואים ושמחים "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר. וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב". האויבים רואים ומתפחדים "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם". ומכאן הדרך קצרה להקים את הבית השני.

וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ

כך התורה מתארת לנו את לקיחת השלל מהאויבים שלא הסכימו לעשות איתנו שלום: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" – ואם העיר לא רוצה להשלים איתך ועשתה איתך מלחמה "וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ" (דברים כ יד).

לכן ממלכות סיחון ועוג שלא הסכימו לקריאת השלום של משה (במדבר כא כב) נכבשו "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן". גם על עוג נאמר "וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ" (במדבר כא). "וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ" (דברים ד). זה שלל שיש בו מצווה.

שלום בשלוש קריאות

כן שלח יהושע שלוש אגרות של קריאת שלום ליושבי ארץ ישראל "אמר רבי ישמעאל ב"ר נחמן ג' פרוזדיגמאות שלח יהושע אצלם: הרוצה לפנות – יפנה. להשלים – ישלים. לעשות מלחמה – יעשה. גרגשי עמד מאליו (עזב את הארץ מעצמו), לפיכך נתנה לו ארץ יפה כארצו וכו'. גבעונים – השלימו שנאמר (יהושע י) וכי השלימו יושבי גבעון. ל"א מלכים עשו מלחמה ונפלו" (רבה ויקרא – פרשה יז פסקה ו).

חרם שלא לכרות ברית, ולהשמיד עבודה זרה שלהם

את השלל של ל"א המלכים מצווה לקחת "עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים ו).

"וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" – החרם הוא על בתי הע"ז שלהם. "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דברים ז). שאר הרכוש של תושבי כנען – מותר.

חלוקת שלל מדיין

כן הדין בשלל של מדיין. התורה מתארת באריכות את חלוקת שלל המדיינים כי חלק מהמכה שהם מקבלים היא לקחת את רכושם שלל. "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וכו'" (במדבר כה).

משה ובני ישראל מקיימים את הציווי "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:  וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ"  (במדבר לא).

ואף על הגזל לא נחשדו

מהסיפור של מדיין אנו למדים שהשלל הוא לא לקיחה של כל אחד באופן אישי, אלא מסודר על ידי כולם. ואם מישהו היה לוקח באופן אישי – היה בזה גזל. "ואף על הגזל לא נחשדו שהעיד עליהם הכתוב (במדבר ל"א) 'ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן' ולא הבריח אחד מהן פרה אחת או חמור אחד" (רש"י שיר השירים ד, ב) משמע שאם היו לוקחים לעצמם את השבי מלקוח או שלל – היו נחשדים על הגזל.

כל השלל של המלכות

כל זה בגלל שמלחמה היא פעולה של ציבור, וגם השלל הוא של הציבור. כך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ד הלכה ט): "וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין – בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש, ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה, שנאמר 'כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו'".

אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזֲזוּ אִישׁ לוֹ

יש אומרים כי המטלטלים אינם של הציבור אלא של העם שהרי נאמר שם "אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזֲזוּ אִישׁ לוֹ" (דעת זקנים במדבר פרק לא פסוק נג) "הבזה כגון הכלים והמטלטלין והבגדים את אלו לא חלקו מהם לעדה אלא כל מה שבזזו כל איש ואיש היו לו". אעפ"כ הביאו הלוחמים את המטלטלים תרומה לה' מתוך הודאה על הנס שנעשה להם שלא נפקד מהם איש (וכן משמע מדברי רש"י לעיל שהזכיר גזל רק על הבהמות).

שלל בימינו – החוק הבינלאומי והחוק בישראל

אמנות בינלאומיות

בימינו יש איסור על ביזה. הוא נקבע באמנת האג בדבר החוקים והמנהגים של המלחמה ביבשה. "אסורה ביזת עיר או מקום, ואפילו נכבשו בהסתערות". גם באמנת ז'נבה הרביעית, העוסקת בהגנת אזרחים בימי מלחמה, נאסרה הביזה. כשבעלות הברית נכנסו לאירופה במלחמת העולם השנייה הם קבעו כי העונש על ביזה הוא מוות. הם קבעו כי "אין דבר הפוגע במורל או המזיק למשמעת יותר מאשר ביזה וגניבה".

מקיימים חוקי מלחמה לשמירת צלם אלוקים

חשוב להזכיר כי הערבים בעזה וברוב המקומות לא מתייחסים כלל לאמנות בינלאומיות שאוסרות אונס, חטיפת ילדים, רצח אזרחים, ביקור שבויים וכד'. גם האו"ם או מוסדותיו לא דורשים מהם שום נורמה בסיסית של מוסריות. כשהצד השני לא מתחשב כלל בחוקי המלחמה, אנו לא חייבים לקיים שום כלל מכללי המלחמה. אעפ"כ אנו נזהרים מאוד כי אנו רוצים לשמור על צלם אלוקים שבתוכנו.

חייל שבז ביזה – מאסר עשר שנים

החוק בישראל אומר כי רכוש של השלטון הנכבש הופך להיות של השלטון הכובש. תפקידה של היחידה לפינוי שלל של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, יחפ"ש, הוא  להגיע לאזור הלחימה ולאסוף את מה שהאויב משאיר אחריו. כך לקח צה"ל טנקים ונשקים וציוד לחימה של הערבים בכל מלחמות ישראל.

לעומת זאת, החוק אוסר על האזרח לקחת רכוש פרטי של אזרחי אויב. העונש על ביזה חמור יותר בחוק מאשר על גניבה רגילה, דין ביזה הוא עשר שנות מאסר ודין גניבה הוא שנתיים מאסר. "חייל שבז ביזה, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז ביזה, דינו – מאסר עשר שנים". בפועל לא נאסר אדם לעשר שנים על ביזה, המקסימום היה חודשים ספורים והורדה בדרגה.

מטבחון צה"לי בעזה

עם זאת מותר להשתמש בבתים של אויב ובריהוט שלו כשצריכים להם במהלך הלחימה, ואלה דברים של דבר יום ביומו שקורים בלחימה בעזה ובמקומות אחרים. כמו כן משתמשים בכלי מטבח של ערבים כאשר צה"ל מלין את חייליו בתוך בתים שנכבשו, וצריכים להשתמש בציוד שלהם.

סכנה ללוחמים בגלל ביזה

צה"ל חושש מאוד שמחשבות על ביזה יסיטו את תשומת הלב של הלוחמים בשעה שהם צריכים לתת את כל תשומת ליבם רק למלחמה ולמערכה. גם במלחמה הנוכחית בעזה ידוע על מקרים שחיילים נפגעו כשהוסטה דעתם מהלחימה לדברים אחרים. על כן צה"ל עושה הכול כדי שחיילים לא יתעסקו כלל בביזה ויקבלו את כל מה שהם צריכים מיחידות האספקה של צה"ל.

אַל תְּחַמְּדוּ אֶת הַשָּׁלָל כִּי מִלְחָמָה נֶגְדֵּנוּ

יהודה המכבי הכיר את סכנת הביזה בעת מלחמה. גורגיאס  היה אחד המצביאים היוונים של אנטיוכוס. לרשותו עמדו 40,000 חיל רגלים ועוד  7000 חיל פרשים. הם התכוונו להתקדם לעבר ירושלים מדרך  אמאוס (לטרון). צבאו של יהודה חנה במצפה שמצפון לירושלים ושם הוא מחזק את רוחם של חייליו. גורגיאס מכין הפתעה ויוצא בלילה עם 5,000 לוחמים ו-1,000 פרשים מובחרים לתקוף את יהודה וחייליו.

יהודה הכין לגורגיאס הפתעה על הפתעתו. יצא בלילה מהמחנה שלו במצפה ותקף את החיילים היוונים שנשארו במחנה בלי המפקד העליון. "וְיָבוֹא גַּרְגִּיאס אֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לַיְלָה וְלֹא מָצָא אִישׁ וִיחַפֵּשׂ אוֹתָם בֶּהָרִים כִּי אָמַר נָסִים הֵם מִמֶּנּוּ". הוא לא העלה על דעתו שיהודה מספיק אמיץ לתקוף את המחנה היווני שנשאר חשוף באותה שעה. חיילי יהודה מניסים את החיילים היוונים שנשארו במחנה, הורגים את חלקם, ורודפים אחרי הנמלטים.

אחרי המרדף הקצר חוזרים חיילי יהודה למחנה היוונים ושם מזהיר אותם יהודה לא לנגוע בשלל "וְיָשֹׁב יְהוּדָה וְהַחַיִל מֵרְדֹף אַחֲרֵיהֶם: וַיֹּאמֶר לָעָם אַל תְּחַמְּדוּ אֶת הַשָּׁלָל כִּי מִלְחָמָה נֶגְדֵּנוּ: וגורגיאס וְהַחַיִל בָּהָר קָרוֹב לָנוּ וְאַתֶּם עִמְדוּ בִּפְנֵי אוֹיְבֵינוּ וְהִלָּחֲמוּ אוֹתָם וְאַחֲרֵי כֵן תִּקְחוּ שָׁלָל קוֹמְמִיּוּת: עוֹד יְהוּדָה מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וַיַּרְא חֵלֶק נִשְׁקָף מִן הָהָר: וַיַּרְא כִּי נִגְפוּ וְשׂוֹרְפִים אֶת הַמַּחֲנֶה כִּי הֶעָשָׁן הַנִּרְאֶה גִּלָּה אֶת אֲשֶׁר נִהְיָה: וְכַאֲשֶׁר רָאוּ אֶת אֵלֶּה וְיִבָּהֲלוּ מְאוֹד: וְכַאֲשֶׁר רָאוּ אֶת מַחֲנֵה יְהוּדָה בְּעֵמֶק נָכוֹן לַקְּרָב וַיִּבְרְחוּ כֻּלָּם אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: וִיהוּדָה שָׁב לְבוּז אֶת הַמַּחֲנֶה וַיִּקַּח זָהָב רַב וְכֶסֶף וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן-יָם וּרְכוּשׁ גָּדוֹל: וּבְשׁוּבָם שָׁרוּ וְהִלְּלוּ לַשָּׁמַיִם כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (מקבים ד).

יהודה פעל באופן הזה כי הוא הבין שביזה באופן לא נכון עלולה להביא אסון על הלוחמים. הוא למד מהטעות שהייתה בימי שאול. "וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד: וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם" (שמואל א פרק יד). וכמעט מת יהונתן באירוע ההוא.

אחרית הימים – וְהַחֲרַמְתִּי לַה' בִּצְעָם וְחֵילָם לַאֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ

הקמת מדינת ישראל – וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִ֣אשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלִָֽם

בנבואת מיכה יש תיאור מדהים של קיבוץ גלויות וגם של המאורעות שקורים בימינו. חלק מהם מתייחס לשלל. וכך מתחיל מיכה: "וְהָיָ֣ה׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים יִ֠הְיֶה הַ֣ר בֵּית־ה֤' נָכוֹן֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֥א ה֖וּא מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ עָלָ֖יו עַמִּֽים" וכו'. יהיה קיבוץ גלויות "בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־ה֗' אֹֽסְפָה֙ הַצֹּ֣לֵעָ֔ה וְהַנִּדָּחָ֖ה אֲקַבֵּ֑צָה וַאֲשֶׁ֖ר הֲרֵעֹֽתִי: וְשַׂמְתִּ֤י אֶת־הַצֹּֽלֵעָה֙ לִשְׁאֵרִ֔ית וְהַנַּהֲלָאָ֖ה לְג֣וֹי עָצ֑וּם וּמָלַ֨ךְ ה֤' עֲלֵיהֶם֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם" (מיכה פרק ד, א-יג).

בתחילה תהיה שלווה "וְיָשְׁב֗וּ אִ֣ישׁ תַּ֧חַת גַּפְנ֛וֹ וְתַ֥חַת תְּאֵנָת֖וֹ וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד כִּי־פִ֛י ה֥' צְבָא֖וֹת דִּבֵּֽר: כִּ֚י כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים יֵלְכ֕וּ אִ֖ישׁ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהָ֑יו וַאֲנַ֗חְנוּ נֵלֵ֛ךְ בְּשֵׁם־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד". תהיה ממשלה לעם ישראל "וּבָאָ֗ה הַמֶּמְשָׁלָה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה מַמְלֶ֖כֶת לְבַ֥ת־יְרוּשָׁלִָֽם". עדיין לא ממשלת בית דוד (מלבי"ם).

מלחמה עם האומות – וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים

אז יבואו גויים להילחם "וְעַתָּ֛ה נֶאֶסְפ֥וּ עָלַ֖יִךְ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים הָאֹמְרִ֣ים תֶּחֱנָ֔ף וְתַ֥חַז בְּצִיּ֖וֹן עֵינֵֽינוּ: וְהֵ֗מָּה לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ מַחְשְׁב֣וֹת ה֔' וְלֹ֥א הֵבִ֖ינוּ עֲצָת֑וֹ כִּ֥י קִבְּצָ֖ם כֶּעָמִ֥יר גֹּֽרְנָה". כל הרעים מתרכזים להילחם כנגד עם ישראל. תפקיד עם ישראל בעת הזו הוא לרסק את הרשע, וכמו בדישה מוציאים את הרע ומשאירים את הטוב כך גם במלחמה הזו. "ק֧וּמִי וָד֣וֹשִׁי בַת־צִיּ֗וֹן כִּֽי־קַרְנֵ֞ךְ אָשִׂ֤ים בַּרְזֶל֙ וּפַרְסֹתַ֙יִךְ֙ אָשִׂ֣ים נְחוּשָׁ֔ה וַהֲדִקּ֖וֹת עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים". כל הרשעה תכלה וכל רכושם יהיה קודש לה' "וְהַחֲרַמְתִּ֤י לַֽה֙' בִּצְעָ֔ם וְחֵילָ֖ם לַאֲד֥וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ". אמן ואמן.