הלכות פורים לחיילים

פורים במחנה צבאי

הידור גדול במצוות מחיית עמלק

שירות בצבא חשוב מקריאת פרשת זכור

חיילים שנלחמים במחבלים רוצחים צמאי דם מעזה או מלבנון, מסוריה או ביו"ש מקיימים באופן מהודר הן את מצוות מחיית עמלק והן את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק". כל זאת בגלל שמצוות "זכור" היא לצורך מחיית עמלק. כך כותב הרמב"ם: "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק', ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק'" (הלכות מלכים פרק ה).

גם הרמב"ן סובר ם כי עיקר מצוות "זכור" היא לספר את רעת מעשיו של עמלק כדי שנמחה את שמו: "שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו".

טרם אבד זכרו

הרה"ג יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל אמר בשם אביו זצוק"ל שגם בימינו יש עמלק שמצווה למחות אותו. הוא מדייק בלשון הרמב"ם שכתב על שבעת עממין: "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם" (מלכים ה, ד').

ומפני מה אבד זכרם? כי אחרי שכבש סנחריב את העולם הוא ערבב את האומות והסיען ממקום למקום. אעפ"כ לא כתב הרמב"ם על מצוות מחיית עמלק "וכבר אבד זכרו", ללמדך שהמצווה הזו קיימת גם בדור שלנו הלכה למעשה. הוכחה לדבר היא מלחמת מרדכי ואסתר בהמן האגגי שהיא מחיית עמלק, למרות שהייתה הרבה אחרי שסנחריב ערבב את האומות.

לפי דבריו של הרב סולוביצ'יק דין החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון וחבריהם השותפים הוא כדין עמלק. על כן כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל כי מפקד שמעודד את החיילים שלו להילחם בנחישות מקיים מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" שמטרתה להזכיר את הפשעים שלהם, ולזכור למחותם בדרך הנכונה. הם הרשעה בהתגלמותה, ואין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחו שמם ורשעתם מן העולם.

קריאת "זכור" במחנה הצבאי

 

חייל שנמצא במקום שאין בו ספר תורה או עשרה

חייל שנמצא בשבת זכור במקום שאין בו עשרה ויש בו ספר תורה, יקרא את פרשת זכור מתוך ספר התורה בלי ברכות (רמ"א תרפה ס"ק ז). ואם אין ספר תורה – יקראו את פרשת עמלק מתוך חומש מודפס (כה"ח שם ס"ק לה). ואפילו אין להם חומש – ידברו על רעת עמלק ועל המצווה למחותם מן העולם.

לא שמע בזמנה, יצא בפרשת כי תצא

כתב המגן אברהם כי מי שלא שמע בשבת את קריאת פרשת זכור, יכוון לצאת ידי חובת המצווה בשמיעת פרשת "ויבא עמלק" בקריאה של פורים בבוקר, שמספרת על מחיית עמלק. והקשה עליו המשנה ברורה כי פרשת "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" לא מצווה על מחיית עמלק על ידינו אלא על ידי ה' שכתוב בה בסופה "וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם" (שמות פרק יז, ח-טו).

וכיוון שכל קריאת זכור היא לעורר אותנו, צריך לקרוא דווקא פרשת "זכור" שכתוב בסופה "וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה֣' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר הֽ'־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח".  "וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק". על כן היה מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל אומר כי מי שלא שמע את פרשת זכור בקריאת התורה בפרשת זכור, יכוון לצאת ידי חובה בקריאה שקוראים בפרשת כי תצא בספר דברים, לכשיגיע זמנה.

שבירת רוח האויב – מצווה

שמחת היהודים מגבירה את פחד העמים

ממגילת אסתר אנחנו לומדים כי ככל שהיהודים יותר מלאים רוח עוצמה וגבורה, כך אויביהם יותר מלאים פחד וחלחלה. שכך כתוב אצל היהודים קודם שניצחו את כל אויביהם בכ"ג סיון: "וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה: לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר". שמחת היהודים גרמה לאויביהם פחד. "וּבְכָל־מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל־עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי־ נָפַ֥ל פַּֽחַד־הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם" (אסתר ח יז).

היהודים הידרו לעשות באותו זמן יום טוב, כי הם הבינו כי ככל שתגדל שמחת היהודים כך ייפול יותר פחד על אויביהם ומבקשי נפשם. וכך באמת קרה בי"ג אדר הפחד מתרחב והוא נופל על כל העמים. "נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָרֵיהֶ֗ם בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָֽעָתָ֑ם וְאִישׁ֙ לֹא־עָמַ֣ד לִפְנֵיהֶ֔ם כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כָּל־הָעַמִּֽים" (אסתר ט ב).

לשבור זרוע המן וגאוותו

חכמינו במדרש מספרים כי אחרי שאחשוורוש כעס על המן באמצע הלילה ואמר לו להוליך את מרדכי ברחוב העיר ולקרוא לפניו, הוציאה אסתר צו מלכותי לסגור את כל בתי המרחץ והמספרות בשושן. כל זאת כדי להשפיל את המן. שכאשר בא המן להרכיב את מרדכי על הסוס, אמר לו מרדכי כי אין זה כבוד לרכוב על סוס המלך כשהוא לא רחוץ ולא מסופר. והוכרח המן להפעיל בעצמו את בית המרחץ והמספרה כדי לאפשר למרדכי להתרחץ ולהסתפר. וכל זה נעשה כדי להשפיל את רוחו של המן.

נאנח המן שהוצרך לכל זה. שואל אותו מרדכי: למה אתה נאנח? אומר המן: אני המשנה למלך נאלץ לעשות מלאכות כאלו בזויות? אמר לו מרדכי: לא היית בעבר בלן וספר במשך 22 שנה בכפר קרצום? התזכורת הזאת באה לשבור את רוחו של המן, והיא חשובה מאוד להכניעו בהמשך המערכה.

שבירת רוח המן להצלת ישראל

אחר כל זאת ביקש ממנו המן לעלות על הסוס המלכותי. אומר לו מרדכי: איני יכול לעלות על הסוס, שאני חלש מהתענית. התכופף המן שיעלה עליו מרדכי ומרדכי בועט בו. אמר לו המן:  והלא כתוב אצלכם "בנפל אויבך אל תשמח"?! (משלי כד) אמר ליה מרדכי להמן: רשע! הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב (דברים לג) "ואתה על במותימו תדרך" (מגילה טז ע"ב).

יש בוודאי אנשים אניני דעת שישאלו: למה מרדכי ואסתר כל כך משפילים את המן? והתשובה היא: כדי להציל את ישראל. אם לא תשבור את רוחו של המן – הוא ימשיך במחשבתו הרעה להשמידנו. וכשאחשוורוש כועס על המן במשתה היין עם אסתר, הוא יכול להתמרד ולארגן את תומכיו לעשות הפיכה מול אחשוורוש. אחרי שמרדכי ואסתר השפילו אותו כל כך הוא חלש ונכנע במהרה ללכת אל הגרדום כשרוחו שבורה – וישראל ניצלים. אשר על כן ההשפלה הזאת היא חלק ממצוות מחיית עמלק.

מלחמת רשות למען גדולתו ושמעו של העם

מכאן תשובה לשאלה איך מותר לפתוח במלחמת רשות בטרם התחילה סכנה (רמב"ם מלכים ה א). הרי בכל מלחמה יש הרוגים, כמו שכתב המנחת חינוך: "התורה לא תסמוך על דיני הנס, ובדרך העולם נהרגים בשני הצדדים בעת מלחמה" (מצוה תכה). ולמה מותר לפתוח במלחמת רשות?

הסבירה הגמרא כי למה שאנחנו קוראים מלחמת רשות קורא רבי יהודה מלחמת מצווה. "אמר רבא מלחמות יהושע לכבוש – דברי הכל חובה. מלחמות בית דוד לרווחה – דברי הכל רשות. כי פליגי למיעוטי עובדי כוכבים דלא לייתו עליהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי ליה רשות". וכן הסביר שיירי הקרבן על הירושלמי: "והא דאמר בבבלי למיעוטי עכו"ם דלא לייתו עלייהו, אין הפירוש להצילם מיד צר שבא עליהם, אלא הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למונעם שלא יהיה בהם כח לבוא על ישראל".

וכן הסביר ה"מראה הפנים" על הירושלמי כי כל מלחמה של ישראל בנוכרים מועילה לכך שבעתיד הם לא יבואו להזיק. שייחלש כוחם. וכמו שאנו אומרים בברכת לבנה "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" וכו'. כי החלשת האויב היא חלק חשוב מאוד במלחמה, וחיזוק הממלכה הוא עניין ביטחוני.

 

 

קריאת מגילה לחיילים בצבא

חשיבות קריאת מגילה במלחמה

כשחייל נמצא בצבא, בין אם הוא לוחם ובין אם הוא סמוך למקום הלחימה, זכותו היא לעילא ולעילא. יש מקרים שבהם החיילים פטורים מקריאת מגילה מדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה". ובמיוחד שהעוסק בהצלה פטרוהו חכמים מהרבה חיובים (פסחים מט ע"א). עם זאת חשוב שהחיילים יקראו את המגילה כדי שיקבלו ממנה כוח, אומץ וגבורה במלחמה.

טעמים לקניית מגילה

הדרך הטובה ביותר היא לקנות מגילת קלף או לשאול מגילה כזאת ולקרוא בה. ואפילו אם הקורא לא יודע את הטעמים – קריאתו כשרה. ובלבד שלא יבלבל דברים שמשמעותם שונה, למשל "הַמֶּלֶךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" בִּמְקוֹם "הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" אע"פ שנכתב אותו דבר הרי שינה את המשמעות ואינו  בסדר. ובמקרה זה טוב שיניח ספר עם טעמים ליד המגילה ויסתכל בו מדי פעם ויקרא מתוך המגילה.

מפלג המנחה עד השקיעה

בדרך כלל זמני קריאת המגילה הם בלילה מצאת הכוכבים עד עלות השחר, וביום מהנץ החמה עד השקיעה. חייל שלא יכול לקרוא את המגילה בזמנים הללו – יכול לקרוא את המגילה ביום מעלות השחר ולא חייב לחכות להנץ החמה. ויכול לקרוא את המגילה בלילה משעת פלג המנחה (שו"ע תרצב ד).

ואע"פ שה"פרי חדש" חולק ואומר שפלג המנחה הוא לא לילה והפסוק אומר "אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". עם זאת הביא ה"ברכי יוסף" את הסברה שמותר לקרוא מפלג המנחה, כיוון שחכמינו אמרו שאפשר לקרוא מגילה בי"ג (שע"ת ס"ק ז) ובמקרה שיום י"ג הוא שבת, אי אפשר להקדים לקרוא מגילה בפלג המנחה בשבת (מג"א תרצב ו).

בין עלות השחר לנץ החמה

לכתחילה צריך לקרוא את המגילה של לילה עד חצות לילה כדי שלא ישכח. אמנם חכמינו לא הגבילו את הקריאה עד חצות כמו שהגבילו את תפילת ערבית לכתחילה, כי קריאת המגילה חביבה. וכשקוראים בלילה – יקרא בדיעבד רק עד עלות השחר, ובשעת דחק יכול לקרוא קריאה של לילה עד הנץ החמה. כשם שעושה מי ששכח להתפלל ערבית. וכשקורא קריאה של לילה עד הנץ, לא יכול לקרוא קריאה של יום לפני הנץ שלא יהיה תרתי דסתרי.

כל החודש כשר לקריאת מגילה

אם אדם חושש שלא תהיה לו מגילה כשרה בפורים, או שלא תהיה לו אפשרות לקרוא מגילה – יקרא את המגילה בימים י"א, י"ב, י"ג אדר במגילה כשרה, בנוכחות עשרה אנשים. ואם אין אפשרות גם בימים הללו – יקרא ממגילה כשרה מראש חודש אדר בלי ברכה (תרפח ז).  שכך כתוב בגמרא ירושלמי "תניא כל החודש כשר לקריאת מגילה שנאמר והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, אמר רבי חלבו ובלבד עד ט"ו".

עוד כתוב שם "מיהו אם נזדמן לו אח"כ מגילה, חוזר וקורא אותה ביום י"ד, אפי' קראה תחלה ביום י"ג, מ"מ קרא אותה שלא בזמנה". עוד כתב בשו"ע "בן עיר שהיה בספינה או בדרך ולא היה בידו מגילה, ואח"כ נזדמנה לו בט"ו, קורא אותה בט"ו" (סעיף ח).

קריאה בחומש – שלא תשתכח תורת מגילה

אם קרא את המגילה בר"ח ממגילה כשרה, ישתדל לקרוא בי"ד ממגילה כשרה. ואם אין לו מגילת קלף כשרה – יקרא את המגילה ביום י"ד מתוך מגילה מודפסת. כך כתוב בשולחן ערוך (תרצא י) "אם אין מגילה כשרה קורים אותה בחומש בלא ברכה". ויש אומרים שיקרא דווקא ממגילה פסולה כתובה בקולמוס על קלף (ב"ח מג"א). אבל המשנה ברורה הביא את דברי הפמ"ג ש"ראוי לקרות בלא ברכה גם בחומש מודפס שלא תשתכח תורת מגילה".

 

משלוח מנות ומתנות לאביונים

החלפת מנות קרב

כתב בשולחן ערוך (תרצה סעיף ד) "חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו – כב) שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו" (אסתר ט, יט ו-כב).

כן יכולים החיילים לשלוח מנות איש לרעהו, שכל אחד לוקח את המנה שהוא קיבל בחדר האוכל. כי אע"פ שהאוכל נחשב אוכל של צה"ל כשהוא במטבח או מונח על השולחן, ברגע שהחייל לקח ממנו לצלחתו – הרי האוכל הפך להיות אוכל שלו. ובשעה זו הוא יכול לתת את האוכל לחברו.

ובאמת אין במשלוח מנות שכזה קיום המצווה, שהאוכל הזה מצוי לחברו כמו שהוא מצוי לו, ואין בנתינה הזאת קירוב לבבות ותיקון הפירוד שהיה בימי מרדכי ואסתר. עם זאת מצווה לעשות זאת כדי שלא תשתכח מהם תורת משלוח מנות וכדי לקיים את המצווה אפילו באופן הזה.

משלוח מנות עם טעם

מו"ר הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להזכיר את המחלוקת בין מהר"ש הלוי אלקבץ זצוק"ל לבין בעל תרומת הדשן. לפי מהר"ש הלוי אלקבץ זצוק"ל המטרה של משלוח מנות היא להרבות אהבה ואחווה בין היהודים שהיו "עם מפורד ומפוזר". וזהו ציווי אסתר "לך כנוס את כל היהודים" וכן "איש לרעהו".

לפי בעל תרומת הדשן המטרה שלהם היא שיהיה לכולם אוכל בסעודת פורים. ולכן כתב (חלק א קיא) שבני אדם השולחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים לא יוצאים ידי חובה בכך. "דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא".

לפי בעל תרומת הדשן, בהחלפת מנות לא מקיימים את המצווה, כי לכולם יש מנה ואין בזה סיוע למי שאין לו. לפי הסברה של בעל מנות הלוי, יש בהחלפת מנות קצת קירוב דעת וקירוב לבבות, אבל גם זה ממש לא באופן הראוי לכתחילה.

משלוח על ידי שליח

בשונה ממקרא מגילה שהיא מצווה בגופו, אדם יכול למנות שליח למצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. השליח יכול להיות אשתו או אחד מילדיו שהם בני מצווה, ויכול להיות אחד מחבריו. והשליח יקבל מהאדם את משלוח המנות או הכסף לקנות בו משלוח מנות, וייתן אותו לעני או למקבל המשלוח בו ביום.

הסתפק הבא"ח (בתול"ש סי' קפ"ח) במקרה שאדם שלח מנות לפני פורים והגיעו המנות לחברו ביום פורים. האם הולכים בזה אחר השולח ולא יצא ידי חובה, או הולכים לפי המקבל שקיבל בפורים ויצא המשלח ידי חובה? והביא את המחלוקת בין תרומת הדשן ומנות הלוי וכתב כי לפי דעת תרומת הדשן, הרי המקבל קיבל את האוכל בפורים והיה לו מה לאכול ולכן יצא באופן זה. אמנם לפי הדעה של הרב אלקבץ לא היה קירוב דעת בין המשלח למקבל ביום פורים. שהמשלח שלח לפני הפורים.

מנות כפיקדון לפני פורים

אפשר לתת את המנות למקבל לפני פורים, וכן לתת את המתנות לאביון לפני פורים ולומר להם שהמנות או המתנות הללו הן רק פיקדון אצלם ושלא ישתמשו בו עד יום פורים, שאז הפיקדון יהיה להם מתנה. בדרך הזאת הם מקבלים את המתנות והמנות ביום הפורים. אמנם כבר כתב במג"א (סי' תרצ"ד ס"ק א') "וכתוב במאור דלא יתן מנות קודם פורים – שמא יאכלו אותם קודם פורים". ולכן ההצעה הזאת היא לא לכתחילה אלא רק בשעת דחק.

ולמעשה אם אדם יוצא למילואים לפני פורים ולא יכול לתת לרעהו מנות או מתנות לאביונים בפורים, ייתן לחברו או לשלוחו מנות לפני פורים ויאמר לו מפורשות: מה שאני נותן יהא אצלך פיקדון ותזכה בו לעצמך או תיתן לאחרים כמשלוח מנות, או לעני במקרה של מתנות לאביונים, ביום פורים בבוקר לאחר קריאת המגילה.

משלוח מאוחר

כתוב בשו"ע (תרצד ד) כי מי שלא נתן מתנות לאביונים ולא התארגן מראש לתת על ידי אחר, יפריש מעות בפורים וייתן ביום אחר את הכסף לאביון. ואע"פ שעיקר מתנות לאביונים הוא שיהיה להם כסף לקנות סעודת פורים, עם זאת עדיף להפריש בפורים ולא לחכות להפריש את הכסף בשעה שימצא את העני.

 

סעודה במחנה צבאי

מצווה להרבות בסעודת פורים

עיקר סעודת פורים היא ההודאה, וכתב החת"ס כי עיקר חובת ההודאה היא מהתורה, והאופן שבו מודים לה' היא תקנת חכמים. בחנוכה קבעו אותה בהלל, בהדלקת נרות וברכת "על הניסים". בפורים קבעו את ההודאה במקרא מגילה ובסעודה וכד'. כי הנס נעשה על ידי סעודה ומשתה היין. וכיוון שבכל יום אדם רגיל לאכול, צריך לשנות את אורח הסעודה שעושים בפורים מכל יום אחר ולכן כתב הרמ"א "מצוה להרבות בסעודת פורים" (תרצא א).

שמחה שהיא פרווה

אעפ"כ כתב הט"ז (תרצג ס"ק ב) שיוצאים ידי חובת סעודה בארוחת בוקר, כי העיקר שלא יצום. "עיקר הטעם דיש חיוב סעודה באותו יום דכתיב 'ימי משתה ושמחה' ולא סגי דלא אכל. וא"כ סעודה הראשונה שאוכל בו ביום, בו קיים סעודת פורים".

אמנם הרמב"ם כתב "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו" (מגילה וחנוכה ב טו), ודייק מדבריו ערוך השולחן (סימן תרצה סעיף א): "ומשמע דבשר וודאי צריך, דבלעדי זה אין חשיבות". אמנם, בהגהות מיימוניות כתב על דברי הרמב"ם: "כתב ראבי"ה, דכל הני  למצוה בעלמא ולא לעכב". וכן המגן אברהם (סימן תרצ"ו, ס"ק טו) פקפק על החובה לאכול בשר בפורים.

וכן כתב שו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן צג) "דהרי גם התשב"ץ והט"ז והא"ר כולהו מודי דצריך סעודה גדולה וחשובה וגם בשר, אלא דס"ל דזה הוא בדין רבוי סעודה שהוא דרבנן או כמו שקראו הט"ז תוספת שמחה והוא מדרבנן. והרמב"ם משמיענו חובת סעודה בכולה שהוא בכלל עם בשר. אבל גם הרמב"ם ז"ל מודה שאם לא אכל בשר יוצא ידי סעודה, אלא שלא יצא ידי ריבוי סעודה".

כל מקום שנאמר סעודה אינה אלא בפת

עוד דנו הפוסקים האם יוצאים ידי חובה בארוחה בלי לחם. המג"א (ס"ק ט) כתב שאין חובה מעיקר הדין לאכול לחם: "לא מצינו שחייב לאכול פת בפורים, ומצי למיפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים." וכן כתב הברכי יוסף אורח חיים סימן תרצה ס"ק א: "אם עשה סעודה פורים בלא לחם – יצא". ולכן אם אדם לא אמר על הניסים בברכת המזון של פורים – יצא ידי חובת ברכת המזון.

חלק עליו היעב"ץ בספרו מור וקציעה שכתב "דכיון דכתיב ימי משתה ושמחה, ובעינן סעודה קבועה – לא סגי בלא פת". "וזה פשוט מאד עד שאין צורך כלל לסיוע ראיה. ותמה בעצמך מה היא הסעודה שחרדו עליה כל החרדה ואמרו שאם אכלה בלילה לא יצא י"ח, ורבנן דלא אתו לבי מדרשא משום דטרידי בסעודת פורים, הרי שביטלו בית המדרש מפניה, ואם יוצאין בטעימה בעלמא, הלא יוכלו לפטור עצמן שלא לבטל בית המדרש ות"ת.

ועוד, הלא בודאי כבר טעמו בשחר, ולא עמדו אליבא ריקנא עד דנגה (וכדאמרינן סוכה כו, א כדטעים בר בי רב בצפרא) וא"כ כבר יצאו י"ח בבוקר, ולא היה להם להתבטל בחנם. כללו של דבר פשוט וידוע מאד הוא שכל מקום שנאמר סעודה אינה אלא בפת, ואין קביעות אלא בפת גמור, והרי אמרו שאפילו קבע סעודתו על לחמניות ופרפראות ומידי דזיין בטלה דעתו אצל כל אדם ולא חשבינן לה סעודת קבע וזה ברור".

וכן כתב ערוך השולחן "וראיתי מי שמסתפק אם יוצאים ידי סעודה במאכלים טובים בלא לחם, ולי נראה דלא יצא, דומיא דשבת ויום טוב. ועוד דאין משתה בלא לחם, כדכתיב בלוט: 'וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ'. ובדניאל כתיב 'פַּתְ-בָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם'". ואע"פ שכתב המג"א שלא חייב פת, בוודאי חייב בסעודה הניכרת ולא בארוחת בוקר כלשהיא.

מיחייב איניש לבסומי בפוריא

התלמוד (מגילה ז ע"ב) אומר: אמר רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וכן נפסק בשו"ע (תרצה, סעיף ב). וכתב הרמ"א: "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו, ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים". ובמקרה של חייל שיש סכנה אם ישתה יין – אין לו לשתות כלל וכלל, ועליו נאמר העוסק במצווה פטור מן המצווה, ובמיוחד שיכול לקיים המצווה כדעת הרמ"א.

יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה – יום ולא לילה

כתוב במגילת אסתר כי עיקר השמחה היא ביום. "לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים" (מגילת אסתר ט). ומכאן "אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה (בליל פורים) לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא? 'יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כתיב'" (מגילה ז ע"ב).

וכן פסק השולחן ערוך (תרצה סעיף א), "סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו: הגה – ומכל מקום גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה (תשובת מהרי"ב). וכתב המשנה ברורה "אך אינה סעודה כמו למחר, דשם צריך להרבות יותר".

ויהי רצון שיזכו החיילים, בשם עם ישראל כולו, למחות את זכר עמלק מתחת השמים. לא נשכח.