הלכות ראיית נשיאי העולם

קבלת פני מלכים – הכנה לקבלת פני משיח

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה

כ-40 מנהיגים מרחבי העולם הגיעו לירושלים לציון 75 שנה לניצחון על הנאצים. ביניהם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא צרפת עמנואל מקרון, סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, כל ראשי האיחוד האירופי, הנסיך הבריטי צ׳ארלס ומנהיגים רבים נוספים. הגעת מנהיגי העולם לירושלים היא הכנה לימים שבהם ירושלים תמלא את תפקידה להיות אור לעולם כולו, שינהרו אליה ויאמרו: "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". למנהיגי העולם הללו יש תפקיד גדול בהכוונת עיני אזרחי העולם אל ירושלים. 

צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם

התורה מלמדת אותנו שצריך לתת יחס מיוחד למנהיגים. על היחס הזה אנו לומדים מהכתוב בפרשת "וארא", כי ה' ציווה את משה ואהרון לנהוג כבוד בפרעה: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" – "צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם" (שמות ו יג. רש"י). לכאורה, למה הקב"ה מצווה לחלוק כבוד למלך רע שעתיד לקבל ממנו עשר מכות? והתשובה היא שבכל מלכות יש גילוי מלכות ה'. כך משמע מהגמרא במסכת מגילה שאומרת כי כאשר אסתר כינתה את אחשוורוש בשם כֶּלֶב, היא נענשה בסילוק השכינה. "אָמַר רַבִּי לֵוִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לְבֵית הַצְּלָמִים, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנָּהּ שְׁכִינָה, וְאָמְרָה, (תהלים כּב) 'אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?' וְגוֹ'. שֶׁמָּא אַתָּה דָן עַל שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, וְעַל אֹנֶס כְּרָצוֹן?! אוֹ שֶׁמָּא עַל שֶׁקְּרָאתִיו 'כֶּלֶב' – שֶׁנֶּאֱמַר, 'הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי'?! חָזְרָה וּקְרָאַתּוּ 'אַרְיֵה', שֶׁנֶּאֱמַר, 'הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי'" (מגילה טו ע"ב). יש משהו שמחבר בין השראת השכינה לבין כבוד המלכות. אפילו על אחשוורוש שעליו נאמר "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (רש"י סנהדרין י ע"ב). 

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם

ההלכה הזאת היא לא רק לפרעה אלא לכל מלך, נשיא או מושל. על כל מושל אמיתי אנחנו מברכים ומודים לה'. "תָּנוּ רַבָּנָן, הָרוֹאֶה מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר, 'בָּרוּךְ שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו'. מַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אוֹמֵר, 'בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם'. חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר, 'בָּרוּךְ שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו'. חַכְמֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אוֹמֵר, 'בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם'" (ברכות נח ע"א). וכך נפסק בשו"ע (או"ח רכד).

רב ששת רואה את הקולות

מלבד הברכה, צריך אדם להשתדל לצאת לקבל פני נשיאים, מלכים או מושלים. וכך הגמרא (ברכות נח ע"ב): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָצֵאת לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁאִם יִזְכֶּה יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. רַב שֵׁשֶׁת, סַגִּי נְהוֹר הֲוָה. הֲווּ קָאַזְלִי כּוּלֵי עָלְמָא לְקַבּוּלֵי אַפֵּי מַלְכָּא, וְקָם אָזַל בַּהֲדַיְהוּ". רב ששת היה עיוור והלך לקבל פני המלך עם כולם. "רַב שֵׁשֶׁת. אַשְׁכְּחֵיהּ הַהוּא מִינָאָה, אָמַר לֵיהּ, חַצְבֵּי – לְנַהֲרָא, כַּגְנֵי – לַיָּיא? אָמַר לֵיהּ, תָּא חָזִי דְּיָדַעְנָא טְפֵי מִינָךְ". בדרך הוא פוגש כופר נוצרי ששואל אותו בהתרסה: כדים שלמים הולכים להביא מים מהנהר, אבל כלים שבורים למה הם טובים?

"חָלַף גּוּנְדָא קָמַיְתָא, כִּי קָא אַוְשָׁא, אָמַר לֵיהּ, חָלִיף מַלְכָּא. אָמַר לֵיהּ, לָאו. חָלִיף אַחֲרִיתִי, אָמַר לֵיהּ, חָלִיף מַלְכָּא, אָמַר לֵיהּ, לָאו. אֲתָאִי תְּלִיתָאָה דַּהֲוָה שָׁתְקָא. אָמַר לֵיהּ, אָתָא מַלְכָּא. אָמַר לֵיהּ, אִין". נסעו מלווי המלך ברעש, אמר הצדוקי: הנה המלך. אמר רב ששת זה לא הוא, וכך גם בשנייה. אבל בשלישית הלכה קבוצת המלך בשקט ואמר רב ששת: הנה המלך עובר. 

שאל הצדוקי: "מְנָא יָדַעְתְּ? אָמַר לֵיהּ, מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא, דִּכְתִיב, (מ"א יט) 'וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה'. ומספרת הגמרא שרב ששת בירך. "כִּי אָתָא מַלְכָּא, פָּתַח רַב שֵׁשֶׁת וְקָאָמַר, ,בָּרוּךְ'. אָמַר לֵיהּ, וְכִי לָא חָזִית, הֵיכִי מְבָרַכְתְּ? וּמַאי הֲוָה עֲלֵיה דְּהַהוּא מִינָאָה? אִיכָּא דְּאַמְרֵי, חַבְרוֹהִי כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵיהּ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, רַב שֵׁשֶׁת נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשֶׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת".

בין כבוד ה' לכבוד מלכות

להמחיש את הקשר בין כבוד ה' לכבוד מלכות, מלמדת הגמרא כי הסומך גאולה לתפילה בשחרית כמי שמקבל פני מלכו של עולם. ולכן מי שאינו סומך דומה למי שמקיש על דלת המלך, וכשהמלך פותח הוא הולך. "אמר רבי אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק (דפק) על פתחו של מלך. יצא (המלך) לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג, עוד הוא הפליג". יצא המלך לקבל פני אוהבו ומצא שאוהבו הלך לו, גם המלך הלך לו. 

מכאן נבין את הסיפור שכתוב בגמרא אחר כך. "העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה – אינו נזוק כל היום כולו. אמר רבי זירא: איני? והא אנא סמכי ואיתזקי! אמר ליה: במאי איתזקת – דאמטיית אסא לבי מלכא; התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא, דאמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם" (ברכות ט ע"ב).

רבי זירא סמך גאולה לתפילה ואחר כך נתפס באותו יום באופן מקרי על ידי עבדי המלך והוכרח להביא למלך הדסים. אמרו לרבי זירא: לא ניזוקת. היית צריך לשלם בשביל הזכות לראות מלך בשר ודם. ורמזו לנו בזה כי בזכות שסמך גאולה לתפילה, זכה לראות פני מלכו של עולם, וזיכו אותו משמים לראות פני מלך בשר ודם, שמגלה בכבודו את כבוד מלך העולם. 

מהלכות קבלת פני מלכים

קבלת פני מלכים דוחה מצוות דרבנן 

בגמרא (ברכות יט ע"ב), בסוגיה של אין חכמה כנגד ה', כתוב כי התירו חכמים לעבור על מצווה דרבנן  כדי לקבל פני מלכים. "תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם". ובהמשך הגמרא מסבירה שיש פה גם כבוד מלכים. לכן התירו לכוהנים להיכנס לבית קברות על מנת לקבל פני מלכים. וכך נפסק בשו"ע  "מצוה להשתדל לראות מלכים, אפילו מלכי אומות העולם" (רכד ט). והדגיש הבית יוסף שרק איסור דרבנן התירו ולא איסור תורה.

היטמאות גם לכבוד מלכי האומות

במחצית השקל כתב שיש בקבלת פני מלכים שתי מצוות, האחת להכיר את ההבדל בין הכבוד של מלכי ישראל לבין כבודו של מלך המשיח, והשנייה לכבד את המלכים. ולדעתו לא התירו לכוהנים לדלג על ארונות של מתים "אלא במלכי ישראל דמחויב בכבודן, ולא במלכי אומות העולם דאין מחויב בכבודן לילך לראותן, אלא משום שאם יזכה יבחין כו', מהאי טעמא לא התירו טומאה דרבנן". אבל לטרוח לראות מלכי אומות –  אינו מחויב משום כבודן. והביאו ה"מגן אברהם" (ס"ק ז). לעומתו הביא ה"מגן אברהם" את דברי הרמב"ם שכותב במפורש הפוך "שמותר לטמא בטומאה של דבריהם מפני כבוד מלכים אפילו למלכי אומות העולם" (רמב"ם ספ"ג דאבל). וכן פסקו רוב הפוסקים (ראה חתם סופר אורח חיים סימן רכד).

מיהו המושל שחייבים לכבדו?

ה"מגן אברהם" (רכד ה) מגדיר מיהו מלך "השלטונים שאין עול מלך עליהם לשנות דבריהם, ודן והורג במשפט – מברך עליהם. ועל השרים שממנה המלך בכל עיר – טוב וישר לברך בלא שם ומלכות. על השופט הגדול שהוא הקאד"י – אין מברכין כלל". והביאו אותו המשנה ברורה וכל הפוסקים. 

מקור ההלכה בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן רצו) שנשאל מהו גדר מלך, נשיא או מושל שחייבם לברכו. והשיב: "כללו של דבר כל מי שהוא חשוב בשולטנותו כמלך ודן והורג במשפט ואין מי שמשנה על דבריו מ'הן' ל'לאו' ומ'לאו' ל'הן' – כמלך הוא, ומברך עליו 'שחלק מכבודו' ו'שנתן מכבודו'". 

צריך להדגיש שאין הכוונה למלך עריץ שהורג לחינם בלי משפט, אלא במלך שדן ויכול לקבוע גזר דין מוות. וכך משמע מדבריו שכותב: "ולתרץ דבר זה צריך שתדע שיש להם שני מיני משפט אחד שרעי ואחד עורפי, והמשפט השרעי הוא מסור לשופט הגדול והוא פוסק הדין, והשר (השליט) מצווה לעשות המשפט. והמשפט העורפי שהוא כמו הוראת שעה הוא מסור לשר המדינה ויכול להרוג כפי העורפי אפילו שלא מן הדין ובלא ידיעת השופט הגדול". 

על השופט בוודאי אין לברך "שנתן מכבודו לבשר ודם", שהרי הוא לא השלטון, ועל הבאשא לפי דעתו צריך לברך. "נמצאת למד שיש דברים שיכול לעשות הבאשה לבדו ואין מי שישנהו מהן ללאו ומלאו להן, ואעפ"י שיש ביד המלך יר"ה לשנותו לכל אשר יחפוץ שהרי הוא עבד מעבדיו, הני מילי אם היה במדינה שהמלך עומד בה אבל כיון שהוא במקום רחוק ונתן לו המלך יר"ה שררה ושולטנות במצרים – הרי היא כמלך בעצמו, ומברך ברוך שחלק מכבודו. דמי לא עסקינן באותם השלטונים ששאלו מלפני הרב ז"ל שהיה המלך יכול לסלקם ואפילו הכי השיב שמברך". 

אחר כך הסתפק הרדב"ז בבאשא של מצרים, כיוון שהוא מוגבל מהסולטאן, ופוסק לברך עליו בלי שם ומלכות. "אעפ"י שכתבתי כל זה אין דעתי מסכמת לברך על השרים הבאים למצרים ולא על שום שר משרי המלך בשם ומלכות שהרי המלך יר"ה משנה דבריהם מהן ללאו ומלאו להן ע"י כתבים ומאמרים כאשר אנו רואים בעינינו. ולכן הטוב והישר בזה לברך בלא שם ומלכות שבזה לא הפסיד כלום שהרי הוא נותן שבח להקב"ה שחלק מכבודו לבשר ודם".

מאה מלכים – מאה ברכות

עוד כתב "והוא שרואה אותו אחת לשלשים יום שיהא דבר חשוב בעיניו שהוא כמו ים הגדול שאינו מברך עליו אלא א"כ רואהו אחת ל-30  יום שיהא לו דבר חדש ויהנה בראייתו". אבל אם ראה אחרי 30 יום מברך. וכן אם רואה מלך אחר – מברך אפילו תוך 30 יום. "אבל שלטון או מלך אחר או כושי או נהר אחר שלא ראהו הוא עצמו תוך 30 יום אפי' ראה ביום אחד מאה מלכים או מאה חכמים או מאה כושיים – מברך על כולם".

ככל שהמלך גדול יותר – הברכה מהודרת יותר

וב"חשוקי חמד" (עירובין דף יג עמוד ב) שאל: אם יכול לראות מלך אחד מתוך כמה מלכים, את מי מהם יבחר לראות? וענה כי אם "יכול לראות מלך גדול יותר שיש שם יותר גינוני מלכות וכבוד, עדיף ללכת לגדול יותר כדי שברכת שנתן מכבודו תהיה מהודרת יותר, ויעוין במשנ"ב (סימן רכד ס"ק יג) שכתב אם רואה פעם אחת את המלך לא יבטל יותר מלימודו לראותו, אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר. הרי שככל שרואים בו יותר חיל וכבוד, הברכה יותר נחשבת".

הרואה המלך בים בספינה קטנה והיא מכוסה

כתב החיד"א בברכ"י (רכ"ד אות ג') משם הרב מהר"א יצחקי בתשובה: "הרואה המלך בים בספינה קטנה והיא מכוסה ובל יראה המלך עצמו אך יודעים בבירור שהמלך שם יכול לברך וראיה מרב ששת דהוה סגי נהור ואפ"ה בירך". ובשו"ת "נבחר מכסף" הקשה עליו: "דשאני רב ששת דכ"ע היו רואים פני המלך וחייבים לברך ואז גם רב ששת בירך מחוש השמיעה שהיא יותר שכלית מחוש הראיה". ואם מברכים על מלך שנמצא ברכב או בספינה, למה לא יברכו על מלך בארמונו שלא רואים אותו? "דמה לי הולך בים ומה לי יושב בביתו".

ועוד הקשה: מי אמר שרב ששת בירך בשם ומלכות? הרי ייתכן שבירך ברכה כללית. "והרב אליה רבא כתב וז"ל ומשמע שם מלשון הש"ס דלא בירך רב ששת הברכה שחיבו חכמים אלא ברך למלך ברכת תשורה דאמרינן התם כי אתא מלכא פתח רב ששת וקא מברך ליה, אמר ליה האי צדוקי למאי דלא חזית קא מברכת וכו' אבל בעין יעקב הגרסא כי אתא מלכא פתח ר"ש וקאמר ברוך אמר ליה האי צדוקי וכי לא חזית היכי מברכת עכ"ל" (חלק אורח חיים סימן ג). אמנם החיד"א לא חשש לכל זה וכתב לברך, כיוון שפשט הגמרא הוא שבירך בשם ומלכות. 

עיקר הכבוד הוא במלבושיו ובסוסיו

עוד כתב שם, שמברך רק אם רואה את המלך בבגדי מלוכה. "דדייק לשון הברכה ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם ואם הוא מתהלך כאחד הרקים איה כבודו להעריצו. וגם משרז"ל לעולם ירוץ אדם לקראת המלכים שאם יזכה יבחין וכו' ואם אינו רואהו בכבודו מה הבחנה היא זאת? אלא עיקר הכבוד הוא במלבושיו שהם כבודו של אדם כדאמר ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, גם סוסיו ורכבו ובני חילו ההולכים לפני מרכבתו ובזולת זה לא חל חיוב הברכה ודבר פשוט הוא" (שו"ת נבחר מכסף חלק אורח חיים סימן ג). 

בימינו כבוד המלכות הוא לא בבגדים אלא ב"סוסיו ורכבו ובני חילו ההולכים לפני מרכבתו", וכל אלה נמצאים לפני השליטים של ימינו הנוסעים ברכבי שרד לפניהם ולאחריהם וניכר כבודם. 

ברכה על מלך רשע

הגמרא מספרת על דיוקטלינוס שהיה בצעירותו רוֹעֵה חֲזִירִים בטְבֶרְיָה, וכיוון שֶׁהָיָה מַגִּיעַ ליד בֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת יוֹצְאִים ומבזים אוֹתוֹ. לְאַחַר יָמִים נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְיָשַׁב במעין הבניאס וְשָׁלַח כְּתָבִים לִטְבֶרְיָה. אָמַר: גּוֹזֵר אֲנִי שֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלֵי הַיְּהוּדִים בָּאִים וְעוֹמְדִים לְפָנַי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְצִוָּה לִשְׁלוּחוֹ וְאָמַר: לֹא תִּתֵּן לָהֶם אֶת הַכְּתָבִים אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. יָרַד רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לִרְחֹץ בערב שבת ורָאָה אֶת רַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל וּפָנָיו עצובות. אָמַר לוֹ: לָמָּה פָּנֶיךָ עצובות? אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ שָׁלְחוּ לִי מִן הַמַּלְכוּת. אָמַר לוֹ: בּוֹא וּרְחַץ, שֶׁבּוֹרַאֲךָ עוֹשֶׂה לְךָ נִסִּים. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְמֶרְחָץ, בָּא השד אֲרוֹגְנַוְטֵיס והיה מְשַׂחֵק וּמְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם. בִּקֵּשׁ רַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה לִגְעֹר בּוֹ, אָמַר לוֹ רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: רַבִּי, הַנַּח לוֹ, פְּעָמִים שֶׁהשד מתגלה כדי לעשות ניסים.

אָמַר לוֹ רבי שמואל לשד: רַבְּךָ בְּצָרָה, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמְשַׂחֵק וּמְרַקֵּד. ענה השד: אִכְלוּ וּשְׁתוּ וַעֲשׂוּ שַׁבָּת טוֹבָה, שֶׁאֱלֹהֵיכֶם עוֹשֶׂה לָכֶם נִסִּים, וַאֲנִי מַעֲמִיד אֶתְכֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַחַר ההבדלה נְטָלָם השד מטבריה וְהֶעֱמִידָם לִפְנֵי שַׁעַר פַּמְיָס. בָּאוּ וְאָמְרוּ לדיוקטלינוס: הֲרֵי חכמי ישראל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַשַּׁעַר. אָמַר: סִגְרוּ הַשַּׁעַר. נְטָלָם וְהֶעֱמִידָם בְּאֶמְצַע הָעִיר. בָּאוּ וְאָמְרוּ לַמֶּלֶךְ. אָמַר המלך: גּוֹזֵרְנִי שֶׁיַּסִּיקוּ בֵּית מֶרְחָץ שִׁבְעָה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת, וְיִכָּנְסוּ וְיִרְחֲצוּ במים הרותחים וְיָבוֹאוּ אֶצְלִי. 

הָלְכוּ וְהִסִּיקוּ אֶת בֵּית הַמֶּרְחָץ שִׁבְעָה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת, וְנִכְנַס השד אֲרוֹגְנַוְטֵיס וקירר את המים הרותחים לפני חכמי ישראל, נִכְנְסוּ וְרָחֲצוּ וּבָאוּ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶם המלך: בִּשְׁבִיל שֶׁאֱלֹהֵיכֶם עוֹשֶׂה לָכֶם נִסִּים – אַתֶּם מְזַלְזְלִים בַּמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: בְּדִקְלֵיטְיָנוֹס רוֹעֵה חֲזִירִים זלזלנו, אֲבָל את דִקְלֵיטְיָנוֹס הַמֶּלֶךְ אָנוּ מכבדים. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן לֹא תְּזַלְזְלוּ לֹא בְּרוֹמִי קָטָן וְלֹא בְּגוּלְיָר קָטָן" (ירושלמי תרומות פרק ח' הלכה ד' מדרש רבה בראשית סג ח). הרי שהיה מלך רשע. ובגמרא ירושלמי כתוב שרב חייא היה פוסע על קברות בצור בשביל לראות את דיוקטלינוס. "אמר ר' ינאי מיטמא כהן לראות המלך כד סלק דוקלינוס מלכא להכא חמון לר' חייה מיפסע על קיברייא דצור בגין מיחמיניה. ר' חזקיה ר' ירמיה ור' חייה בשם ר' יוחנן מצוה לראות גדולי מלכות לכשתבוא מלכות בית דוד יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות" (ירושלמי נזיר לד ע"א). מכאן שצריך לכבד גם מלך רשע. 

ויש אומרים שאין מכאן ראיה, שהכי משמע מהסיפור שדיוקטלינוס חזר והתמתן. וכך משמע מהגמרא בירושלמי (ע"ז פ"ה ה"ד) שכתוב שם "כד סליק דוקליטינוס מלכא להכא אמר כל אומייא ינסכון בר מן יודאיי" – כל העמים יקריבו נסכים לפני חוץ מהיהודים. וכל זה בגלל שבעיני היהודים לנסך לבשר ודם זה עבודה זרה. אבל פשט הדברים הוא שמברכים על כל מלך. 

ברכה על מלך מזרע עמלק

מספרים כי בשנת תרנ"ח ביקר בירושלים וילהלם, קיסר גרמניה, וכל בני העיר בראשות גדולי התורה יצאו לקבל את פניו ולברך. השתמט הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר כי כל דברי הגמרא לא נאמרו לגבי מלך מזרעו של עמלק. וכוונתו למה שכתוב בגמרא מגילה (ו' ע"א): "אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אל תתן לעשיו הרשע תאות לבו, זממו אל תפק זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו". וכתב הגאון ר' יעקב עמדין בהגהותיו על מסכת מגילה שכוונת הגמרא על ארץ גרמניה, וכ"ה גירסת הגר"א. ואע"פ שבמסכת ידים (פ"ד מ"ד) מובא שכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, אפשר שאת עמלק לא בלבל.  

שמירת שבת דוחה הכתרה של קיסר

בשו"ת "כתב סופר" (או"ח סימן לג) מובאת שאלה האם לצאת בשבת עם ספר תורה למקום שאין עירוב לקראת המלך. על התשובה הזאת סיפרה בתו של החתם סופר כי ההכתרה של הקיסר פריננד הייתה צריכה להתקיים ביום כיפור. וכיוון שהנוהג היה להוציא ספר תורה, זירז החתם סופר את פרנסי הקהל בפרשבורג שישתדלו שהכתרת המלך תידחה לימות החול. כאשר כל ההשתדלויות לא הועילו, הלך החתם סופר באותו ערב יוה"כ לבית הכנסת להתפלל, ירדו גשמי זעף והנהר עלה על גדותיו ונדחתה ההכתרה. 

אם ההכתרה הייתה מתקיימת, לדעת הכתב סופר היו צריכים לצאת עם ספרי תורה לרחוב העיר גם משום שזו סכנה להרגיז את המלך וגם משום שהגמרא אומרת שמותר לעבור על איסורי דרבנן לכבוד מלכות. 

ברכה על ראיית המלך דרך משקפת

הרב פתח הדביר (או"ח סימן רכ"ד אות ו) כתב: "מי שהיה רחוק מן העיר ובידו דורבין (משקפת) והוא קנה חלול שקבועים בו זכוכיות עבות ושמקרב אותם החוצה אל העין צופה ומביט בתוכו כל האנשים העומדים מרחוק ואת המעשה אשר יעשון, ומכיר בראייתו מי ומי הם האנשים ההם כאילו הם לפניו ממש קרובים אליו, ורואה אותם, במראה ולא בחידות. וזה האיש צפה וראה מרחוק על ידי הדורבין שהמלך בכבודו יוצא ממקומו ממקום למקום ורצים לפניו רכבו ופרשיו וחילו, חיילים חיילים כתות כתות, כל כת מהם לובשים במיני מלבושים ובגדי רקמה משונים מאחרים והמה מזויינים בכל כלי זין חרבות ורמחים, כת של משוררים וכל מיני זמרה בכלי תכסיסי מלכות כולם רוכבים על סוסים. ואחריהם בקול דממה דקה והנה המלך עובר וכו'" – יכול לברך.

שמירת שבת בקרמלין

פעם הוזמן הרב בערל לעזר שליט"א לקבלת פנים בקרמלין עם פוטין, שנערכה בשבת, וכל הכניסה לקרמלין היא במעבר דרך שומרים רבים וחשש גדול של חילול שבת. שאל הרב לעזר את מרן הרב אליהו זצוק"ל כיצד עליו לנהוג, והשיב לו הרב: קודם כל תוודא שאתה צריך לעבור שם ואחר כך נפתור את כל הבעיות ההלכתיות. לבסוף מצאו דלת אחורית בקרמלין שלא הייתה פתוחה מתקופת הצארים, ומצאו זקן גוי שהיה לו המפתח וכך נכנס הרב לעזר בלי שום חשש חילול שבת. 

ואשרינו שזכינו כי מלכי האומות מבינים היום את כבודם של חכמי ישראל ויודעים את כבודו של עם ישראל ואת חשיבותה של ירושלים. "וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך". ויהי רצון שיתקיים בנו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". אמן ואמן.