סיפר הרב יעקב שמעון, ראש ישיבת "נחלת צבי": הרב אליהו זצ"ל ליווה את הישיבה שלנו מיום היווסדה. הוא היה מסייע לנו גם בעצות וגם במכתבים. גם בשיעורים וגם בהמלצות לתורמים. הוא היה אתנו כל העת, מחזיק את ידינו לבל תיחלש רוחנו אל מול הקשיים הרבים שיש בהחזקת ישיבה לבעלי תשובה.
הרבה סיפורים יש לי לספר על הרב אליהו זצ"ל. סיפורי מופתים וסיפורי חכמה. סיפורי מידות וסיפורי ענווה. אבחר לספר את הסיפור הקטן מכולם. אולי הכי קטן, אבל בעיני הכי מרשים.
זה היה באחת הפעמים שבהן הרב בא לישיבתנו לתת שיעור. להפתעתנו הוא בא באוטובוס, ולא ביקש הסעה לא בהלוך ולא בחזור. כמובן שלא יכולתי להסכים עם זה שהרב יחזור לביתו באוטובוס. זה לא כבוד התורה. על כן מיד אחרי השיעור הבאתי את המכונית שלי כדי להסיע בה את הרב. במכונית ישב באותה עת ילדי הקטן ושיחק במפתחות של המכונית.
הרב נכנס למכונית, אני יושב ליד כיסא הנהג והילד ממשיך לשחק במפתחות. ביקשתי ממנו בעדינות את המפתחות, והוא סירב. זה לא פשוט לתת לרב להמתין כל כך, וביקשתי שנית ביתר תקיפות. ואולם הילד סירב לתת לי את המפתחות של המכונית.
בפעם השלישית דרשתי ממנו את המפתחות, ולאחר ששוב מיאן לקחתי אותם ממנו בכוח. הכנסתי את המפתחות לסוויץ', והילד מלווה אותי בצרחות נוראות על החפץ שנטלתי מידיו. האמת היא שלא הייתה לי אפשרות אחרת. לא יכולתי להשאיר את הרב לחכות לרצון הטוב של הילד הקטן שלי.
הרב ישב כל הזמן וחייך בנחת. שלא להלחיץ אותי בנוכחותו. אבל הנחת של הרב לא הקהתה את התחושה שלי שאי-אפשר להמתין לרצונו הטוב של ילדי הקט.
עוד בטרם הספקתי להניע את המכונית, הוציא הרב את המפתחות מהסוויץ' ואמר לי: לא כך. תן אותם לילד חזרה. עשיתי כדבריו של הרב, והוא שלף משהו מכיסו. אני חושב שזו הייתה סוכריה, או אולי חפץ מעניין אחר. הוא אחז בו מול עיניו של הילד, והילד שמט את המפתחות לרצפת המכונית ולקח מה שהרב הושיט לו.
הרב התכופף, הרים את המפתחות, הגיש לי אותם ואמר לי: סע!
זה הסיפור שלי על הרב אליהו. זה הסיפור שאני הולך אתו לכל מקום. אין כאן מופת, אבל יש כאן הנהגות מופתיות.
מתוך אביהם של ישראל על הפרשות | פרשת מצורע